התיחסות לטענות כנגדנו בענין ''ביזוי תלמידי חכמים'' וכד'...

מאז ומתמיד כשגדולי ישראל עמדו בפרץ נגד מסיתים ומדיחים שהסתתרו תחת איצלא דרבנן והזהירו מפניהם השמיעו כנגדם אותם מסיתים או אלה שהודחו אחריהם טענות כמו "בעלי מחלוקת" "מבזי תלמידי חכמים", "בעלי לשון הרע" ועוד... [לדוגמא ראה בספר "מושיען של ישראל" על הגה"צ רבי יעקב ששפורטש נושא דגל המאבק במשיחיות השקר של שבתאי צבי ואנשיו].

מטבע הדברים לא פסחו טענות אלה גם על ההתנגדות הנחרצת של גדולי הדור לציונות הכללית ולחברתה ה"דתית" כשמבעד לעיניהם הרואות את הנולד נשקפה באופן הברור והגלוי של דעת התורה הצרופה הסכנה החמורה שהן מהוות לדת היהודית ועקב כך גם לכלל ישראל.

כיון שספר "דת הציונות" הוא בעיקר שופר לדברי גדולי ישראל אודות הציונות  זכינו גם אנו לתוארים שונים ומגוונים בשנתיים האחרונות. "מבזה תלמידי חכמים", "מיסיונר", "אפיקורוס", "חילוני מתחזה" וכו'... הם כינויים שמלווים אותנו מאז צאת הספר לאור.

אין אנו מתפלאים או משתוממים על כך. זוהי דרך נוחה ביותר להתחמק מבירור אמיתי של האמת, המגובה לכאורה בתירוץ הלכתי מובהק שהרי מצוה גדולה לברוח ממחלוקת,  וכל  שכן מבעלי לשון הרע בכלל ומבזי תלמידי חכמים בפרט. אך כמו שבכל הנושאים המובאים בספר דת הציונות הבאנו רק דברים של גדולי ישראל, כך גם לגבי נושא זה נשתמש בדבריהם כדי להבין האם יש אמת בטענות כלפינו בנושא זה, או שמא גם הן חלק בלתי נפרד ממסכת השקר והזיוף של הציונות הדתית מאז היוסדה ועד היום.

וז"ל המהר"ם חאגיז בספרו "אלה המצוות" (סי' תקמ"ז):
"כל מחלוקת ופירוד שהוא לשם שמים, ולמחות ביד עוברי עבירה, אין זה נקרא "בעל מחלוקת", כאשר דימו ההמונים הבהמיים אשר דרך ה' לא ידעו, ואת הישרה יעקשו, ובכל עת וזמן שרצו ללכת בשרירות לבם הרע תפסו להם הדרך שדרכו בו אנשי ענתות. להכות בלשונם את הבא להועיל להם ולהסיר המכשול מפניהם, ואומרים עליו שהוא "בעל מחלוקת", ושהוא עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואני שמעתי ולא אבין, כי מי שמע כזאת, ומי ראה כאלה, שהסרת המכשלות והדרכת ההמון הישראלי בדרך האמת ולהרחיקם מהסכנות שבגופות ונפשותיהם של כלל ופרט ישראל- יהיה נקרא מפני זה בשם שוטה ובעל מחלוקת.

אשאלכם ויודיעוני אם מצוה זו היא דבר שנתחדש בישראל ואם אין זו נחלה לישראל מאבות אבותינו, עד אברהם האב לאומתינו, שהכניס עצמו בסכנה ונתגרה עם נמרוד וכל בני דורו, וקם והלך לו לארץ כנען, ולא בחר בשלומם ושלותם של בני מדינתו וארץ מולדתו, בודאי אם היה הולך בדרך אתם ומודה להם, או לכל הפחות שותק להם, ודאי שהיה הגדול שבהם. ועם כל זה...הביא עצמו בסכנה ונפרד מהם... וממי יש לנו ללמוד כי אם מאחד היה אברהם, אשר לא חש לכבוד בני משפחתו, וגם ללוט בן אחיו לא נשא פנים, ולפי שראה שאותו יום שמינוהו אנשי סדום שופט עליהם, וכבר הוא נוסע מקדמונו של עולם...ואברהם לא היה חושש אליו כל עיקר. אם כן חלילה לא מפני זה נאמר עליו שהיה אכזר, או שוטה, או בעל מחלוקת, כי הוא אחוז במידת החסד. וממנו למד משה במחלוקת קורח וכל עדתו, ופנחס ואליהו בקנאותו, ודניאל חנניה מישאל ועזריה, ומרדכי אשר לא יכרע ולא ישתחוה להמן הנבל הבער, אלו וכל היוצא בהם-כל אחד בדורו יוכיח...

וידעתי גם ידעתי מהיכן נשתרבב טעות זו בין ההמונים כי שמעו מכת הצבועים המאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה, המפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעין בו... ועל זה סומכין להתנצל ולומר שלום יהיה לי. כי מה לנו לצרה, אם באנו לברר האמת- אין שלום..." ע"כ.

וכך כותב המהר"ם שיק  בפירושו למסכת אבות (סוף פרק א'):
"רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום, שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.- הנה רבן שמעון בן גמליאל אסף בקיצור כל דברי אבותיו, שהלל היה מזהיר אותנו על השלום(לעיל במשנה י"ב), ורבן גמליאל בן בנו הזהיר אותנו על האמת (כדפרשתי לעיל משנה ט"ז) ושמעון בנו על הדין... ולדעתי נראה שבא ללמדנו ג"כ במה שמנה את השלום בסוף, אף שהלל אבי אביו הזהיר אותנו בזה במוקדם, מזה נלמד כי כעת המון עם ובפרט בעתים הללו סוברים שהכל תלוי בשלום, ואפילו מרשעי ארץ לא יפרדו מחמת השלום, וזה שקר והבל יפצה פיהם. כמו שכתוב בזכריה (ח' י"ט) והאמת והשלום אהבו, שרק עם האמת ג"כ יכול להתקיים עם השלום יחד  אז בודאי מחוייבים אנו לקיים את השלום. אבל אם יש לחוש שע"י השלום יחלש האמת דהיינו התורה הקדושה וגם האמונה אז בודאי אסור לנו לקיים את השלום, כי האמת דהיינו תורתנו הקדושה והאמונה בודאי קודם אלף פעמים לשלום. וזה בא ג"כ להודיע לנו התנא: "על שלשה דברים העולם קיים, דהיינו אם יכולים להתקיים תלתא ביחד-[ואם לא] אז יתקיים תחילה האמת והדין ולא השלום. ולכן נקט השלום באחרונה". ע"כ.

וז"ל מרן ה"חפץ חיים" במכתב גלוי שכתב (מכתבי הח"ח, מכתב י"א):
"מכתב גלוי: שמעתי כי בעתון מאמענט נדפס מאמר מכותב אחד שמתפלא עלי איך לא נזהרתי במכתב מחאתי בדבר הרבנות בוילנא, באיסור לשון הרע ומחלוקת והלבנת פנים, אשר הנני בעז"ה עוסק בזה כל ימי חיי, ואשר גם עתה בודאי נזהרתי בזה. גם הוציא מזה משפט שקר ומעוקל כי לא מדעתי נעשה זאת ובהשפעת אחרים עלי נעשה, ע"כ הנני מודיע בשער בת רבים, שבמקום הריסת וחורבן הדת- נעשה כל זה כהלכה כאשר ביארתי במחאתי, מצוה רבה וחובה גדולה לעשות כל מה שביכולת כדי לתקן הדבר לגדור גדר ולעמוד בפרץ ואין בזה שום חשש איסור. ופליאה לי על כל גדולי ישראל המחשים בזה ואינם יוצאים במחאה גלויה". ע"כ.

ועיין בספר "חפץ חיים" בכלל ב' סעיף י"ב שהאריך לבאר גודל האיסור להלעיג מדברי הדורש בביהכנ"ס ובסוף דבריו כתב בהגהה דכל דבריו הם בתנאי שלא נתערב בדברי הדרשן דברי אפיקורסות, אך אם יש בדבריו אפיקורסות כתב ה"חפץ חיים" שבאיש כזה אין אנו מדברים והפנה לכלל ח' סעיף ה' שם כתב וז"ל: "אבל אותן האנשים שמכירם שיש בהם אפיקורסות, מצוה לגנותם ולבזותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם בכל מה שהוא רואה עליהם או שומע עליהם" [ועיין במה שהביא בביאור הלכה בפתיחת המשנה ברורה (ריש סי' א' ד"ה הוא כלל גדול בתורה וכו') בשם ספר החינוך וז"ל "ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם הֵפֶךְ דעת התורה"].

וכך כותב מרן הגאון הגדול רבי שמשון רפאל הירש בביאורו לפר' פנחס:
"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" –הגשמת השלום נמסרה כאן מידי ה' דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות, שחדלי מעש  חסרי מחשבה- המתעטפים באיצטלא של "רודפי שלום" –אוהבים לקרוא לה "הפרעה לשלום" ומגנים אותה בשל כך.

"שלום" הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו, אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים, ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוקית.

שלום אמת עם הבריות תלוי בשלום כולם עם ה'. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלוקית, הרי בעצם מאבקו זה הוא מלוחמי ברית השלום בארץ, מי שכובש פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ה'. הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאוייבי השלום בארץ". ע"כ.

וכן כתב בקונטרס "היציאה מן הקהילה" (וצולם בספר "זכור ימות עולם") וז"ל: "הכי השלום אינו רכוש קדוש? הכי דרך השלום אינה עולה בשבילנו למעלה מהכל? מה? למעלה מהכל ברור שלא! יהודי אמיתי לא אומר זאת. על כל מה ששייך לו, על כל מה שעומד תחת השפעתי, יכול אני –וגם במקרים מיוחדים מוכרח אני – לוותר בכדי להחזיק את השלום. אני צריך – ובשעת הצורך אני מחוייב, להקריב רכושי וכו' אם המדובר הוא להחזיק שלום או להחזיר שלום שהופר. אבל מה שאינו שלי, מה ששייך לקב"ה, אמת האלוקית, האמת האמיתית של חיי, הלא הוא השלום עם המצפון שלי המקושר באמונת אלוקי, את השלום הזה לא אוכל להקריב בשביל להיות בשלום עם אנשים". ע"כ.

ובספר "אור לציון-מוסר" [מאמר ו'] כתב מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול וז"ל: "ואין צריך לומר שאסור לדבר על אף תלמיד חכם אלא אם כן חכמים קבעו שדעתו פסולה".

נסיים מאמר זה בשני מעשי רב.
בשוב מרן ה"חפץ חיים" מאחת הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל שהיה אחד מקברניטי מועצת גדולי התורה שלה עצרו הר' יהודה לייב פישמן מיימון מראשי ה"מזרחי" דאז. בלא היסוס, בחציפות, ובעזות פנים פנה אל מרן ה"חפץ חיים" ואמר לו: "אחרי שכב' שמע שם לשון הרע, מחוייב הוא עכשיו לשרוף את ספרו "שמירת הלשון"... מה שמראה שבכל הקשור לשימוש רבני הצה"ד בתירוץ "לשון הרע" כנגד דעת התורה של גדולי ישראל אין חדש תחת השמש וכאז כן היום...[אגב, שנים אח"כ פרסם הר' פישמן דברי נאצה נגד גדול הדור מרן הגרי"ז מבריסק תוך כדי שהוא מאשימו בתואר..."מבזה תלמידי חכמים"...]

ובספר "קול חוצב" (תולדות מרן הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון) מובא כי פעם בדרשה שנשא בתל אביב היה אחד מראשי הישיבות הציוניות מרכז הדרשה ורבי שלום הכהן שבדרון  שבדרך כלל דבר כנגד שיטות ולא כנגד אנשים דבר קשות מאד (עיי"ש). וכך מספר אחד מהנוכחים שבאו לרב אחרי הדרשה ושאלה נוקבת בפיהם: "הרב שבדרון, אפילו אם דבריך נכונים, אבל אחרי ההכל הוא תלמיד חכם. אחרי הכל יש בו תורה ומעשים- האם מותר לדבר בצורה כזו?

רבי שלום חייך, ביקש דף. מיד הבאנו לו נייר, והוא הוציא עיפרון וצייר עגול ועוד עגול בתוכו. לאחר מכן פיצל את הטבעת החיצונית לחלקים אחדים, וכתב בעיגול הפנימי: אפיקורס. ובחלקי הטבעת כתב: אוהב ישראל, בעל רגש, תלמיד חכם, בעל חסד, מתמיד וכו'. אז הרים את עיניו הפקחיות, הביט ושאל בכאב: נו, מה אמרתם-שהוא תלמיד חכם? בעל רגש? מתמיד? אוהב ישראל? בסדר, אני מסכים: עכשיו תקראו מה שכתוב בעיגול בכל צדדיו. תקראו את הכל מהאמצע: אפיקורס תלמיד חכם, אפיקורס מתמיד, אפיקורס בעל רגש, אפיקורס בעל חסד, אפיקורס אוהב ישראל. יותר לא דיבר. אנחנו הסתלקנו...

(בהכנת מאמר זה נעזרתי בספר נפלא בשם "לשעה ולדורות" שנדפס בירושלים בשנת התש"ן בברכת שניים מגדולי ראשי הישיבות בארץ, הגראי"ל שטיינמן והגר"ש אויערבך. לצערי איני יודע מי המחבר, וממש "במקרה" נתקלו עיני בספר זה שאינו בנמצא בחנות ספרים ויש בו עוד הרבה דברים חשובים...)