עם בחירה / הרב מאיר ויסברגר

בס"ד, אלול תשס"ה.

עַם  בְּחִירָה

איננו שמחים לאיד הלאומיים הדתיים. חלילה לנו. איננו צוהלים למִשְׁבּתי המאמינים בדת הלאומית המתרסקת, בִּשְׁעָתָם הקשה. חלילה לנו.

חליל הלעג היהודי – לא יופקו ממנו צלילי זלזול בבני-אדם. אמרי שְׁנִינָה וקלס לא ידקרו – אלא לצורך ליצנותא דעבודה זרה. לעולם לא נרקוד על דם האדם, לא נחלל את כבודו. על-אחת-כמה-וכמה שלא נבזה איש חבוט, מושפל, מתייסר. לא נִשְׂחַק על מסכן שתִּסְבֵּך עצמו, נקלע לדרך ללא מוצא.

צלצול אנחת-רווחה אכן מהדהד ברחוב החרדי, משחרר מועקה רבת-שנים. נכון כי מברכים אנו על שפטרנו מעונש הבלבול הלאומי. המחיר הנורא אותו משלמים היום בוללי שקר בַּאמת, מנחם אכן אותנו, ה"קנאים", ה"קיצונים" – וכל שלל ביטויים צורמי אוזן – שצרבו את דמותנו השלילית בתודעת הרחוב. ממיתרי כינור יהודי אותנטי, מקורי, על לחני גלותו הנוּגים, עולים צלילי הודיה על הבדלתנו מן התועים. על חיי עולם שניטעו בתוכנו. אמת ונכון: קורטוב עונג לנו, אושר אמיתי, על-כי שפר גורלנו לחיות בעולם ברור, פטור מִבּוּקַת וּמְבוּלַקַת הדמיון, המנסה לתפוס מרובה ולא משיג אף את המועט: המדמה לנחול שני עולמות ומושלך אל פרוזדור צר, אל תא-לחץ: השואף למצוא מעיין חדיש של חן ושכל טוב – ונכזב מאלוקים ומאדם.

מותר לחוש פורקן ממצוקה ארוכת-ימים, שגבתה מחיר כבד בעד עמידה על עקרונות. ראוי, מזמן לזמן, להיאנח אנחת-רווחה קלה. רצוי ומתבקש להבין לנפש הנאלץ ללקט משיירי סעודות: להבין לנפש הניזון בחסדי בעל-הבית השולט בכיפות, אוחז בציציות הראשים. זכותו המלאה של הבוחר בתורה ובעבדיה, לעלוז היום על ציותו לנביאי האמת והצדק המוחלט. הגון וישר למבכר דעת-הלכה לא פופולרית על-פני דעת בעלי-בתים מצליחנים, להשתבח בעקשנותו הבלתי אהודה. עונג-רוח זה פוגע אמנם בשיטה שפשטה רגלה: מביך אמנם כל איש שהתאמץ לכסות, להסתיר, להעלים את שֶׁלֶט: דרך ללא מוצא, המתריע ומודיע על סוף דרך המעקשים: גורם אמנם עגמת-נפש קשה מנשוא עם הסרת כסות העיניים דווקא על-ידי צבא הגנה לישראל – דגל ההבדלה בין דתי לחרדי. אך אין בכך משום ביזוי והשפלת אנשים פרטיים, בכוונת מְכַוון. לא נשמע ולוּ ביטוי אחד של גנאי, כלפי מאמין מסכן כלשהו – אלא אם שב הוא ככלב אל קיאו. אזי רצוי ומחויב להפיק ממנו את כל הרווח הנובע מליצנותא דעבודה-זרה.

***

עלייתה ונפילתה של הציונות הדתית – לימוד מאלף וממחיש הוא ל"אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל-שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". מי שזכה להתחמם כנגד אוּרם של חכמים – אך נשמר מלהתקרב יתר-על-המידה שלא להיכוות בגחלתם – ראה היטב כבר אז, בתחילת דרך הציונות, כי ימין רבותיו ימין. הבחין היטב כי שמאלם שמאל. השקיף בדאגה על עקירת הדת שתבוא בעקבות חובבי אוגנדה וציון.

ה"צייתן ללא תקנה" מתבונן, בדרך-כלל, מתאמץ לרדת לסוף דעת רבותיו. צלילות-דעת מצויה דווקא אצל מי שדעתו הפרטית אינה חשובה בעיניו. חדוּת ההבחנה מצויה וקיימת אצל מבקש אמת, המוותר על נגיעות אישיות. אלה שכלל אינם מתחממים,  או מקרבים עצמם קירבת-יתר ונכווים, נוגעים בקצה ההר ונזרקים – אלה ואלה עיניהם עצומות, מנועים מהַבֵּט נכוחה. משלים עצמם. לבסוף מורים את מוריהם. 

ראשוני הציונות הדתית, ביניהם תלמידי חכמים, סברו כי די והותר להם בחום ליבם, בתוֹם שכלם, בהגיונם הקר. הפכו עולם, מימין לשמאל, מלמעלה למטה. אליהם דיברה תורה: אל אותם המקבלים עליהם, עקרונית, את פקודת ד' המצווה עליהם, מזהירה שלא להבחין בין ימין חכם בעיניהם לשמאל מחושב בחשבונם. אותם ציוותה תורה לעשות ככל אשר יורו להם. והם סברו והחליטו כי הפעם לא: הפעם אי-אפשר, הפעם חייבים ללכת לפי צו הלב, הקורא שלא לעשות ככל אשר יורוך. לא, לא הפעם. הבטוחים בימינם ובשמאלם, נמצאו אז בשעה קשה. מאמינים גמורים היו, לא כופרים. ודאי הודו בחובתם שלא לסור מכל אשר יורו להם. והנה בא עת הבּוֹחַן, שעת הטסט, הלכה למעשה: הנה מצווים הם לחדול מפעילות ברוכה, חיונית כל-כך. נתבעים לוותר על חלום נשגב, חלום הגאולה של שיבת-ציון וירושלים. מפורסם וידוע מכתבו של בעל ה"נתיבות" לאחד מראשיהם, הקורא לו למשוך ידיו מענין זה, "לשמור את פיו ולשונו וקסת הסופר שלו בענינים אלה", מפציר בו: "כלך מדרך זה".

אכן, כבד היה נסיונם. ובכל-זאת מחויבים היו, ללא שום הוראת היתר, אנוסים על-פי הדיבור לנהוג הלכה למעשה, להיפך מדעתם. מצווים היו להודות ולומר: בפקודת גדולינו, מודיעים אנו בזה כי ימיננו שמאל, שמאלנו ימין.

זאת החכמה, זאת הפקחות האמיתית, הנדרשת מאת התמים עם אלוקיו.

***

סופה של בחירה רעה, גרוע, חמור בהרבה מסוּפת הוּריקן. הסוּפה משתוללת, מחריבה, הורסת – ומתפוגגת. בחירה רעה אינה מסתיימת: היא גוררת בעקבותיה בחירה רעה נוספת. ועוד אחת, ועוד אחת, עד הסוף המר – או עד התשובה השלימה, אם יזכה לה הבוחר, או בניו, או בני-בניו. עבירה גוררת עבירה, וזה שכרה. כמו המצוה הגוררת מצוה, המוליכה מחַיִל-אל-חָיִל.

הדְבֵקוּת בבחירה הרעה היא פרדוקס משונה,  ייחודי, מוזר, מתמיה. היא נמשכת גם כאשר כל סיבותיה כולם: הגיונה, נימוקיה, טענותיה, קושיותיה ותירוציה – כולם היו לרוח. למאפע. נתנדפו בעשן הזמן. נתקלו באבני הנגף של המציאות הקשה, המראָה בעליל ימין ימיני, ושׂמאל שׂמאלני. ההיצמדות הנואשת לבחירה הרעה הראשונית, גם כאשר ברור לכל ישר-לב, כי הראשונים היו חובטים על ליבם, מכריזים: אשמנו בגדנו. עונש הראשונים נוחת על האחרונים, המתפתלים ומתעקשים להמשיך ולראות את הימין כשמאל, את השמאל כימין. הבחירה הרעה תשלם מחיר כבד – לא תֹאבה לחזור אל השפיוּת. יצטטו באוזניה שוב ושוב את נבואת חכמתו של ר' אלחנן וסרמן זי"ע הי"ד, ימחישו במספרים מוסכמים, אמינים אף בעיניהם, את צדקת ראייתו בגשר המוקם כגשר שמאלי, חד-סטרי, לעוברים ולא לשבים: יַראו להם את רוב מנין ובנין בעלי התשובה לאלפיהם, המבכרים לחזור דווקא דרך הגשר הימני החרדי: ייאלצו להודות בחרי-אף, בבושה, כי באו חשבון שגוי, מופרך – ולא יחזרו בהם. יישארו באמונתם הבראשיתית. סטיה קלה מן האוטוסטראדה – והם על כביש אחר, חד-סטרי, אי-שם אל הרי חושך, בלא דרך חזרה.

***

בציבור הדברים אמורים, ואף ביחיד כן. איננו עוסקים כאן באישים ידועים היודעים הכל, מבינים הכל, מחליפים דעתם מהיום למחר, מאיפוך לאיפוך – וצועקים: אמרנו לכם! מרימים ראש בכל פעם מחדש, מכריזים בלא הנד עפעף: צדקנו! ידענו כי בעקבתא דמשיחא לא יחסרו שרלטנים המוכנים להצהיר מעל כל במה הצהרות נאמנות, ובשעת-מעשה-גופא לפעול בדיוק להיפך. לא בהם עסקינן. מדברים אנו באדם הנמצא לעיתים בשאלות, בספקות, בתהיות, כיצד עליו לנהוג. מיטלטל, נקרע בין מוחו וליבו. פעמים שהוא חש איך דוחף השטן מאחוריו. הוא חש דחף-נגיעה, לחץ-אינטרס – מרגיש נשלט. פעמים שהוא ניצב לפני קיר ברזל חוסם, אטום. גדר הפרדה בינו ובין שכלו. והוא כבול, כבד כבּוּל-עץ. לא יכול לזוז, לא מסוגל לעשות משהו טוב. הפעם רואה הוא את השטן, מלפניו. מידותיו מוליכות אותו שולל, או עוצרות אותו מלכת, הכל לפי הענין. והוא מתחנן לסייעתא מן שמיא כי יסור השטן מלפניו ומאחריו כאחד: כי יסתיר ד' אותו בסתר כנפיו. בצר לו הוא פונה אל רבו, שואל כיצד עליו לנהוג, מקבל תשובה ברורה – ופועל להיפך מאשר הורוהו. מצפונו נוקפו. הוא חוזר בשאלה אל רבו, משנה נוסח, שב ומנמק, חוזר ומסביר, טורח ומדגיש – ללא הועיל, כמובן – וממשיך בסירובו. בחירתו הרעה שבה ומחליטה כי היום חייב הוא לסמוך על עצמו, על עצמו בלבד. כל זה במקרה הטוב, המועט במועט, באשר, לפחות, מבין הוא את סירובו לציית. בדרך-כלל שומע השואל את התשובה לה ציפה, לה פילל, ואף את ברכתה בצידה. וכבר שמענו מפי אחד מגדולי הדור שליט"א, שהעיד משמו של אחד מגדולי הדור זיע"א, שאמר כי-האי-לישנא: רואה הנך את ריבוי האנשים המגיעים אלי, יום-יום, לשאול לעצתי? – דע כי מעטים מאד הם הבאים לשאול ולעשות כעצתי להם. רובם באים לשמוע ממני את מה שהם רוצים שאשמיע להם. והם אכן שומעים…  ועושים כרצונם.

***

יחידים יוצרים ציבור. יחידים קובעים את דרכו, לטב ולמוטב. שינויים בהנהגות בני-אדם מתרחשים תמיד על-ידי שאפתנות יחידים, המובילים אחריהם ציבורים גדולים. יחיד הוא הקובע – לא רק את התנהגות הרחוב הלכה-למעשה, אלא אף את דרך מחשבתו, את רצונותיו, את עקשנותו ואת ויתוריו. שינוי הלך-המחשבה בציבור: החלפת סגנון הדיבור בסגנון עכשוי: המרת – או הזנחת – ערכים מקודשים לשעתם ושינוי סדרי העדיפויות בציבור, הוכנסו לתודעת ההמון על-ידי יחידים. לטב ולמוטב, כאמור.

לצורך המחשה נזכיר כאן את המלחמה הגדולה להשבתת שאור העיתונות החילונית מן הבית החרדי. בחרנו דווקא בדוגמא זאת, אחת מני-אלף, להראות איך נראו העיתונות החילונית והציבור החרדי בימים ההם. לא נעים להזכיר, אך בכיכר שלמטה מישיבת פוניבז' המעטירה, נמכרו עיתונים חילוניים באופן חופשי. הצעירים לא יאמינו, אך המבוגרים זוכרים היטב את מלחמת היחידים שלא נלאו ללכת בארץ לא זרועה, להיות קול קורא במדבר. יחידים הם שלא עייפו, עברו מבית כנסת למשנהו, הדביקו את הציבור במודעוֹת, במודעוּת, עד לשינוי הנורמה. [במאמר מוסגר: באותה עת נערכה המלחמה, באותה דרך ושיטה, בה שינו היחידים את יחס הציבור למורא-מקדש. אז התלוצץ מי שהתלוצץ, פעיל בפעילים, כי הסימן להצלחתו להחזיר אי-מי בתשובה, לדידו, הוא פטפוט הנ"ל בחזרת הש"ץ…] ולא נשכח כאן את "תרומת" היחידים ששינו את שפת העיתונות החילונית, דרדרוה לבלי-הכר, הרסו כל חלקה טובה מינימלית שנותרה מבית אבא. הקורא הצעיר לא יבין כלל את שפת העיתונות של הימים ההם.

כל אלה, מכאן ומכאן, מעשי ידי יחידים. אלה ואלה נוטלים היום שכר כולם.

***

למונח "שינוי", נלווה ביהדות צליל שלילי. כל המְשַׁנֶה, ידענו תמיד, ידו על התחתונה. בעידן המודרני קיבל השינוי משמעות חיובית, אהודה, רצויה. נורמות היום, כמעט בכל תחום, הופכות את האתמול להיסטוריה. גורל היום כגורל האתמול: מחרתיים יהפוך היום לזכרון עמום, נשכח. לחשוב כמו אבא, לחיות כמו סבא, לדבר בסגנון סבתא, לחיות כמו פעם – זה להיות מיושן (שינוי בהיפוך אותיות). לא לחינם משתמשים שונאינו, במפלגה המשוקצת בכל מהדורותיה, במטבע-לשון זאת.

לשינוי הקבוע, הרצוף, העקבי, הנמשך, המתמיד – אחראים יחידים בכל תחום. לא תמצא היום אריזה, בקבוק – אחד מני-אלף פריטים קטנטנים וגדולים – שלא ישנו את צורתם מעת לעת. בפרט במוצרים הנועדים לילדים, הגדלים על ברכי השינוי התכוף, המגרה. פרסומאים בודדים מקשקשים בפעמון – והעדר צועד בתלם.

מתבשרים אנו בימים אלה, על הצטרפות שתי חברות תקשורת גדולות, לתחרות על כיס האזרח החרדי. הן נכנעו, לאחר כמה שנות סירוב בהן התעללו, פשוטו כמשמעו, בציבור החרדי. הן מסכימות לשווק לציבור החרדי מכשירים ללא יכולת קליטת ופליטת זוהמה – מן המאיצים הנוראים של הרס הבית היהודי בימינו. (ואם נזכה, נמשיך ונרחיב בכך בעתיד.) תוספי הזוהמה המתחדשים במכשירים המשתכללים: עקיפת כל המחסומים שהוצבו בפניהם – הזעיקו את ראשי הציבור החרדי לעמוד בפרץ. והם הצליחו ועצרו את השינוי לרעה הרצוף.

מאמרי שבח מתפרסמים היום בעיתונות החרדית – ועוד היד נטויה – הטופחים על שכם, מוכיחים את עוצמתו של הציבור החרדי שהכניע את החברות הגדולות. שוב אפשר להיווכח כיצד מתפארים הרבים במעשי יחידים המתביישים, בחוגים ידועים,  ללכת עם מכשיר כשר. מכשיר הניתן כמובן לפריצה, כמפורסם בארבע כנפות הארץ.

והלא טוב-טוב לנו להסתיר פנים מבושה, לנוכח הזלזול הציבורי הנמשך של עשרות אלפים, רוב מנין הציבור החרדי, שלא נשמע לקריאת גדולי ישראל להחליף את טריפתו בכשר. שאינו מציית למוחו היודע, לא מקשיב לליבו המרגיש את נחיצות הענין.

האשמה רובצת גם כאן על יחידים שקיררו את האמבטי בטענות ובתואנות שונות. אין לנו כל נפקא-מינה למה ומדוע ציננו הם את החום שהחל מקרין בציבור. אין כאן מעניננו להבין את מניעי היחידים שמנעו מהציבור החרדי להוכיח את כוחו. נגיעת ממון היתה כאן, נגיעה אחרת, שילוב כמה מהן אהדדי – לנו אין זה משנה.

אדרבה: הבה נראה כעת, לאחר סילוק מיגוון הטענות והתואנות – הבה ונראה איך עולה הציבור אל הקומות הכשרות החדשות, ובאיזה קצב. ולוואי לא נראה שוב את היחידים הנועצים קוץ באליה. לוואי ולא נחוש שוב את קצה העוקץ.

הכל מעשי יחידים, והציבור ישלם את המחיר.

***

כגודל הבחירה, כן גודל הצלחה או כישלון. אדם ההולך שובב בדרך ליבו בעניניו הפרטיים, מזיק לעצמו, לבני ביתו, לסובבים אותו. זה שאינו יכול להיחלץ מן המצליחנות המלחיצנית השוררת היום – זאת הבעיה שלו, של בני ביתו, של הסובבים אותו. האיש הנדחף אל ביתו במדחפי הרחוב, כפוי-ראש, צייתן, נשלט, שפוט לנורמות הסביבה – משלם את המחיר, הוא ובני ביתו, הוא וכל הסובבים אותו.

ההולך שובב בעניני הכלל: המוליך שולל עם ועדה לצרכיו, לדחפיו – כנגדו המלחמה. המלחמה הגדולה היא באותם יחידים, ההופכים קערת ציבור על פניה, לצרכם. 

קיבוץ הנגררים משלמי המחיר, יוצר רחוב חרדי חדש, מעוות, לא מוכר בדורות קודמים. לחץ ההצלחה המיובא מן הרחוב החילוני על-ידי כמה אינטרסנטים, נקלט ב"הצלחה". מערכת דרישות דורסנית, בה נמרח החיוך על כל פנים: חיוך מעוּשׂה כגודל הלחץ הנפשי – לא מזכיר את צהלת החסיד על פניו. 

***

קירוב לבבות הולך ומתפתח היום בין הציבור החרדי ובין זה החילוני. כך מכריזים היום החילונים. "פתיחוּת" חדשה נוצרת, לדבריהם, בין "שתי התרבויות". החידוש הוא, לטענתם, ברצון החרדים לשמוע על "חיי התרבות החילונית". כאן מסתיימת הפתיחות "ההדדית". והם צודקים, לחרפתנו. אנחנו מפתחים אורח-חיים חילוני, בעיצוב חרדי. דפוס חדש, חרדילוני. תופעת החוזרים בתשוקה, הבנים האובדים – חיזוק נוסף הוא לאשלייתם כי המתח בין הציבור החרדי והחילוני הולך ופוחת. או-טו-טו וכל החרדים יסגלו לעצמם אורח-חיים המתקבל על דעתם. ד' ירחם ויכפר. הם אינם מבינים כי אותם צעירים פתיחותיים אינם אלא כמה פחיתותיים מסכנים, בעלי תאוה בלתי נשלטת, המוצאים אצלם את מבוקשם, פורקים שם את פורקנם. 

חברות ענק, כמעט מכל תחום, מחזרות היום אחר הציבור החרדי. מנסות אף חודרות לכיסיו המדולדלים. אימפריות בתחום המזון, הבנין, התקשורת, התחבורה – עושות כל שלאל-ידם להתחבב על החרדים המתרבים בלע"ה. מי יודע מתי ייראו שלטי ענק חרדיים לצידי הדרכים, כאותם המציעים היום למכירה כל חפץ וכל תמונה אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת – לרבות תמונת מוֹעַל-יד אדמו"ר אחד זיע"א, מה"מ אחד שליט"א. אף-כי לא הגענו, ת"ל, לשלטי החוצות האלה, הולך וגדל נתח הפרסום ב"פלח השוּק" החרדי. ההשקעה משתלמת. החרדי משקיע, מושקע, שוקע, שוקק ומשתוקק. החרדי בודק את הקנקן, כלומר, את הפיתקית, את האטיקט המודבק על הקנקן, בולע את כל ההכשרים, כל הפתיונות… ומשתבח בכוחו הגדל והולך.

ומי ששומע כמה מרוצים הם מהתקרבות הציבור החרדי לתרבותם: מי שמקשיב לשבחיהם על ה"פתיחוּת המפתיעה" לאורחם ושׂיגם, מצפה, מייחל, קורא ליחידים המיוחדים, המובחרים בעם הבחירה, לעמוד בפרץ. להפסיק את זליגת הרחוב החרדי אל עברי-פי-פחת הפתיחות. לסתום את הפרצות  בחומה.

מאיר  ויסברגר