הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י"ג הלכה י"א) בכותבו על מעלת הצניעות של בנות ישראל כותב "שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה".
ואם כך הוא ברגע אחד מחייה של בת ישראל, על אחת כמה וכמה כשמדובר בספור חיים של שנים...
הרגשות החזקים המעורבים בספור שלפניכם וכן העוצמה הרוחנית המתגלה בו (ושבעז"ה עוד תתגלה בהמשך) שמורים הם עם הקרובים אליו ועם המלווים אותו, ומסרבים בכל תוקף לצאת לרשות הרבים אל מחוץ ל"זויות הבית". גם המעט המובא כאן לפניכם אינו כי אם בבחינת "עת לעשות לה'" שמא ואולי ישנה עוד בת ישראל שהדברים יכולים לעוררה, ולחזקה לצאת בעקבות נ. למסע אמיץ של חיפוש אחר האמת בידיעה שאינה צועדת לבד ושיש מי שמוכנה להושיט לה יד, לסייע, לחלוק עמה את לבטיה, ולהיות לה לאוזן קשבת.
להלן ספורה של נ. שהוא הפותח את סדרת הסיפורים האישיים שנעלה בעז"ה לאתר בחודשים הקרובים: (בתגובות למאמר מופיעות שאלות שאנו ממשיכים לקבל מנ. ותשובותיהן בצדן. בנות המעונינות ליצור קשר עם נ. מוזמנות לפנות אלינו לאי- מייל : yoel@yoel-ab.com ואנו נעביר את פנייתן לנ.).
שלום, שמי נ. ואני בת 23. גדלתי במשפחה "דתית- לאומית" תורנית, הגרה באחת ההתנחלויות. אבי למד בצעירותו בישיבת "הר עציון", ולאחר מכן בישיבת "מרכז הרב", ועוסק כיום בהוראת מקצועות קודש. בביתנו נוהגים להתייחס בהערכה גדולה למשנתם ולדמויותיהם של הראי"ה קוק, ושל בנו- הרצי"ה, ותמונותיהם תלויות על קירות הסלון בביתנו. בנוסף לכך, מצויים בביתנו ספרים רבים שכתבו רבני "הציונות הדתית", וביניהם ר' שלמה אבינר. מבחינה "פוליטית" משפחתי נוטה לכיוון ימני, והנושא של א"י, עומד בראש סולם העדיפויות ומהוה את הנושא המרכזי לדיון בביתנו.
בתיכון למדתי ב"אולפנת הרב בהר"ן", ולקראת סיומו, התחלתי להתעניין במקצועות היהדות, וניסיתי להתקדם מבחינה תורנית.
הרוב המוחלט של בנות האולפנא פנה בתום הלימודים לשירות לאומי, ולא זכור לי שמעולם דיברו על הבעייתיות שבכך. אני שירתתי בביה"ס תורני, ועזרתי לתלמידים בלימודים. לאחר מכן פניתי ללמוד לימודי הוראה יחד עם לימודי קודש ב"מכללה ירושלים".
במשך שנים רבות הערכתי מאוד את רבני הציונות הדתית, והייתי נוהגת לשמוע בכבוד ובהתרגשות שיעורים שמסרו. הייתי מכבדת כמעט כל אדם שתואר כ"רב", בלי חקירה מעמיקה לגבי רמתו התורנית. הגעתי לכנסים תורניים גדולים, כגון הכנסים שאורגנו ע"י "מכון מאיר", העצרות הגדולות שאורגנו ב"יום ירושלים" בישיבת "מרכז הרב" ועוד. ובנוסף לכך השתדלתי גם ללכת לשיעורים אחרים באופן קבוע. בין השאר במשך כשנתיים התמדתי ללכת לשיעוריו של הרב אלון, ומס' פעמים נסעתי במיוחד לבית- אל לשיעור של הרב אבינר על הספר: "שמונה פרקים לרמב"ם".
במשך שנות לימודי במכללה התחלתי להבין שהקריטריון שלפיו מחליטים אם ללכת בעקבות רב מסוים, אינו כושר הנאום שלו, אלא הקפדתו והתמדתו ללכת באופן המקסימאלי ביותר אחר ההלכה, ללא פשרות. ואכן השתדלתי לשים לב להתבטאויות שונות של רבנים, כדי לבחון אם ראוי שאלך בעקבותיהם. לצערי גיליתי שמס' רבנים נוהגים לערב בהוראותיהם לציבור הרחב- גם רצונות אישיים, שאינם תמיד מתאימים לרוח ההלכה. וכך לדוגמה, הופתעתי מאוד לראות באתר אינטרנט של ישיבת הסדר חשובה, התכתבות בין ראש הישיבה, ובין אדם מסוים. נושא הדיון היה בנוגע למידת ההפרדה הנכונה בין גברים לנשים. ולתדהמתי הגדולה, דווקא האדם האלמוני טען שחובה לשמור על הפרדה מוחלטת, ואילו הרב טען שאין בכך צורך (!), ואף הביא הוכחות לדבריו מן הגמרא, כדי להוכיח את טענתו...
עניינים כאלו ואחרים, גרמו לי לקרר במידה מסוימת את תמיכתי המוחלטת בכל הרבנים, והגעתי למסקנה שיש צורך לבחון כל רב בנפרד.
בדרך הדתלי"ת בכללותה, הפריעו לי מס' עניינים מרכזיים, וביניהם: החיבור הגדול שבדרך זו, לענייני העוה"ז. הרגשתי שדרך זו מעודדת להגיע למשרות גבוהות, להשתלב בכל תחומי החיים, ולמצות את הנאות העולם. המעניין ביותר היה, שנראה היה שאפשר למצוא מקור לכל זה בתורה... ע"פ תפיסה זו, חשוב לממש את הכשרונות האישיים שבהם הקב"ה חנן כל אדם, ואת העיסוק האינטנסיבי בתורה, מספיק להשאיר ליחידי סגולה... הפרוזדור- נהפך להיות טרקלין, וההכנות לקראת העוה"ב- נדחקו הצידה.
בנוסף לכך, הטריד אותי הערבוב שנעשה בין קודש לחול. לימוד התורה על טהרת הקודש, הוחלף בלימוד ביקורתי ומחקרי, ופרופסורים באוניברסיטאות שימשו כגורם פרשני מוסמך בלימוד התורה. במוסדות האקדמיים (ה"דתיים") למדו גם ממקורות חיצוניים, המנוגדים לרוח התורה. וכך לדוגמה, במסגרת לימודיי במכללה (שבחרתי ללמוד בה לאחר שהתברר לי שרמתה התורנית גבוהה), נאלצתי ללמוד בעל כורחי מס' קורסים בפסיכולוגיה, ולאחר שסיימתי את הבחינות, זרקתי את הסיכומים לפח. בקורס אחר, שעסק בגיאוגרפיה מקראית, למדנו מתוך מאמרים של גוים, ונאלצנו גם ללמוד יוונית.. רב אחר, שלימד אותי במכללה את פרקי "שיר המעלות", הביא לצד פרשנים מקובלים, פירושים של פרופסור. עניין זה קומם אותי מאוד, משום שהתקשיתי ללמוד פרקים בתנ"ך ע"פ מקורות זרים.
כל זאת ועוד, למדתי במכללה הנחשבת כתורנית מאוד, ובמסגרת החוג: "תנ"ך- תושב"ע"...
אמנם הוטרדתי מעיוותים שונים שמצאתי בדרך ה"דתית- לאומית", אך לא חשבתי לחפש דרך חלופית. הייתי בטוחה שהדרך שבה גדלתי היא לגיטימית ונכונה, ויש בה גם מעלות שונות. תכננתי להצטרף לקבוצה הדתית התורנית ביותר שאמצא, ולהתרחק מחיי פשרנות.
במשך שנים רבות הסתכלתי על הציבור החרדי בהערכה, משום שהרגשתי שהם מעמידים את התורה בראש סדר העדיפויות. אך חשבתי שניתן להישאר בציבור הציוני דתי, ולקיים שם מצוות ברצינות. באותו זמן חשבתי שההבדלים בין הציונים הדתיים והחרדים מסתכם ברמת קיום המצוות, והציבור הציוני דתי עולה על החרדים במסירותו להתיישבות בא"י.
אך למרות שדרכי היתה שונה מדרכם של החרדים, תמיד התייחסתי בהערכה לרבנים שלהם. חשבתי שכאשר יש בעמ"י רב גדול בתורה, דבריו אמורים לחייב את כלל העם.
האירועים הקשים בגוש קטיף
כאשר התחילו לדבר על הגזירה הקשה באמצעי התקשורת, הייתה לי הרגשה חזקה מאוד שמדובר בגזירה משמיים, ולכן קצת הפריע לי שמפנים את מירב המאמצים כדי להיאבק בשלטון, וקצת נוטים לשכוח לאן אמורים להפנות את רוב ההשתדלות. אמנם אורגנו תפילות המוניות, אך הרגשתי שמבחינת ההנהגה והציבור, הם סוברים שככל שישקיעו יותר בהפגנות, בחסימות כבישים וכדו'.. כך תגדל גם מידת הצלחתם בעניין.
בהתחלה גישה זו הפריעה לי, אך לאחר שראיתי שמס' גדול של רבנים תומך בדרך הזו של המאבק בנוסף לציבור הגדול, חשבתי שכנראה אני טעיתי, ויש מקום להשתדלות גדולה כדי להיאבק בגזירה. למרות שניסיתי להאמין שאופן המאבק שנבחר ע"י מנהיגי הציבור- הוא הנכון- הרגשתי מניעה פנימית גדולה ללכת להפגנות ההמוניות, ולעזור בדרכי המאבק האחרים. בני משפחתי לא הבינו מדוע אני נמנעת מלהצטרף אליהם, וחשבו שאני שמאלנית...
התביישתי בכך שאע"פ שהאירועים כואבים לי מאוד, אינני מסוגלת ללכת בעקבות כולם, ולכן החלטתי להגיע לכפר מימון. הגעתי לשם עם שק שינה, בכוונה להישאר לישון שם. אך שהיתי שם מס' שעות, והיתה לי תחושה חזקה מאוד שאני לא נמצאת במקום הנכון, והחלטתי לחזור לביתי.
בני משפחתי ניסו ללכת במסירות נפש כמעט לכל הפגנה. הם הלכו בין השאר להפגנות בשדרות, אופקים, כפר מימון וכו'.. ולקחו איתם גם את אחי הקטנים, וכאשר היה בכך צורך הם ישנו כמו שאר האנשים על הכביש. בנוסף לכך מס' אנשים ממשפחתי הלכו גם למבצעי "פנים אל פנים", ולחסימות כבישים. גם ב"אירועי עמונה" היו שני נציגים ממשפחתי.
באותה תקופה, הרגשתי תחושה קשה מאוד של "הסתר פנים". הערכתי מאוד את האנשים שהתיישבו במסירות נפש על אדמות הארץ. חשבתי שהם צדיקים, וראיתי בהם מודל לחיקוי. בעקבות הערכתי הגדולה למתיישבים אלו, היה לי קשה מאוד לראות, כיצד כל העניינים שהם השקיעו בהם מאמץ כה רב- קורסים ומתמוטטים ( כבר בפעם השניה, כאשר פינוי פינוי ימית עוד קדם לכך..). הרגשתי שהמתיישבים מוסרים את עצמם בכל כוחותיהם למען מטרה נעלה, ולמען "כבוד שמיים", ומקבלים כתגובה לכך- "סטירת לחי".. אמנם נכון שגם צדיקים גדולים חווים ניסיונות קשים, אך היה לי מאוד קשה להבין כיצד ציבור שלם, ההולך בדרך הישרה- כושל ונופל פעם אחר פעם.
קשה מאוד לחיות בתחושה שח"ו אין דין ואין דיין. הרגשתי פחד גדול. אם חיים של מסירות נפש והליכה בדרך התורה, מביאים בעקבותיהם כשלון מוחלט ונפילה, מה עוד אפשר להוסיף ולעשות כדי לשנות את המצב? (וזאת כמובן בהנחה שלא השתדלויות פוליטיות הם המפתח להצלחה, אלא עשיית רצון ה'..). הרגשתי אבודה. גם משפחתי גרה ב"התנחלות", והתחלתי לשמוע סביבי דיבורים ציניים (או רציניים, בהתאם למצב הקשה ששרר אז בארץ..), מה נעשה אם נצטרך ח"ו לפנות גם את ביתנו הפרטי? מצב זה, כבר לא היה נראה כרחוק כ"כ מהמציאות.. ואם האידיאלים של יישוב הארץ הם הדבר הבסיסי והחשוב ביותר בחיים, למען מה נותר עוד לחיות?
הרגשתי שגם הרבנים הדתלי"ם מתחילים לשדר תחושה של בלבול וחוסר אונים. ומכיוון שמהם הייתי שואבת כוחות נפשיים כדי להתמודד עם המצב, לא ידעתי על מה עוד נותר להישען..
בין הנושאים שבנוגע אליהם התחלתי להתלבט- היה היחס לצבא. התחנכתי במוסדות שהקפידו לבטא בכל הזדמנות אפשרית את הערכתם הגדולה לאנשי הצבא, "השומרים ומגינים על חיינו במסירות נפש"... במשך לימודיי במכללה, התחלתי להרגיש התקררות מסוימת בהערכה (/ הערצה..) זו. הרגשתי שלא ראוי ע"פ התורה להדגיש כ"כ את הכח הפיזי, אלא צריך לבטוח בקב"ה שהוא השומר האמיתי על חיינו. חשבתי שראוי לעשות השתדלות בעניינים בטחוניים ולהעריך את אנשי הצבא, אך בגבולות נכונים.
בעקבות ההפגנות שקדמו ל"התנתקות", הבלבול שלי גבר... הרבנים הורו לצאת כנגד החיילים ולא להישמע להוראותיהם, ומצד שני הבהירו שמדובר באחים שלנו ואסור לפגוע בהם בשום צורה. בדרכי לכפר מימון, הרגשתי כמו במשחק של ילדים קטנים. השוטרים רודפים אחרינו בשדות, אנחנו הטובים, וה"רעים"- שהם בעצם לא כ"כ רעים- רודפים אחרינו...
וכל הזמן היה חסר לי משהו: היכן הקב"ה בכל העסק הזה? מתפללים קצת, וממשיכים להוציא לפועל את רצוננו. זה בכלל רצונו?
לפני מס' חודשים שאלתי מס' שאלות בפורום של אתר ישיבת בית- אל. אדם חשוב הגיב לפניותי, וענה בסבלנות רבה לשאלותי. במהלך הדיונים התברר לי שמדובר באדם חרדי, וביקשתי ממנו שיסביר לי מהי ההשקפה החרדית. בין השאר, הוא הפנה אותי לקרוא את דבריהם של גדולי הרבנים כנגד דרכו של הרב קוק, באתר של ארגון "אזמרך בלאמים". קריאת הדברים היתה קשה מאוד, כי ראיתי שהם יצאו בחריפות גדולה מאוד כנגדו. ואני הייתי רגילה לשמוע כיצד מדברים עליו ביראת כבוד. אמנם ידעתי שהיו חילוקי דיעות בין הרב קוק ובין מס' רבנים חרדים, אך נהגו תמיד להציג את המחלוקת הזאת בצורה עדינה ביותר. הדגישו בפנינו תמיד את תמיכת הרבנים מהדור הקודם בדרכו של הרב קוק, אך "שכחו" להציג את המתנגדים. הבהירו שמס' קטן ביותר של רבנים חרדים קיצוניים יצא כנגדו, ולא הסבירו למה. וכמובן שטרחו להדגיש שגם רבנים שהתנגדו לדרכו של הרב קוק, כיבדו אותו מאוד.
ראיתי במאמר שרוב מוחלט של הרבנים בדור הקודם התנגד לציונות, והבודדים שתמכו- תמכו באופן מסויג ביותר. במאמר מוצגים מכתביהם של רבנים גדולים מכל הזרמים, שיוצאים בצורה תקיפה מאוד כנגד ספרו של הרב קוק, וכנגד שיטתו ומשנתו בכל הקשור לציונות.
בעקבות קריאת הדברים החלטתי שאם רוב גדולי הרבנים החליטו שדרך זו פסולה, עלי לבדוק יותר לעומק את ההשקפה החרדית ואף לשקול שינוי כוון ודרך, אף אם הדבר יהיה קשה מאוד. ראיתי שפרסמו באתר את הספר "דת הציונות", וקראתי שם את ההקדמה. הזדהיתי מאוד עם הנאמר שם, בייחוד לגבי העיוות בציבור הדתי לאומי, אשר נוהג לקדש ימים הקשורים למדינה, ואינו שם לבו לכך שמהותה עומדת בסתירה למהותה של היהדות.
הספר עזר לי לגבש השקפה מסודרת, והסביר לי את נקודת המבט של היהדות בנוגע לענייני המדינה וכו'.. כאשר התקשרתי להזמין את הספר, הציע לי יו"ר הארגון להתארח בביתם לשבת עם חברה, כדי לברר ענייני השקפה שונים, ונעניתי להזמנה.
בשבת דנו על שאלות יסודיות שונות, והרב הסביר בין השאר מה אמור להיות יחסינו מנקודת מבט יהודית אל הציונות, המדינה, וכד'..
החברה שהגיעה איתי אמנם הגדירה את עצמה כחרדית כבר מתקופת התיכון, אך עד לשבת היא חשבה שיכולה להיות גם דרך אמצעית, וניתן לשלב בין שני העולמות. בסיום השבת היה לשתינו ברור, שיש רק דרך אחת נכונה ואמיתית, ואי אפשר לשלב בין השיטות.
בסעודה שלישית הצטרפו לסעודה זוג צעיר. הבחור חזר בתשובה בעזרת הרב חזן, והבחורה הגיעה מרקע דתי לאומי, ולאחר קריאת הספר "דת הציונות" החליטה לשנות את דרכה. אני וחברתי סיפרנו לה כיצד הגענו להחלטה לשנות כיוון, וגם היא שיתפה אותנו בשלבים שעברה.
במוצ"ש הרב חזן נתן לי עותק של תשובה של רב ידוע, בנוגע ליחס שלנו כלפי דבריו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד (גדול תלמידי מרן החפץ חיים וממשיך דרכו המובהק ביותר). לתדהמתי הגדולה, אותו רב טען שאיננו צריכים ללכת בעקבות דבריו של הגר"א וסרמן, משום שהוא מקטרג על עמ"י!! והוסיף שיש להציל את אלה שנפלו ברשתן של דעותיו!! באותו רגע נעלמו לגמרי כל ספקותי והיה לי ברור שלא אמשיך ללכת בעקבות רב (שיש לנו בבית ספרים רבים שלו), אשר סובר שרמתו ח"ו שווה לדרגתו של הגר"א וסרמן, ומרשה לעצמו להתבטא באופן כזה כלפיו.
לאחר קריאת הספר והשבת, התחלתי גם להבין מדוע הרגשתי בכל המאבק האחרון מאוד לא שייכת. אנשים דתיים טוענים כלפי החרדים, שהם אינם מייחסים חשיבות להתיישבות בא"י. אך כיום אני מבינה שדווקא דרך ההסתכלות של הציונות הדתית כלפי מצוות ישוב הארץ- מעוותת. אין חולק לגבי קדושת הארץ וכו'.. אך השאלה העיקרית היא את מה מעמידים במרכז, ובראש סדר העדיפויות. הארץ ניתנה לנו כדי שנוכל לקיים בה את המצוות באופן השלם והראוי ביותר. אך אין משמעות בישיבה בה, אם סוברים שזהו הערך העליון ביותר, החשוב יותר אף מההתמקדות בקיום המצוות. גם ההסתכלות על מצות ישוב א"י צריכה להיות דרך מבט של תורה ולא דרך האידיאלים של הציונות העומדים בסתירה לאמור בתורה.
במקביל לגילוי הדרך החדשה, עם כל הקושי הנפשי שבשינוי ההשקפתי, הרגשתי תחושה נפלאה שהגעתי למקום שאותו חיפשתי. באותם ימים, כאשר ההתיישבות ספגה מכה קשה, ולא ידעתי למען אלו אידיאלים נותר עוד לחיות, הבנתי שמרוב ההתמסרות להתנחלויות- "שכחנו" שתפקידנו בעולם הוא להשקיע את זמננו בלימוד התורה, ולא בשום ערך אידיאליסטי אחר, עד כמה שייראה חשוב ונכון. וברגע שמבינים שהתורה היא עיקר חיינו ומציאותינו בעוה"ז- ממילא כאשר ערכים אחרים קורסים, המצב נותר יציב ובטוח כפי שהיה לפני כן.
התחלתי להבין מיהם הדמויות האמיתיות שצריכות להוות מודל לחיקוי, ושייתכן שהייסורים באו כדי לעורר מתפיסות מעוותות, ולהביא לידי חשיבה מחודשת בנוגע לדרך. "ההתנתקות" הצליחה לעורר מחדש את הבירור בנוגע ליחס למדינה, לצבא ולהתיישבות, כאשר פגעה בדברים היקרים ביותר לליבם של ה"דתיים- הלאומיים"...
לאחר ההתנתקות, ראיתי באחד מהעלונים הדתלי"ם, קריאה של רב לעשיית חשבון נפש. שמחתי, והתעניינתי לראות לאלו מסקנות הוא הגיע. להפתעתי, אלו היו דבריו: הציבור השמאלני לא בסדר, הציבור החרדי פעל גם הוא בצורה שגויה, וכו' וכו'. ומי צדיק? הוא ודרכו... רציתי לשאול: ומה איתכם?? האם לעולם לא תעלה בלבכם מחשבה לבחון פעם נוספת את דרככם? האם גם הייסורים האחרונים היו לשווא??
ידוע שכאשר באה צרה על האדם, עליו לעשות חשבון נפש. הצרות באות מידה כנגד מידה. האם הציבור הדתי ערך חשבון נפש?? האם הוא התעורר??
לסיכום
לפי דעתי השלב הראשון שצריך לעבור הוא להכיר את ההשקפה החרדית ממקור ראשון ולא ע"י הצגתה ע"י אנשים מהצבור הדת"לי שהכתירו את עצמם להיות "דוברים" שלה. אז ניתן לברר לבדוק ולדעת שזאת אכן הדרך הנכונה, בגלל שבה הלכו גדולי הרבנים, בדור הקודם ובימינו, ובאשר שהיא המשך ישיר וברור של חז"ל, הראשונים, והאחרונים. לאחר מכן ניתן להמשיך לברר נקודות נוספות.
קשה לתאר את השמחה והסיפוק, בחזרה לדרך התורה הישרה, האמיתית והטהורה. דרך שאיננה מתיימרת לחדש, לשנות ולהתאים את עצמה, למציאות החדשה שנכפתה עלינו. דרך שמשאירה את לימוד התורה בבית המדרש, וגדולי התורה שבה- ממשיכים להעביר את השושלת מדור לדור.
אני מודה מאוד לאנשים החשובים שליוו אותי בתקופה האחרונה, ובייחוד לר' יצחק ולרב חזן, שבלי תמיכתם לא היה לי את האומץ לשנות את דרכי. כמו כן אשמח לעזור לבנות אשר עוברות תהליך דומה ומרגישות צורך לשאול, לברר או לשתף מישהי שעברה את התהליך בחוויותיהן ובהתלבטויותיהן.
בתודה, נ.