זעמך גואה בקרבך לראותני עומד מן הצד, כשדמך ניגר בראש כל חוצות התקשורת. כעסך עולה שבעתיים לנוכח שתיקתי, עת משליכים אותך אל מחוץ למחנה. איך, איך מסוגל אני החרדי, המועף ודחוי שנים כה רבות מן הקונצנזוס, שלא להטות לך כתף אוהבת. איכה לא נכנסתי, הנרדף הקבוע, בעובי הקורה; ולא עמדתי בקשרי המלחמה, שכם-אל-שכם, עם אויבנו המשותף.

הבה אצנן מעט את זעמך וקצפך, בדרך ה"ולטעמיך" הידועה מהגמרא. אשפוך על ראשך, אם לא איכפת לך, כוס צוננים. כך יקל לבוא ולחשוב חשבונו של עולם. לחזור ולחדור אל שורש הבעיה.

הן תדע כי בימים אלה ממש, נמשכת רדיפת הדת העתיקה, בנושא גיוס בני הישיבות – ציפור נפשנו, יסוד קיומנו. חרב הפיפיות מתנפנפת, מבוג"צת מעל ראשינו היום, כמימים-ימימה. מסכנת את קיומנו כעם בארץ הקודש. פך השמן הטהור עומד היום, כמו תמיד, אל-מול כיתת מחסלים, המחכים לשעת-כושר. זכות-הקיום של משפחת בני התורה, העמלים בה יומם ולילה, המתמסרים אליה בכל ליבם, המקריבים למענה את כל רצונם וישותם – נס גדול ועצום הוא במשטרנו הנאור, המדרבן כל טומאה. שבים ומבקשים אנו מקלט מפני מפגיזינו מבגי"צינו העליונים, המעודדים כל סטיה אנושית גרידא, לא רק דתית – ועם קיומנו אין הם משלימים.

קודש הקודשים החילוני, "כור ההיתוך", הוא הגיוס לצבא, מתחלל והולך. הדת"ל נותרו מוהיקנים אידיאליסטים אחרונים. יותר ויותר מקרב הנוער החילוני אינם מתגייסים לצבא. לא רואים בו עוד ענין ערכי. נשמטים ממנו בקלות מדהימה. חילוניים רבים קוראים להפיכת הצבא לחיל מתנדבים – שוחרי קריירה צבאית. עקב-אכילס, בעיית הבעיות של ההסברה החרדית – ההגנה מפני האשמתנו כמשתמטים – יורדת מסדר היום ת"ל. חילוניים משתמטים, זה משהו אחר. 

השב נא בכנות: איכה תפעלו, אתם והנהגתכם, אם תתברר כנכונה השמועה כי הבג"צ, בחששו כי טרפו הולך ונשמט מידיו, יחייב הפעם גיוס בני הישיבות? איך תנהגו, אתם והנהגתכם, לנוכח בתי המקדש ההופכים ח"ו לגוש קטיף, לגוש חטיף: התבואו לעזרת ד' בגיבורים? התילחמו עמנו שכם אחד, כתף אל כתף – או תישארו, למצער, ניטרליים? התכחיש כי בקרב קהלכם, ובקרב מנהיגיכם, מצויים לרוב שותפים למרדף אחרינו; חושבים, עפ"ל, את בני התורה למחללי שם-שמים: שואפים עוד יותר מן החילוניים לגייס את בני הישיבות כולם? – הן לא תכחיש זאת!

אמור מעתה: אנו החרדים, כולנו כאחד, כואבים את כאבכם. לא רוצים בגירושכם מן הבית. וודאי שלא משתתפים בו. אבל אצלכם לא יחסרו, גם כיום, אחר ההתעללות בכם, כאלה שיסייעו ח"ו באומר ובמעש, לגירושנו.

ישוב נא אפך איפוא, והירגע.

כיון שבערכאות עסקינן, נבזיק אלומת-אור נוספת לעיניך, אם לא איכפת לך.

בעל-צפון המודרני, יודע הנך, אחרון אלילי החילוניות, מתנודד. האשמות חריפות, בוטות, מוּטחות כנגד מערכת המשפט כולה וכנגד רוזני הארץ, הקרויים שופטים עליונים, בפרט. אמני הצנזורה, אנשי התקשורת הממולחים, מווסתים אמנם, מנמיכים את גובה הלהבות. מצמידים משתיק-קול לכל מיקרופון. אך הקול הולך וגדל, מפר את דממת הפשע על כל דבר רשע שבמקום המשפט. 

מבקר המדינה הפורש לגימלאות – חבר לאותם עליונים בעבר – יצא לאחרונה בגילוי נאות (סיבותיו אינם מעניננו כאן). המבקר מאשים את מערכת המשפט בכל אותם מרעין-בישין, בכל ההאשמות המוטחות לאחרונה בחברי מרכז הליכוד וכמה משריו. שרים הושעו, אחרים מצויים בחקירה פלילית. והנה תפירת מכרזים, העסקת קרובי משפחה וכולי – בהיכל הצדק. מבקר המדינה חושף לפתע עתיקות: מידע חסוי, ידוע לכל עיתונאי זוטר, גלוי לעיני כל משפטן מתחיל, מאושר לפרסום, לאמר: שחיתות במערכת אכיפת החוק! געוואלד! ח"כ שמאלני מובהק מכריז: "מדו"ח מבקר המדינה עולה תמונה שחורה משחור". מנהל בתי המשפט מתנצל ומודיע: "התחילה תקופה חדשה. תופעה של מינויי קרובי משפחה היא תופעה של ריקבון ויש לעוקרה מן השורש. לא עמדנו במבחן". ויו"ר ועדת חוק ומשפט תובע דיווח מפורט על הצעדים שינקוט היוה"מ כלפי מפירי החוק בעבר. נו-נו, ימתין עד-בוש לזוז המזוז. יחכה עד-כי יחקור בעיזוז, ידרוש באי-זוז. 

התקשורת חונקת, מגמדת, מסתירה, משתיקה את דו"ח המבקר – אך יראת-הכבוד מפני השופטים פוחתת והולכת. שחיתות מערכת אכיפת החוק ידועה בציבור, מאופיינת יותר ויותר בכל תכונותיה ה"אנושיות": עין רעה, רוח גבוהה, נפש רחבה. 

בינתיים, משדרים מנהלי מערכת הצדק הנאור בישראל "עסקים כרגיל". קורָה – בין עיניהם, קיסם – בין שיניהם הטורפות. והם מטיפים מוסר. לשונם חדה, מושחזת, מהוקצעת כתמיד. גיצי בג"צ מקפצים לתודעת ההמון. מקפיצים, לעיתים, קהל מעורו. ממשיכים וקוראים לסֵדֶר את פורעי המוסר הציבורי. קורעים כדגים את נידוניהם. שותקים כדגים בסוגיות מביכות אחרות. "נימוקי פסק הדין ינתנו בשלב מאוחר יותר". ינתנו בצלול הענין לתהום הנשיה.

התזכור, ידידי, את יחסכם לערכאות אלה? כשאנו בזינו, נלחמנו בשצף-קצף, אתם חלקתם להם כבוד. יראתם את רוממותם. גם עתה לא חסרים בכם חונפים, מלחכי ומלקקי פינכתם. ידעתם היטב את משמעות ה"ערכאות" בדיני ישראל: את הרמת היד בתורת משה – אף אם היו הם דנים בדיני ישראל, פוסקים לפי "שולחן-ערוך" ו"פתחי תשובה". ידעתם היטב, כי הארמון שלמול הכנסת אינו אלא כַּן-שיגור תילי-תילים של שמד לכל קדשי בני ישראל. ומכם ובכם רבּוּ סוגדים להם, כורעי-ברך עם כל עם הארץ. עתה, בעת מצוקה, כשפניותיכם, מוצקות מבחינה משפטית, מוצדקות מבחינה ערכית-הגיונית, נדחות בצקצוק לשון: מושלכות בפליק-פלאק אל מגרסות הנייר – עתה תובעים אתם מאתנו התחברות עמכם.

שלו' עליכם וברוכים הבאים. בכבוד. נא לשבת, להקשיב, ללמוד, להתחבר אלינו. כרו אוזן, פתחו לב, אחר תבינו את תחושת הדחייה הבלתי מתחברת שלנו אל הכתום-הכתום-הזה.

המיאוס עד-כדי גועל תקשורתי, המתלוֶה למונח "מתנחל", אכן מחבר היום בינינו. בן ישיבת ההסדר מוּקע היום כאויב שלטון החוק. מוקא החוצה ברגשי קבס, עוד יותר מבן התורה המובהק.

אכן, אחים לצרה אנו.  מבינים, מכירים את תחושות התסכול והזעם. אך אל נא נטעה. בל נבלבל יוצרות: איננו שותפים.

לצערנו, לא נחבור גם לאלה מכם, רבים וטובים באמת, המקבלים עליהם עול תורה ומצוות, ואף מבטאים זאת בגלוי. רוחשים אנו להם אהבה וכבוד אמיתיים. אך מסך "עיקר הי'ד" אותו הוספתם לי"ג עיקרי הדת, כהגדרתו הקולעת של מרן הגרא"מ שך זיע"א, מסך עבה וחוצץ הוא בפני התחברות עמכם. תּוֹסַף העיקר הי'ד – הציונות והמדינה – הוא השקר שבקשר בין טומאה וטהרה, בין קדושה ופריצות. היא הגריעותא, הוא התהום החוצץ ומבדיל בינותינו לבלי מרפא. לולא שיקעתם עצמכם בביצה הטובענית: לולא האמנתם ביכולת אבות הטומאה הציונית, אוכלי השקץ והעכבר, לאהוב ארץ שתקיא אותם הימנה: לו התחברתם עם הידיעה כי המתאווים לנפרד אינם אוהבי ישראל, אינם אוהבים מאומה מלבד עצמם – כי לא באתם עתה אל השׁטיון הכתום. אנו מתפללים להעביר ממשלת זדון – אתם בירכתם את ראשיה שריה ויועציה, ראשית צמיחת גאולתנו. לחלץ אתכם מבוץ הי'ד – נכונים אנו. לא להתחבר עמכם. 

לא זאת הבמה, כמובן, לחזור אל הויכוח העתיק, אל אמונת ההבל לראות במדינת ישראל יסוד כסא ד' וכו' וכו'. אבל אנחנו, האמונים על התנגדותם הנמרצת של גדולי הדור זיע"א להקמת המזרחי, לא אהדנו מעולם את התישבותכם בגוש קטיף. מסירות נפשכם להפריח שם את השממה, לא הרשימה אותנו. כלל לא דמתה בעינינו למסירות נפשם של בני ירושלים היקרים המסולאים בפז, שסיכנו עצמם לצאת אל מחוץ לחומות ולבנות את ירושלים. הם ביקשו לבנות תורה. אתם ביקשתם ומתעקשים גם היום לבנות לאום. נכון, לאום עם תורה, לאום עם הלכה. אך התוספת הזאת גורעת, משמיטה את הקרקע מתחת רגליכם. מנהלת המתנ"ס מקרבכם מיררה בבכי לעיני ולאזני קול ישראל: מה, איך אחנך את הדור הבא: לא ממשל! לא צבא! לא כלום!

אמונת הדמוקרטיה תקועה עדיין בלב רבים מכם. יראת הכבוד מפני אושיות הלאום הציוני, נטועה ומושרשת. ממשל, צבא, חוק ודין, צדק ומשפט חילוניים – אינם נחלתה של אשת המתנ"ס הבוכיה. סברא מוזרה השלתה אתכם, כי יכבדו אתכם, כשם שתכבדו אותם. כי תהיו הגשר לשובם אל צור מחצבתם. זו סיבת עמידתכם – קפיצתכם – בראש ההתישבות בכל חלקי הארץ. זאת סיבת חיפושכם אחר הֶסְדרים שונים ומשונים, שירקידו זוג גרושים, ספרא וסייפא, לחתונה אחת. היום מחפשים אתם פשר לתעלומת היעלמות הגשר יוצר הקשר.  אתם משדרים איתותי אהבה וחום אל ראשיהם – והם משגרים סלעי שנאה וקור. אתם חוזרים אליהם, עונים אמן סלה – הם מגדפים אל הצור דברי בלע. מכים בו. מצמידים אליו מטעני קלע מנפצים – ואתם-אתם פצצות חיות למאוויהם.

אוי למאמינים שבכם, עוד היום ינופפו, יכריזו על נאמנותם לדמוקרטיה. בעל-פעור לאומי, עולמי. כמו ניתנו יחדיו תורה ודמוקרטיה בסיני. כאילו משלימים שלטון התורה ושלטון החוק זה-את-זה. אבוי לכם חסידי שלטון החוק, ביודעכם ובהכירכם את זוהמת השיטה המתירה הפקרות, גאוות התועבה בראש חוצות, המחייבת ראש עיר בירה לממן אותה מכיסו. אבוי למעריצי צבא ומפקדיו, כמו היו נטורי קרתא, לא מחריבי קרתא, ביודעכם ובהכירכם את הצבא כמתיר איסורים, ככור היתוך והמסה של כל מוסריות אנושית גרידא יצוקה עד הנה. אבוי למתחברים עם המוזרים, חוגגי לא מכבר יאר-צייט הי"א לרבי שליט"א, ששאיפתם הבלבדית, להבדיל מכם, היא ההוכחה שהמה"מ צדק, ויחי המלך… 

מידתיוּת – יצירה לשונית מבריקה, שהמציא לאחרונה השופט העליון. הגדרה אופנתית חדשה הקוראת להקיף, להבין נושא על בוריו, להבחין בכל צדדיו קודם לעשיית מעשה. מידתיות – הענקת משקל נכון לכל פַּן מפניו של הענין הנדון, במידה ובמשקל מאוזנים. מידתיות – חריצת לשון מודרנית, תובעת שימוש בה קודם לחריצת משפט.

אף אנו נבחן במשקפיים מידתיים משלנו כל איש וענין. מידות טובות הן הפועלות ברקע – או שמא מידות רעות משתוללות כאן? ובה-במידה נחקור אחר דתיות הפועלים – או מתפרעים – בשטח: עובדי ד' הם? עובדי עצמם? מידה ודתיות – מידתיות.

כשאנו, בוחנים את פעולותיכם היום, ידִידִי הדת"ל, כמו את התנהגותכם בעבר, ודאי שאנו מבחינים ברצון ובכנות של רבים מכם להתחבר עם האמת הנצחית. אם הדגשתם בעבר את הימצאותכם על החלק הלאומי, הרי שהיום פונים רבים מכם ימינה, אל הדתי שבכם. אמנם עדיין רבים בכם הסבורים כי ישיבות ההסדר – אף הן לוקות בקיצוניות-יתר. משום-כך צצו אצלכם כפטריות, מכינות קדם-צבאיות. ובכל-זאת אנו ועינינו לָרַבִּים העושים להם את התורה לעיקר. והם מדגישים זאת אף בחיצוניותם. על-כך הערכתנו וחיבתנו במלואם.

על-כן לא נטיח בכם כאן, כהתקפה שהיא ההגנה הטובה ביותר, את אי מעורבותכם בעבר בכל מצוקות עם ישראל. ולא נשאל אתכם כאן איפוא הייתם בניתוחי מתים, בבריכת התועבה הראשונה בירושלים, בחילול קברי קדמונים, בגיוס בנות, בגיוס  בני ישיבה (שכבר הזכרנו לעיל בהקשר אחר). חפצים אנו להאמין כי אכן אתם בדרך הנכונה לבוא ולהתחבר עמנו, בלא צבעים וצביעות. אנו מבטיחים אורך-רוח, סבלנות ומאור-פנים לכל אחד מכם.

 אבל כשבועטים לעברנו, מי בכאב מי בחוצפה, כי צבועים אנו, נגועים בנגיעות ממון וכבוד, לא באים לעזרת ד' בגיבורים במאבקכם – אף אנו נשיב להם כמידתיותם.

אם היה המאבק על התורה, לא על הלאום – לא נתתם לבנותיכם לעמוד בצמתים, בימים ובלילות, לפצוע, לשׂרוט סרטים כתומים בנשמותיהן. אביזרייהו דעריות היא.

אם היה המאבק על התורה, לא על הלאום – לא הרשיתם לבנותיכם לצאת מן הבית חוצה, עטויות כתום, לצעוק ככרוכיא ברחובה של עיר. אביזרייהו דעריות היא.

אם היה המאבק על התורה, לא על הלאום – לא נתתם לבנותיכם להתעמת במחסומים עם חיילים. אביזרייהו דעריות היא.

היטב יודעים אתם, כי מחזות שכאלו, החוזרים ונשנים בהפגנותיכם – לא יעלו על דעת איש חרדי מידתיותי, פשוט שבפשוטים.

ומאידך גיסא:

אם היה מאבקכם על התורה, לא על הלאום – כי-אז לא הוכרז בקול גדול שסירוב פקודה לא עולה על דעתכם. אם היתה משמעות הפינוי בעיניכם כמשמעות חילול שבת-קודש – לא חילול המדינה – כי-אז חייבים הייתם לסרב פקודה, ואולי גם למסור את הנפש. ודאי שלא לשיר שירי אהבה למחללי התורה העוצרים בכם – גם אם חיילים ממלאי פקודות המה, תינוקות שנשבו.

הראיתם או שמעתם מימיכם הכרזות כניעה מראש, המודיעות כי לעולם לא יתפתח עימות כוחני אקטיבי על ניתוחי מתים, על גיוס בנות, על חילול קברים, על כל ענין שהחרדים יצאו להפגין ולמחות עליו? מנין עדינות הנפש הלזו? מהיכן הרחמנות על האכזרים? מדוע תבקשו לשווא ניצחון בשדה הקרב על אמונת ישוב הארץ וקדושתה, יחד עם חתימת אמנת כניעה כתומה ומתרפסת, המבטיחה מראש אי מאבק אקטיבי במחללי דת ועוקריה; ומוגשת בקול רעש גדול לראשי המדינה?

אבל מאבקכם – לאומי הוא. לא דתי. מאבק על המצוה החילונית של ישוב הארץ.

אכן, קשה היה פעם לא להיות ציוני. מנגינת הלהט המשיחי של ישוב הארץ, משמאל כמו מימין, שְׁכוּחָה. לא נצרבה בתודעת הבחורים. וזקנים משער שבתו. רוממות הבטחון ביד האיתנים העברית: אידיאת הכוחנות העברית המתחדשת אחר שנות אלפיים, שכבשה את הלבבות – לא הוצבה לה מצבת זכרון. איש אינו זוכר את ייבוש הביצות, את דת העבודה. וכל אלה היו בסיס האמונה החילונית – שמאלנית וימנית כאחד. מעטים הזוכרים את השמאל, השמאל הקיצוני, שהקים את תנועת ארץ ישראל השלמה. 

היו זמנים, ידידי הדת"ל, בהם, כביכול, השתלבו אמונה דתית ואמונה לאומית. מה יפה היה, יציב, המקף המחבר בין דת ללאום. ולא אבו אבותיכם שמוע אל הגר"ח מבריסק זיע"א, כי "מצוות" ישוב הארץ החילונית, אינה אלא אמצעי להשגת מטרתם – עקירת הדת! מליון רוסים, גויים ויהודים, ישרים ועבריינים, המיובאים לצורך איזון דמוגרפי בין דתיים וחילוניים, לא הוכיחו לכם כי צדק הגר"ח. ומיליארדי הדולרים הנשפכים על זקני רוסיה, עם נטילתם מפיות ילדי ישראל, לא שכנעו אתכם.

חלום בלהות ושברו מתנפץ היום, לעיניים כלות, אומללות. שלל צבעי צבא, אדום צנחני, שחור שיריוני, ירוק וכחול – כומתות אל-מול כתום. כמה מזעזע. מידת קור משיחיות השקר הציוני – כנגד חום הדתיות.  שוב ניצבים אתם היום, מישירים על-כרחכם מבט לנוכח אמת מול שקר: אל-מול צו הקריאה ההיסטורי הקורא: ובחרת בחיים.

הפירור האחרון שנותר מן הבלוף הגדול, היא הדת הלאומית, עומדת היום, שלא לרצונה, לפני קברה. נתבעת להינתק מדתה לדעת. נקראת לשוב אל מחנה הכופרים באמונותיהם בעבר. ראש החץ בעבר, הדתי הלאומי, נתבע לקפל את זנבו, ללכת אל שיממון הלאום. נאלץ לעמוד לפני הברירה היחידה, להיות דתי סתם. סתם דתי. בלא תג נוסף שיקשר אותו אל החילוני האבד והולך.

אל נא תהיו עוד משיחיסטים. הבדלו מן השקר הלאומי הנמוג בעשן הפינוי.

כשתחליטו לבוא, אחינו לצרה, ולהתחבר אלינו, קבל נקבלכם באהבה.

                    ידידך דורש שלומך וטובתך

       מאיר ויסברגר