''אורות'' באופל - על הסתרת עשרות אלפי כתבי יד של הראי''ה קוק ע''י הנהלת מרכז הרב

 האומנם היתה התנגדותם הנחרצת של גדולי הדור בא"י וגדולים רבים נוספים בחו"ל לספרי הראי"ה קוק רק "קנאות קיצונית" לשמה או שמא גם תלמידיו הקרובים ביותר ידעו על הבעיתיות שבצורת כתיבתו ולכן עד היום הם מסתירים את רוב ככל כתבי היד שלו ומאפשרים גישה סלקטיבית ביותר לחלקם? על כך במאמר שלפניכם.

תחת הכותרת " "אורות" גנוזים " פורסם בבטאון "נקודה" (גליון 113 מיום ג' באלול התשמ"ז) ע"י חגי סגל (עיתונאי, איש ערוץ 7)מאמר העוסק בשאלה: "מדוע מוסתרים עשרות אלפי כתבי יד של הרב קוק למעלה מ-50 שנה ומדוע אין מאפשרים לתלמידי חכמים, לחוקרים ולמומחים לשימור כתבי –יד גישה אל כתבי-יד".

להלן קטעים נבחרים של הכתבה (ניתן להזמין אצלנו צילום של הכתבה המלאה) המעידים כי גם תלמידיו הקרובים ביותר מודעים לבעיתיות שבכתיבת הראי"ה קוק ומודים שהיא משאירה פתח לפירושים מעוותים ומסוכנים המאלצים אותם למנוע את הגישה אל הכתבים.

"הרב  צבי יהודה קוק, בנו של הראי"ה היה העורך המוסמך והמו"ל הראשון שלו. וכעדות אביו: "אשר הוא תודה לאל כמעט האחד עמי המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב את שיח נשמתי [וצא וראה מה קרה לאחד שהתרגל לעמוד על שיח נשמתו של הראי"ה ולאיזה דעות כוזבות התדרדר וחשוב מה היה קורה אם היו רבים כאלה. יואל אלחנן]. עוד בחיי האב טרח הבן על התקנתם לדפוס של "אורות" (תר"פ, 1920) "אגרות" (תרפ"ג). "אורות התשובה" (תרפ"ה) ועוד. הוא לא הסתפק במלאכת מיון והגהה לשונית גרידא, אלא ביצע עריכה עיונית מדוקדקת ומקיפה מכוח ברכתו ועידודו של אביו, שהיה מודע לבעיתיות שבסגנונו המיוחד, סגנון אישי יצירתי המגלה טפח ומכסה טפחיים, והכיר בחיוניות שבעריכת הכתבים. לא אחת קיבל הראי"ה את המלצת בנו לצינזור ולתיקון קטעים שנחשבו "נועזים" מחשש שמישהו יפרשם בצורה שונה מאשר הכונה המקורית.

"למען השם" כתב הרב קוק לבנו בתרפ"ד: "לדייק שלא להוציא מתחת ידך שום דבר שאינו מבואר כל צרכו בבירור גמור ותעין בזה בשכלך הישר...". פעם אחת הרשה לרב מאיר בר אילן, עורך הבטאון "העברי" לא להיצמד תמיד לטקסט המקורי של המאמרים ששלח לו לפרסום בבטאון: "ובחכמת לבבכם תעבדוהו ותסגננוהו לפי האופנה הנוהגת".

חוץ מהרב צבי יהודה הוסמך גם הרב דוד כהן ("הנזיר")- שפגש לראשונה ברב קוק בגלות שוויץ- להוציא כתבים מסוימים לאור. הנזיר השקיע מאמץ מיוחד לאיתור שיטתיות בכתבי הרב קוק על מנת להוכיח שמדובר בעצם במקשה הגותית עקבית: "גמלה החלטתי לברר תורת הרב כשיטה אלקית שלמה, יסודותיה ויסודי היסודות. ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות". לאחר שזכה לברכת המחבר, טרח הנזיר במשך שלשים שנים תמימות על התקנתו לדפוס של החיבור "אורות הקודש", יצירה ערוכה ומגובשת במיוחד המבארת בעיקרה את תפישתו האוניברסלית של הראי"ה. הכרך הראשון ומקצת מהכרך השני של אורות הקודש הושלם עוד בחיי הראי"ה. בראש חודש אלול תרצ"ה כששכב על ערש דווי הוגש לו להסכמה "השער המצוייר של אורות הקודש". והוא- כך כתב הנזיר לימים- שמח ובכה בצוותו לא לכתוב עליו שום תארים ובעוד יומיים כבה אור האורות חשך העולם בעדנו".

ארבעה אישים נחשבים כיורשי עזבונו הרוחני של הרב קוק. כל אחד בתחום מוגדר: הרב יעקב משה חרל"פ הועמד בראש ישיבת מרכז הרב והנהלתה הרוחנית. הרב צבי יהודה הופקד על מלאכת ההוצאה לאור של כתבי ההלכה והאגדה שבעזבון, הנזיר- על כתבי המחשבה ואילו הרב שלום נתן רענן קוק חתנו של הראי"ה נתמנה למנהל הישיבה. הרב צבי יהודה, היורש החוקי של הכתבים, החזיק בהם ברשותו, תמיד בהישג ידו, בארגזים ובארונות מתוך תחושת אחריות היסטורית ורוחנית שקד במשך שנים על איסוף האגרות העשירות שאביו שיגר למכותבים שונים ומשונים כמעט בכל קצווי תבל, ואף שלח שליחים להעתיק אגרות נידחות. לאחר מכן ניגש למלאכת העריכה. לכל ספר שהוציא הקדים דברי הקדמה וביאור. בין היתר ערך והוציא לאור את "עולת ראיה", "מוסר אביך", "משפט כהן" ועוד. הוא ישב שבעה נקיים על כל טקסט שפירסם, מעידים תלמידים, שוב ושוב הגיה ותיקן ולא הניח עמוד אחד בלי תיקונים. שינויי נוסח אחדים נחשפים רק עכשיו באמצעות השוואה בין כתבים שנדפסו בעבר לבין כתבים שנדפסו לאחרונה. יודעי דבר טוענים היום שלא כולם היו הכרחיים, אבל אין חולק על כך שהיה לרב צבי יהודה מנדט לעריכה ולשינויים. "הרב קוק לא היה הרב קוק אם בנו לא היה מוסר נפשו על הפצת כתביו", מודים הכל.

עשרות שנים תמימות התמסר הרב צבי יהודה בכל מאודו למלאכת הליקוט והעריכה של כתבי אביו. הכתבים יצאו נשכרים וישיבת מרכז הרב נפסדת, במיוחד בעשרים השנים הראשונות לאחר פטירת האב. בתקופה זו קימץ מאד במעורבות בפעילות הישיבה. "השנים שבהן הרב צבי יהודה התייחד כולו עם כתבי אבא", הצטער פעם בקול הרב משה צבי נריה שהספיק עוד לשמש את הראי"ה עצמו, "גרמו לקיפאון בהתפתחות הישיבה הנושאת את דבר הרב. שנים אלו חסרות היום מאד למדינת ישראל כולה".

בדרך הטבע לא עלה בידי הרב צבי יהודה ללקט או לערוך את כל כתביו ואגרותיו של אביו (מספר התשובות והאגרות לבד נאמד בהערכה גסה בחמישים אלף). אף שהצליח לרכז בידיו את מרביתם הוא הצליח להוציא לאור "רק" כתריסר ספרים מתוך העזבון של אביו. מהרגע שבו החליט בתחילת שנות החמישים, להתמסר יותר לטיפוח הישיבה מיעט יחסית לעסוק בעריכת כתבי אביו ולא שעה להפצרות דודו, הרב שמואל קוק לחזור בו ממנהגו החדש. המשך מלאכת העריכה וההוצאה לאור נפלה מעתה על כתפי קומץ בכירי תלמידיו. רק להם ניתנה גישה ישירה לכתבי היד שהוחזקו סמוך לחדר השינה שלו. הרב הראשי לישראל אברהם שפירא: "הוא הקפיד הקפדה גדולה. אפילו לעיין לא נתן. לפעמים, בשיעור עם התלמידים בביתו, היה ניגש בעצמו להביא את הכתבים ולא הוציא אותם מתחת כף ידו כמו שמירת "שואל".

בכל זאת לעתים רחוקות אמנם, השאיל הרב צבי יהודה כתבי יד מסוימים לתלמידים. ספק אם כולם הוחזרו. ידוע גם שבמרוצת השנים נגנבו מביתו כתבי יד לא מעטים בידי אורחים חמדנים שניצלו לרעה את אמונו (אחד או שניים מהם נתפסו "על חם"). כן ידוע שכתבי יד מסויימים נגנבו או אבדו עוד בחיי האב במיוחד בימי מלחמת העולם הראשונה כשנאלץ לגלות בשוויץ ובלונדון. בתקופה זו נגנב בין היתר כתב יד של ספר שלם, ספר הדרשות "מדבר שור" שחובר עוד במאה הקודמת ועמד לצאת לאור. הרב קוק סירב בתוקף לנהל חקירה לזיהוי גונב כתב היד מפני שחשש כי יתברר שידו של בן תורה היתה במעל מפני שהעריך כי הגניבה תוחזר ברבות הימים, כפי שאמנם ארע: בתחילת שנות השישים מסר עורך דין ירושלמי לרב צבי יהודה מעטפה גדולה ובה כתב היד הגזול, מעטפה שנמסרה לו ע"י גבר קשיש, "בר אוריין", שתבע לא לחשוף את זהותו. כתבי יד אחרים שנעלמו טרם נתגלו או שנדרש תשלום תמורת החזרתם לבעליהם החוקיים. נתח אחר של הכתבים הגיע כחוק למכונים רשמיים שונים, כמו ארכיון הרבנות הראשית בהיכל-שלמה, הגנזך לציונות דתית ב"יד הרב מימון" או מכון גנזים שליד אגודת הסופרים. הרב צבי יהודה הלך לעולמו בפורים תשמ"ב. "הראי"ה נפטר היום", ספד לו הרב צבי טאו ליד מיטתו וביטא בתמציתיות את מסירות הנפש ואת הלהט שבו התמסר הבן להפצת משנתו של אביו. אות לרצף הרוחני ולהרמוניה הרעיונית ביניהם. כתבי היד עברו בירושה לידי אחייניו של הנפטר (נכדיו של הראי"ה)  הרבנית צפורה פרום ואחיה הרב שלמה רענן המתגורר היום בהדר- ביתר. השניים העבירו את רשות הדפסת הכתבים לידי דודם, הרב הראשי לישראל אברהם שפירא, נשיא ישיבת מרכז הרב. עקב עיסוקיו הרבים של הרב שפירא נמסר הטיפול בכתבים לידי קומץ רבנים מהישיבה וכן לידי בן ציון שפירא, בנו. הללו מטפלים כבר שנים אחדות במשמרת הרוחנית היקרה ואינם מניחים לאיש "לעזור" להם או סתם לעיין כאות נפשו בכתבים. לא לעמיתים מ"מרכז", קל וחומר שלא למי שמחוץ לישיבה. כל עוד הדבר תלוי בהם כף רגלם של זרים, אנשי אקדמיה במיוחד, לא תדרוך במקום שבו מונח עזבונו הרוחני של "הרב". במלים אחרות המו"לים היחידים של הראי"ה קוק לעולם יהיו בוגרי מרכז הרב ורבניו. בדרך זו יש בדעתם לסכל כל אפשרות להדפסת הכתבים בהוצאה שלא תחפוף את הגישה הפדגוגית של מרכז הרב, או למנוע את הדפסת הכתבים הנועזים שבזבון אשר הדור, לדעתם אינו בשל לעכלם "לא אכשר דרא" הם מצטטים תכופות את מה שהרב צבי יהודה זצ"ל נהג לומר ביחס לאותם כתבים שלא שש להפיץ.

לפתחו של כל אדם בעל אמירות חדשניות ביהדות אורבת סכנה שייחסו לו חריגה מהסגרות הדתיות המקובלותהניצבות על קרקע ההלכה". מבאר הרב יצחק שילת בר סמכא בולט בכתבי הראי"ה. את התנגדות חוגי מרכז-הרב לשמוט מידיהם את רסן מפעל ההוצאה לאור של הכתבים. וביתר פירוט: "אמירה חדשה, שלא נועדה אלא לבטא ראייה מחודשת של התורה בתוך מסגרת המסורת הדתית המקובלת, עלולה להתפרש בחוגים מסויימים כחדשנות אנטי אורטודוכסית עד כדי התפתחות של מגמת סטיה כפי שאירע בשעתו כתוצאה מפירוש מוטעה לכתבי הרמב"ם, או למשנת החסידות. למרבה המזל תופעות אלו נבלמו מאחר שתלמידיהם המובהקים של הרמב"ם או של הבעש"ט נזעקו לעמוד על המשמר והבהירו שרבותיהם לא התכוונו להפוך את הקערה על פיה אלא רק לחדש את היהדות מתוכה. לצערנו רבים נושאים היום את שמו של הראי"ה לשווא בכל מיני הקשרים. מילא, אם היה מדובר בזוטות חסרות ערך, אבל נתקלנו בעבודות אקדמאיות שנטען בהן כביכול מתוך כתבי הרב שהוא לא ייחס חשיבות להבדל הערכי שבין חילוניים ודתיים צדיקים ורשעים. ואמנם יש מקום לטעויות מסויימות בכתבי הרב. ותפקידם של הבקיאים בתורתו לעמוד על המשמר במרכאות, למנוע סטיות אפשריות. זו הסיבה שהנזיר והרב צבי יהודה לא הסתפקו בעריכה לשונית של כתבי הרב אלו עשו תיקוני עניין קלים, בין בחיי הרב ובין לאחר מותו...

ד"ר בנימין איש שלום (בוגר ישיבת אלון שבות ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית) : "עם כל הכבוד, אי אפשר להבין, ללמד או להוציא לאור את כתבי הרב בלי להכיר היטב את עולמו הרוחני-פילוסופי במלואו. מטענו הרוחני של הרב קוק כָּלל, מלבד ידיעה מופלגת בכל מכמני היהדות- אגדה והלכה, פילוסופיה וקבלה – גם את תורותיהם של גדולי הפילוסופים ואנשי הרוח של אירופה. כל כתביו ספוגים בהתייחסויות סמויות וגלויות לתורות אלה. התיחסויות שבני ישיבה "רגילים" יתקשו בדרך כלל לזהות אותם וממילא לא יבינו כהלכה את הכתבים".

פרופ' רבקה ש"ץ סומכת את ידיה על דבריו של איש-שלום: "יש בכתבי הרב הרבה דברים שאי אפשר להבין בהעדר כלים מתאימים במחשבת ישראל, בקבלה, בפילוסופיה יהודית ובמחשבה ההיסטורית והפילוסופית של תקופתו. עמדות רבות שלו ניזונות מספרי-רוח לא יהודיים.

הרב בני אלון  (מוצג במאמר כאיש אשכולות העוסק באינטנסיביות במחקר ופרסום של כתבי הרב קוק) : "אמנם נכון שבשביל להכיר את הרב צריך להכיר פילוסופיות זרות, אך כשהוא כתב את דבריו הוא חשב שהם צריכים להיות מובנים גם בלי צורך לפתוח את שופנהואר וחוץ מזה אצלנו לא מחרימים ספרות חיצונית. ההיפך"... ע"כ.

בכתבה המקורית יש עוד חומר נוסף, וכן ישנו בידינו צילום של כתבה שהופיעה ב"מעריב" בנושא זה בעקבות הפרסום ב"נקודה" אבל די בדברים הנ"ל כדי להבין שגם החוגים הקרובים יותר לראי"ה קוק מודעים לבעיתיות שבניסוח הדברים, בכך שמונחת בכתבים אפשרות לטעות בפירוש ולהבנה מעוותת של כונתו המקורית של הראי"ה, ובעובדה שבחלק מהם מעורבת "פילוסופיה זרה" וספרות חיצונית...

אז מה הפלא שההשפעה ההרסנית על צעירי הצאן הקוראים בחלק מהספרים שיצאו לאור המופצים לכל מאן דבעי ומטשטשים הבדלים יסודיים בין קודש לחול ובין צדיק לרשע ממשיכה להשפיע לרעה על עוד ועוד בחורים ובחורות ובדיוק כפי שהזהירו כל גדולי הדור עוד כשהודפס הספר "אורות"  לראשונה

בחיי הרב.