התיחסות לחוברת המדינה היהודית - סדרת מאמרים - פרק א'.

במסגרת התיחסותנו לספרים שונים ממשנתה של הצה"ד נתייחס בזמן הקרוב במספר מאמרים לחוברת "המדינה היהודית" שהוציא לאור לפני כשנתיים יעקב משה ברגמן - מישיבת מרכז הרב (כבר התיחסנו בקצרה לחוברת זו במאמר כאן באתר ועכשיו תהיה בעז"ה התיחסות יותר נרחבת). הגיע אלינו מסמך מאד מעניין מאחד הת"ח בירושלים שנכתב אודות חוברת זו ואף אנו נעיר מספר הערות ונעורר במקומות שלענ"ד צריך להתייחס. (הערות שלנו תופענה בתוך סוגריים כאלה {} ). אנו מקוים שתפיקו תועלת מהקריאה וכמובן ניתן לפתח דיונים בפורום לגבי הנאמר במאמרים אלה.

כדי לתת רווח למעיין נביא בכל פעם פרק אחד מהמסמך שהגיע אלינו כשנתחיל הפעם מהפרק הראשון. (ותודה מקרב לב לכותב הדברים ששיתף אותנו במסמך המעניין ונתן באדיבותו את הרשות להשתמש בו לתועלת הרבים).  קריאה מהנה ומועילה.

התורה,
עם ישראל,
וארץ ישראל

כהמשך וכסיום ל -
"מדינה יהודית"

האם נמצא בחוברת "המדינה היהודית" ולו זכר

לתשובה על אחת מכל השאלות החמורות והרציניות שהעלו בה?
הרהורים ותשובות של א' מהקטנים שבלומדי הישיבות בארץ ישראל
היוזמה לכתיבת "הרהורים" אלה נולדה
לא מתוך ידיעות נוספות שהיו לכותב
ולא מתוך חכמה או בינה
רק מתוך רגשות קודש של הנשמה היהודית
הרוצה להמשיך
את רצף הדורות בטהרה ובאמיתיות
בלי שום סטיה... מהתורה שניתנה לנו בסיני...
ומתוך אחריות עמוקה לחברי שעוברים כמוני
תהליך של בניית עולם ההשקפה בגיל 18 בערך
וחובתי לגלות להם מה שמעלימים מהם,
כאשר עשו לי.. וד' האיר עיני...
ובלעדי - אלוקים יענה את שלומם!

פניה לקורא:
התשובות שלפניך, נכתבו עבורך - רק אם בדעתך לחפש את האמת, ורק אם פניך לבירור דרכך בעבודת ד', אבל אם הנך רק רוצה להצדיק את מעשיך... הנך פטור מלקרוא הלאה.
וכשם שנרגעת בקריאת "המדינה היהודית" ולא הרגשת צורך לברר את תשובותיהם של החרדים... כך תהיה רגוע, ואף הרבה יותר מזה, כשתגמור לקרוא את האמת שלפניך.
והבן, כי דרך התורה המסורה בידינו לא השתנתה ולא תשתנה, וכשתיראה לפניך התמונה הנכונה של החיים בא"י כיום, כפי שמתארים לך כאן - המשך בדרך אבותיך, ואל תהסס להודות כי הטעוך, ותציל נפשך ונפש חבריך, למען חייך.
ממני חברך בלב ונפש, דואג בכל מאודי לראותך מאושר כמוני בגילוי הנשגב של האמת היחידה.

פרק א

אודות (פרק ט"ז) השאלה החמורה ביותר

"מדוע חשוב לדעת האם הגאולה התחילה" (עמוד 117-123)

[או בלשוננו כל תורת הרב קוק, כל הוגי הדעות של הציונות הדתית, כל המסקנות והמעשים של התנועה המיוצגת ב"מדינה היהודית", בנויים על הנחת יסוד זו, וכאן סוף סוף מעיזים לשאול - מה "יוצא מזה" שזו "אתחלתא"?]

(א) גולת הכותרת ופסגת השיא של החוברת, היסוד והבסיס - ומאידך התכלית היחידה החשובה - הרי היא מונחת לפנינו בפרק הזה בו השואל מעלה את עיקר העיקרים - מה אכפת לנו, ומה תוסיף או תשנה לנו הגדרת המצב בו אנו נמצאים כ"אתחלתא דגאולה". והשאלה אכן גדולה מאוד, ואם לא תמצא לה תשובה תורנית, הלכתית ברורה, חד משמעית, משכנעת, אמיתית וחותכת - תהא כל החוברת לצחוק ולקלס, ולא נכתבה אלא לחנם ולשוא... ואכן, באים גם הרבנים המסכימים לחוברת וגם כותביה - וכתבו שיש נ"מ והשלכות רבות לכך שהננו בשלב של "אתחלתא דגאולה".

(ב) ושבתי על עקבי, ועיינתי במכתבו של הח"ח זצוק"ל משנת תרפ"ד וז"ל ב"אגרת המוסר" שפרסם (מאיר עינ"י ח"ו עמ' 189-190): "בעת אשר  נראה כל סימני עקבתא דמשיחא, ואל נכון נוכל לשער כי זמננו זמן עקבתא דמשיחא. אי לזאת - הלא חייב כל איש ואיש מישראל לחזק את עצמו בתורה, ובמעשים טובים, ולהרבות שלום בין ישראל". ואכן ידוע ומפורסם שהח"ח סבר וחי בצפיה כי הגאולה קרובה, ובהזדמנויות רבות הודיע כי ההשלכות מכך הן לחיזוק שמירת השבת, חינוך, טהרה, שמירת הלשון, כשרות ועוד - ובפרט ללמוד ולהתכונן בסדר "קדשים" ודיני העבודה, וכשהגיעו מכתביו לבריסק בבקשתו ללמוד דיני עבודת ביהמ"ק, ענה לו הרב מבריסק שעשה כאשר ציוה (מאיר עינ"י ח"ג עמ' 671).

ובמאמר "דבר בעתו" (חשון תרפ"ז - מאיר עינ"י ח"ו עמ' 558) כותב "אחרי שידוע לנו שימינו אלה המה ימות המשיח... עלינו לדעת כי לא רחוק היום ההוא"... "על כן עלינו להתחזק בכל כוחנו בלימוד תורתנו הקדושה, וקיום המצוות, וביותר... השבת והתפילין" (שם עמ' 558)

(ג) ומה שטענו בחוברת (עמ' 135) כי מצאו מסמך שבו חתימתם של הרבה ת"ח מגדול"י ובו היתה מוזכרת "אתחלתא דגאולה" - אכן נכון הכל - כי כולם סברו כהח"ח, וידעו אלו השלכות יש מכך [ולא כדברי החוברת שיש להקל ולפתוח יחס "חדש" לעולם החול, המדע, הפוליטיקה, מעמד האשה, המודרנה, אומנות, ועוד... כאשר יבואר להלן דבר דבר על אופניו]. ונמצאו הח"ח ותלמידיו, הגר"א ווסרמן והגר"ח עוזר גרודזינסקי, החזו"א והרב מבריסק וכל ראשי הישיבות כולם סברו שתפקידנו לא להקל ח"ו ולשנות... אלא רק לשמור ולחזק את קיום התורה בכל היכולת - ולחנך לשמירה קפדנית במצוות - וא"כ, נמצאה החוברת חולקת על כל גדולי העולם שהיא בעצמה הביאתם, בטעות, כאילו הם מסייעים לה...

(ד) ויעויין ב"שער התבונה" (סוף פ"ו) בספר שמיה"ל, סוף פ"ו על "לא תקום" ואהבת בנ"א בישראל זל"ז... וכך אהב הח"ח בכל לבו - כל יהודי - אבל אעפ"כ נלחם בכל עוז בהשקפות החדשות שנשבו... ומעולם לא "ויתר" על הלכות והשקפה ברורה ח"ו, וכשפרצה בוילנא מחלוקת בשאלת הרבנות, ועתון "מומנט" התקיף את הח"ח זצ"ל אשר גינה את א' מהצדדים, פרסם אז הח"ח בעתונים וז"ל (מאיר עיני ח"ב עמ'   323): "שמעתי כי בעתון "מומנט" נדפס מאמר מכותב ט' שמתפלא עלי איך לא נזהרתי במכתב מחאתי בדבר הרבנות בוילנא, באיסור לשון הרע ומחלוקת והלבנת פנים, אשר הנני בע"ה עוסק בזה כל ימי חיי, ואשר גם עתה בודאי נזהרתי בזה. גם הוציא מזה משפט שקר... על כן הנני מודיע בזה בשער בת רבים, שבמקום הריסת וחורבן הדת - נעשה כל זה כהלכה, כאשר ביארתי במחאתי. מצוה רבה וחובה גדולה לעשות כל מה שביכולת לתקן הדבר לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ואין בזה כל חשש איסור".
    עכשיו יבינו הקוראים שרבותינו לימדונו איך עושים שלום ומרבים אהבה, שלא "על חשבון" התורה, ח"ו.

(ה) מצינו בחוברת במכתבו של בעל "אם הבנים שמחה" שהוא "מוכן" להתווכח בדרך של משא ומתן של תורה, בראיות מחז"ל... "אבל לא בסברות כרסיות לחוד" (הערה בעמ' 134). מעניין מאוד היה לבדוק אם מחברי חוברת זו עמדו בתביעה זו כלפי עצמם, ולפחות בטענות העיקריות שבהם אנו עוסקים.
   בפרק זה, כאשר הקדמנו, בו נטענת הטענה החשובה היחידה מכל החוברת כולה, ועליה עומד הכל, ואם לא היא - אין כלום. ציפינו שכל מילה תהא עם מקור, אבל... "התאכזבנו".. או יותר נכון לומר - חזרנו וראינו את האמת הבוקעת וזועקת מכל פינה, שאין לשקר רגלים, וכאן מתגלה האמת בכל עוזה ותפארתה, ואפילו עיוור יגלה כאן את האור הגדול של תורת אמת שקבלנו בסיני, ולעולם לא יוכלו לשנותה.

(ו) הנה טוען הרב י.מ חרל"פ (במכתב שהודפס בתחילת הספר, עמ' 8 ובהערה עמ' 117) שלאמונה זו כי זוהי אכן "אתחלתא דגאולה" יש השפעה סגולית, והדחיה עלולה ח"ו להביא לעכוב סוף התהליך של הגאולה, כלשונו - הדחיה של מטה דוחה גם את הלמעלה, מי יתן ויפקחו עיני עוורים לעקוב באמונת אמן את כל הנעשה" עכ"ד.

(ז) בראשונה הייתי שואל - מנין? כבר הזהיר "אם הבנים שמחה" שאינו מוכן לשמוע סברות בלי ראיות...
השמעתם אי-פעם על א' התנאים, או אמורא, "ראשון" או "קדמון", או מישהו מקדושי עליון שפחד שמא ח"ו הגאולה קרובה והוא אינו "עוקב" אחריה - ונמצא שגורם דחיה למעלה?

ואולי כתוב בחז"ל (סנהדרין צז.), שמשיח בא מתוך "היסח הדעת", וז"ל המדרש (שמו"ר ל"ב, ח, ושיהש"ר ה, ב): "אני ישנה ולבי ער, אמרה כנסת ישראל - אני ישנתי מן הקץ, אלא שהקב"ה ער" ואין בן דוד בא עד שמתייאשין מן הגאולה (סנהדרין צז.).

ואולי כתוב ברמב"ם (מלכים פי"ב) "שלא ידע האדם היאך יהיו עד שיהיו... וכן לא יחשב הקיצין... אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר"?

ואולי כתוב "פתאום יבוא אל היכלו האדון" (מלאכי ג,א)?

והאם נמצא שיש מצוה לידע מתי יבוא המשיח, קודם שיבוא, והוא במנין המצוות של החוברת והח"ח לא ידעו?

והאם מישהו בכל הדורות כשאמר "אני מאמין באמונה שלימה... בכל יום שיבוא" הוסיף עוד משפט "והנני יודע ומאמין שיבוא מחר, ולא אעכבנו כשאר חברי שאינם יודעים זאת"?

אנא, יזכרו בעלי החוברת שאינם מוכנים לשמוע סברות בלי מקורות מחז"ל...!

ויזכרו גם את הכתוב ברמב"ם (מלכים פי"א): עיקר הדברים ככה הם, שהתורה הזאת, אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים" (ומדבר שם על ימות המשיח - ע"ש ה"ג.)!

(ח) ותחת הכותרת "האם יש השפעה לנושאים נוספים" עוסקת החוברת בכבשונו של עולם - הכותב רוצה להוכיח שהתורה ... השתנתה (!!!) פשוט "רפורמה" לעיני השמש, וידיו לא רעדו, וברכיו לא כשלו, אין זאת אלא עוורון ושכרון שקשה להבינו אצל מי שאין בו טירוף הדעת.

התורה - משתנית לדעתו, בשלב שקרוב לבואו של הגואל, זהו בעצם תוכנו של פרק ט"ז, וכלשונו: "הבדלים בפסיקה הלכתית", "גישה שונה בפסיקת הלכה", ישנו הבדל יסודי בין אופן שמירת המצוות במצב גלות, לבין אופן שמירתן במצב גאולה" (עמ' 117-119)

(ט) ובכן, נעיין ברשימה שבודאי ישבו ודנו עליה ימים ולילות, חודשים ושנים, שהרי האחריות נוראה ונשגבה, לומר שהתורה נשתנתה... והנה להפתעתנו מצאנו כך (עמ' 117):

"שינויי הלכה בענייני:
"יישוב כל חלקי הארץ" (צריך מקור מחז"ל שיש חובה נוספת, שלא כלולה במצות יישוב א"י לפני "אתחלתא דגאולה").
"שירות צבאי" (שיש חובה לעשותו לפני "אתחלתא"?!)
"לימוד מקצוע" (האם מוכר למישהו מקור בחז"ל שלפני ימות המשיח כדאי להיות סנדלר? ואם במי שאינו יכול ללמוד, זה נהג גם בגלות, ומה התחדש כאן בדיוק?!)
"שיתוף במוסדות חילוניים" (לא אדע מהי חובה זו, ומדוע תתחייב יותר לקראת הגאולה, וכלשונו של "אם הבנים שמחה", "ולא בסברות כרסיות"!)
וכאן אבקש מהקורא הנכבד, שיתחזק ויתאפק ויעמוד בנפשו לשמוע הנ"מ הנוספת:
"השתלת איברים" (פט"ז עמ' 117) היכן השו"ע והרמב"ם שמבארים שנוי בהלכה זו בעידן זה? וכנראה על בירורים "מעמיקים" אלו, מתכוון (בעמ' 120) כשכותב, כל הבירורים של נושאים בהנהגת המדינה היהודית באו מבית מדרש של הציונים הלאומיים דווקא! אכן בירור נפלא.

(י) ונמשיך ברשימה:
"אף צורת הביגוד וההופעה החיצונית הם חלק מרשימה ארוכה...(!!!) וא"כ מי שיודע איך רבותינו ואבותינו היו לבושים כל הדורות, ובין שכנראה נשארו מקורות סודיים ביותר שנתגלו רק לעיני הרי"מ חרל"פ, ושם נאמר כי באחרית הימים צריך ללבוש בגדים מסוג חדש, כיון שהמשיח אינו חפץ בבגדי הרע"א, והגר"א, והח"ח... כמה יכולים לתעתע בצעירי הדור המסכנים שכותבים וקוראים חוברת זו.. וכי זוהי התורה הציונית לאומית שעליה מסרו נפשם, וזוהי אשר העלתה מצודתם, ואין להם מורשה טובה יותר לדור הבא?!
הרשו לנו לצטט: "פעם קראו לפני הח"ח הקדוש מה שכתב א' מהמשכילים בעתון "המליץ", שמקווים כי נהיה במשך הימים כמו... בולגריה... בכה ואמר: וכי בשביל זה נשפך דמנו במשך 1800 שנה כדי להגיע למעלת עם הבולגרים?!" (מאיר עינ"י ח"ו עמד 562)

(יא) באמת לפי ראות עינינו היה אפשר להכניס לרשימת השינויים בין צורת קיום ההלכות של ה"ציונים הלאומיים", לבין מה שהורגלנו ב"גלות" מרבותינו - שבת, יו"ט, תפילין, יחוד, מעשרות, שביעית - ובהם הכריעו  רבני הישיבות להמשיך ולנהוג כמסורת שבידינו מהשו"ע, והרמ"א, מג"א וט"ז, רע"א והגר"א, ח"ח וחזו"א - ואין כאן, אצל עולמו של בעל החוברת, אלא קו של פוסקים ההולכים "לקראת הרחוב" בקולותיהם... ואנו נלך עם שומרי מסורת ביתר עוז וביתר הדר, וכנראה זה המאחד את כל השינויים...

(יב) והרשו לנו לצטט את דברי הראי"ה: "ישראל בגולה עזב את דאגתו מכל עניני החול, שם את עיניו ולבו רק בשמים ממעל, לא הלך עוד להרבות חיל, רכב וסוס ככל גוי על אדמתו, ובכלל לא היה שום עסק חומרי מעת אשר התרחק מארצו, פנה תמיד אליה אבל לא במבט, ככל שוכן בית חומר, כי בעינים מלאות חיבת קודש אל סגולתה הפנימית, החלו דרכי ציון האבלות לבקש את תפקידן, הגיעה השעה לתחית התורה" (הקדמת הרב קוק ל"שבת הארץ")

האם התגובה ההולמת לכך היא שינוי ביחס ל"לימוד מקצוע", "שיתוף במוסדות חילוניים", "צורת הביגוד", יחס חיובי לעניני ה"חולין" ולכתוב עוד: "היהדות (בגולה) הצטמצמה לד' אמות של ביהכנ"ס וביהמ"ד ולא ראתה ערך עצמי בחיי החולין... בא"י הדברים שונים לגמרי" (עמ' 119). זוהי ה"תשובה" לציפיותיו של הרב קוק ש"חלם" שאחרי גלות כה ארוכה ו"מחנכת" יבינו סוף סוף את המטרה ולא ישובו לא"י עם תוכניות "חדשות" ומה לעשות כשהתלמידים לא הבינו את ה"מסר"?!

(יג) כנראה עדיין לא נסתיימה הרשימה, ולא נתקררה דעתם של בעלי הדיעות הלאומיות, והנה הוסיפו להפתעתנו (בעמ' 118 הערה 2, ובהסכמה היחידה שהיא הגדולה שבהסכמות עי"ש) במכתבו של הרב יעקב אריאל לשכת הרב הראשי ברמת גן וזה לשונו שם:

"לדעתי [מקורות?] יש השלכות רבות להגדרת תקופתנו כאתחלתא דגאולה". [יש לזכור שהח"ח לא ידע כנראה את כל זאת. הגר"א גם לא. כי אם היו יודעים זאת הראשונים והאחרונים, הרי היו מובאים כאן בחוברת כמקור לכך...]

המשך ציטוט: "כתבתי על כך מאמר ארוך, פורסם ב"צוהר", וכן ע"י תנועת המזרחי העולמית (!) במלאת מאה שנה למזרחי" [כלומר, שאין הכותב יכול להתנצל שהיתה כאן בהמשך פליטת קולמוס או טעות, כי צריך הקורא להבין שיש כאן לפניו תמצית של שיא פסגת העיון בסוגיא הלאומית ואחרי 100 שנה, זה המאמר הנבחר להורות לדורות את המילים הבאות - תצילנה האזנים שישמעון].

המשך ציטוט: "ההשלכות הן: מצות ישוב הארץ, כלל ישראל, הרבנות הראשית, היחס לחילוניים" [באלה נדון להלן. וכבר דנו מעט לעיל אבל א"א להתאפק מלהמשיך את הרשימה]:

(ההשלכות הן:)      "המודרנה"
              "המדע והתרבות"
              "ומעמד האשה" ע"כ ציטוט.

ולאחר התאוששות - נסביר: לאנשים קשי הבנה כמותי אבאר כי הרב אריאל כותב במאמר ארוך, בצוהר, וכמו כן פורסמו דבריו ע"י תנועת המזרחי העולמית, כי בתקופת "אתחלתא דגאולה" הוא סובר שיש להיות יותר פתוח לעולם המודרני, מאשר היינו בגלות. האופנה של פריז ולונדון צריכה לקבל יחס יותר סבלני ע"י היהודים, ככל שיתקרבו ימות המשיח יש לעודד את הנשים יותר להבחר, ולעסוק בדברים שעד היום הצניעות היתה יפה להן, וגם המדע תופס מקום חשוב יותר יחד עם חבריו - המודרניות והאשה... ומי אשר ידע להסביר הדברים יותר טוב, ואולי ימצא מקורות לא מודרניים על הצורך להיות מודרני, ופיתוח מעמד האשה והמדע אצל אנשי התורה, מתבקש להעביר זאת ללשכת הרב הראשי ברמת גן, כדי שלא יצטרכו לכתוב לנו "סברות כרסיות", וד' הטוב יכפר בעדו. (עי' ס"ק ל"ג כמה הזהיר הראי"ה מפני מודרניות...)

(יד) בפתיחה, פותחת החוברת בדוגמא א' של "השלכה" על הלכות ופסקים, והוא בכך שכל שיקול הלכתי צריך ליקח בתוכו את השיקול הכללי של "כלל האומה" והוא קורא לזה "שיקול לאומי", ולכן במלחמה חייבים להלחם אף שימותו, ויש לאדם מחו"ל לחזור לארץ אף שיש בכך סכנה ופקו"נ, והסיבות להקל בשמיטה בהיתר המכירה מתחזקות ומשתנות באשר עומד לנגדנו השיקול הלאומי הזה, שהוא צו מיוחד לתקופת "אתחלתא דגאולה", זוהי תמצית סעיף 1 שם (עמ' 118)

ואף ששוב אינו מביא שום מקור מהתנ"ך, מהמשנה או מהגמ', בראשונים או באחרונים, שכבר גילה או רמז שכאשר תגיע הגאולה יש לשנות את שיקולי ההלכה, ולחדש הנחות שלא היו מעולם...

אין זאת אלא שכנראה משהו לא מובן לנו כאן, לקוראים, או לכותבים הנכבדים.

וכי ב"אמצע" הגלות לא היה צריך לחשוב על הכלל? כאשר הדבר כמובן משפיע על הכלל? וכי לא חשבו באמת תמיד על ההשפעות הפרטיות והכלליות בלי שום קשר באיזה שלב של גלות, חורבן, וגאולה נמצאים?! ולא עלה על דעת אף א' שהזמן משנה את ההלכה, רק תלות הכלל בפרט, וזה אכן ברור שכך יכול להיות גם בתחילת הגלות, באמצעה ובסופה... כמובן.

וכיון שכותב החוברת מעיז לכתוב כדלהלן:  "בודאי (?!) רב המאמין שזוהי אתחלתא דגאולה - יפסוק אחרת" (עמ' 118)

הרי נטען כנגדו [נאמנים לבקשתו לא התווכח בלי ראיות] כי בספר "הרוקח" (סי' קצ"ו) מדובר על מלחמה שהיתה נטושה בשבת בין הצרפתים לגרמנים בעיר ווירמיש, כאשר היהודים שבתוך העיר הנצורה נקראו לעזור בשבת למלחמה, והוא פוסק שיחללו שבת, כיון שיש אולי כבר כעת פיקו"נ, ואפי' לאו, הרי אח"כ ילחמו הגויים המנצחים בתוך העיר נגד היהודים שלא עזרום..." והנה לפניך שיקול "כללי" ["לאומי" כלשונו] "עתידי" - קובע את ההלכה - כיום.

ובזמן חורבן הבית מספרת הגמ' בגיטין (נו.) על שיקולים שהיו חז"ל הקדושים צריכים לנהוג על פיהם כיון שהתוצאות לכלל ישראל יהיו בגדר תקלה, והיינו שע"י הקרבת קרבנו של בר קמצא יאמרו בעתיד אנשים מכלל ישראל שהותרו איסורים מסויימים.

ועוד כהנה וכהנה כל הש"ס, וראשונים ופוסקים ותשובות למאות ואלפים לכל מי שרגיל בשיקולי גדולי ישראל בכל הדורות, אבל החוברת רוצה רק ב"סברות כרס" להתווכח עם כל בעלי המקורות, וא"כ מה נעשה?

נוסף לנ"ל רוצה החוברת להתרברב על החומר הרב שיוצא מביהמ"ד הציוני הלאומי (עמ' 120) ובזה הם חושבים שהפוסקים וההלכות של כל הדורות אינם ראויים לבוא על שולחן ת"ח דהיום, וצריך "לחדש" הלכות, ומה נענה?!

אין זו אשמת הכותב, עוד נראה בס"ד בהמשך, כי זו הנחה יסודית ומעין אקסיומה שהכותב גדל עמה, ע"פ כתביהם של הוגי דרכו, בלי שראו והבינו שאין לדבריהם שום מקור ובסיס הלכתי, ואדרבא, יש כאן "רפורמה", שנוי בשו"ע ובתורה בלי שום סיבה, ואין אף ת"ח שיבין ויסביר וכולם נופלים בבור שכרו לעצמם, ואנו מביטים בהם בצער, ולא יודעים איך ינצלו?!

(טו) "מסירת שטחים אינה עוד שאלה פרטית, אלא שאלת העם" (עמ' 118)

אם אכן זו שאלה שהכלל יסבול ממנה או ירוויח - שוב לא אכפ"ל מתי נשאלת השאלה, ב"אתחלתא" או סמוך לחורבן, דכל דבר שהיחיד עושהו ונוגע לכלל, כמובן שיש להתחשב בשקולי פקו"נ של כל המסתכנים... ומה מתכון לחדש לנו?!

ושם: "אם נצטוינו להלחם... למרות אם חלילה כזו וכזו תאכל החרב"... והנה יהושע כבש את הארץ כמה מאות שנים לפני בנין הבית, ועוד לפני כן, במדבר, נלחם עם עמלק... ודוד ושאר המלכים נלחמו בפלישתים, ובסוף ימי הבית נלחמו בנבוכדנצר, ובבית שני ביונים וברומאים, תמיד ידעו הלכות מלחמה וקיימום, ולא נשתנו הדברים מעולם לפי השיקול מתי היא המלחמה, ואיך לא מרגיש הכותב שדבריו לא במקום, ולא בזמן, וכמה מן הצער יש על הבלבול שמכניס בעולם הטהור של ההלכה...

(טז) ועוד השלכה: "בודאי רב שמאמין שזוהי אתחלתא דגאולה, היה פוסק ואומר (לבחור ישיבה מארה"ב שהיה "בין הזמנים"אצל הוריו בחו"ל, בתקופת המלחמה) שחובה עליו לבוא לא"י ולחזק. וכי הצרפתים היו נוטלים מדינתם ולא יוצאים להגן עליה בזמן סכנה?" (עמ' 118) והקורא שיש לו קצת שכל בקדקדו, תמה, ומה קשור כל זה ל"אתחלתא דגאולה", וכי בכל הדורות כשהיתה סכנה, לא היה צריך לילך לחזק ולעזור? וכי אם יהודי צרפת בסכנה, ראוי שהעוזרים יברחו משם ולא יחזרו לסייע? וכי במשך כל הגלות אין דין לעזור לאנשים אשר בסכנה, האם דין זה התחדש רק כעת ב"אתחלתא"?

אבל כנאמנים לכלל שהחוברת תובעת שרק טיעונים הלכתיים מתקבלים, מדוע אין הכותב חושב שחובה עליו להוכיח שמי אשר כבר הגיע לחו"ל בהיתר (חזר לבית הוריו לפני תחילת הסכנה, למשל) חייב לחזור למקום הסכנה? ואם כן, מדוע רק הוא ולא כל שאר היהודים, כשביכולתם לעזור? ואף שהבטיח שם שיביא "נקודות לדיון"  (עמ' 118) לא מצאתי שום דיון להוכיח שהלכה זו קשורה ל"אתחלתא", וכביכול א"צ לחזור כשאין פה "אתחלתא"?!

(יז) וכי בחו"ל לא היו צריכים לעשות "ערוב" בשבת להציל את הכלל? ומסעדות "כשרות" ומערכות כשרות" בניו יורק להצלת הכלל? ולייסד מוסדות חינוך "בינוניים" להציל את הנוער שלא יתבוללו?
ולהיפך - וכי בזמן הגאולה א"צ לדאוג לחיזוק הכשרות כדי לטהר ולקדש את האומה לקראת הגואל? ואולי כל הנושאים המוצעים אינם אלא גיבוב קולות מרוכזים וזהו המכנה המשותף היחיד שלהם?

והח"ח כשהתכוון ל"גאולה" חיזק והתחזק, ולא שקע בחיפוש קשרים חדשים בינו לבן ה"מודרנה?...!

(יח) "היתר המכירה" (עמ' 118-119) הוא דוגמא נוספת. גם הרב קוק הסכים שההיתר אינו פשוט, אך כאשר השיקול הוא לאומי - ישנה מחשבה נוספת, מה יקרה עם כל החקלאים, האם אין אנו אחראים למעט ככל האפשר באיסור שעלולים לעבור כל הציבור היהודי הענק במדינה, שיאכל את הפירות בכל מקרה... וכאן ישנו סוף סוף ציטוט הלכתי במקור (עמ' 119) לטענתם - "האם לא עדיף למצוא צדדי היתר באיסור דרבנן, ולהציל רבים מאיסורים חמורים יותר, ראה בדברי הרב קוק זצ"ל (משפט כהן, א"י, סי' ס"ג) "במקום הנוגע לכללות האומה בסדרי התישבות ישראל על אדמתו, הכל מודים שמותר לסמוך, ביחוד במידי דרבנן אפי' על דעת יחידים". ואף שהכותב מבטיח שמנסה לא להביא כמעט את דברי הרב קוק כדי שלא יווצר הרושם שהיה יחיד בדעותיו (עמ' 131) כאן כנראה היה מוכרח להביאו כי אין לו חברים... ואכן ידוע ומפורסם שהיה כמעט יחיד בזה, והפוסקים חלקו עליו ביחס להיתר, וכן נמשך הענין עד היום, כשכל גדולי הדורות וההלכה חולקים על השמוש בהיתר בתוקף גדול. ותהא זו הוכחה לשיטת החוברת - מהי הפסיקה בסוגיית השלכות ד"אתחלתא".
אבל בעל החוברת מתעלם, אין רידב"ז, אין ראשי ישיבות, אין חזו"א, אין רב מבריסק, אין רב אלישיב - אין, אין.
אבל לנו יש, וכל אלו סברו שאין קולא בזה, ואם יש פקו"נ של הכלל, אין זה קשור ל"אתחלתא", ובכל ימות הגלות היתה לנו שאלה של הצלת הכלל, ובפולין, הונגריה ורוסיה היו תקנות למען הכלל בעניני שחיטה, כשרות, שבת ועוד, ומה התחדש כאן?
ובגמ' סנהדרין (כו.) דאמר ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, היה זה חשבון פקו"נ של הכלל להתיר השביעית, אף שלא היתה זו "אתחלתא דגאולה"?
ובגמ' ב"ב (ח.) במעשה שהטילה המלכות מס על אנשי טבריה עבור ה"כלילא" (נזר המלך) ומ"מ פטור ת"ח מהמס אף שעי"ז כביכול ניזוקו האחרים, והנה דוגמאות שהת"ח פסקו בדברים שעל "חשבון" הכלל, אבל החוברת לא עוסקת בגמ' ופוסקים, ודי למבין.

(יט) אמנם לא נוכל לשתוק לזלזול שיוצא מתחת ידי הכותב, בשומרי התורה ומצוותיה במסירות, וגם אדם קל שבקלים לא יוותר לו על מה שכתב: "עבור היהודי החי בב"ב או בי-ם, ניגש לירקן, והשאלה רק מאיזה ארגז יקנה, לא נדרשת שום גבורה מיוחדת כדי להחמיר". ואמנם בת"ח וגדולי התורה שבדור, חושב הוא שהותרה לגביו הרצועה, כי ב"אתחלתא" עסקינן, אבל הקבוצים וגבורי הכח ששמרו שמיטה כדת וכדין בחפץ חיים, שעלבים, נתיבה, וגדרה, קוממיות ויסודות ועוד, הם לא ימחלו לו, וכשהחזו"א זצ"ל ביקר ב"נתיבה" ומקומות אחרים עם שאר גדולי הדור הקודם והשתתפו בכל פרט ופרט של המאבק על שמירת הלכותיה של השמיטה ב"גבורה" עילאית, וכל זה בהעלמה ושתיקה בחוברת כאילו אינו קיים?
והחזו"א לא ידע בב"ב על המצב בשדות" ולא ביקר? ורק הלך לירקן? סיפוריו של הרב מנדלסון מקוממיות לא ידועים לבעל החוברת?

(כ) לפני שאפרד מנושא מצוות התלויות בארץ, שצריך להקל ולהתיר בו, לדעת החוברת, מתוך "רחמנות" על כלל האומה, בפרט בתקופה זו, כדי שהפירות ייאכלו בהיתר ולא באיסור... לא אוכל שלא להעלות שאלת "תם" -

איך הרב צבי יהודה הכהן קוק לא ידע את כל השיקולים הללו, וכי לא סבר שאנחנו ב"אתחלתא דגאולה"? ובגלל זה חלק כל כך בתוקף, עד כדי ממדים שביקש למחוק (!!) מהסידור את נוסחו הקצר של החזו"א להפרשת תרו"מ (ראה "שימושה של תורה" עמ' 23 סעי' ס"א) וכ"כ בצורה משונה עשה כן עד כדי שהיה צריך להגן על עצמו ולבאר שהחזו"א לא היה גדול הדור, רק בעה"ב (ראה שם ס"ק ק"ג, ובעמ' 68 ס"ק נ"ב ועוד) אע"פ שאביו הראי"ה התכתב עם הגאון ר"ח עוזר גרודזינסקי וכתב לו בשבט תרצ"ד "על דבר הגאון מוהר"א ישעיה שליט"א... השי"ת ישלח עזרו מקודש לת"ח גדול הדור שכמותו..." (חוברת ראיה וחזון של הרב נריה עמוד 5).

אבל מה נעשה שכנראה הרצי"ק לא ידע את כל מה שאביו כתב או אמר. ואע"פ שענה לנו במכתב (כ"ד חשון תשל"ח, בהיותנו בחורים בישיבה, ושאלנוהו כמה שאלות על השקפתו שאינה תואמת את תורת אביו הראי"ה..) שאביו הראי"ה כתב עליו שהוא כמעט "האחד המורגל לעמוד על דעתו", ולא ידענו איך מתיישב עם אגרת קכ"ו (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קנ"ו) "צבי יהודה נשאר זה הזמן פה... אמת שתשוקתו הציבורית מבטלת אותו משקידה ועשיית חיל בגפ"ת לפי ערכו, אבל לא אוכל לעצור בעד לבבו..." ובדרגה כזו יכול לעמוד על דעת תורה של אביו?!

ומה נעשה שבאותו מכתב גם כותב לנו הרצי"ק על מה שכתבנו בשם אביו על הרגשת "שנאה" לחילונים שזה "שקר וטעות מוחלטת" ושכח מה שכתב אביו הראי"ה (במכתבי הראיה, על במותיך חללים עמ' 91), "אחים חביבים-שנואים, נשמות קדושות-משוקצות, האומה יכולה לשנוא, ושנאתה כמה מרה היא..." (עמ' 92), ובאגרת תקנ"ה: "ה' ית' נותן בלבי רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות" אבל כנראה היה כאן בלבול, ובזכרונו של הרצ"י קוק היו דברי החזו"א (ביו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז סד"ה ו"נראה דאין") "עלינו להחזירם בעבותות אהבה  ולהעמידם בקרן אורה כמה שידנו מגעת".

ולעניננו, דוקא החזו"א התיר וסמך על הנוסח הקצר בהפרשת תרו"מ, ואולי רצי"ק החליט לחוש לדעת רב אחד שחלק על כך (ואע"פ שהחזו"א ראה דברי החולק וענהו על דבריו ויישב קושיתו, והביא ראיות לדבריו), פתאום כנראה אין "אתחלתא דגאולה" ואין דאגה להציל את הכלל ולהקל עליהם, שיאכלו פירות בלי תרו"מ. ואין "כלל האומה", ויש להחמיר בחומרה רבה אף כשיש על מי לסמוך (!!) ובשום פנים ואופן לא להקל...

[ומענין מאד, איך כל תלמידיו של הרצ"י קוק לא יודעים בכלל על הלכה זו, ואוכלים בלי לברר אצל ה"מחמירים" באיזה נוסח הם עישרו, ואולי השתמשו ב"קצר". ובכלל היום פלא, למביני דבר, איך כל אנשי הציונות הדתית הלאומית ותלמידיהם לא נתפרסמו כמחמירים הגדולים ביותר במצוות התלויות בארץ, עבורם אנו יושבים כאן, ודווקא תלמידי הישיבות חוששים לדעת הגרי"ז מבריסק, והחזו"א, וידועים כנזהרים בקלה כבחמורה בכל אלו, וזקוקים הרבה פעמים לגבורה רבה בויתור על אוכלים כהנה וכהנה... וכנראה כל זה מסודות "אתחלתא דגאולה" ואנחנו לא נדע].

(כא) היחס ל"חולין" ול"הנהגה פוליטית" משתנה מצד המאמינים שאנו בזמן הגאולה, כותבת החוברת (עמ' 119-120) כל הערכים החומריים מקבלים צורה אחרת לגמרי, הם הופכים להיות חלק מתרי"ג מצוות, נראה מטרה חשובה בגדול רופא ת"ח, מדען יר"ש, ונהג משאית המקפיד על קלה כבחמורה, ולא מקרה הוא שהספרות העניפה בהלכות צבא ומלחמה מקורה בביהמ"ד ציוני דתי (שם).

נדמה לי, דגם בגלות וודאי עדיף לנסות שהסנדלר יהיה דתי ואף ת"ח... אבל בראותנו ת"ח או מי שמסוגל לכך, גם בזמן הגאולה לא ננסה לשכנעו להיות סנדלר!! וכמובן שהחת"ס (פרשת שופטים) המובא בחוברת כותב במפורש שמי שכבר עוסק באיסוף דגן, לא יכוון לפרנסתו אלא לישוב א"י, והוא דבר מוסכם כמובן, אבל לא תמצא בו זכר לרעיון שיש לארגן ולייסד מהלך שבנ"א ייאספו דגן במקום ללמוד...

יעויין במכתבו של הראי"ה קוק לאנגליה (אגרת תת"י) "ביטול התלמוד הדתי.. הוא חסרון שלא יוכל להמנות... גדול ת"ת מהקרבת תמידין, [א"כ מדובר אף בזמן ביהמ"ק, וק"ו ב"אתחלתא"]. ומכל עבודת הקודש היותר נשגבה, וכשהיו אבותינו עומדים במעמד הצבאי היותר נמרץ בכבוש הארץ (=אתחלתא דגאולה!!) נאמר ליהושע בתוכחה על אשר ביטל את הישיבה יום אחד, אפי' על מלחמת מצוה גדולה מאד..."

ואם הרב קוק לא ידע את סודותיהם של כותב החוברת - מי ידע?

וראה נא באגרתו (ח"א קכ"ו) שהבאנוה חלקית לעיל שבה מתנצל הראי"ה שבנו "צבי יהודה נשאר זה הזמן פה מפני רוב תשוקתו להיות לעזר ולמעורר להוצאת דברים טובים ונכבדים אל הפועל, אמת שתשוקתו הציבורית מבטלת אותו משקידה ועשיית חיל בגפ"ת לפי ערכו, אבל לא אוכל לעצור בעד לבבו הטהור ועיסוקו הנלבב והנאמן לד' לעמו ולארצו" וכנראה לא ידע הראי"ה שב"אתחלתא דגאולה" "הופכים אלו הדברים להיות חלק מתרי"ג מצוות... ומי שרואה עצמו בזמן הגאולה ייטה יותר לעודד מעורבות ופיתוח מתוך כוון תורני לכל תחומי החיים, ולא רק ללימוד התורה" (ציטוט מהחוברת עמ' 120) כי אם היה יודע, לא היה כותב בדיעבד, והיה מעודד לכתחילה שבנו ישאר ולא ישקוד בגפ"ת?

(כב) ואודות המשפט המענין (בציטוט שבתחילת אות כא) על כי אין זה מקרה שהספרות העניפה בהל' צבא ומלחמה יצאה מביהמ"ד הציוני דתי (עמ' 120), נגיב רק במשפטים דומים (על משקל זה שלמדנו מבעל החוברת):

"אין זה מקרה שעולם התשובה והאור שהחזיר למוטב אלפי המשפחות בעם ישראל בעשרות השנים האחרונות יצא מביהמ"ד החרדי. [ואף שהרב קוק הבטיח (במאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 346) וז"ל: "הזרם של הכוחות הצעירים בישיבה האחת המרכזית והכללית בתור ישיבה עליונה והגדולה המיוחדת יביא עמו מרפא לרוח העם.. להרים בעולם את הדגל של תחית הקודש... הריכוז הזה של החלק הבריא ביהדותו..." (עמ' 349). מענין לצטט ממאמרו של שמואל שניצר תחת הכותרת "במקום שבעלי תשובה עומדים" ממעריב (יום ו, ז' אדר א' תשמ"ד עמ' 21) וכך לשונו: "יש בהחלט מקום להתייחס לשאלה מדוע משני הזרמים הגדולים של היהדות הדתית, דוקא האנטי-ציוני והמתבדל הוא הזוכה במעמד של בכורה בקרב בעלי התשובה. יש כאן מקום לחשבון נפש מעמיק ומחמיר מצד הציונות הדתית. מבחינה כמותית ואיכותית היא היתה בעלת הבכורה בקרב היהדות הדתית. כוחה האלקטורלי היה גדול פי שנים או פי שלושה מזה של אגו"י. והשפעתה הרוחנית במדינה ובתפוצות היתה גדולה פי עשרה. התהליכים שבהם איבדה את הבכורה ואת ההשפעה והאופן שבו נאלמה דום במישור הרעיוני עם אגו"י טעונים בירור יסודי".

ולא בחינם נשאל אביה החילוני של חוזרת בתשובה בעתון "ערב שבת" (בתאריך הנ"ל, ז' אד"א תשד"מ עמ' 13) "איך תסביר את העובדה שבעלי התשובה נמשכים דוקא לציבור החרדי? ותשובתו - החוגים האלה יודעים כיצד להשפיע..." [האמת קצת אחרת, שהמושפעים יודעים ורואים היכן טמונה עבודת ה' השלמה, אבל זאת נשאיר כעת...]

ונוסיף משפטים ברוחו של כותב החוברת:

"ואין זה מקרה שגדולי הדור ופוסקיו המוסכמים על כולם - כהחזו"א, והגרי"ז הרב מטשעבין, והרב פיינשטיין, הרב ש"ז אויערבאך, והרי"ש אלישיב יצאו מבתי המדרש של החרדים, ואין זה מקרה שהספרות העניפה על הש"ס, והלכות שבת, ותפילין, תרו"מ ושמיטה, טהרה ומקוואות, בשר בחלב ושחיטה וכו', יצאו שלא מביהמ"ד הציוני-דתי, כפי שמבואר בחוברת. ודי למבין.

(כג) ואם יעיז וישאל השואל את בעל החוברת שעכ"פ יבאר לו מדוע חושבים הם, והרבנים המסכימים, כי יש השלכות כאלה לזמן "אתחלתא דגאולה", ומה הקשר המוכרח ומקורותיו, עונה המחבר: נושא זה ארוך ומורכב, וקשה להסברה בכתב ובמסגרת זו, הדבר הוא עובדה, גם אם נתקשה כעת בהבהרתה המלאה" (עמ' 118) - האין זו בושה וחרפה? הרי זה הנושא היחיד החשוב מכל החוברת, ורק הוא צריך היה להתבאר כאן, ובלעדיו שווה כל החוברת כקליפת השום, וכל אריכות החוברת אינה אלא כמבוא לנדון זה, וכשמגיעים סוף סוף לשאלת השאלות מאי נ"מ להיותנו בתקופה זו, הם כל רבני הרבנות הראשית, ובתי המדרש הציונים-לאומיים-דתיים היו צריכים לעסוק בסוגיא זו, כי אם ח"ו בזה הם טועים, הרי כל מעשיהם ודיבוריהם הכל לריק, לתוהו, לשוא, לשקר ולכזב, ואולי לסיטרא אחרא, וכלו היפך עבודת ה', הכשלת הנוער והדור כולו, הסטת נשים וטף בריש גלי, וכשמגיעים לצורך לבאר ולהסביר משהו - "אין אפשרות להסביר??!

וזאת אחרי המשפט המתרברב (עמ' 134): "עיינתי בהלכה זו והאיר ד' עיני" - איה העיון? ואיה ההלכה? "רק אם יתווכחו עמי בדרך מו"מ של תורה בראיות מדברי חז"ל" (עמ' 120) אכן, אין זה מקרה שבביהמ"ד האמיתי של עולם התורה והישיבות אין מתייחסים כלל ל"הלכות" אלו שהן החלשות והגרועות ש"ב"סברות הכרס" שנאמרו אי-פעם.

ואם יעיז הכותב עוד להתרברב וז"ל: "המציאות בימינו היא שנושאי ההשקפה נלמדים (!!) בעיקר בישיבות הציוניות, חוברת זו עצמה היא אחת הדוגמאות לכך שאיננו נרתעים מלעסוק (!?) בנושא זה. רוב בחורי הישיבות בעלי ידע מועט ביותר בהגיון הדרך הציונית. במגזר שלנו קוראים את דברי הצד השני ואף לומדים (?!) לענות עליהם. בישיבות המתנגדות לא מכניסים את הספרים מהצד הציוני, ומעולם לא ניהלו דיון רציני תוך שמיעת דעת ת"ח מהדעות החולקות" (עמ' 133-134).

נדמה שלא נצטרך יותר לענות אחרי כל הנ"ל, והקורא יבין כי אין שום סיבה שמישהו שלומד תורת ה' כל חייו, יצטרך לשמוע "סברות כרסניות" של אדם העומד מחוץ לביהמ"ד, ומתנצל שאינו יכול להסביר שום דבר, רק לומר "השקפה", וכשנשאלהו האם אי פעם למד כראוי בחייו סברות של רע"א, הלכות במשנת הגר"א בעיון רב, כנראה ג"כ יענה ש"אין לו אפשרות לענות לו"....

(כד) היוצא מכל דברינו בפרק הזה חשבון הנפש של ה"מבקש" וה"מחפש" וזה שנפשו צמאה, ובשרו כמה לדעת את ד'!!...

אין לנו אלא להתחזק בתורה, חזר וזעק מקירות לבו מרן הח"ח זצ"ל תשובה, שבת, חינוך הילדים לתורה ויר"ש, וטהרה. וכי נבעט בכל זה ח"ו, וכשנתקרב לגאולה נפתח יחס חם לרחוב המודרני ונכניסנו הביתה?! אנא, אחי, נקיים את חובתנו כפי שלימדונו הרמב"ם ורבותינו ולא נלך אחרי ה"המצאות החדשות" עד שיבוא הגואל וילמדנו בינה...!