"בזמננו אשר
הטרדות מרובות והעיון מועט, וכל מהלכי אדם וביתו נקבעים על פי רוב על ידי השפעת
הרחוב והשכנים וכיו"ב, מאד יש לדקדק על התחומים המבדילים בינינו לבין התועים,
כי בהעדרם בקל ידהרו המונים קימעא קימעא לתהום הפרוע. ומהתחומים היסודיים תופס
מקום חשוב ההשקפה על המדינה והממשלה, אשר התועים למיניהם רואים בזה איזו אתחלתא
דגאולה וכאילו יש כאן דבר של ממש, ואילו השקפתנו היא (כפי מה ששמעתי פעם ממרן
זללה"ה) [הכונה למרן החזו"א זצוק"ל-יואל אלחנן] שבסוף גלותנו
התגברה הפורענות והננו בגלות הזה המר, לב מי לא יתפלץ למשמע אוזן, כי כופרים בכל
יושבים על כסא מלכות מדומה בפלטין של מלך ארצנו הקדושה, ועוברים על כל תרי"ג
מצוות ומחללים שם שמים בכל יום בגלוי ובפרהסיא לעיני השמש, ומעבירים יהודים תמימים
על דתם בכל מיני טצדקי ופיתויים ואונסים, ובאזני הגולה הדוויה בחוץ לארץ מפיחים
רוחות כוזבות על כמיהת הדורות כי אכן התחילה הגאולה, הלא תסמרנה שערות ראשנו למשמע
כל אלה, ואבן מקיר תזעק הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, האומרים לכבוש המלכה עמי בבית.
ובאמת הישיבה אתם היה צריך להיות נמנע בהחלט מצד האמונה הפשוטה, כמו שלא יתכן לאיש
מאמין להכנס בבתי עבודת כוכבים לשבת עם הכומרים המטיפים כפירה, וכל שכן עם ישראלים
אשר כידוע חטאם פוגם כבוד של מעלה הרבה יותר, אבל לדאבוננו נמצאים גם בין חוגנו
אנשים המסוגלים לכך. עצם ההכרזה קבל אחינו כי אנו מסתייגים מכל הענין ומתעלמים
ממנו, לא זו ממשלה יהודית ולא זו דרכנו, יש בה משום קדוש שם שמים ומשום הצבת תחום
באופן גדול אצל אנשי שלומנו, להבדיל בין קדש לחול, לדעת כי מלכנו אבינו שבשמים,
ואליו נקוה ונייחל וממנו תשועתנו, וכל אלו שוא ושקר וכחלום יעוף. ובר מין דין,
כאשר ידוע אם נרתמים לעגלתם הנה בהכרח שכל הקו שלנו סוטה מעט ממסלולו, לקרב מה
שרחקנו ולרחק מה שקרבנו, ובלי כל ספק יהווה הדבר גורם לרעה בתמונת הדור העתיד, אשר
יגדל בימי עלומיו בלי מחיצה מבדלת, ובהרמוניא שלימה של האומרים משה אמת ותורתו אמת
לאומרים אין תורה מן השמים ועוד ועוד, וגם רוממות הגאולה בגרונם.
ולפי
האמור אין כל הרווחים והתועליות שבעולם יכולים להכריע את הדבר, כי כל אלו סטיות
כלליות של כל הכלל כולו בארץ ובגולה, וגם יש כאן במדת מה אביזרייהו דכפירה, וגם
הישיבה עם כופרים היא למאמינים בלתי אפשרית ממש במציאות ולא יתכן דבר שיחייבו, וכל
הרווחים להגדיל תורה ולהאדירה אינם שוים בנזק הזה, ואין הקב"ה רוצה ברווחים
אלו כלל וכלל. ואם אמנם הכריעו החכמים שיחיו בעד ההליכה לבחירות, הכונה ברורה למען
הודיע כי רבים הברכים אשר לא כרעו לבעל, ולמען תת פתחון פה ללוחמי מלחמת הקדש בכל
אתר ואתר, וגם למען היות לחץ מועט על הכופרים בגזרותיהם, אבל להשתתף בממשלתם
המושתתת נגד תורתנו הקדושה ואשר עיקר ממשלתם חלק מן הכפירה, אין דבר בעולם שיתיר,
ולא עוד אלא שבשבתנו אתם אנו עוזרים לרופפים שבתוכנו להפיח רוח כזבים כי אכן יש
ממש בממשלה זו ובמעשיה, דבר אשר הוא טשטוש התחום הגדול הזה אשר גובל בינינו, ולא
עוד אלא שבהכרח עלינו להימנע מלדבר בגנותם, אשר זה מיסודות חינוכנו לפרסם החטאים
ולגנותם, וכל שכן שיש בזה אביזריי הו דעבודה זרה, של כחי ועוצם ידי, ועוד, וכל
ההבטחות והרווחים אינם שווים כלפי ההפסד היסודי של כל קדושת אנשי שלומנו לכל רוח
היהדות הנאמנה".
כתבתי מעט
הניתן ליכתב, ויותר ממה שכתוב כאן חרות על לוח לבנו, והרגשת הלב גם היא הלכה בדברים
אלו".
(מתוך: "מכתבי התעוררות" למרן הגרח"ש גריינימן זצוק"ל, חלק א', עמ' קטז', מכתב יב', בני ברק, התשע"ה).
מכתב נוסף:
"מספרים שפעם אחת אמר מרן החזו"א ז"ל מה ביני לבין אחרים, אחרים אומרים זו מדינה, ממילא אסור לפנות אליהם ולהשתתף עמם במשהו ואין צריך לומר למוסדותיהם, ואני אומר זו חבורה של ליסטים, וצריך להשתדל עמהם כדי למעט את ליסטנותם וגזלנותם, נזכרנו באימרא זו בימים האחרונים כאשר סבב הגלגל החובה, ונתהוה מצב אשר בו הננו נאלצים לקבל הכרעות בנגוד לרצוננו ושאיפתנו, בהיות וגם השלילה לחיוב תחשב, ואשר עלול על ידי זה להתגבר עושק הליסטים.
מודעת זאת לכל כי עצם ענין של מדינה קודם ביאת משיח צדקנו הוא נגד תורתנו הקדושה, ואף אם היה הנידון על שילטון שומרי תורה ומצוות, על אחת כמה וכמה כשהכל מושתת על עקרון של ככל הגוים, בכחש וכפירה, ומשתדלים בכל כוחם לעקור הדת ולהעביר את שלומי אמוני ישראל מן הי"ג עיקרים, היש כאב וצער גדול מזה, אשר בפלטין של מלך ארצנו הקדושה, לבשו המומרים עוז לחרות על קרנם איןלנו חלק...וככל הגוים בית ישראל, ולגזור גזירות לעקירת התורה והמצוות, אוי לנו שכך עלתה בימינו. ומה נורא הדבר, כאשר לנוכח הצורך בהצלת שארית הפליטה מגזירות הכפירה, וההעברה על הדת, וכתוצאה ממצב של חוסר ברירה, באשר גם השלילה חבר הוא לאיש משחית, הננו עלולים להגיע למצב אשר בו נהיה נאלצים במו ידינו לתמוך ולתת כח באלו אשר כל מציאותם הוא כפירה ומרד בכל הי"ג עיקרים, מעין העמדת צלם בהיכל, וכל המסתעף מזה.
ואם אמנם יכריעו החכמים על הצעד הזה, הרי צריך הדבר להעשות בכאב ובדמע, ומתוך צער ויגון, ורק ההכרחי ממש, וללא שום טובת הנאה עצמית, ומתוך הכרה ברורה כי כל מציאותם כפירה, ואין לנו שום חלק עמהם".
(מתוך: "מכתבי התעוררות" למרן הגרח"ש גריינימן זצוק"ל, חלק ב', עמ' קנב' מכתב יח')