[א] פנקס "אחרון בבויסק" עמ' מג' מתוך "קבצים מכי"ק" בעריכת בעז אופן, ירושלים, תשס"ו. דבריו אלה סתרו בצורה כ"כ מובהקת את דעותיו הכפרניות שפרסם מאוחר יותר  עד כדי כך שכשהרצי"ה פרסמם מאוחר יותר בתוך החיבור "אורות" הוא נאלץ לשכתבם לגמרי כדי שלא תתגלה הסתירה ולהציגם כך: "הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁמַּכְלֶלֶת, בְּעז עַצְמִיּוּת סְגֻלּוֹתֶיהָ, וּבְשִׁוּוּי אָרְחוֹת חַיֶּיהָ, אֶת הַכְּלָל כֻּלּוֹ וְאֶת כָּל פְּרָטָיו, הִיא הַתְּרִיס בִּפְנֵי הַפֵּרוּדִים. מִכָּל שִׁנּוּיֵי הַדֵּעוֹת וְהַטִּפּוּסִים, בְּכַמָּה עִנְיָנִים רוּחָנִיִּים וְחָמְרִיִּים, מוֹפִיעַ עַל יָדָהּ הַטּוֹב הַכְּלָלִי, שֶׁמְּאַחֵד אֶת כֻּלָּם בִּכְלָלוּת קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה, מִלְּבַד הָרְשָׁעִים הַמֻּחְלָטִים הָעוֹקְרִים בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפוֹרְקִים עֻלָּהּ הָעֶלְיוֹן בְּיָד רָמָה, כִּדְאָמְרָה בְּרוּרְיָה לְמִינָא: רָנִּי עֲקָרָה שֶׁלּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵיהִנּוֹם כְּוָתַיְיכוּ, שֶׁרִבּוּי הַכּחוֹת יָפֶה הוּא לָאֻמָּה בְּהִתְאַחֲדָם בְּשׁרֶשׁ קִיּוּמָהּ בַּתּוֹרָה".ע"כ. מושגים ברורים ומוגדרים כמו "כופרים" ו"פורקי עול" הופכים למושגים מטושטשים וחסרי הגדרה כמו "העוקרים בית ישראל ופורקים עולה העליון ביד רמה".

[ב] וז"ל ב"שמונה קבצים", קובץ א', אות תשסה': "לפעמים ימצא כופר, שיש לו אמונה חזקה, פנימית, מאירה, נובעת ממקור הקדושה העליונה, יותר מאלפי מאמינים קטני אמנה. דבר זה נוהג באישים פרטיים וכן בדורות, ועל כולם נאמר צדיק באמונתו יחיה". שוב, לא יאומן כי יסופר אבל יתכן שהכופר גדול יותר מן המאמין וגם עליו נאמר "צדיק באמונתו יחיה". לאור דברים אלה, ניתן להבין כיצד התייחס בנו הרצי"ה (ותלמידיו אחריו) אל אנשים כמו הרצל ונורדאו וכיו"ב בהגדרות כמו: צדיקים, נשמה נפלאה פלאי פלאים, מנהיג גדול לעילא ולעילא, בעל תשובה, יהודי הגון וכיו"ב ולראות בבירור כי לסילוק הדעת של הרצי"ה קדם סילוק הדעת של אביו וכל דברי הרצי"ה לא היו "סטיה מדרך אביו" כמו שיש המנסים להציגם, אלא בבחי' "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" (סוכה נו:).

[ג] על אף שהדברים היו ידועים ומפורסמים שכל מנהיגי התנועה הציונית היו כופרים בכל עיקרי הדת הראי"ה קוק מסלף את המציאות ומתייחס אליהם כאל "פושעים" (בעלי עבירות) גרידא, שבסה"כ רוצים בדבר חיובי מאד והוא "לשמור את הצביון של האומה בתור אומה מיוחדת ואחדותית". לדעת הראי"ה קוק הקמת שלטון מדיני שיתעלם לגמרי מהתוה"ק ויהפוך את עם ישראל לעם שאין בינו לבין הגרועים שבאומות העכו"ם כי אם שמדבר "עברית" ויושב על אדמת א"י וצבע הבד של דגלו שונה מצבע הבד של דגלי העכו"ם אך מנותק לגמרי מאמונה בקב"ה ומקיום תורתו טוב בהרבה ממחיקת ירושלים מהסידור או מחיקוי מנהגי הנוצרים בבתי הכנסת. "התאחדות" יהודים סביב כפירה בעיקר ואידיאולוגיה של "ככל הגויים בית ישראל" הופכת ל"שמירה על צביון האומה כאומה מיוחדת ואחדותית" גם כשנעדרים ממנה המאפיינים הבלעדיים של אחדות עם ישראל האמיתית: אמונה בבורא אחד ונאמנות לתורתו האחת.

[ד] במכתב זה ניסה הראי"ה קוק לתלות עצמו בדברי רבנו המהר"ל. במכתב מוקדם יותר שכתב קצת פחות מעשר שנים לפני כן למרן הרידב"ז ( אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תקנ"ה מיום כ"ד סיון תרע"ג) השתמש הראי"ה ג"כ בדברי הגמ' בקידושין לו. (עליה נסובים דברי המהר"ל ב"נצח ישראל" לפיהם בכל מצב נקראים ישראל בנים לקב"ה (כדעת רבי מאיר שם)) אלא ששם ניסה להיתלות בתשובת הרשב"א (ח"א סי' קצ"ד ועיי"ש גם סי' רמ"ב) וז"ל: "שאלת משומד [מומר] לעבודה זרה אם מטמא באהל אם לאו? מי אמרינן אע"פ שחטא ישראל הוא. או דילמא כיון דאין מחזירין לו אבידה ומותר להלוותו בריבית דיצא מכלל ישראל לגמרי ושכן כתב הרב רבי אברהם ז"ל. וכיון שכן אף לענין טומאה כן אע"ג דטומאה דאורייתא?

תשובה  איברא ישראל משומד [מומר] מותר להלוותו בריבית וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דעבודה זרה בכותאי דקסרין. וכן אין מחזירין לו אבידה דריבית ואבידה באחוה תלינהו רחמנא. ולפנים מן השורה להתחסד עמהם. והאי לא אחינו הוא ואין מרחמין עליו אדרבא מורידין. אבל לגבי טומאה באדם תליא רחמנ'. ועוד זה אדם הוא ולא בהמה דקידושיו קדושין וגיטו גט ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל. ובכלל בנים הוא כדברי רבי מאיר בשילהי פרק קמא דקדושין. דגרסינן התם בנים אתם לה' אלהיכם. בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויין בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם. אם אי אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויין בנים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויין בנים שנאמר בנים סכלים המה וכו'. וכי תימא סכלים הוא דמקרו בנים כי לית בהו הימנותא לא מיקרו בנים. ואומר (דברים ל"ב) בנים לא אמון בם. וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים כי פלחי לעבודה זרה לא מיקרו בנים. ואומר (ישעיה א') בנים משחיתים. וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו בני מעליי לא מיקרו (הושע ב') והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה הכא רבי מאיר קראי קדייק. ומ"מ אף לרבי יהודה לאו מכלל אדם נפקי ולא בהמה נינהו שלא לטמא באהל שכן קידושיהן קידושין כדאיתא התם ביבמות. ואפילו גוי שנתגייר וחזר לסורו כל שכן מי שנזרע בישראל. ע"כ. א"כ, מדברי הרשב"א עצמו  מוכח לגמרי ההיפך מדעת הראי"ה קוק דבהדיא הסכים עם זה שמצידנו נחשב הוא כיצא מכלל ישראל לגמרי ובכלל "מורידין" הוא ואין נוהגים בו אחוה כלל וזאת אעפ"י שפסק דהלכה כרבי מאיר, הרי לך ברור דהך כללא דר"מ שבכל מקרה קרויין בנים אין זה משנה את חובת יחסנו כלפיהם ואנחנו אין מתיחסים אליהם כאל ישראל והנסיון של הראי"ה קוק להסתמך על דברי הרשב"א במקור להתנהגותו החיובית כלפי אפיקורסים ומסיתים ומדיחים  הוא גילוי פנים שלא כהלכה בדברי הרשב"א.

[ה] מתוך מכתבו הנדפס בקונטרס "ישוב משפט", בו הוא מתנגד לטענה כי מומרותם וכפירתם של הציונים מפקיעתם משייכות לכלל ישראל (ראה הערה קודמת). בעוד שכל המעיין בדברי המהר"ל שם רואה בבירור כי לא דִבֵּר כלל מענין היחס המחוייב מצידנו כלפי הכופרים והמומרים במציאות ההוה הנגלית לעינינו כי אם על זיקתו השרשית של העלול לעילתו הקודמת למציאות ונעלמת מעינינו. על התנהגות בניגוד לציווי התורה בהווה על סמך "הבנות" מעבר למציאות הנגלית ואפילו כאלה שמקורן ב"רוח הקדש" כבר נתבע חזקיה המלך: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" ומקרא מלא אמרה תורה "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" וכן אמרו חז"ל בגמ' (חגיגה דף יג.): "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות".  וכש"כ כשמתכחש לזה שהוא בעצמו "עלול" ודן את המציאות כאילו נמצא הוא בנקודת המבט של ה"עילה" וידוע הוא דבכל המצוות הקשורות לאחדות ישראל ואהבת ישראל הדגישה התורה כי הדבר לא תלוי בשרשים העמוקים והנעלמים של ראשית עם ישראל או אחדותו אלא במציאות הנוכחית, וגם על החיבור היותר גדול של ישראל אחד לחבירו כפי שבא בציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך" אמרו חז"ל בפירוש: "רעך במצוות" וכבר הזהיר בזה באזהרה חמורה מרן הגר"ח מוולאז'ין בספרו "נפש החיים" בשער ג' (בדברו על ענין אחדות הבורא וסוד הצמצום עיי"ש) שבכל הקשור להתבוננות והעיון בענינים הנוגעים לאחדות השרשית הקודמת ליציאה לפועל של המציאות צריך זהירות רבה וכפל ושילש אזהרתו זאת לאורך כל פרקי השער השלישי בספרו וז"ל: "וכמה זהירות יתירה צריך האדם להיזהר בזה ולשמור את נפשו מאד במשמרת למשמרת. שאם חס ושלום יקחנו לבנו לקבוע לנו מחשבה זו, להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי המחשבה זו, הלא יוכל להיולד מזה חס ושלום הריסת כמה יסודות התורה הקדושה ר"ל...והנה כל יסודי תורתנו הקדושה, בכל האזהרות והמצוות כולם, עשה ולא תעשה, כולם הולכים לפי זאת הבחינה-שמצד השגתנו, שודאי יש חילוק ושינוי מקומות, שבמקומות הטהורים מותרים וגם חייבים אנחנו לדבר או להרהר דברי תורה, ובמקומות המטונפים נאסרנו בהם אף ההרהור בדברי תורה. וכן כל עניני וסדרי חיוב הנהגותינו שנצטוינו מפיו בתורה הקדושה, ובלתי זאת הבחינה שמצידנו, אין מקום לתורה ומצוות כלל"...אמנם הזהר מאד בנפשך, זכור ואל תשכח אשר נתבאר למעלה שאין הדבר אמור אלא לדעת הענין ידיעת הלב דרך כלל בשיעורא דלבא לבד, אבל לא לחקור ולהתבונן חס ושלום במהות הענין. וגם להזהר מאד שלא יהא ממשכא לבא לקבוע כל סדר ההנהגה במעשה על פי זה הענין הנורא, כי בקל יוכל להולד מזה להתנהג בכמה דברים גם נגד חקי ויסודי תורתינו הקדושה, ולא יעבור כתיב". וגם רבנו המהר"ל שניסה להיתלות על דבריו כדי להצדיק דעותיו הכוזבות הדגיש יסוד זה וכתב בספרו "תפארת ישראל" בפרק ג' (אחרי שבשני הפרקים הראשונים עסק במעלתו הסגולית של עם ישראל) וז"ל: "האדם עם מעלת נפשו האלקית אשר כבר אמרנו כי יש לו נפש אלקית בפרט שלא נמצא בכל נפשות התחתונים, אל יקבל אונאה בעצמו לומר כי יש לו מעלתו האחרונה בפועל, ויחשוב בנפשו שלום יהיה לי אף אם אני יושב בטל מבלי עמל כלל הרי המעלה שלו ומדרגתו יגין עליו על מקומו ישיבנו ועל כנו יחזירנו כי משלו יתן לו ואין צריך לקנות לו שום מעלה. דבר זה מחשבת פגול לא ירצה ולא יחשוב כך כי הוא טעות בנפשו כי אין מעלת נפשו האחרונה בפועל, והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים שאין מעלתו האחרונה בפועל", והקשה שם על הא דנקרא האדם "אדם" על שם שנברא מן האדמה דהרי כל הנמצאים נבראו מן האדמה ובהיותו של האדם "עפר מן האדמה" דומה בזה לשאר כל הברואים ואם כן מדוע שמו האמור לייחדו מדגיש דוקא את הבחינה שבה דומה הוא לשאר הנבראים, ותירץ דמה שנקרא האדם "אדם" אינו משום היותו "עפר מן האדמה" אלא מחמת שמהות פעולתו ועבודתו בעולם הינה להוציא מן הכח אל הפעל וז"ל: "כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכח ויש בה יציאה לפעל כל הדברים אשר יוצאים ממנה צמחים ואילנות ושאר כל הדברים והיא בכח לכל זה, וזהו ענין האדם שהוא בכח ויוצא שלימותו אל הפעל ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכח אל הפעל בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה וכן הוא האדם יוצא כחו אל הפועל" עיי"ש. ושם בפרק ה' כתב וז"ל: "כי כלל ישראל מוכנים ומסוגלים לתורה, והוא יתברך נותן התורה לכל ישראל והוא זכות להם ואם יש אחד פורה ראש ולענה העולם נידון אחר הכלל וכלל ישראל מוכנים לתורה ומצוות מצד עצמם. ומכל שכן שאין במציאות זה היחיד שלא היה חפץ במצוות, כי דור התורה אמרו נעשה ונשמע, והדורות הבאים אחריהם אותו אשר יאמר  שאינו חפץ אינו נחשב מן המציאות" (וא"כ לפי דברי המהר"ל לא רק שמופקע מכלל ישראל אלא שמופקע מעצם שייכותו למציאות). ובפרק ט' (שם) הביא דברי הגמ' בשבועות (יג.): "רבי אומר כל העבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומפר בריתו של אברהם אבינו שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר" וביאר המהר"ל גמ' זו וז"ל: "והטעם באלו דוקא שהאדם יש לו חבור אל השם יתברך באמצעות התורה כמו שהתבאר, וכאשר המקבל אין מוכן לקבל החבור, או שאין לו אמצעי שעל ידו החבור, או אינו מודה בעִלָה שבו החבור הרי הוא נפרד מן העִלָה ואין לו קשור עם העִלָה. וכאשר הוא מפר בריתו של אברהם אבינו אין האדם מקבל בריתו של הקב"ה, וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הרי הוא כופר באמצעי שעל ידו החִבּוּר, וכאשר הוא פורק עול הוא כופר באותו אשר החִבּוּר בו השם יתברך שבו החִבּוּר ולכך אין יום הכפורים מכפר רק מי שלא נפרד בעצמו מן העִלָה,  עיי"ש. הרי לך ברור שעל אף שמצד העלה לא שייך שינוי ולעולם נקראים "בנים" מכ"מ גם לדעת רבנו המהר"ל כמו לדעת כל גדולי ישראל מאז ומעולם ההתיחסות לקשר בין עם ישראל לקב"ה היא אך ורק עפ"י יחס העלול לעלתו וכשהעלול אינו מודה בעִלָה נפרד ממנה וכך גם נפרד משייכותו לכלל ישראל. ובחלק ב' של דת הציונות הבאנו דברי מרן בעל ה"לשם" המזהיר מענין זה של ראית החול בעולמנו כקדש וחוסר ההפרדה וההבדלה בין עולמות בי"ע אשר הם נפרדים לעולם האצילות אשר בו המציאות באחדות גמורה ולחיבת הקדש ומחמת חשיבות הדברים נעתיקם כאן שוב וז"ל: "והנה יש בעולמות בי"ע קודש וחול טהור וטמא. ומחויבים אנו ליתן הפרש והבדל בין זה לזה. מכש"כ דכש"כ דחיובי כל בחינות ההבדל אשר אמרנו לעיל בהדרגין דהאצילות. הגם ששם הם באמת כולם חד וכנז'. ואיסור גמור גדול הוא לכנות שם קדושה בכל דבר שלא קדשתו התורה ומכש"כ לומר ח"ו שיש איזה קדושה מלובש ח"ו בדבר שטמאתו התורה הנה הוא איסור גדול מאד והוא מאביזרהא דעבו"ז רח"ל. ובפירוש אמרה תורה (ויקרא י' י'): "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" ושם (יא' מ"ז): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", וביחזקאל (כב' כו'): "כוהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי. בין קודש לחול לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו". ובזוה"ק פ' פקודי (רכ"ז סע"א). דכל חול לאו איהו בסטרא דקדושה כלל. חול איהו מסטרא אחרא מסאבא. ועל דא הבדלה בין קודש לחול בגין דבעינן לאפרשא בין קודש לחול. ורזא דקרא הכי הוא. והבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ובזוה"ק פ' בהר (ק"י סע"א) ומאן דקריב לקב"ה מה דאפריש כמאן דקריב מסאבו דנִדָה לבעלה והאי איהו רזא ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה כו' קירוב דכל עריין שקילין לע"ז דכל סטרין אוחרנין עלייהו איתמר מאלה נפרדו איי הגויים כו' ואמרו שם עוד וקב"ה אפריש לון משמיה כגון דאפריש חושך מאור הה"ד ויבדל אלקים בין האור ובין החשך עיי"ש. והרי לנו גודל האיסור לייחס או לשתף (ר"ל להתערב במחשבה וכוונה או בדיבור ואמירה) איזה קדושה בכל דבר של חול, ומכש"כ בכל דבר טמא ח"ו. ואפילו אם אין הכוונה לאיזה עבודה ח"ו אלא רק שחושב בדעתו ושכלו שיש שם איזה קדושה מלובש בה הנה הוא מאביזרא דעבו"ז רח"ל והגם דכל מציאות הקליפה והרע וקיומו הנה הוא לעולם אלא רק ע"י שיש לו איזה אחיזה ושורש נעלם במדרגה התחתונה דהקדושה דאם לא כן לא היה לו שום קיום כלל ולא היה נעשה מציאותו כלל והוא בסוד הכתוב ואתה מחיה את כולם וכנודע, אומנם כל זה הנה הוא רק כמ"ש האריז"ל בשער המלכים פ"י כי בי' ספירות של הקדושה החיות שלהם (שהוא שורש מציאותם אשר באין סוף ית"ש) נבלע בתוכם. אבל בקליפה אין החיות נבלע בתוכם, כי אין קודש מתערבב בחול אך עומד על ראשם ומשם מאיר להם עכ"ל ע"ש. והוא מזוה"ק יתרו ד' ס"ט ע"א דהא בסטרא אחרא אית נהירו דקיק חד דנהיר סחרניה כד"א ונגה לו סביב. עוד בזוהר פקודי רכ"ז סע"א אע"ג דפרישו אית לקודש מן החול חולקא חדא אית ליה בקדושה מסיטרא דשמלא. ר"ל מצד הגבורות כי הנה יש להחול שורש בהקדושה בבחי' הגבורות אשר שם כנודע, אבל הוא רק שורש לבד אשר משם נמשך כל מציאותו וקיומו, אבל אינו מתלבש שם הקדושה ממש אלא רק שמאיר לו מלמעלה ומבחוץ וכנ"ל מזוה"ק פ' יתרו ומדברי האריז"ל כנז', והוא ע"ד אור השמש שמאיר להאדם ומשתמש על ידו אבל אינו נכנס בו אור השמש בפנימיותו כלל. והרי נתבאר לנו עכ"פ חומר האיסור לומר ולחשב שמלובש איזה קדושה ח"ו בכל דבר של חול ומכש"כ באיזה טומאה ורע ח"ו, כי הוא מאביזרא דעבו"ז וכנ"ל מזוה"ק פ' בהר ד' ק"י ע"א שאמר ומאן דקריב לקב"ה מה דאפריש כמאן דקריב מסאבו דנִדָה לבעלה כו' קירוב דכל עריין שקילין לע"ז. ודי בזה להיישיר המחשבות וליישר הרעיונות וזכור כל הדברים הללו וקח אותם בלבך...וזכור כל זה מאד מאד, והזהר והשמר בנפשך ולא תקדש שום דבר מה שלא קדשתו התורה עפ"י הדין המבואר בפוסקים, וכן גם בדברים המקודשים אל תעלנה יותר מהראוי לה ע"פ הדין המבואר בגמרא ופוסקים, וכנודע שיש הפרש בין מעשר לתרומה ובין תרומה לקודש ובין קודש לקודש הקודשים. ומכש"כ להשמר ולהזהר לתעב ולשקץ כל דבר מה שהזהירה תורה עליה לשקצנה ולתעבנה, ותקבע בלבך כי הדין והסוד אחד הוא, והגמרא והזוה"ק כולם ניתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא". עכלה"ק (ספר הדע"ה ח"א דרוש ה' סי' ז' אות ד'.). ובביאורו לספר "עץ חיים" למהרח"ו (לשם שבו ואחלמה-חלק הביאורים) בשער העקודים (פרק א' אות ז') הביא דרשת האריז"ל על רמיזת הפסוק "כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך" לבחינות גבוהות מאד בעולמות העליונים וביאר שם כיצד יתכן שבשמו של רשע גדול כמו לבן מרומזת בחינה כה נעלה בגבהי מרומים (ועיי"ש דבריו הנפלאים בזה) וסיים שם וז"ל: "ודע עוד כי מי אשר שרש מציאותו אשר למעלה בקדש הוא יותר נעלה וגבוה הנה כאשר נשתלשל מציאותו דרך המקום אשר איננו טהור כנ"ל והוא הולך אחר יצרו ונעשה לרשע רע הנה מתגבר ברשעתו למאד מאד והם כל הרשעים הגדולים כמו לבן ועשו ופרעה וכיוצא ועל דרך זה הוא במדה טובה המרובה כי כאשר מתגבר על יצרו ועושה רצון קונו הנה גדלה מעלתו וקדושתו מאד מאד לאין חקר והוא מיחידי סגולה המצויינים וכל זה הוא פשוט ונודע למבינים".הכלל העולה מדברי כל רז"ל הנ"ל דאעפ"י שכל אדם מישראל יש לנשמתו שרש בגבהי מרומים אשר שם מתאחדים כל שרשי נשמות ישראל, כאן בעולמנו היחס אליו יהא על פי התאמת דעותיו ומעשיו למה שנצטוה יחד עם כלל ישראל בקבלת התורה ואם יכפור חלילה או יפרוק עול אדונו מעליו אזי גם אם שורש נשמתו בגבהי מרומים, כאן הינו רשע גמור וגורם בכך שמונע את גילוי אחדות ישראל בעולמנו ולכן כדי שכלל ישראל ימשיך להיות גוף אחד גם כאן בעולמנו, הוא עצמו מופרש מן הכלל ומאבד בזה את עצם זכות קיומו בעולם הזה. ומה שעתיד הקב"ה לסובב עליו מאורעות ותהפוכות על מנת להחזירו לכלל ישראל אם על ידי עונשי עולם הזה או ענשי עולם הנפשות או מאורעות ותלאות שיעוררוהו להינחם על מעשיו ולשוב בתשובה שלמה אין זה מעניננו כלל ובכלל "הנסתרות לה' אלקינו" ובדיוק כשם שלא נבטל חומרתו של מעשה רצח מחמת ששרש נשמת הנרצח נמצא בגבהי מרומים במקום אשר לא שייך שם ההריגה וביטול החיות כלל או מחמת שממילא עתיד הוא לקום לחיים בעת תחית המתים כך גם לא נבטל את הפקעתו של הכופר  משייכות לכלל ישראל מחמת שרש נשמתו או מחמת העובדה שלעתיד ישוב בתשובה ממרדו.

[ו] לא יאומן כי יסופר- להשקפה הכפרנית המתייחסת לתורה"ק כיצירה ספרותית אנושית ומפקיעה את היותה תורת הקב"ה מתייחס הראי"ה קוק כ"כבוד התורה" שתולדתו ממילא היא כיבוד לומדי התורה עד כדי שהוא מתפלא כיצד אפשר לכנות את "מכבדי התורה" הללו ערב רב. גם כאן הוא מפליג על כנפי הדמיון כאילו אם יתנהג עמהם בנחת הם יכנעו תחת "הדר קדושתה של התורה". כמובן שבמציאות מי שנכנע כניעה אחר כניעה הוא הראי"ה קוק עצמו עם תלמידיו וממשיכי דרכו. אגב, באגרת לאביו (מיום ד' מנחם-אב תרס"ט) מספר הראי"ה קוק על הגעת פועלים מיהודי תימן למושבות ותוך כדי דבריו משייך הוא עצמו את המתישבים הציונים שבאו לא"י מרוסיא לערב רב וז"ל: "פה במושבה נוסף ב"ה דבר לטובה, ע"י הד הקול של קיבוץ גלויות לאה"ק, שבא לארץ תימן, באו רבים מאחב"י היושבים שם, בלחץ נורא וגלות איומה מאד, לאה"ק, והם אנשים מסתפקים במועט מאד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם ע"ה כלל, וכולם חרדים ויראי ד' מאד. לוקחו כמה מהם בתור פועלים במושבה, ומה טוב הוא שאלה ימלאו את המקום של הפסולת דמסיטרא דערב רב הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם א"א שתהי' להם אחיזה בא"י, "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה". (אגרות הראי"ה, חלק א', אגרת רי"ב). על שותפותו של הראי"ה קוק להתעללות מוסדות התנועה הציונית בא"י בעולים שבאו לארה"ק מתימן ראה לקמן.

[ז] "אבל כשאני לעצמי, מובן הדבר שלעשות פעולה מאה"ק צריכין אנו דוקא לעשות ע"פ עצת זקני גאונינו שי', והישיש שבהם הגר"ש סלאנט שי' בראשם, והוא נ"י דעתו מסכמת רק אז לצאת בכח גזרת תענית ציבור כללית, כשיהי' הענין נדרש מרוסיא מיחידי גאוני הדור אשר שם, כמו הגאונים ר' חיים מבריסק ור"א חיים מלאדז ובעל חפץ חיים שיחי' וכיוצא בהם". בפועל, פעל הראי"ה קוק בניגוד גמור לדעתם של "יחיד גאוני הדור", הן אלה שבחו"ל והן אלה שבא"י.

[ח] באגרת למרן הרידב"ז הוא כותב: "ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם, היה שם- שמים מתקדש ורב שלו' וברכה היה נשפע על ישראל ועל א"י, ורבים רבים מאד היום שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון- העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן יהי' וסוף כל סוף ישובו לי יראיו וידעי שמו ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי, וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ...אבל האורח שאני מתאמץ ללכת בה הוא ב"ה אורח צדיקים באין שום ספק, וכל מי שיתנהג כמנהגי ויתחבר עמי בתורה ובעבודת השי"ת, בחפץ לב, ובאמונת- חכמים אמתית, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך-ישרים סלולה זו, המוארה מאור חסד עליון, "חסד לאברהם- יומא דאזיל בכולהו יומין", והחכמה העליונה דוקא באור החסד היא מאירה".(אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תקנ"ה). לא הראי"ה קוק צריך להתלוות אל גדולי הדור ולהתחבר עמהם אלא להיפך, הם צריכים להתלוות אליו וללכת בדרכיו שרק הן "בלא כל ספק" בכלל אורח צדיקים...

ובהערתו לספר "הגלות בתוך הגאולה" של ד"ר דרכמן (ירושלים, תר"פ, עמ' 42, נדפס גם ב"מאמרי הראי"ה חלק א', עמ' מג') הוא כותב: "והנה אנשי החול שבינינו יוצרים הם את ערכי החול, עסוקים הם בטיפולם בלא הרף, זה עשיריות בשנים, ובעצם הדבר הם מביאים בזה ברכה לאומה ולארץ. כי הלא ערכי החול הלאומיים נשתכחו ממנו לגמרי כמעט, וצריכים אנו לכח חלוני שיחזיר אותם לנו. אבל החסרון הוא מצד אחר, מצד אותם הראויים ליצור את ערכי הקודש, שאמנם הם לא נשתכחו ממנו מעולם, אבל הלא הם צריכים עכשיו להיות מועמדים בצורה לאומית חיה ומשפעת. ועל כן תחת להתרגז או להתחנן מן אלה שבתכונתם הנם ראויים ליצור ולהעריץ רק ערכים חלוניים, חובתנו היא להתרומם למדרגה של יצירה [ב]כל אותו החיל המוכשר ליצור ולשפר את ערכי הקודש. ואז תהיה תחיתנו תחיה שלמה, ובמערכות ישראל ישמעו הדי הקול של החיים השלמים משני צדדיהם, חיי החול וחיי הקודש בכל שלמותם, שההרמוניה השלמה שלהם יחד תהיה ודאי כליל תפארת של קודש קודשים". ע"כ.

שוב, החסרון הוא לא אצל החילונים פורקי העול המביאים רק "ברכה לאומה ולארץ" שהרי זקוקים אנו לכח חילוני שיחזיר לנו את ערכי הלאומיות של אומתנו, אלא אצל הדתיים שלא עוסקים ב"שיפור" ערכי הקדש כדי שיתאימו לתחיה הלאומית. כלומר, החילוני יוצא ידי חובתו בכך שתורם את חלקו לתחיה הלאומית ורק מחכה שגם ה"דתי" יעשה את עבודתו...לא יאומן כי יסופר.