גרגרים בענין מהותם של הימים הנוראים

הגאון רבי יצחק בלזר זצוק"ל מגדולי בעלי המוסר הקשה בספרו "כוכבי אור" (סי' פג' ועיי"ש תירוצו) מדוע הוקדם ראש השנה ליוה"כ שהרי לכאורה מן הראוי היה שקודם תבוא טהרת יוה"כ ואח"כ כשנטהר האדם יעמוד במצבו הטהור לדין ומדוע קודם נידון האדם ורק אח"כ באה טהרתו?

 והנה, כאשר נתבונן במהלך של הימים הנוראים נעמוד על פשר קדימת ראש השנה ליוה"כ. והנה נודע כי ראש השנה הינו יום בריאת אדם הראשון ובתיאור מעשי בראשית נתייחד האדם הראשון משאר כל ברואי עולם אשר נבראו בעשרה מאמרות בכך שהוא הנברא היחידי שבבריאתו נשתתף שם השם המפורש, שכל מעשי בראשית נבראו ע"י שם אלקים ורק באדם נאמר וייצר הוי"ה אלקים את האדם וגו'. ונראה דסיבת שיתוף שם העצם בבריאת אדם הראשון נעוצה בהמשך אותו הפסוק המתאר את מהותו הנבדלת של אדה"ר משאר הנבראים שמחד גיסא היה "עפר מן האדמה" ומאידך גיסא "ויפח באפיו נשמת חיים" (וודאי ששם אלקים הוא השרש ל"עפר מן האדמה" ושם הוי"ה הוא השרש ל"נשמת חיים") וכיון שהאדם הוא היחיד שזכה לנשמת חיים זו לכן בבריאתו בלבד השתתף שם הוי"ה. והנה כשנברא אדם הראשון עצמת ה"נשמת חיים" שבו היתה כ"כ חזקה עד כדי כך "שהעפר מן האדמה" היה בטל ומבוטל כלפיה לגמרי. (שזוהי בחינת המלכות באדם שהעפר מן האדמה ממליך עליו את הנשמת חיים) לכן לא התבושש האדם הראשון מהיות גופו ערום ורק לאחר שנכשל וחטא בחטא עץ הדעת גרם לכך שגם ה"עפר מן האדמה" ירגיש עצמו בעל רצונות עצמיים וע"י חטא זה, תחת אשר האיר גם גופו בהארה העצומה של הנשמת חיים משרש שם הוי"ה, השליט האדם על עצמו את גבולות ה"עפר מן האדמה" ומידת הדין של שם אלקים הפכה נחלתו. תקיעת השופר כתיקון לחטא אדה"ר הפעם הראשונה שמוזכר בתוה"ק ענין קול השופר היא במעמד הר סיני כפי שאנו מזכירים בפתיחת חלק ה"שופרות" של תפילת מוסף לראש השנה, ובפשטות משמע כי קול השופר דמעמד הר סיני הוא קולו של הקב"ה במעמד זה. והנה ידוע שעיקר החידוש של מעמד הר סיני היה גילוי שם הוי"ה ב"ה לעולם (שעד אז לא התגלה לשום בריה כמו שאמר הקב"ה למשה בתחילת פרשת וארא "ושמי הוי"ה לא נודעתי להם") וכמו שפתח בדִבֵּר הראשון "אנכי הוי"ה אלקיך", ועל מעמד זה אמרו חז"ל: (שבת קמה:- קמו.) "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? - שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן". כלומר- מעמד הר סיני החזיר את עם ישראל לדרגה הגבוהה של אדה"ר קודם החטא והוא ע"י קול השופר ההולך וחזק-קולו של ה'. וכנגד זה אנחנו תוקעים בשופר בראש השנה, שהנה תקיעת השופר מתבצעת ע"י יציאת הרוח מפנימיות האדם היינו מנקודת ה"רוח ממללא" שמקורה בנשמת החיים שנפח הקב"ה באפו ולכן דווקא תקיעת השופר היא הפועלת ולא וידוי דברים כי כל בחינת דיבור היוצאת מן האדם יוצאת ע"י שותפות הרוח עם הגוף (ע"י השיניים, השפתיים, הלשון, החיך והגרון) אך תקיעת השופר היא יציאת הרוח בלבדה אל תוך השופר ובקיעתו. ובפרי עץ חיים לרבי חיים ויטל זיע"א הביא (דרושי ראש השנה) כי השופר רומז לבחינת שם אלקים (גימט' של שם אלקים מלא-אל"ף למ"ד ק"י יו"ד מ"ם הוא ש' דשופר וגימ' של שם אלקים פשוט הוא ו"פ דשופר וגימ' של שם אלקים כזה- א, א-ל, א-ל-ק, א-ל-ק-י, א-ל-ק-י-ם, הוא ר' דשופר). כלומר, הקול היוצא מן השופר הוא בחינת הרוח ממללא שמקורה בנשמת חיים שמשרש שם הוי"ה הבוקעת את שם אלקים המקיף אותה ומכרזת "הוי"ה הוא האלקים" בדומה לשופר של מעמד הר סיני המכריז "אנכי הוי"ה אלקיך" ובאופן זה חוזר האדם ע"י שמיעת השופר למצב שעיקרו הוא ה"נשמת חיים" המבטלת את שליטת ה"עפר מן האדמה" על האדם וכופפתו תחת הנשמת חיים [ובזה תבין מעלת השופר הכפוף] וזה החסד הגדול של הדין בראש השנה דוקא כי כשנידון האדם באופן שעיקרו "נשמת חיים" הרי זה ודאי טוב יותר מאילו היה נידון כשעיקרו "עפר מן האדמה"... עשי"ת ויום הכיפורים – "לפני הוי"ה תטהרו" אחרי המעלה העצומה שלה זוכים בראש השנה ע"י שמיעת קול השופר אפשר לבוא ולטהר גם את הגוף דבאופן שחוזר האדם לנקודתו העיקרית כ"נשמת חיים" הכופפת תחתיה את ה"עפר מן האדמה" נפתח הפתח להסיר ולסלק את חטאתיו ועוונותיו שמקורם ב"עפר מן האדמה" וזאת עושים ע"י ריבוי הוידוי והתחנונים של תפילות יוה"כ ובעיקר ע"י השבתת כח ה"עפר מן האדמה" ע"י חמשת העינויים של תענית יוה"כ באופן שאחר שטהר האדם את ראשו בראש השנה בחזרתו ל"נשמת חיים" דהיינו שהזכיר לעצמו ע"י שמיעת השופר כי מקור עליונותו על כל הנבראים הוא בחיבורו השרשי לשם הוי"ה, [ואופן הבאת עליונות זו לידי ביטוי היא ביכולתו לשמוע את קול הוי"ה המתגלה רק ע"י התורה שהיא מורשה בלעדית של ישראל מחמת שרשם הנשגב הנ"ל] הוא זוכה במהלך של עשי"ת ובמיוחד ביוה"כ לטהר גם את גופו ולחזור למצב של קומה שלמה ראש וגוף מטוהרים ומזוככים ואחרי שזוכה לזה ביוה"כ חיבה יתרה נודעת לו וכדי לשמר מדרגה גבוהה זו מכניס האדם את קומתו השלמה להיות מוקפת באורו של הקב"ה למשך שבעה ימים ע"י ישיבתו בסוכה (שהיא מצוה שמקיים האדם בכל קומתו) מוקף באורו של הקב"ה ואח"כ יכול לשמוח באמת את השמחה העילאית של קרבת היהודי לאביו שבשמים ללא כל מחיצה בשמיני עצרת-שמחת התורה. ונסיים בדבריו המאלפים של רבנו הגר"א בביאורו ל"ספרא דצניעותא" (סוף פרק ה') שכתב שם שהימים הנוראים שהם גאולתו הפרטית של כל אדם מישראל כמבואר לעיל מרמזים על גאולתם הכללית של ישראל וז"ל: "וכן בירחא שביעיא' מתגלה דיקנא והוא ג״כ רמז לע״ל כמ״ש בזוהר דשירותא דינא בר״ה ואח"כ סליחת עונות ביה״כ ואח״כ סוכות ושמיני עצרת ושמחתן וכן לע״ל תחלה [יסורין] יום הדין הגדול, ואח״כ וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו' (יחזקאל לו) כי אסלח לאשר אשאיר (ירמיה נ׳) ואחר כך בסוכות חופות שבע כידוע וכמ״ש (ישעיה ד') וסוכה תהיה לצל יומם כו' זמן שמחתינו וגם האומות יתקיימו "ורעו זרים צאנכם כו׳ (שם סא') ואח״כ שמיני עצרת שיכלו אומות העולם וישמחו ישראל לבדן "עצרת תהיה לכם". ע"כ. (ותן לחכם ויחכם עוד...) יזכנו אבינו מלכנו לטהר דעתנו וגופנו ולהמליכו עלינו באופן שתמלוך ה"נשמת חיים" על ה"עפר מן האדמה" ולשמוח לפניו בימי הסוכות הבעל"ט, ומן הגאולה הפרטית נזכה במהרה לבוא לידי גאולת כלל ישראל, להמליך עלינו את משיח צדקנו, לראות בתחיית כל מתי ישראל ולישב בסוכת עורו של לויתן והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי-ה ה' אחד ושמו אחד" לעילוי נשמת דודתי דינה בנטוב בת שרה- נפטרה בשבת שובה התשע"ב ולרפואת תמר יחיאלה בת מרים בתוך שאר חוע"י