ז' סיון ה'תשע"א
להצדיק צדיקים - תגובה למאמרו של איתם הנקין הי"ד ב"המעיין" בו ניסה להאשים את מרן הגר"א וסרמן ב"טעות" באשר להאשמתו את הר' קוק כמחטיא הרבים ורשע גמור
.jpg)
בגליון "המעיין" (תמוז תשע"א) התפרסם מאמרו של איתם הנקין (בוגר "ישיבת" ההסדר ניר בקרית ארבע) בו ניסה לטעון כי מכתבו המפורסם של מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בו הגדיר את הראי"ה קוק בתארים "מחטיא הרבים במדרגה היותר נוראה" ו"רשע גמור" התבסס על "טעות" של מרן הגר"א וסרמן שכן הבסיס להגדרותיו אלה של הר' קוק ע"י מרן הגר"א וסרמן היה מבוסס על האשמתו של הר' קוק בתמיכה בקרן היסוד, תמיכה שבחוגי תלמידי הראי"ה קוק ותומכיו מנסים כבר שנים להכחישה תוך הדגשה שהר' קוק תמך רק בקרן הקיימת אך לא בקרן היסוד. הענקין ניסה במאמרו בעזרת מסמכים לגבות ולחזק הכחשה זו ולהוכיח את "טעותו" של מרן הגר"א וסרמן ולא שם לבו לכך שכל המסמכים שהציג רק חזקו הרבה יותר את טענותיו של הגר"א וסרמן כפי שיתבאר להלן. בתחילה מציג הענקין את "התנגדותו" של הר' קוק לקרן היסוד כפי שבאה לידי ביטוי בתשובתו לפנייה שנשלחה אליו בב' טבת תרפ"ז, לאחר חנוכת משכנה החדש של קרן היסוד ב"מתחם המוסדות הלאומיים" בירושלים, בה כתבו אליו מנהלי הלשכה המרכזית של קרן היסוד כי "לשמחה רבה ולכבוד גדול יהיה לנו הדבר אם אדוננו יועיל בטובו הרב לבקר את משרדנו – המשרד להנהלה העולמית של קרן היסוד". בתשובה כתב להם הר' קוק וז"ל: ב"ה, ח' טבת תרפ"ז כבוד האדונים הנכבדים ד"ר יפה וא. הנטקה, א.נ. קבלתי הזמנתם לבקר את לשכתם הנכבדה. הנני מודיע אותם בזה, אחרי אשר הנהלת קה"י [=קרן היסוד] והנהלת [=ההנהלה] הציונית ימלאו אחרי דרישותי המינימליות הנוגע לעניני הדת בקבוצות ובחנוך, אז אוכל בעה"י לשתף את עבודתי לטובת קה"י, ואבקר בל"נ [=בלי נדר] ג"כ את לשכת קה"י. בכבוד הראוי מסמך נוסף שמצרף הענקין הוא מסמך שכותרתו "תשובות הרב קוק" לקרן היסוד ובו מופיעות בצורה יותר מפורשת ומפורטת הדרישות המינימליות (הנ"ל בתשובתו להנהלת קרן היסוד) וז"ל: א. מעולם לא יצא מפי שום איסור חס ושלום על קרן היסוד, ולהיפך – הנני מתרעם מאד על האוסרים. ב. על דבר יחסי לקרנות הציוניות, היתה תשובתי כי את הקרן הקימת אני מסַיֵע בכל הזדמנות בחפץ לב בכל עיכוב כלל; אמנם על קרן היסוד, הנני לעת עתה מונע את מכתבי לטובתה עד שתתקן ההנהלה הציונית מגרעות עיקריות שאני דורש את תיקונן, ואלה הן: 1. שהחינוך לא יהיה בשום מקום בארץ ישראל משולל מלמוד הדת, לא רק בתור ספרות אלא בתור יסוד קדושת אמונת ישראל. 2. שכל הצרכים הכלליים של הדת יתמלאו תכף בכל מושבה וקבוצה, כמו שו"ב, ביהכ"נ, מקוה, ובמקום שצריכים רב – גם רב. 3. ששום חלול קודש פומבי לא יעשה בכל המקומות הנתמכים מקרהי"ס [=מקרן היסוד], כמו חלול שבת ויו"ט בפרהסיה וכיוצא בזה. 4. שהמטבחים, הכלליים לפחות, יהיו נשמרים בכשרות. 5. שכל אלה הפרטים השייכים להמתישבים במושבות ונקודות של קרהי"ס [=קרן היסוד], יהיו כתובים בהחוזה בתור דברים המעכבים את זיקת הקנין של המתישב, והמקשרים אותו בזכותו על הקרקע רק בתנאי מלוי של היסודות העקריים הנ"ל. לאורם של דברי הר' קוק הנ"ל המחוזקים גם ע"י עדות בנו הרצי"ה קוק אומר הענקין כי יהיה צריך לומר כי קביעתו החריפה של הרב וסרמן אודות הראי"ה נשענה על כרעי-תרנגולת ("הנה ידוע") של שמועות שרווחו במקומות מסויימים במזרח אירופה אלא שכאן מציג הענקין ממצאי מחקר שערך מהם עולה כי מרן הגר"א וסרמן לא התבסס על שמועות מעורפלות בלבד אלא בא לכלל "טעות" כתוצאה מזיוף מסמך של הראי"ה קוק בעיתונות המזרח-אירופאית. הענקין מציג כרוז של הראי"ה קוק שפורסם בשנת תרפ"ז (בירחון 'ההד' כסלו תרפ"ז (עמ' יב), ובשבועון 'התור' י"ג כסלו תרפ"ז (שנה 7 גליון 6) עמוד השער, נדפס אח"כ גם ב"חזון הגאולה" (ירושלים תש"א) תוך שהוא מקדים את הרקע לפירסום הכרוז וז"ל: " מתוך הכרה במשקלה הציבורי החשוב של עמדת הראי"ה, נעשו במהלך השנים מספר נסיונות מצד תומכי קרן היסוד לייחס לו תמיכה מוצהרת בקרן. המקרה הבולט ביותר התרחש בחורף תרפ"ז. כמה חודשים לפני כן נכנס היישוב היהודי בארץ ישראל למשבר כלכלי חריף, שפגע קשות בהתפתחותו, הביא לאבטלה של שליש מכוח העבודה, צמצם את נפח העלייה וגרם לזרם של "יורדים" מהארץ. משבר זה, שנחשב לחמור ביותר שעבר על היישוב היהודי בארץ ישראל בימי המנדט, היה הפעם הראשונה שבה תנופת ההתפתחות של היישוב, שהתגברה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה – נעצרה. על רקע מצב העניינים הזה יצאה ההנהלה הציונית ב"מפעל עזרה מיוחד ע"י קרן היסוד לטובת מחוסרי העבודה בארץ ישראל"; לאור חומרת המצב התגייס גם הראי"ה לעידוד התרומות עבור הטבת המצב הכלכלי בארץ, וכאשר הרב משה אוסטרובסקי (המאירי) יצא לפולין כדי לחזק את המגבית הפקיד בידו הראי"ה איגרת עידוד כללית עבור יהודי מזרח אירופה. במקביל, כתב הראי"ה בתאריך ב' כסלו תרפ"ז כרוז פומבי הקורא לתמיכה ביוזמתה של ההנהלה הציונית, ובו נאמר בין השאר: "אחינו היקרים, פזורי הגולה, אשר לבם ונפשם לבנין ציון וכל מקראיה, אחים אהובים! השעה החמורה העוברת כעת על ישובנו האהוב בארץ אבות, היא מביאה אותי להרים את קולי אליכם, בהפגנת 'הושיעו נא'. בניננו הקדוש, הבנין הלאומי אשר רבות וגדולות הן מאד תקותיו האצורות בכל לב יהודי, הוא עומד כעת לקראת משבר עובר, הדורש השתתפות של עזרת אחים לצרה, להחזיק את מעמדו [...] על כן נכון לבי ובטוח, כי ההכרזה הגדולה אשר ההנהלה הציונית הולכת ומכריזה כעת בכל גבול ישראל, להתאמץ לבא לעזרה להקלת המצב של המשבר, תהיה נשמעת בהקשבה רבה, וחוץ מכל התרומות התדירות לכל הדברים הקדושים הכלליים אשר ירימו אחינו בכל מקומות מושבותיהם לשם ציון וירושלים, וכל מוסדי הקודש ישאו את ידם קודש לד' לעמו ולארצו, להתנדב על המגבית של הקלת המשבר הנוכחי, עד אשר מהרה יתאסף הסכום הנדרש..." הענקין מוסיף ומציין ש"על אף שביצוע המגבית נעשה באמצעות מנגנון קרן היסוד נמנע הראי"ה בהמלצתו מלהזכיר את שמה של הקרן, מתוך סירובו העקרוני לפרסם תמיכה בה". כלומר, הענקין מודה כי הר' קוק חותם על קול קורא שבעזרתו יעוררו יהודים לתת כסף לקרן היסוד ומאמת בזה במאת האחוזים את לשונו של מרן הגר"א וסרמן אשר כותב במכתבו " והנה ידוע כי העומד בראש הנ"ל (הרבנות הראשית) כותב וחותם קול קורא לעורר יהודים לתת כסף לקרן היסוד". אם כן איה "טעותו" של מרן הגר"א וסרמן? הענקין מסביר כי בעוד שעפ"י נוסח הכרוז הנ"ל שנדפס בעיתוני "המזרחי" בא"י קריאתו של הר' קוק היא למען תרומה להנהלה הציונית שונה או אפילו זויף הנוסח בעיתוני חו"ל ושם במקום המלים "ההנהלה הציונית" נכתב "ההנהלה הראשית לקרן היסוד" ומכאן בא מרן הגר"א וסרמן לכלל טעות שתמיכתו של הר' קוק היא בקרן היסוד בעוד שתמיכתו היתה בהנהלה הציונית. במרחק של למעלה משמונים שנים אחרי ההתרחשויות יכולים דבריו של הענקין להיראות אמינים ולהצביע על "טעותו" של מרן הגר"א וסרמן וממילא להפריך את האשמתו ולהצדיק את הר' קוק. מי שאינו יודע את ההיסטוריה ואינו מכיר את המושגים הקשורים אליה אכן יכול לחשוב כי "ההנהלה הציונית" ו"קרן היסוד" הם שני מושגים וגופים שונים בתכלית וממילא להשתכנע כתוצאה מ"חשיפת האמת" של הענקין, אך לקושטא דמילתא הענקין לא רק שלא גונן על הר' קוק מפני האשמתו של מרן הגר"א וסרמן אלא חיזק ואף העצים אותה כדלהלן. בתחילת דבריו הציג הענקין כראיה לעמידתו מנגד לקרן היסוד של הר' קוק מסמך ובו "תשובות הר' קוק" לקרן היסוד ודרישותיו מהם בטרם יוכל לתמוך בהם ולשתף פעולה עמהם. בסעיף ב' מגדיר הר' קוק מי האחראי לפעולות השליליות של קרן היסוד שבגינן הר' קוק מונע את עצמו מתמיכה בקרן וז"ל: "אמנם על קרן היסוד, הנני לעת עתה מונע את מכתבי לטובתה עד שתתקן ההנהלה הציונית מגרעות עיקריות שאני דורש את תיקונן...". כלומר הר' קוק מודה בפה מלא כי מי שקובע ומנחה את כל פעילות קרן היסוד היא ההנהלה הציונית וקרן היסוד היא בסה"כ מנגנון שתפקידו לבצע את החלטות ההנהלה הציונית ולאסוף את הכסף הדרוש לביצוען. אגב, ב"לקסיקון ציוני" של אפרים ומנחם תלמי (הוצ' ספרית מעריב התשל"ז) מוגדרת קרן היסוד כך: "הקרן הלאומית לבנין א"י והמוסד הכספי המרכזי של התנועה הציונית העולמית". לאור הדברים הנ"ל קריאתו של הר' קוק לתמוך בהנהלה הציונית מחד גיסא ו"עמידתו מנגד" לקרן היסוד הם תרתי דסתרי מאין כמותם. משל למה הדבר דומה לכומר של עכו"ם שרצה לבנות בית תִפְלה לעבודת אליליו ושלח את הגבאי שלו לרב כדי שיכתוב קול קורא שיעורר גם את היהודים להשתתף ולתרום מהונם למען בניתו. אמר הרב לגבאי: חלילה לי מלתמוך בגבאי של עבודה זרה ולכן לא אתן לך מכתב ומיד אח"כ התיישב וכתב מכתב לעורר את יהודי קהילתו לעזרת הכומר עצמו. ההיתפסות של הענקין לעובדה שהמילים "קרן היסוד" לא מופיעות בכרוז המקורי מגוחכת לאור העובדה שמשמעותו החד משמעית של מכתבו של הר' קוק הוא תמיכה כספית בקרן היסוד כמנגנון הגביה הרשמי של ההנהלה הציונית בה תומך הר' קוק במכתבו בצורה נלהבת וכיון שזוהי משמעותו החד משמעית למעשה והתוצאה בפועל מהיענות לדברי הר' קוק תהיה תרומת כספי יהודים לקרן היסוד, דברי מרן הגר"א וסרמן צודקים להפליא ואיתם צודקת היא גם האשמתו החמורה את הר' קוק כמחטיא הרבים במדרגה היותר נוראה וכרשע גמור עפ"י דברי רבינו יונה הנזכרים בדבריו, וכדרכם של גדולי ישראל מאז ומעולם הוא לא נזקק לדקדק בהבדלי נוסחאות של כרוזים שאין שום נפק"מ למעשה ביניהם אלא להשלכות החד משמעיות של האמור בהם לכולי עלמא. דבר נוסף, איתם הענקין קובע כי בעיתוני חו"ל זויף הכרוז למרות שאינו מוכיח זאת כלל ואדרבה ההיפך מסתבר הרבה יותר. אם הר' קוק יודע היטב כי מי שקובע את תחומי הפעילות של קרן היסוד הוא ההנהלה הציונית ואעפ"י כן תומך בנתינת כספים לקרן היסוד ביודעו כי תמיכה בהנהלה הציונית בכתב פירושה נתינת כסף לקרן היסוד בשטח, הרי שאין לך טענה מגוחכת יותר מאשר הטענה כי "התנגד לקרן היסוד" ואדרבה מה שמובן הוא מדוע "מתרעם" הר' קוק כלשונו על גדולי ישראל האוסרים לתרום לקרן היסוד. מדוע אם כן שונה הנוסח בעיתוני חו"ל?? הסבה לכך יכולה להיות פשוטה מאד. בא"י נמצאו חרדים המקנאים קנאת ה' שלא הניחו לר' קוק להסתיר מעיני העולם היהודי את תמיכתו בפושעים חנופתו והערצתו אליהם והילולם בפיו ובכתביו יומם ולילה. הוא ידע היטב מה תהיה ההשלכה של תמיכה פומבית ומפורשת בכתב ב"קרן היסוד" בא"י שם תושבי הארץ היו עדים בחוש ועיניהם ראו ולא זר מה נעשה בכספים המגיעים לקרן היסוד, וידע היטב עד כמה תשרת תמיכה זו את גדולי הדור בא"י והמקנאים לכבוד ה' לכבוד תורתו ולקדושת א"י במלחמתם נגדו. לכן העדיף להשתמש במלים: "ההנהלה הציונית" כי תמיכתו בתנועה הציונית היתה מפורסמת וידועה ולא היה בכך לתת נשק חדש בידי מתנגדיו. לעומת זאת, בפולין הרחוקה ידעו היהודים כי התנועה הציונית היא שלילית במהותה באופן כללי אך לא הכירו מקרוב את המנגנונים שפועלים עבורה. כאן היה עדיף להשתמש במלים "קרן היסוד" ולא להזכיר בפירוש "הנהלה ציונית". כך, ששינוי הנסחים בין העיתונות הארץ-ישראלית לזו הפולנית אין בו בהכרח להצביע על זיוף ואדרבה הסברה נוטה יותר להצביע על ערמימותו של הר' קוק בהעמדת עצמו לשירות הציונות תוך הטעית יהודי פולין לתרום מכספם למטרות שליליות ביותר שאפילו הר' קוק בצביעות מעושה מצביע עליהן ב"דרישותיו" (אך פותח בעבורן את לבם ואת ארנקיהם של ישראל...) יתר על כן, הענקין עצמו מציין במאמרו מכתב של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר שנכתב מחמת חשש שיחשדוהו בתמיכה בקרן היסוד או בקרנות ציוניות כלשהן וז"ל: "היות שחתמתי בימים אלה על קריאה לתורמים לקרנות הציוניות, בדרישה שלא לתמוך בהכספים את מחללי שבת ואוכלי טרפות, והיות שנתברר לי כי הרבה יטעו כי חתימתי זו מאשרת את עצם נחיצות הקרנות האלו, לכן הנני מצהיר בזה כי דעתי אני, כמאז כן גם עתה, שכל זמן שמהקרנות האלו נתמכות בתי הספר המשרישים כפירה ומינות באר"י וכו', אסור לתמוך בהם ולעזרם בשום דבר. והתומכים והמסייעים הם מחריבים תורתנו הקדושה וגם מהרסים הישוב. אלא שנצטרפתי בחתימתי זו רק לבקש מאלה התומכים בהקרנות האלו שלכה"פ ישתדלו להשפיע שאל יפטמו הקרנות האלו את ישראל במטבחים מאכילים נבלות וטרפות ובמחללי שבת וכדומה". אם על ספק חשד טורח מרן הגרא"ז מלצר לפרסם מכתב זה (ממנו עולה האשמת הר' קוק כ"מחריב תורתנו ומהרס הישוב" בנוסף להאשמתו ע"י מרן הגר"א וסרמן כ"מחטיא הרבים במדרגה היותר נוראה" ו"רשע גמור"). אם אכן קריאתו של הר' קוק לתרום לקרן היסוד כפי שפורסמה בעיתונות חו"ל המרכזית ביותר לעיניהם של רבבות יהודים הינה זיוף חמור ונפשע המנוגד באופן כ"כ מוחלט לדעתו של הר' קוק כלפי קרן היסוד, מדוע לא כותב הר' קוק מכתב דומה למען לא יטעו חלילה בדבריו?! ולסיום, אינני יודע מה דרגת בקיאותו ויראתו של איתם הענקין בכל הקשור ללשון הרע אך דבר אחד אני יכול לקבוע בודאות והוא, שאיתם הענקין לא יכול להעיד על עצמו מה שהעיד על עצמו מרן הגר"א וסרמן בדרשתו בלונדון (כפי ששמע מפיו הגאון רבי יעקב טיטלבוים זצוק"ל) ששימש את מרן ה"חפץ חיים" ארבעים שנה ומעולם לא אמר דבר מבלי שבדק קודם אם יש לו הסכמת החפץ חיים לאומרו. האם אדם שמעיד על עצמו עדות שכזו מלבד גדלותו האדירה בתורה אשר היא מן המפורסמות יכול להיחשד כמי שיקבע אודות יהודי כי הינו רשע גמור ומחטיא הרבים במדרגה היותר נוראה רק על סמך ידיעה באחד מעיתוני הציונים ולא יבדוק את הדבר בדיקה אחר בדיקה בטרם יאמרו?? מסתבר שמטרתם של לבלרי הצה"ד להצדיק את הר' קוק מקדשת את כל האמצעים ומעבר לסילוף התורה וההיסטוריה מוכנים הם גם להשפיל את כבודם של גדולי ישראל ולפסול אותם במומיהם וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז' טו'): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם"
למאמר זה התפרסמו 6 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1. תוספות חשובות לדברים...
ד' שבט
התפקיד שיועד לר' א.י. קוק על ידי ההסתדרות הציונית במסגרת ריסוק העם היהודי ובניית עם יהודו-פרוטסטנטי חדש באמצעות "קרן היסוד" וה"קק"ל"-
ישוב הארץ על ידי יהודים חרדים, החל עוד לפני מאתיים שנה וכשבעים שנים לאחר מכן החלו יהודים חרדים להקים מושבות בכל חלקי הארץ וכן כמות זעירה של סטודנטים מרוסיה מאגודת ביל"ו ניסו גם להיאחז בארץ, כאשר חלקם ואחרים משתדלים להשתלט על המושבות החרדיות (כגון א.ד. גורדון בפתח תקוה בעל "דת העבודה"), אך רובם לא החזיקו מעמד וחזרו לחו"ל.
היהדות החרדית אשר הקימה את המערך הראשוני והחלוצי של המושבות בארץ, עשתה זאת בקבוצות קטנות ולא מתוך רצון של מרידה בגויים ושאיפות של כיבוש משיחיסטי, כדי לא לעבור על השבועות שהשביע ה' את כנסת ישראל (שלא לעלות בחומה ולא למרוד באומות).
התנועה הציונית הוקמה על ידי יהודו-פרוטסטנטים מתוך שאיפה לממש את הצו הנוצרי-רפורמי של העלאת כל יהודי התפוצות לארץ, מרידה בגויים על ידי בניית שלטון עצמאי ובנין בית המקדש מתוך מניע משיחי של הכשרת בואו של "אותו האיש" על ידי שימודם של היהודים החרדים לדבר ה'. התנועה הציונית הושפעה מהתנועות המילינאריות מהנצרות הרפורמית. גם הכתות הסוציאליסטיות הושפעו ממהלך זה בהיותן חלק מהמשומדים היהודו פרוטסטנטים ונרתמו גם הן למהלך זה, תוך שהן מפרשות את המשיחיות והמשיח כדבר ארצי ומגושם אשר אמור להביא מזור למעמד הפועלי מזרע יהודי. הנוצרים הרפורמים הבטיחו לכל המשומדים הללו שאם הם יבצעו את כל המטרות הנוצריות-רפורמיות האלו, הם יגיעו למנוחה ולנחלה תוך הבטחה, שהאנטישמיות תפסק, אך כאמור בתנאי שהם ירסקו את העם היהודי ויבנו עם לבנטיני תת-תרבותי הנשען על התרבות הפרימיטיבית של המדע המודרני הפרימיטיבי והתרבות המערבית. נסיונות אלו כידוע ממשיכים עד ימינו על ידי תוכניות הליבה שמשמעותן "הנחלת" מקצועות המדע הפרימיטיבי והחשוך, המודרני והפוסט מודרני. ההנחה היא שאם הם יצליחו בשיטות הסטלניסטיות שלהם, אזי היהדות החרדית תרד מרום פסגת השכל והמוסר האנושי ותתדרדר לעבר רמתם התת-אנושית של האליטות השולטות כיום בשלשת הרשויות כאן בארץ. לשם מימוש שאיפותיה הנוצריות-רפורמיות של התנועה הציונית, הם נזקקו לכספים רבים. אז עדיין התנועה הפרוטסטנטית של האוונגליסטים לא היתה מאורגנת כפי שהיא כיום ולכן הם לא הזרימו מאות מליוני דולרים לתנועה הציונית במסגרת המסיון הנוצרי, כפי שהדבר מתבצע כיום. המקור הכספי הכמעט יחיד היה היהדות החרדית במזרח אירופה. הברון רוטשילד שהיה חרדי הזרים רבע מליארד פרנק למושבות ולקופות התנועה הציונית, וכן הוא רכש עבור התנועה הציונית 400 אלף דונם. התנועה הציונית הטעתה את הברון רוטשילד. נאמר לו שכל הכספים מופנים ליהדות החרדית בארץ ולרכישת אדמות כדי ליישב עליהם יהודים חרדים החפצים לעבוד את האדמה. אחרי שמקור כספי זה פסק נוצר צורך דחוף לגייס את הכספים מהיהדות החרדית, אך כיצד ניתן לשכנע את מליוני החרדים במזרח אירופה לתרום כספים כדי להרוס את היהדות ולמעשה את עצמם והדורות הבאים על ידי רכישת אדמות כדי להושיב עליהם משומדים, אשר היו תת-אדם בתחום הזימה, גניבה רצח וכו'?
התנועה הציונית הקימה שני מנגנונים שהיו אחראים לגיוס הכספים וחלוקתם. "הקרן הקיימת לישראל" הוקמה לצורך גיוס הכספים וחתירה לקניית שטחים מערבים והקצאתם לבניית סוגי התיישבות שונים על טהרת האוכלוסיות היהודו-נוצריות, ללא נתינת דריסת רגל ליהודים. הקבוצות היהודיות שרצו להתיישב היו צריכות בכוחות עצמן לגייס כספים לקניית קרקעות ובניית התשתיות, הבתים והחזקתם. המנגנון השני היה "קרן היסוד" שתפקידו היה לגייס כספים מהיהודים החרדים על מנת לבנות את הבתים על הקרקעות שנרכשו, לאכלס אותם בקבוצות היהודו-נוצריות, ולהקים להם מערכת חינוך פרוטסטנטית, כדי להרבות מה שיותר טומאה בארץ ישראל ולמרוד באלוקים ותורתו. בקיבוצים שהוקמו, אכלו שרצים, שפנים וחזירים. התרת כל רסן בתחום הזימה היה המשותף לרובם של מקומות התיישבות אלו, שחונכו על פריקת כל עול ובודאי עול תורה ומצוות. איסור חמור הוכרז במחוזות אלו על הקמת בתי כנסת ובתי מדרש, שמירת שבת והזכרת שם ה'. יום כיפור היה יום עבודה רגיל ברוב המקומות.
יצא איפוא, שעדיף היה שאדמות אלו היו נשארות בידי ערבים, כי הם התנזרו מאכילת חזיר ומהזימה ובכך לפחות לא טמאו את ארץ הקודש ובכך גם לא היתה ניתנת ההגמוניה להשתלטות על ארץ הקודש בידי אותם בריונים חסרי צלם אלוקים וצלם אנוש, תוך הקמת כנופיות טרור שהטילו את חיתתם לא רק על הבריטים ששלטו בארץ, אלא גם על שלומי אמונים. ברחוב אלנבי למשל היה מסוכן אז ללכת עם כיפה, ללא חשש ממכות רצח על ידי כנופיות אלו וגרורותיהן (למשל, קבוצות ה"פועל") ולכן העדיפו היהודים להסתובב ברחוב אלנבי ודיזינגוף בת"א עם כובעי ברט.
הכסף שנאסף לקניית אדמות ובניית ההתיישבות והחזקתה, נאסף על יד שליחי קרנות אלו מחו"ל ומהארץ, אשר היו כשולחיהם מושחתים ביותר ולכן רובו של הכסף שולשל לכיסיהם ורק מיעוט מכסף זה הגיע ליעדו. למשל, סבי הי"ד נתן כסף רב כדי ששליח הציונות יקנה עבורו שטחים מוגדרים מערבים, הוא חתם על חוזה קניה כדת וכדין, אך אין על כך כיום שום רישום בשום מקום. תופעה זו היתה ידועה בקרב הישוב בארץ ושימשה מקור ללגלוג על תמימותם של התורמים והקונים. תופעה זו המשיכה גם עם קום המדינה בצורה מסיבית, עד שהסטיריקן והקריקטוריסט הנודע אפרים קישון חיבר על כך מערכון שלאחר מכן אף הוסרט. גיבור המערכון הוא סלאח שבתי עולה ממרוקו העובד ב"קק"ל". הוא עומד ומשתומם, כאשר הוא נדרש במשך כמה ימים להחליף שלטים של תורמים באותו יער שננטע כביכול על שמם. כאשר התורמים באו להנחת אבן הפינה לנטיעת יער על שמם, או אז הוא נדרש לקבע שלט גדול על שמם וכאשר הם הסתלקו הוא נדרש לעקור שלט זה ולקבע שלט חדש באותו יער על שם תורם אחר שבא שעתיים לאחר מכן. משל למה הדבר דומה למי שמוכר את אותה דירה למספר אנשים. לא בכדי אמר אז מרן הרב מבריסק שהנס הגדול הוא שנציגי התנועה הציונית גנבו את רוב הכספים שהותרמו על ידם ולכן מתוך מחסור בכסף התנועה והמדינה היתה חייבת להשען על עזרתה של ארה"ב וגרמניה. אם המדינה כאן לא היתה תלויה מבחינה כלכלית במדינות אחרות, השלטון הציוני בארץ היה מחסל את כל שלומי אמוני ישראל כאן בארץ, אך מכיון שהם היו זקוקים לחסדי הגויים ניתן היה דרכם של הגויים להפעיל לחץ על הדיקטטורה הציונית לאחר קום המדינה, כדי שלא יפגעו ביהדות החרדית ויחסלוה.
פלוני מבני ברק
ישוב הארץ על ידי יהודים חרדים, החל עוד לפני מאתיים שנה וכשבעים שנים לאחר מכן החלו יהודים חרדים להקים מושבות בכל חלקי הארץ וכן כמות זעירה של סטודנטים מרוסיה מאגודת ביל"ו ניסו גם להיאחז בארץ, כאשר חלקם ואחרים משתדלים להשתלט על המושבות החרדיות (כגון א.ד. גורדון בפתח תקוה בעל "דת העבודה"), אך רובם לא החזיקו מעמד וחזרו לחו"ל.
היהדות החרדית אשר הקימה את המערך הראשוני והחלוצי של המושבות בארץ, עשתה זאת בקבוצות קטנות ולא מתוך רצון של מרידה בגויים ושאיפות של כיבוש משיחיסטי, כדי לא לעבור על השבועות שהשביע ה' את כנסת ישראל (שלא לעלות בחומה ולא למרוד באומות).
התנועה הציונית הוקמה על ידי יהודו-פרוטסטנטים מתוך שאיפה לממש את הצו הנוצרי-רפורמי של העלאת כל יהודי התפוצות לארץ, מרידה בגויים על ידי בניית שלטון עצמאי ובנין בית המקדש מתוך מניע משיחי של הכשרת בואו של "אותו האיש" על ידי שימודם של היהודים החרדים לדבר ה'. התנועה הציונית הושפעה מהתנועות המילינאריות מהנצרות הרפורמית. גם הכתות הסוציאליסטיות הושפעו ממהלך זה בהיותן חלק מהמשומדים היהודו פרוטסטנטים ונרתמו גם הן למהלך זה, תוך שהן מפרשות את המשיחיות והמשיח כדבר ארצי ומגושם אשר אמור להביא מזור למעמד הפועלי מזרע יהודי. הנוצרים הרפורמים הבטיחו לכל המשומדים הללו שאם הם יבצעו את כל המטרות הנוצריות-רפורמיות האלו, הם יגיעו למנוחה ולנחלה תוך הבטחה, שהאנטישמיות תפסק, אך כאמור בתנאי שהם ירסקו את העם היהודי ויבנו עם לבנטיני תת-תרבותי הנשען על התרבות הפרימיטיבית של המדע המודרני הפרימיטיבי והתרבות המערבית. נסיונות אלו כידוע ממשיכים עד ימינו על ידי תוכניות הליבה שמשמעותן "הנחלת" מקצועות המדע הפרימיטיבי והחשוך, המודרני והפוסט מודרני. ההנחה היא שאם הם יצליחו בשיטות הסטלניסטיות שלהם, אזי היהדות החרדית תרד מרום פסגת השכל והמוסר האנושי ותתדרדר לעבר רמתם התת-אנושית של האליטות השולטות כיום בשלשת הרשויות כאן בארץ. לשם מימוש שאיפותיה הנוצריות-רפורמיות של התנועה הציונית, הם נזקקו לכספים רבים. אז עדיין התנועה הפרוטסטנטית של האוונגליסטים לא היתה מאורגנת כפי שהיא כיום ולכן הם לא הזרימו מאות מליוני דולרים לתנועה הציונית במסגרת המסיון הנוצרי, כפי שהדבר מתבצע כיום. המקור הכספי הכמעט יחיד היה היהדות החרדית במזרח אירופה. הברון רוטשילד שהיה חרדי הזרים רבע מליארד פרנק למושבות ולקופות התנועה הציונית, וכן הוא רכש עבור התנועה הציונית 400 אלף דונם. התנועה הציונית הטעתה את הברון רוטשילד. נאמר לו שכל הכספים מופנים ליהדות החרדית בארץ ולרכישת אדמות כדי ליישב עליהם יהודים חרדים החפצים לעבוד את האדמה. אחרי שמקור כספי זה פסק נוצר צורך דחוף לגייס את הכספים מהיהדות החרדית, אך כיצד ניתן לשכנע את מליוני החרדים במזרח אירופה לתרום כספים כדי להרוס את היהדות ולמעשה את עצמם והדורות הבאים על ידי רכישת אדמות כדי להושיב עליהם משומדים, אשר היו תת-אדם בתחום הזימה, גניבה רצח וכו'?
התנועה הציונית הקימה שני מנגנונים שהיו אחראים לגיוס הכספים וחלוקתם. "הקרן הקיימת לישראל" הוקמה לצורך גיוס הכספים וחתירה לקניית שטחים מערבים והקצאתם לבניית סוגי התיישבות שונים על טהרת האוכלוסיות היהודו-נוצריות, ללא נתינת דריסת רגל ליהודים. הקבוצות היהודיות שרצו להתיישב היו צריכות בכוחות עצמן לגייס כספים לקניית קרקעות ובניית התשתיות, הבתים והחזקתם. המנגנון השני היה "קרן היסוד" שתפקידו היה לגייס כספים מהיהודים החרדים על מנת לבנות את הבתים על הקרקעות שנרכשו, לאכלס אותם בקבוצות היהודו-נוצריות, ולהקים להם מערכת חינוך פרוטסטנטית, כדי להרבות מה שיותר טומאה בארץ ישראל ולמרוד באלוקים ותורתו. בקיבוצים שהוקמו, אכלו שרצים, שפנים וחזירים. התרת כל רסן בתחום הזימה היה המשותף לרובם של מקומות התיישבות אלו, שחונכו על פריקת כל עול ובודאי עול תורה ומצוות. איסור חמור הוכרז במחוזות אלו על הקמת בתי כנסת ובתי מדרש, שמירת שבת והזכרת שם ה'. יום כיפור היה יום עבודה רגיל ברוב המקומות.
יצא איפוא, שעדיף היה שאדמות אלו היו נשארות בידי ערבים, כי הם התנזרו מאכילת חזיר ומהזימה ובכך לפחות לא טמאו את ארץ הקודש ובכך גם לא היתה ניתנת ההגמוניה להשתלטות על ארץ הקודש בידי אותם בריונים חסרי צלם אלוקים וצלם אנוש, תוך הקמת כנופיות טרור שהטילו את חיתתם לא רק על הבריטים ששלטו בארץ, אלא גם על שלומי אמונים. ברחוב אלנבי למשל היה מסוכן אז ללכת עם כיפה, ללא חשש ממכות רצח על ידי כנופיות אלו וגרורותיהן (למשל, קבוצות ה"פועל") ולכן העדיפו היהודים להסתובב ברחוב אלנבי ודיזינגוף בת"א עם כובעי ברט.
הכסף שנאסף לקניית אדמות ובניית ההתיישבות והחזקתה, נאסף על יד שליחי קרנות אלו מחו"ל ומהארץ, אשר היו כשולחיהם מושחתים ביותר ולכן רובו של הכסף שולשל לכיסיהם ורק מיעוט מכסף זה הגיע ליעדו. למשל, סבי הי"ד נתן כסף רב כדי ששליח הציונות יקנה עבורו שטחים מוגדרים מערבים, הוא חתם על חוזה קניה כדת וכדין, אך אין על כך כיום שום רישום בשום מקום. תופעה זו היתה ידועה בקרב הישוב בארץ ושימשה מקור ללגלוג על תמימותם של התורמים והקונים. תופעה זו המשיכה גם עם קום המדינה בצורה מסיבית, עד שהסטיריקן והקריקטוריסט הנודע אפרים קישון חיבר על כך מערכון שלאחר מכן אף הוסרט. גיבור המערכון הוא סלאח שבתי עולה ממרוקו העובד ב"קק"ל". הוא עומד ומשתומם, כאשר הוא נדרש במשך כמה ימים להחליף שלטים של תורמים באותו יער שננטע כביכול על שמם. כאשר התורמים באו להנחת אבן הפינה לנטיעת יער על שמם, או אז הוא נדרש לקבע שלט גדול על שמם וכאשר הם הסתלקו הוא נדרש לעקור שלט זה ולקבע שלט חדש באותו יער על שם תורם אחר שבא שעתיים לאחר מכן. משל למה הדבר דומה למי שמוכר את אותה דירה למספר אנשים. לא בכדי אמר אז מרן הרב מבריסק שהנס הגדול הוא שנציגי התנועה הציונית גנבו את רוב הכספים שהותרמו על ידם ולכן מתוך מחסור בכסף התנועה והמדינה היתה חייבת להשען על עזרתה של ארה"ב וגרמניה. אם המדינה כאן לא היתה תלויה מבחינה כלכלית במדינות אחרות, השלטון הציוני בארץ היה מחסל את כל שלומי אמוני ישראל כאן בארץ, אך מכיון שהם היו זקוקים לחסדי הגויים ניתן היה דרכם של הגויים להפעיל לחץ על הדיקטטורה הציונית לאחר קום המדינה, כדי שלא יפגעו ביהדות החרדית ויחסלוה.
פלוני מבני ברק
2. תוספות חשובות לדברים-המשך...
ד' שבט
הציונות הקימה מערך תעמולה משומן. הם גם השתמשו בכל העיתונים בחו"ל כדי לשכנע את מליוני החרדים באירופה לממן את קניית הקרקעות על ידי "קק"ל". הצלחתם היתה כה גדולה, עד שרובן של המשפחות החרדיות החלו להחזיק בביתן את "הקופסה הכחולה" של "קק"ל" לתוכה הן הכניסו בכל הזדמנות את הכסף שרובו כאמור שולשל לכיסי מרוקני הקופות וכן הן נדבו ל"קרן היסוד" סכומים גדולים לבניית הבתים ומבני החינוך ופיתוח רשת החינוך הארסי והכפרני בישובים אלו.
השאלה הגדולה שנשאלת היא כיצד הובלו מליוני החרדים באפם כ"צאן לטבח" ובמו ידיהם מימנו את ההרס והחורבן של הישוב בארץ על ידי הציונים ואת החינוך לשמד ולהרס התורה בארץ על ידי מימון קניית הקרקעות וישובן בידי מחבלים שהשתלטו על ארץ ישראל?
התשובה לכך, היא מאד פשוטה. על אף כל התעמולה שנעשתה אז על ידי היהודו-נוצרים הציונים, לא היה בכך די כדי להטעות את היהודים לנדב כסף לידי רפורמים ציונים כדי לשמד את היהודים בארץ ולתת להם את ההגמוניה והשליטה על ארץ ישראל. לשם מטרה זו הם היו צריכים לגייס רבנים כדי שישכנעו את המוני החרדים ולהשתמש במותגי תעמולה שיוכלו לדבר על ליבם של היהודים. חשוב היה למצוא רבנים בארץ שיוכלו לומר שהם רואים מקרוב שכספים אלו מגיעים רק למטרות קדושות. הרב נמצא במהרה, הלא הוא ר' א.י. קוק, שידע גם לדבר לליבם וכיסם של שלומי אמוני ישראל. הוא גייס את כל מותגי התעמולה האפשריים: "חזוק ארץ ישראל ויושביה", "צדקה", "ישראל ערבין זה לזה", "ישוב ארץ ישראל" וכן הלכות מהשו"ע– "וממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת" וכו' ("דגל ישראל", שנה ב', גליון 11, ניו יורק, טבת תרפ"ט). כתוצאה מהתעמולה שהוא ניהל על ידי כרוזים בעתוני חו"ל, הוטעו רבנים שונים בחו"ל, כי הוא היה בארץ ולכן הם סמכו עליו וחלקם חתמו גם כן על תמיכה בקרנות השמד, בחושבם שהכסף מופנה לישוב חרדים. בארץ ישראל רבנים חשובים לא ידעו מהן מטרותיה של "קרן היסוד" ולאן הכספים מיועדים. אפילו הלוחם הגדול בציונים, רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד לא ידע לשם מה כספי קרן זו מיועדים. הוא כתב - „אותם התמימים התורמים לקרן היסוד מתוך חיבה טהורה...בודאי שיש להם מצוה, לשם איזה מטרה ישתמשו למעשה בכספי קרן היסוד לא ידוע לי... ” (תרגום מאידיש, "האיש על החומה", ח"ג, ירושלים, תשל"ה, עמ' 436). אמנם, ר' א.י. קוק נהג בשיטת הקונספירציה השבתאית. בקשר לתמיכה נלהבת באמצעות הכרוזים תוך הזכרת השם המפורש "קרן קיימת לישראל", לא היה נראה לו שיש בעיה כלשהי. הוא השתמש במותג "גאולת הארץ", על אף שמושג זה נאמר על חילוץ אדמות ממינים ומעובדי כוכבים, לידי יהודים כשרים וצדיקים, בעוד שהוא תמך בחילוץ קרקעות מערבים שלא נכללו על ידי הרמב"ם במושג מינים ועובדי ע"ז לידי מי שהוגדרו על ידי הרמב"ם כמינים ואפיקורסים וכופרים. הוא אף נתן תעודה לאנשי "קק"ל" כדי שיציגו את תצלומה בבתי כנסת של החרדים בחו"ל ("כוכבי אור", יעקב פילבר, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 21-22). בקשר לקרן היסוד היתה לר' א.י. קוק בעיה, כיצד לתמוך בהם בפומבי, שהרי הם הצהירו בפירוש שהם זקוקים לכסף כדי לבנות מערך של חינוך כפרני וארסי הלוחם בכל הקדוש והיקר לעם ישראל. ר' א.י. קוק מצא גם לכך פתרון, כיצד "לזכות" בתפקיד בזוי זה. הוא תמך בכרוזים ב"קרן היסוד", בלא להזכיר את שם הקרן, על אף שכל אחד כאן בארץ ידע שמדובר בקרן זו. וכן פורסם בעתוני חו"ל. ראשי הקרן ביקשו ממנו שגם יזכיר מפורשות את שם הקרן, אך הוא סירב, דוקא מתוך רצון לסייע לקרן מושחתת זו, ביודעו שאז יוודע ברבים שהוא סוכן בזוי של מבצע השמדה רוחני ואז לא יתרמו שום פרוטה לקרן זו וכן ל"קק"ל". בפרט שהוא הבין היטב וכן כתב - „שאחרי הכל ברוב המקומות הנודבים הם משלומי אמוני ישראל” ("אגרות הראי"ה", ח"ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רטז). לכן חשיפתו הפומבית, כמי שקורא להרס וחורבן העם היהודי על ידי נידוב כספים למערכת חינוך לכפירה, זימה וכו', יכלה למוטט את כל הישובים היהודו-נוצרים כאן בארץ, החל מהקיבוצים והקבוצות של היהודו-נוצרים הציוניים והציוניזם הדתי וכלה במושבות שלהם ובשכונות בערי הארץ, כגון שכונת בורוכוב בגבעתיים שישבה על אדמת הקק"ל ויושבה על ידי אתאיסטים יהודו-נוצרים, כאשר קרן היסוד מממנת את עלייתם לקרקע ומממנת מערכת חינוך רווית רעל של שנאה לכל היקר והקדוש לעם ישראל ותורתו.
פלוני מבני ברק
השאלה הגדולה שנשאלת היא כיצד הובלו מליוני החרדים באפם כ"צאן לטבח" ובמו ידיהם מימנו את ההרס והחורבן של הישוב בארץ על ידי הציונים ואת החינוך לשמד ולהרס התורה בארץ על ידי מימון קניית הקרקעות וישובן בידי מחבלים שהשתלטו על ארץ ישראל?
התשובה לכך, היא מאד פשוטה. על אף כל התעמולה שנעשתה אז על ידי היהודו-נוצרים הציונים, לא היה בכך די כדי להטעות את היהודים לנדב כסף לידי רפורמים ציונים כדי לשמד את היהודים בארץ ולתת להם את ההגמוניה והשליטה על ארץ ישראל. לשם מטרה זו הם היו צריכים לגייס רבנים כדי שישכנעו את המוני החרדים ולהשתמש במותגי תעמולה שיוכלו לדבר על ליבם של היהודים. חשוב היה למצוא רבנים בארץ שיוכלו לומר שהם רואים מקרוב שכספים אלו מגיעים רק למטרות קדושות. הרב נמצא במהרה, הלא הוא ר' א.י. קוק, שידע גם לדבר לליבם וכיסם של שלומי אמוני ישראל. הוא גייס את כל מותגי התעמולה האפשריים: "חזוק ארץ ישראל ויושביה", "צדקה", "ישראל ערבין זה לזה", "ישוב ארץ ישראל" וכן הלכות מהשו"ע– "וממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת" וכו' ("דגל ישראל", שנה ב', גליון 11, ניו יורק, טבת תרפ"ט). כתוצאה מהתעמולה שהוא ניהל על ידי כרוזים בעתוני חו"ל, הוטעו רבנים שונים בחו"ל, כי הוא היה בארץ ולכן הם סמכו עליו וחלקם חתמו גם כן על תמיכה בקרנות השמד, בחושבם שהכסף מופנה לישוב חרדים. בארץ ישראל רבנים חשובים לא ידעו מהן מטרותיה של "קרן היסוד" ולאן הכספים מיועדים. אפילו הלוחם הגדול בציונים, רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד לא ידע לשם מה כספי קרן זו מיועדים. הוא כתב - „אותם התמימים התורמים לקרן היסוד מתוך חיבה טהורה...בודאי שיש להם מצוה, לשם איזה מטרה ישתמשו למעשה בכספי קרן היסוד לא ידוע לי... ” (תרגום מאידיש, "האיש על החומה", ח"ג, ירושלים, תשל"ה, עמ' 436). אמנם, ר' א.י. קוק נהג בשיטת הקונספירציה השבתאית. בקשר לתמיכה נלהבת באמצעות הכרוזים תוך הזכרת השם המפורש "קרן קיימת לישראל", לא היה נראה לו שיש בעיה כלשהי. הוא השתמש במותג "גאולת הארץ", על אף שמושג זה נאמר על חילוץ אדמות ממינים ומעובדי כוכבים, לידי יהודים כשרים וצדיקים, בעוד שהוא תמך בחילוץ קרקעות מערבים שלא נכללו על ידי הרמב"ם במושג מינים ועובדי ע"ז לידי מי שהוגדרו על ידי הרמב"ם כמינים ואפיקורסים וכופרים. הוא אף נתן תעודה לאנשי "קק"ל" כדי שיציגו את תצלומה בבתי כנסת של החרדים בחו"ל ("כוכבי אור", יעקב פילבר, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 21-22). בקשר לקרן היסוד היתה לר' א.י. קוק בעיה, כיצד לתמוך בהם בפומבי, שהרי הם הצהירו בפירוש שהם זקוקים לכסף כדי לבנות מערך של חינוך כפרני וארסי הלוחם בכל הקדוש והיקר לעם ישראל. ר' א.י. קוק מצא גם לכך פתרון, כיצד "לזכות" בתפקיד בזוי זה. הוא תמך בכרוזים ב"קרן היסוד", בלא להזכיר את שם הקרן, על אף שכל אחד כאן בארץ ידע שמדובר בקרן זו. וכן פורסם בעתוני חו"ל. ראשי הקרן ביקשו ממנו שגם יזכיר מפורשות את שם הקרן, אך הוא סירב, דוקא מתוך רצון לסייע לקרן מושחתת זו, ביודעו שאז יוודע ברבים שהוא סוכן בזוי של מבצע השמדה רוחני ואז לא יתרמו שום פרוטה לקרן זו וכן ל"קק"ל". בפרט שהוא הבין היטב וכן כתב - „שאחרי הכל ברוב המקומות הנודבים הם משלומי אמוני ישראל” ("אגרות הראי"ה", ח"ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רטז). לכן חשיפתו הפומבית, כמי שקורא להרס וחורבן העם היהודי על ידי נידוב כספים למערכת חינוך לכפירה, זימה וכו', יכלה למוטט את כל הישובים היהודו-נוצרים כאן בארץ, החל מהקיבוצים והקבוצות של היהודו-נוצרים הציוניים והציוניזם הדתי וכלה במושבות שלהם ובשכונות בערי הארץ, כגון שכונת בורוכוב בגבעתיים שישבה על אדמת הקק"ל ויושבה על ידי אתאיסטים יהודו-נוצרים, כאשר קרן היסוד מממנת את עלייתם לקרקע ומממנת מערכת חינוך רווית רעל של שנאה לכל היקר והקדוש לעם ישראל ותורתו.
פלוני מבני ברק
3. תוספות חשובות לדברים-המשך...
ד' שבט
תמיכתו הנלהבת של ר' א.י. קוק ב"קרן היסוד" בלא הזכרה מפורשת של שם הקרן:
בשנת תרפ"ה ר' א.י. קוק משתתף בישיבה במשרדי הקרן, מטרת הישיבה היתה סיכום על טשטוש מטרותיה של הקרן באמצעות חלוקת כספים סמלית עבור הישובים החרדים בבני ברק וכפר חסידים. כפר חסידים נוסדה על ידי חסידי קוזניץ וחסידי יבלונה. הכספים שניתנו על פי הסיכום בישיבה זו לישובים אלו, לא היו לאותן מטרות שלשמן נוסדה הקרן – הכשרת העליה, בניית בתים ומימון מערכת החינוך, כיוון שהיה מדובר בהרבה כסף, אשר היה נחוץ לבנית מערכות חינוך הכופרות בכל היקר והקדוש לעם היהודי בקיבוצים והמושבים של היהודו-נוצרים. לישובים אלו (בני ברק, וכפר חסידים) ביקש ר' א.י. קוק רק סכום סמלי עבור תשמישי קדושה [יהושע רדלר-פלדמן (ר' בנימין), "אוצר הארץ", ירושלים תרפ"ו, עמ' עב-עג]. באיגרת מחורף תרפ"ה לר' עקיבא גלזנר מקלויזנבורג, הוא קורא בפירוש להעזר ב"הכספים הציוניים של קרן היסוד", אך רק עבור המטרות הנ"ל כשחיטה ומקוואות, במושב של יוצאי טרנסילבניה בארץ ישראל. גם במכתב זה הוא מעיר שאחרי הכל ברוב המקומות הנודבים הם משלומי אמוני ישראל ("אגרות הראי"ה", ח"ד, ירושלים, תשמ"ד, עמ' רטז).
בשנת תרפ"ד, ארצות הברית היתה עדיין מדבר רוחני ואפילו ב"אגודת הרבנים" האורטודוכסית שם היו הרבה רבנים בעלי דעות קונסרבטיביות. אפילו אגודה זו יצאה בהצעה להחרים את "קרן היסוד" [הליכות, שנה תשיעית, חוברת א' (גליון 33, ת"א, תשרי תשכ"ז)], אך ר' א.י. קוק יוצא בחירוף נפש להגן על "קרן היסוד" והתנגד להחרמתה ("דאס אידישע ליכט", י"ט אייר תרפ"ד). הוא מזדעזע משמועה שסיפרה על כך שהוא פסק איסור על התרמה לקרן היסוד ושולח מכתב להנהלת "קרן היסוד" בו הוא מתנצל - „מעולם לא יצא מפי שום איסור חס ושלום על קרן היסוד, ולהיפך הנני מתרעם מאד על האוסרים”. הוא מתנצל, שהוא עדיין תומך בקרן היסוד רק בשיטות של הערמה וקונספירציה ולא מה שנקרא לדעתו תמיכה פומבית - „הנני לעת עתה מונע את מכתבי לטובתה עד שתתקן ההנהלה הציונית מגרעות עיקריות...”. במכתב זה הוא למעשה מציין שקרן זו היא למעשה הזרוע הביצועית של ההנהלה הציונית ("הארכיון הציוני המרכזי", סימול ישן –KH1/220/2).
בירחון "דגל ישראל" [שנה ב', גליון 11 (ניו יורק, טבת תרפ"ט) עמ' 12-13], הודפסה בשנת תרפ"ט הודעה מאת "המזכירות לתעמולה בין החרדים" של "קרן היסוד" ו"הקק"ל" בירושלים. בהודעה הם מפרסמים לראשונה מכתב מיוחד של ר' א.י. קוק. הם מסבירים שם את הרקע לכתיבת המכתב- „מקרה שקרה מאחת מערי אירופה, שהקהילה חייבה את כל חבריה לתרום לטובת "קרן היסוד" והמתנגדים ערערו נגד זה בפני הממשלה והביאו את הדבר לפני בית המשפט. השופטים דרשו מהנהלת הקהילה להוכיח להם, כי הדבר נעשה בהתאם לדיני ישראל...”. תשובתו מובאת שם באותו ירחון, לגבי כפיית חברי הקהילה לממן את החנוך לכפירה בתורת ישראל ומצוותיה. ר' א.י. קוק עונה להם באריכות. הוא מגדיר שם כסף זה כ"צדקה להחזקת ישוב א"י" ומכאן כבר ההמשך מובן. הוא מביא את כל ההלכות על כפיית הצבור למטרות צדקה כגן: ש"כופין על הצדקה...אפילו בערב שבת". בהמשך שם הוא הופך את אנשי הקבוצים והמושבות שעבדו והרויחו היטב לעניים, כמו אותם זקנים שבאו למות בארץ ישראל והתקיימו מכספי החלוקה, דבר שהיה אנטיתזה ליוזמות הציוניות. לכן, הוא מסביר את עדיפותם בא"י- „דעניי א"י הם קודמין לעניי חו"ל”.הוא חותם את המכתב בשקר נוסף שכסף זה אינו מיועד רק למטרות חנוך כפרני, אלא גם למטרות אחרות שאינם בתחום קרן זו- „ושום אדם לא יוכל להכחיש את הדבר הגלוי לכל שההנהלה הציונית בא"י עוסקת בהרבה ענינים של ישוב א"י וממילא מובן שהכנסותיה (=של קרן היסוד, נשוא הפניה אליו) הן נכללות בכלל צדקת א"י”.
הוא גם משתתף בצורה גלויה בכרוז שכותרתו "ממעמקי הקודש" המודפס בעיתונה של ההסתדרות הציונית המוקדש לעשור ל"קרן היסוד" ["העולם", י"א חשון תרצ"א (שנה 18, גליון 45, עמ' 900].
בשנת תרפ"ז בעקבות קשיים כספיים של ההנהלה הציונית, היא מבצעת מגבית מיוחדת באמצעות "קרן היסוד" ושוב נדרש ר' א.י. קוק להירתם למפעל ההשמדה הרוחנית של "קרן היסוד" על ידי ההנהלה הציונית והוא מיד עושה זאת. הכרוז מיועד שוב לסחיטת מליוני החרדים במזרח אירופה. הם שוב נדרשים להוזיל מכספיהם, אף שרובם היו עניים מרודים, לשם מימון תשתיות ישובים יהודו-פרוטסטנטים אלו בארץ, שהיוו את חוד החנית למלחמת החורמה בעם היהודי, תורתו ומצוותיו. הכרוז מופיע בעתון במזרח אירופה "הצפירה" [כ"ג כסלו תרפ"ז (וורשה, שנה 65, גליון 50), עמ' 3]. בתיאור הרצוף לכרוז נכתב - „בכ' כסלו ש.ז. שלח הרב הראשי לא"י ר' א.י. קוק ללשכה הראשית של קרן היסוד את הכרוז הבא”. הפעם הוא כותב בפירוש לנדב כסף לקרן היסוד- „...כי ההכרזה הגדולה אשר ההנהלה הראשית לקרן היסוד הולכת ומכריזה כעת בכל גבול ישראל, להתאמץ לבוא לעזרה להצלת המצב של המשבר...”.
יש לציין, ששני העתונים "ההד" (כסלו תרפ"ז, עמ' יב) ושבועון "התור" [יז כסלו תרפ"ז (שנה 7 גליון 6)], עורכיהם היו תלמידי ר' א.י. קוק: רדלר-פלדמן (ר' בנימין) והזייפן והשקרן הסדרתי י.ל. מימון, עורך "התור". הם זייפו את הכרוז וכתבו במקום "קרן היסוד" – "ההנהלה הציונית". אמנם בתיאור הרצוף לכרוז ב"ההד" נכתב במפורש "קרן היסוד" - „לרגלי סדור מפעל עזרה מיוחד ע"י קרן היסוד...פרסם מרן הרב קוק כרוז מיוחד...”.עתון "העולם" של ההסתדרות הציונית, שהופיע בכ"ז כסלו, העתיק את הזיוף מעתוני תלמידיו, אף שגם הוא נתן בפירוש את אותה הכותרת כמו ב"הצפירה" ובי"ג כסלו בשנה זו (גליון 48, עמ' 906, לונדון). הוא מדווח - „הרב קוק פרסם כרוז ליהדות העולמית לסייע לקה"י וע"י זה להקל את המשבר בא"י”. כאשר ראו ב"קרן היסוד" שהוא פורץ את הגדר שהוא גדר לעצמו לא להזכיר את שמם בכרוזיו והפעם הוא כן עושה זאת, הם מיד שלחו לו מכתב בשנה זו בב' בטבת שיבוא להתארח במשכנם החדש ב"מתחם המוסדות הלאומיים" (ארכיון הציונות המרכזי –KH4/21036), אך הוא מחזיר להם תשובה בח' טבת (העתק בידי זאב נוימן) שזה כבר יותר מדי פומבי והם צריכים לפחות למלא דרישות מינימליות "הנוגעות לעניני הדת בקבוצות ובחנוך", כדי שהוא יוכל למלא את בקשתם.
מי שהסיר את מסכת הצביעות והחשאיות שאפיינה את מהלכיו של ר' א.י. קוק בנושא תמיכתו הנחרצת ב"קרן היסוד" היה גדול תלמידיו של מרן ה"חפץ חיים" - רבי אלחנן וסרמן, כפי שראינו לעיל. הוא כתב (בלא להזכיר את שמו של ר' א.י. קוק, אלא רק את תפקידו ברבנות הראשית)-„ידוע כי העומד בראש הנ"ל כותב וחותם קול קורא לעורר יהודים לתת כסף לקרן היסוד וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס ואם כן המעורר לתמוך בקרן זו הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה...שזהו רשע גמור, באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה” ("קובץ מאמרים ואגרות", ח"א, ירושלים, תשס"א, עמ' קנג). מרן הגרא"ז מלצר גם תוקף את ר' א.י. קוק בחריפות בלא להזכיר את שמו ורואה בו מחריב התורה והורס את הישוב בא"י-„...שכל זמן שמהקרנות האלו נתמכות בתי ספר המשרישים כפירה ומינות בארץ ישראל (="קרן היסוד" בצורה ישירה ו"קק"ל" ע"י רכישת קרקעות לבניית בתי ספר אלו עליהם) וכו', אסור לתמוך בהם ולעזרם בשום דבר. והתומכים והמסייעים (=שר' א.י. קוק היה בראשם) הם מחריבים תורתנו הקדושה וגם מהרסים הישוב...” ("מכתבים ואגרות קודש", עמ' 624. המכתב הוא מהתאריך אדר תרצ"א).
פלוני מבני ברק
בשנת תרפ"ה ר' א.י. קוק משתתף בישיבה במשרדי הקרן, מטרת הישיבה היתה סיכום על טשטוש מטרותיה של הקרן באמצעות חלוקת כספים סמלית עבור הישובים החרדים בבני ברק וכפר חסידים. כפר חסידים נוסדה על ידי חסידי קוזניץ וחסידי יבלונה. הכספים שניתנו על פי הסיכום בישיבה זו לישובים אלו, לא היו לאותן מטרות שלשמן נוסדה הקרן – הכשרת העליה, בניית בתים ומימון מערכת החינוך, כיוון שהיה מדובר בהרבה כסף, אשר היה נחוץ לבנית מערכות חינוך הכופרות בכל היקר והקדוש לעם היהודי בקיבוצים והמושבים של היהודו-נוצרים. לישובים אלו (בני ברק, וכפר חסידים) ביקש ר' א.י. קוק רק סכום סמלי עבור תשמישי קדושה [יהושע רדלר-פלדמן (ר' בנימין), "אוצר הארץ", ירושלים תרפ"ו, עמ' עב-עג]. באיגרת מחורף תרפ"ה לר' עקיבא גלזנר מקלויזנבורג, הוא קורא בפירוש להעזר ב"הכספים הציוניים של קרן היסוד", אך רק עבור המטרות הנ"ל כשחיטה ומקוואות, במושב של יוצאי טרנסילבניה בארץ ישראל. גם במכתב זה הוא מעיר שאחרי הכל ברוב המקומות הנודבים הם משלומי אמוני ישראל ("אגרות הראי"ה", ח"ד, ירושלים, תשמ"ד, עמ' רטז).
בשנת תרפ"ד, ארצות הברית היתה עדיין מדבר רוחני ואפילו ב"אגודת הרבנים" האורטודוכסית שם היו הרבה רבנים בעלי דעות קונסרבטיביות. אפילו אגודה זו יצאה בהצעה להחרים את "קרן היסוד" [הליכות, שנה תשיעית, חוברת א' (גליון 33, ת"א, תשרי תשכ"ז)], אך ר' א.י. קוק יוצא בחירוף נפש להגן על "קרן היסוד" והתנגד להחרמתה ("דאס אידישע ליכט", י"ט אייר תרפ"ד). הוא מזדעזע משמועה שסיפרה על כך שהוא פסק איסור על התרמה לקרן היסוד ושולח מכתב להנהלת "קרן היסוד" בו הוא מתנצל - „מעולם לא יצא מפי שום איסור חס ושלום על קרן היסוד, ולהיפך הנני מתרעם מאד על האוסרים”. הוא מתנצל, שהוא עדיין תומך בקרן היסוד רק בשיטות של הערמה וקונספירציה ולא מה שנקרא לדעתו תמיכה פומבית - „הנני לעת עתה מונע את מכתבי לטובתה עד שתתקן ההנהלה הציונית מגרעות עיקריות...”. במכתב זה הוא למעשה מציין שקרן זו היא למעשה הזרוע הביצועית של ההנהלה הציונית ("הארכיון הציוני המרכזי", סימול ישן –KH1/220/2).
בירחון "דגל ישראל" [שנה ב', גליון 11 (ניו יורק, טבת תרפ"ט) עמ' 12-13], הודפסה בשנת תרפ"ט הודעה מאת "המזכירות לתעמולה בין החרדים" של "קרן היסוד" ו"הקק"ל" בירושלים. בהודעה הם מפרסמים לראשונה מכתב מיוחד של ר' א.י. קוק. הם מסבירים שם את הרקע לכתיבת המכתב- „מקרה שקרה מאחת מערי אירופה, שהקהילה חייבה את כל חבריה לתרום לטובת "קרן היסוד" והמתנגדים ערערו נגד זה בפני הממשלה והביאו את הדבר לפני בית המשפט. השופטים דרשו מהנהלת הקהילה להוכיח להם, כי הדבר נעשה בהתאם לדיני ישראל...”. תשובתו מובאת שם באותו ירחון, לגבי כפיית חברי הקהילה לממן את החנוך לכפירה בתורת ישראל ומצוותיה. ר' א.י. קוק עונה להם באריכות. הוא מגדיר שם כסף זה כ"צדקה להחזקת ישוב א"י" ומכאן כבר ההמשך מובן. הוא מביא את כל ההלכות על כפיית הצבור למטרות צדקה כגן: ש"כופין על הצדקה...אפילו בערב שבת". בהמשך שם הוא הופך את אנשי הקבוצים והמושבות שעבדו והרויחו היטב לעניים, כמו אותם זקנים שבאו למות בארץ ישראל והתקיימו מכספי החלוקה, דבר שהיה אנטיתזה ליוזמות הציוניות. לכן, הוא מסביר את עדיפותם בא"י- „דעניי א"י הם קודמין לעניי חו"ל”.הוא חותם את המכתב בשקר נוסף שכסף זה אינו מיועד רק למטרות חנוך כפרני, אלא גם למטרות אחרות שאינם בתחום קרן זו- „ושום אדם לא יוכל להכחיש את הדבר הגלוי לכל שההנהלה הציונית בא"י עוסקת בהרבה ענינים של ישוב א"י וממילא מובן שהכנסותיה (=של קרן היסוד, נשוא הפניה אליו) הן נכללות בכלל צדקת א"י”.
הוא גם משתתף בצורה גלויה בכרוז שכותרתו "ממעמקי הקודש" המודפס בעיתונה של ההסתדרות הציונית המוקדש לעשור ל"קרן היסוד" ["העולם", י"א חשון תרצ"א (שנה 18, גליון 45, עמ' 900].
בשנת תרפ"ז בעקבות קשיים כספיים של ההנהלה הציונית, היא מבצעת מגבית מיוחדת באמצעות "קרן היסוד" ושוב נדרש ר' א.י. קוק להירתם למפעל ההשמדה הרוחנית של "קרן היסוד" על ידי ההנהלה הציונית והוא מיד עושה זאת. הכרוז מיועד שוב לסחיטת מליוני החרדים במזרח אירופה. הם שוב נדרשים להוזיל מכספיהם, אף שרובם היו עניים מרודים, לשם מימון תשתיות ישובים יהודו-פרוטסטנטים אלו בארץ, שהיוו את חוד החנית למלחמת החורמה בעם היהודי, תורתו ומצוותיו. הכרוז מופיע בעתון במזרח אירופה "הצפירה" [כ"ג כסלו תרפ"ז (וורשה, שנה 65, גליון 50), עמ' 3]. בתיאור הרצוף לכרוז נכתב - „בכ' כסלו ש.ז. שלח הרב הראשי לא"י ר' א.י. קוק ללשכה הראשית של קרן היסוד את הכרוז הבא”. הפעם הוא כותב בפירוש לנדב כסף לקרן היסוד- „...כי ההכרזה הגדולה אשר ההנהלה הראשית לקרן היסוד הולכת ומכריזה כעת בכל גבול ישראל, להתאמץ לבוא לעזרה להצלת המצב של המשבר...”.
יש לציין, ששני העתונים "ההד" (כסלו תרפ"ז, עמ' יב) ושבועון "התור" [יז כסלו תרפ"ז (שנה 7 גליון 6)], עורכיהם היו תלמידי ר' א.י. קוק: רדלר-פלדמן (ר' בנימין) והזייפן והשקרן הסדרתי י.ל. מימון, עורך "התור". הם זייפו את הכרוז וכתבו במקום "קרן היסוד" – "ההנהלה הציונית". אמנם בתיאור הרצוף לכרוז ב"ההד" נכתב במפורש "קרן היסוד" - „לרגלי סדור מפעל עזרה מיוחד ע"י קרן היסוד...פרסם מרן הרב קוק כרוז מיוחד...”.עתון "העולם" של ההסתדרות הציונית, שהופיע בכ"ז כסלו, העתיק את הזיוף מעתוני תלמידיו, אף שגם הוא נתן בפירוש את אותה הכותרת כמו ב"הצפירה" ובי"ג כסלו בשנה זו (גליון 48, עמ' 906, לונדון). הוא מדווח - „הרב קוק פרסם כרוז ליהדות העולמית לסייע לקה"י וע"י זה להקל את המשבר בא"י”. כאשר ראו ב"קרן היסוד" שהוא פורץ את הגדר שהוא גדר לעצמו לא להזכיר את שמם בכרוזיו והפעם הוא כן עושה זאת, הם מיד שלחו לו מכתב בשנה זו בב' בטבת שיבוא להתארח במשכנם החדש ב"מתחם המוסדות הלאומיים" (ארכיון הציונות המרכזי –KH4/21036), אך הוא מחזיר להם תשובה בח' טבת (העתק בידי זאב נוימן) שזה כבר יותר מדי פומבי והם צריכים לפחות למלא דרישות מינימליות "הנוגעות לעניני הדת בקבוצות ובחנוך", כדי שהוא יוכל למלא את בקשתם.
מי שהסיר את מסכת הצביעות והחשאיות שאפיינה את מהלכיו של ר' א.י. קוק בנושא תמיכתו הנחרצת ב"קרן היסוד" היה גדול תלמידיו של מרן ה"חפץ חיים" - רבי אלחנן וסרמן, כפי שראינו לעיל. הוא כתב (בלא להזכיר את שמו של ר' א.י. קוק, אלא רק את תפקידו ברבנות הראשית)-„ידוע כי העומד בראש הנ"ל כותב וחותם קול קורא לעורר יהודים לתת כסף לקרן היסוד וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס ואם כן המעורר לתמוך בקרן זו הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה...שזהו רשע גמור, באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה” ("קובץ מאמרים ואגרות", ח"א, ירושלים, תשס"א, עמ' קנג). מרן הגרא"ז מלצר גם תוקף את ר' א.י. קוק בחריפות בלא להזכיר את שמו ורואה בו מחריב התורה והורס את הישוב בא"י-„...שכל זמן שמהקרנות האלו נתמכות בתי ספר המשרישים כפירה ומינות בארץ ישראל (="קרן היסוד" בצורה ישירה ו"קק"ל" ע"י רכישת קרקעות לבניית בתי ספר אלו עליהם) וכו', אסור לתמוך בהם ולעזרם בשום דבר. והתומכים והמסייעים (=שר' א.י. קוק היה בראשם) הם מחריבים תורתנו הקדושה וגם מהרסים הישוב...” ("מכתבים ואגרות קודש", עמ' 624. המכתב הוא מהתאריך אדר תרצ"א).
פלוני מבני ברק
4. תוספות חשובות לדברים-המשך...
ד' שבט
ר' א.י. קוק מכונן את דפוס ההתנהגות של יחסי הציוניזם הדתי עם הציוניזם הכללי:
י.ל. (פישמן) מימון, שר הדתות הראשון, ראה את עצמו כתלמיד מובהק של ר' א.י.קוק. כידוע, שראש הממשלה הראשון ד. בן גוריון, במסגרת תוכניתו לחסל את היהדות החרדית והדתית, היה מנחית מדי פעם גזרות, כמו פרעה בשעתו, וכל פעם מימון היה צועק משולחן הממשלה "אני מתפטר" ולאחר מכן היה עוזר ותומך בבן גוריון כדי שיוכל לבצע את זממו. כאשר דפוס התנהגות זה חזר על עצמו מספר פעמים והוא שוב צעק "אני מתפטר", הגיב ב.ג. בציניות לעבר העבד הנרצע שלו - „פישל, תגיד בלי נדר”. דפוס התנהגות זו למד מימון ממורו ורבו ר' א.י. קוק ודפוס התנהגות זו נמשך עד ימינו. דוגמה לכך הוא הגרוש מגוש קטיף. על אף כל המכות שספג הציוניזם הדתי מגירוש זה הם ממשיכים לשרת כעבד נרצע את כל מטרותיו של הציוניזם, כולל שידול חרדים ללכת ולשרת בצבא המגרש (ראה למשל את דבריו של א. מלמד בטורו הקבוע ב"בשבע", פרשת כי-תבוא, תשע"א). ר' א.י. קוק תמך בצורה עוורת ב"קק"ל" ואף נתן להם תעודה כדי שיפיצו אותה בקרב החרדים במזרח אירופה, כדי לממן את קניית הקרקעות כדי לאפשר בניית מוסדות חינוך פרוטסטנטים ובתים למשפחות ששלחו לשם את ילדיהם על קרקעות אלו ("כוכבי אור", ירושלים תשנ"ז, עמ' 21-22).
מאידך, הוא מפעם לפעם מחה על חילולי השבת של ה"קק"ל", ואף איים כמס שפתיים עבור שלומי אמוני ישראל שהוא יתפטר מתפקידו בתור העבד הנרצע הדואג להבאת ממון רב ועצום, כדי לממן את רוב קניית האדמות לשם בניית ערים וישובים יהודו-נוצריים, כדי ליצור את ההגמוניה הציונית שתחסל את היהדות בארץ ישראל.
במכתב ליו"ר הקק"ל ,הוא מתריע על חילולי שבת בשכונת בורוכוב היושבת על אדמות הקק"ל. הוא מזהיר- „שאם לא יעשו צעד נכון לגדור בעד פרצות שעוברות כל גבול, אהיה אנוכי צריך לצאת במכתב גלוי בקול גדול ומפגין מאד לאזני כל ישראל“ ("סיני", גליון קטו, תשנ"ה, עמ' קפא).
במכתב ל"תנובה" בכ"ד אדר תרצ"ב, בקשר לחילולי שבת בקיבוץ מזרע שם גידלו גם חזירים ושיווקו אותם, הוא הודיע, שכל עוד לא יתקנו אנשי הקיבוץ את מעשיהם, החלב שלהם מוגדר כחלב עכו"ם והוא אוסר על "תנובה" לקבלו ("סיני", שם, עמ' קפג).
במכתב ליו"ר הקק"ל מנחם אוסישקין, בכ"ב אדר תרפ"ט, הוא מתרעם על כך ש"הקק"ל" החלה להוציא חוברות הספוגות בכפירה- „שאיננו ממקצוע שלה, כי לא לשם מטרה ספרותית הוקדשו (=על ידי מיליוני החרדים התמימים) הכספים של גאולת הארץ ויותר מזה שעצמותה של ספרות זו מקדיחה את תבשילה ברבים ומפרסמת דעות זרות וכוזבות בניגוד לקדושת האמונה הטהורה... אקוה שדברי המעטים יפעלו את פעולתם הנכונה והמכשול יוסר בלא מדחה, למען נוכל כולנו יחד לעבוד את עבודת הקודש של גאולת הארץ על ידי הקרן הקיימת לישראל שכם אחד“ (משה צוריאל, "אוצרות הראי"ה", ראשל"צ, תשס"ב, ח"א, עמ' 487).
על אף התרעותיו התאטרליות רק לאזניהם של יו"ר קק"ל או תנובה, הוא כמובן לא מימש את איומיו (וכפי שנהג אחריו תלמידו י.ל. מימון כשר הדתות), על אף שהקק"ל המשיכה לתת גיבוי מלא לחילולי השבת על אדמותיה והמשיכה לחנך את הדור הצעיר בארץ באמצעות ספרות של מינות, כפירה ופריצות, לא רק שהוא לא מימש את איומיו אלא כונן את דפוס ההתנהגות של הציוניזם הדתי – העבד הנרצע, שככל שיכוהו יותר הוא יהפוך להיות יותר כנוע וישתדל לעבוד ביתר שאת את אדונו, כך גם ר' י.א. קוק, במקום להחרימם ולהקים קרן חרדית לאיסוף כספים לשם גאולת קרקע אמיתית, הוא הגביר עוד יותר את תמיכתו ב"קק"ל" וב"קרן היסוד", כפי שראינו לעיל, בלא להזכיר את שם הקרן בגוף הכרוזים לטובת "קרן היסוד" (מלבד פעם אחת שכאמור כן הזכירו ועתוני תלמידיו ועתון ממקורביו בלונדון זייפו את הכרוז והשמיטו את השם, כפי שנהג בנו לזייף את כתבי אביו ולהסתיר את דברי הכפירה שכתב, כדי שלא יחרימוהו גדולי ישראל).
יתכן, והקורא ישאל כיצד אנו יוצאים בגינוי כזה חריף על ר' א. י. קוק ללא כל תעוד, הרי יש לכך השלכות חמורות על הצגת אישיותו של ר' א.י. קוק והאשמתו באיבוד צלם אנוש, החטאת הרבים והולכת שולל של מליוני החרדים שנדבו מפרוטותיהם האחרונות למפעל כפירה אדיר זה. מניין לומר עליו דבר כזה שהוא המשיך על אף הכל לכונן דפוס התנהגות חמור זה, שממנו למד הציוניזם הדתי עד ימינו? התשובה לתמיהה זו, היא פשוטה. גם להאשמות אלו ישנה עדות דוקומנטרית ולא פחות מאשר של בנו צבי יהודה קוק ("לשלשה באלול", ירושלים תרצ"ח, אות כ"ד, עמ' כב. ראו גם ב"שיחות הרב צבי יהודה-ארץ ישראל", ירושלים, תשס"ה, עמ' 84)- „...שמתוך התביעות והקובלנות בהתנהגות הדת והיהדות, התעכב אח"כ (הראי"ה) מתת דברי תמיכתו לקרן היסוד (=הוכחנו לעיל שזה שקר וכזב ושהוא תמך בכל כוחו ב"קרן היסוד" בין על ידי כרוזים ובין על ידי מלחמה נגד החרמתם), ולא פעלו עליו בזה הפצרותיהם והשתדלויותיהם של עסקני קרן היסוד. הנה לעומת זה, עם מה שהמשיך להתריע תמיד על אותן התביעות והקובלנות (גם כלפי ה"קק"ל"), לא התעכב מעולם מתת דברי תמיכתו לקרן הקיימת ולא פעלו עליו כל הפצרותיהם והשתדלויותיהם של מתנגדיה (=של כל גדולי ישראל שמרד בהם ולא היה מוכן לקיים את הצו האלוקי- "ועשית ככל אשר יורוך"), אלא הרבה והוסיף לתמוך ולחזק בשלהבת קדשו את הקרן הקיימת.... וכיבושה" של ארץ הקודש תחת ידי מי שדינם כעכו"ם לכל דבריהם. ראינו, שר' א.י. קוק גרם נזק אדיר לממונם של ישראל ויתכן שאין כאן רק "גרמא בנזקין", שבכך הוא חייב רק בדיני שמים, אלא שיש כאן נזק מיידי מצד "דינא דגרמי" (שו"ע, חו"מ, סי' שפו) שאפשר לתובעו גם בדיני אדם, ושניתן היה לתובעו גם תביעת נזיקין יצוגית על ידי מיליוני חרדים בבית דין. כמובן שיש לברר, האם לא היה לו דין של "מוסר"- שמראה לעכו"ם ממי ניתן לסחוט ולגזול כספים, ובפרט שהוא יצר לפני כן את התנאים לכך. הוא גם עבר על לאו של הונאת דברים והונאת ממון [ראה בויקרא (כה, יד), (כה, יז) וברש"י שם, מס' ב"מ (נח:).שו"ע/ חו"מ, סימנים רכז- רכח. הוא עבר על סעיפים שונים בסימנים אלו].
פלוני מבני ברק
י.ל. (פישמן) מימון, שר הדתות הראשון, ראה את עצמו כתלמיד מובהק של ר' א.י.קוק. כידוע, שראש הממשלה הראשון ד. בן גוריון, במסגרת תוכניתו לחסל את היהדות החרדית והדתית, היה מנחית מדי פעם גזרות, כמו פרעה בשעתו, וכל פעם מימון היה צועק משולחן הממשלה "אני מתפטר" ולאחר מכן היה עוזר ותומך בבן גוריון כדי שיוכל לבצע את זממו. כאשר דפוס התנהגות זה חזר על עצמו מספר פעמים והוא שוב צעק "אני מתפטר", הגיב ב.ג. בציניות לעבר העבד הנרצע שלו - „פישל, תגיד בלי נדר”. דפוס התנהגות זו למד מימון ממורו ורבו ר' א.י. קוק ודפוס התנהגות זו נמשך עד ימינו. דוגמה לכך הוא הגרוש מגוש קטיף. על אף כל המכות שספג הציוניזם הדתי מגירוש זה הם ממשיכים לשרת כעבד נרצע את כל מטרותיו של הציוניזם, כולל שידול חרדים ללכת ולשרת בצבא המגרש (ראה למשל את דבריו של א. מלמד בטורו הקבוע ב"בשבע", פרשת כי-תבוא, תשע"א). ר' א.י. קוק תמך בצורה עוורת ב"קק"ל" ואף נתן להם תעודה כדי שיפיצו אותה בקרב החרדים במזרח אירופה, כדי לממן את קניית הקרקעות כדי לאפשר בניית מוסדות חינוך פרוטסטנטים ובתים למשפחות ששלחו לשם את ילדיהם על קרקעות אלו ("כוכבי אור", ירושלים תשנ"ז, עמ' 21-22).
מאידך, הוא מפעם לפעם מחה על חילולי השבת של ה"קק"ל", ואף איים כמס שפתיים עבור שלומי אמוני ישראל שהוא יתפטר מתפקידו בתור העבד הנרצע הדואג להבאת ממון רב ועצום, כדי לממן את רוב קניית האדמות לשם בניית ערים וישובים יהודו-נוצריים, כדי ליצור את ההגמוניה הציונית שתחסל את היהדות בארץ ישראל.
במכתב ליו"ר הקק"ל ,הוא מתריע על חילולי שבת בשכונת בורוכוב היושבת על אדמות הקק"ל. הוא מזהיר- „שאם לא יעשו צעד נכון לגדור בעד פרצות שעוברות כל גבול, אהיה אנוכי צריך לצאת במכתב גלוי בקול גדול ומפגין מאד לאזני כל ישראל“ ("סיני", גליון קטו, תשנ"ה, עמ' קפא).
במכתב ל"תנובה" בכ"ד אדר תרצ"ב, בקשר לחילולי שבת בקיבוץ מזרע שם גידלו גם חזירים ושיווקו אותם, הוא הודיע, שכל עוד לא יתקנו אנשי הקיבוץ את מעשיהם, החלב שלהם מוגדר כחלב עכו"ם והוא אוסר על "תנובה" לקבלו ("סיני", שם, עמ' קפג).
במכתב ליו"ר הקק"ל מנחם אוסישקין, בכ"ב אדר תרפ"ט, הוא מתרעם על כך ש"הקק"ל" החלה להוציא חוברות הספוגות בכפירה- „שאיננו ממקצוע שלה, כי לא לשם מטרה ספרותית הוקדשו (=על ידי מיליוני החרדים התמימים) הכספים של גאולת הארץ ויותר מזה שעצמותה של ספרות זו מקדיחה את תבשילה ברבים ומפרסמת דעות זרות וכוזבות בניגוד לקדושת האמונה הטהורה... אקוה שדברי המעטים יפעלו את פעולתם הנכונה והמכשול יוסר בלא מדחה, למען נוכל כולנו יחד לעבוד את עבודת הקודש של גאולת הארץ על ידי הקרן הקיימת לישראל שכם אחד“ (משה צוריאל, "אוצרות הראי"ה", ראשל"צ, תשס"ב, ח"א, עמ' 487).
על אף התרעותיו התאטרליות רק לאזניהם של יו"ר קק"ל או תנובה, הוא כמובן לא מימש את איומיו (וכפי שנהג אחריו תלמידו י.ל. מימון כשר הדתות), על אף שהקק"ל המשיכה לתת גיבוי מלא לחילולי השבת על אדמותיה והמשיכה לחנך את הדור הצעיר בארץ באמצעות ספרות של מינות, כפירה ופריצות, לא רק שהוא לא מימש את איומיו אלא כונן את דפוס ההתנהגות של הציוניזם הדתי – העבד הנרצע, שככל שיכוהו יותר הוא יהפוך להיות יותר כנוע וישתדל לעבוד ביתר שאת את אדונו, כך גם ר' י.א. קוק, במקום להחרימם ולהקים קרן חרדית לאיסוף כספים לשם גאולת קרקע אמיתית, הוא הגביר עוד יותר את תמיכתו ב"קק"ל" וב"קרן היסוד", כפי שראינו לעיל, בלא להזכיר את שם הקרן בגוף הכרוזים לטובת "קרן היסוד" (מלבד פעם אחת שכאמור כן הזכירו ועתוני תלמידיו ועתון ממקורביו בלונדון זייפו את הכרוז והשמיטו את השם, כפי שנהג בנו לזייף את כתבי אביו ולהסתיר את דברי הכפירה שכתב, כדי שלא יחרימוהו גדולי ישראל).
יתכן, והקורא ישאל כיצד אנו יוצאים בגינוי כזה חריף על ר' א. י. קוק ללא כל תעוד, הרי יש לכך השלכות חמורות על הצגת אישיותו של ר' א.י. קוק והאשמתו באיבוד צלם אנוש, החטאת הרבים והולכת שולל של מליוני החרדים שנדבו מפרוטותיהם האחרונות למפעל כפירה אדיר זה. מניין לומר עליו דבר כזה שהוא המשיך על אף הכל לכונן דפוס התנהגות חמור זה, שממנו למד הציוניזם הדתי עד ימינו? התשובה לתמיהה זו, היא פשוטה. גם להאשמות אלו ישנה עדות דוקומנטרית ולא פחות מאשר של בנו צבי יהודה קוק ("לשלשה באלול", ירושלים תרצ"ח, אות כ"ד, עמ' כב. ראו גם ב"שיחות הרב צבי יהודה-ארץ ישראל", ירושלים, תשס"ה, עמ' 84)- „...שמתוך התביעות והקובלנות בהתנהגות הדת והיהדות, התעכב אח"כ (הראי"ה) מתת דברי תמיכתו לקרן היסוד (=הוכחנו לעיל שזה שקר וכזב ושהוא תמך בכל כוחו ב"קרן היסוד" בין על ידי כרוזים ובין על ידי מלחמה נגד החרמתם), ולא פעלו עליו בזה הפצרותיהם והשתדלויותיהם של עסקני קרן היסוד. הנה לעומת זה, עם מה שהמשיך להתריע תמיד על אותן התביעות והקובלנות (גם כלפי ה"קק"ל"), לא התעכב מעולם מתת דברי תמיכתו לקרן הקיימת ולא פעלו עליו כל הפצרותיהם והשתדלויותיהם של מתנגדיה (=של כל גדולי ישראל שמרד בהם ולא היה מוכן לקיים את הצו האלוקי- "ועשית ככל אשר יורוך"), אלא הרבה והוסיף לתמוך ולחזק בשלהבת קדשו את הקרן הקיימת.... וכיבושה" של ארץ הקודש תחת ידי מי שדינם כעכו"ם לכל דבריהם. ראינו, שר' א.י. קוק גרם נזק אדיר לממונם של ישראל ויתכן שאין כאן רק "גרמא בנזקין", שבכך הוא חייב רק בדיני שמים, אלא שיש כאן נזק מיידי מצד "דינא דגרמי" (שו"ע, חו"מ, סי' שפו) שאפשר לתובעו גם בדיני אדם, ושניתן היה לתובעו גם תביעת נזיקין יצוגית על ידי מיליוני חרדים בבית דין. כמובן שיש לברר, האם לא היה לו דין של "מוסר"- שמראה לעכו"ם ממי ניתן לסחוט ולגזול כספים, ובפרט שהוא יצר לפני כן את התנאים לכך. הוא גם עבר על לאו של הונאת דברים והונאת ממון [ראה בויקרא (כה, יד), (כה, יז) וברש"י שם, מס' ב"מ (נח:).שו"ע/ חו"מ, סימנים רכז- רכח. הוא עבר על סעיפים שונים בסימנים אלו].
פלוני מבני ברק
5. תוספות חשובות לדברים-המשך...
ד' שבט
כיצד הציוניזם ור' א.י. קוק גרמו להבאת "השואה" על העם היהודי:
כל אותם כספים שר' א.י. קוק דאג להבאתם לשם קניית קרקעות שהיה מתפקידה של ה"קק"ל" והכשרת העליה שהיה מתפקידה של קרן היסוד, יצרו את היכולת להקים את "תנועת ההעפלה", היינו, לעבור על השבועות "שלא יעלו בחומה" (רש"י - „יחד ביד חזקה”) ו"שלא ימרדו בגויים" (היינו, בבריטים ובערבים) [מס' כתובות (קיא.)]. העונש על כך ידוע- "אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה" (שם), היינו, ה' יגרום לגויים לחוקק חוקים ("אני מתיר") שבשר ישראל מותר לכתחילה וכל ההורג יהודי הרי זה משובח, כפי שהתרחש בגרמניה הנאצית. אכן, לפי אותו סדר זמנים האירועים התרחשו. החל משנת 1920 התנועה הציונית החלה בגלוי ללחום ולמרוד בערבים ומאוחר יותר באמפריה הבריטית. התוצאה- גלי אנטישמיות מציפים את אירופה ובפרט בגרמניה. בשנת 1933 התנועות הציוניות מתחילות לעבור גם על השבועה של "עליה בחומה". תנועות "החלוץ" ו"ביתר" מתחילות להתארגן לשם הקמת מערך אוניות להעפלה לארץ. התוצאה - המפלגה הנאצית בראשותו של היטלר עולה לשלטון בשנת 1933 והיטלר הופך לראש ממשלה, תפקיד שהוא עדיין חסר סמכויות-על והוא מתחיל להתארגן לשם קבלת סמכויות אבסולוטיות. בשנת 1934 מתחילה לפעול תנועת ההעפלה ומתמסדת ב- 1935. התוצאה- בשנת 1935 היטלר מאחד את התפקידים של ראש הממשלה והנשיא והופך להיות המנהיג הכל יכול בגרמניה- "פירר" ומפלגתו הופכת למפלגה החוקית היחידה (תאריכים אלו מופיעים בכל המחקרים העוסקים ב"שואה" וראה למשל בספרו של שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי"). סמכויות אלו נותנות לו את האפשרות להוציא לפועל את "הפתרון הסופי" לחיסול יהדות אירופה באופן המותר על פי החוק ברייכסטאג - "הריני מתיר את בשרכם כצבאות ואיילות השדה". משנת 1935 הגרמנים מתחילים לתכנן את הפתרון הסופי בדקדקנות ובשלבים. בתחילה על ידי הסתה בבטאון המפלגה הנאצית, שדם יהודי הפקר ומותר ואפילו טוב לשופכו. חוקיות זו מגובה על ידי "חוקי נירנברג" מה – 15.9.1935, וכאשר הושלם התכנון לפרטיו הודיע ריינהרט היידריך, ראש משטרת הבטחון על "הפתרון הסופי", היינו, השמדת עם בסיום ועידת גרוס-ואנזה ב-20.1.42. יוצא איפוא, שלר' א.י. קוק היה חלק חשוב בהמטת אסון וקללה זו שהקב"ה הזהיר מפניה. גם מי שמנסה להיות אטום או מי שכופר בתורה, אינו יכול להשאר אדיש להתאמה הנ"ל. כאשר ההתאמה הנ"ל מתרחשת פעם או פעמיים, הכופר בתורה יוכל לטעון שזה מקרה, אך כאשר ההתאמה הנ"ל מתרחשת שלש פעמים זו כבר חזקה ובודאי כאשר התרחשה הרבה יותר בפרט כאשר היא מתרחשת כפי שנאמר בגמרא "אני מתיר" היינו שהדבר הופך להיות מעוגן בחוק. במצב זה רק מי ששכלו מעוות יטען שמדובר בפרשנות. יש להניח שיהודים חרדים רבים היכו על חטא בהכנסם למחנות ההשמדה, על כך שלא שעו להזהרתו של הגה"ק רבי אלחנן וסרמן והגרא"ז מלצר לא להתפתות ולהכניס את "הקופסה הכחולה" לבתיהם בהמלצתו של ר' א.י. קוק ולא לתת כספים בהמלצתו ל"קרן היסוד", ו"הקק"ל", כספים שנועדו למרוד בג' השבועות שהשביע הקב"ה. אם כן נראה, שחלקו של ר' א.י. קוק בשואה חמור הרבה יותר מכל העבירות שהוא עבר, ברתימת וגיוס הכספים מהחרדים, שהיו הרוב המכריע שתרמו לקרנות הרסניות אלו, כפי שהוזכר לעיל. ראשי הציוניזם מתעלמים מהעובדות שהם גרמו לשואה וגם כאשר היא פרצה הם התעלמו ממנה וידועות אמירותיהם מעוררות החלחלה של ב.ג. (ראש הסוכנות היהודית) וחיים ויצמן (ראש ההסתדרות הציונית) והדברים מתועדים בגנזך הציוני ומופיעים בספרים שונים (כגון "כחש" של בן הכט). הם גם מנעו, כידוע ממשפט קסטנר, הצלת כמליון מיהודי הונגריה וחיבלו בתוכניות ההצלה. לעומת זאת הם מניחים הנחות מוסוות, שיש רק אל פגאני ומריצים את האל שלהם לכל הרוחות ושואלים "היכן הוא היה בשואה" במקום להכיר בעובדה שאלוקינו הא-ל האחדותי יזם זאת ושיש להודות לו על מי שהוא כן השאיר בחיים וכמעט את כל אלו שאלוקים השאיר בחיים, הוא השאיר באמצעות ניסים גלויים ונסתרים. הם גם מיתממים שאין גלגול נשמות ולעיתים אלוקים מוריד נשמות לתקופה קצרצרה כדי לתקנם מעבירות בגלגול הקודם וגורם להמתתם כדי שיזכו בחיי נצח ואז הם שואלים מתוך צביעות כיצד מתו ילדים שלא פשעו, אף שגם ניתן לשאול זאת על שואת המבול ועל כל תינוק שמת גם בלי השואה. כאמור, את השאלות הרדודות והפרימיטיביות האלו הם שואלים כדי לנסות להסיח את הדעת מכך שהם גרמו לשואה ואף חיבלו בהצלת מליוני יהודים בשואה עצמה.
פלוני מבני ברק
כל אותם כספים שר' א.י. קוק דאג להבאתם לשם קניית קרקעות שהיה מתפקידה של ה"קק"ל" והכשרת העליה שהיה מתפקידה של קרן היסוד, יצרו את היכולת להקים את "תנועת ההעפלה", היינו, לעבור על השבועות "שלא יעלו בחומה" (רש"י - „יחד ביד חזקה”) ו"שלא ימרדו בגויים" (היינו, בבריטים ובערבים) [מס' כתובות (קיא.)]. העונש על כך ידוע- "אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה" (שם), היינו, ה' יגרום לגויים לחוקק חוקים ("אני מתיר") שבשר ישראל מותר לכתחילה וכל ההורג יהודי הרי זה משובח, כפי שהתרחש בגרמניה הנאצית. אכן, לפי אותו סדר זמנים האירועים התרחשו. החל משנת 1920 התנועה הציונית החלה בגלוי ללחום ולמרוד בערבים ומאוחר יותר באמפריה הבריטית. התוצאה- גלי אנטישמיות מציפים את אירופה ובפרט בגרמניה. בשנת 1933 התנועות הציוניות מתחילות לעבור גם על השבועה של "עליה בחומה". תנועות "החלוץ" ו"ביתר" מתחילות להתארגן לשם הקמת מערך אוניות להעפלה לארץ. התוצאה - המפלגה הנאצית בראשותו של היטלר עולה לשלטון בשנת 1933 והיטלר הופך לראש ממשלה, תפקיד שהוא עדיין חסר סמכויות-על והוא מתחיל להתארגן לשם קבלת סמכויות אבסולוטיות. בשנת 1934 מתחילה לפעול תנועת ההעפלה ומתמסדת ב- 1935. התוצאה- בשנת 1935 היטלר מאחד את התפקידים של ראש הממשלה והנשיא והופך להיות המנהיג הכל יכול בגרמניה- "פירר" ומפלגתו הופכת למפלגה החוקית היחידה (תאריכים אלו מופיעים בכל המחקרים העוסקים ב"שואה" וראה למשל בספרו של שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי"). סמכויות אלו נותנות לו את האפשרות להוציא לפועל את "הפתרון הסופי" לחיסול יהדות אירופה באופן המותר על פי החוק ברייכסטאג - "הריני מתיר את בשרכם כצבאות ואיילות השדה". משנת 1935 הגרמנים מתחילים לתכנן את הפתרון הסופי בדקדקנות ובשלבים. בתחילה על ידי הסתה בבטאון המפלגה הנאצית, שדם יהודי הפקר ומותר ואפילו טוב לשופכו. חוקיות זו מגובה על ידי "חוקי נירנברג" מה – 15.9.1935, וכאשר הושלם התכנון לפרטיו הודיע ריינהרט היידריך, ראש משטרת הבטחון על "הפתרון הסופי", היינו, השמדת עם בסיום ועידת גרוס-ואנזה ב-20.1.42. יוצא איפוא, שלר' א.י. קוק היה חלק חשוב בהמטת אסון וקללה זו שהקב"ה הזהיר מפניה. גם מי שמנסה להיות אטום או מי שכופר בתורה, אינו יכול להשאר אדיש להתאמה הנ"ל. כאשר ההתאמה הנ"ל מתרחשת פעם או פעמיים, הכופר בתורה יוכל לטעון שזה מקרה, אך כאשר ההתאמה הנ"ל מתרחשת שלש פעמים זו כבר חזקה ובודאי כאשר התרחשה הרבה יותר בפרט כאשר היא מתרחשת כפי שנאמר בגמרא "אני מתיר" היינו שהדבר הופך להיות מעוגן בחוק. במצב זה רק מי ששכלו מעוות יטען שמדובר בפרשנות. יש להניח שיהודים חרדים רבים היכו על חטא בהכנסם למחנות ההשמדה, על כך שלא שעו להזהרתו של הגה"ק רבי אלחנן וסרמן והגרא"ז מלצר לא להתפתות ולהכניס את "הקופסה הכחולה" לבתיהם בהמלצתו של ר' א.י. קוק ולא לתת כספים בהמלצתו ל"קרן היסוד", ו"הקק"ל", כספים שנועדו למרוד בג' השבועות שהשביע הקב"ה. אם כן נראה, שחלקו של ר' א.י. קוק בשואה חמור הרבה יותר מכל העבירות שהוא עבר, ברתימת וגיוס הכספים מהחרדים, שהיו הרוב המכריע שתרמו לקרנות הרסניות אלו, כפי שהוזכר לעיל. ראשי הציוניזם מתעלמים מהעובדות שהם גרמו לשואה וגם כאשר היא פרצה הם התעלמו ממנה וידועות אמירותיהם מעוררות החלחלה של ב.ג. (ראש הסוכנות היהודית) וחיים ויצמן (ראש ההסתדרות הציונית) והדברים מתועדים בגנזך הציוני ומופיעים בספרים שונים (כגון "כחש" של בן הכט). הם גם מנעו, כידוע ממשפט קסטנר, הצלת כמליון מיהודי הונגריה וחיבלו בתוכניות ההצלה. לעומת זאת הם מניחים הנחות מוסוות, שיש רק אל פגאני ומריצים את האל שלהם לכל הרוחות ושואלים "היכן הוא היה בשואה" במקום להכיר בעובדה שאלוקינו הא-ל האחדותי יזם זאת ושיש להודות לו על מי שהוא כן השאיר בחיים וכמעט את כל אלו שאלוקים השאיר בחיים, הוא השאיר באמצעות ניסים גלויים ונסתרים. הם גם מיתממים שאין גלגול נשמות ולעיתים אלוקים מוריד נשמות לתקופה קצרצרה כדי לתקנם מעבירות בגלגול הקודם וגורם להמתתם כדי שיזכו בחיי נצח ואז הם שואלים מתוך צביעות כיצד מתו ילדים שלא פשעו, אף שגם ניתן לשאול זאת על שואת המבול ועל כל תינוק שמת גם בלי השואה. כאמור, את השאלות הרדודות והפרימיטיביות האלו הם שואלים כדי לנסות להסיח את הדעת מכך שהם גרמו לשואה ואף חיבלו בהצלת מליוני יהודים בשואה עצמה.
פלוני מבני ברק
6. תוספות חשובות לדברים-סיום...
ד' שבט
"הבריגדה היהודית" – מרידת הציוניזם בשבועה השניה שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא להתגרות באומות:
על התנהגותם התת-אנושית של ראשי הציונות, במניעת ההצלה של מליוני היהודים בשואה נכתב כבר רבות. את נקודות השיא בהתנהגות זו ניתן לראות א. בהכשלת הצלת למעלה מ- 800 אלף יהודי הונגריה ועוד 200 אלף מהסביבה, כאשר אחת הדמויות הבולטות בהכשלה זו הוא מי שהיה לימים פקיד במשרד האוצר במדינת ישראל - י. קסטנר וכאשר הוא הואשם ב"משפט קסטנר" הידוע, עשו הבג"ץ וממשלת ישראל יד אחת לזיכויו, כיון שהאשמתו משמעותה היתה האשמת כל ההנהגה הציונית במניעת ההצלה ועל כך נכתב הספר "כחש" של בן הכט. ראשי הציונות ובראשם נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, עלו אליו לרגל כדי שיצנזר את חלקם בהאשמה זו. גם לאחר שהוא צנזר מעט את הספר והשמיט מסמכים על מעלליהם, הצנזורה בארץ מנעה במשך שנים את הופעתו של הספר כאן בארץ. ידועים מעשי ההשתקה של השואה בזמן אמת על ידי ראשי הציוניזם וכבר הובאו על כך הוכחות בספרנו (ראה גם ב"כחש", עמ' 99 - „פרופ. אקצין -הציונים, הסוכנות היהודית והג'וינט נמנעו מלפרסם בעתונות האמריקאית את דבר השמדת היהודים”). במשפטו של קסטנר הוכח גם בעליל, שהוא העיד לטובתו של רב-המרצחים קורט בכר במשפט נירנברג ובכך הצילו מחבל התליה.
ב. התנאי הבסיסי להצלחת השמדתם המהירה של ששת המליונים, היה שיתוף פעולה עם רצח זה על ידי "גייס חמישי" מתוך העם היהודי עצמו, כפי שהודה פון ויסליציני קולונל הס.ס. „שיטתנו היא להשמיד את היהודים באמצעות עצמם. אנו מרכזים את היהודים בגיטאות- באמצעות היהודים: אנו מגרשים את היהודים – על ידי יהודים: ואנו ממיתים אותם בגאז-בידי היהודים” (כחש, עמ' 109). כל המחקרים שחקרו את הרכבו של "גייס חמישי" זה, הגיעו למסקנה חד-משמעית- ה"משטרה היהודית", ה"קאפוס" ושורפי הגוויות, הורכבו כמעט לחלוטין מתוך שורות המפלגות הציוניות והבונד שהשתייכו ל"משכילים". כך גם כתב י. עפרויקין, שהיה מנושאי דגל הציוניזם וה"השכלה" בספר "קדושה וגבורה אצל היהודים" - „מניין באו לנו אלפי השוטרים המשרתים היהודים של הגרמנים בגיטאות ובמחנות? מאיזה חוגים התגייס צבא הפושעים הזה? על כך מעידים כל ניצולי השואה: מהעולם התחתון היהודי ומחוגי המשכילים...אותם המשכילים בזו מעודם ליהודים ה"חשוכים"...המכות שספגו מידי אותו "נוער הזהב" היהודי, היה בכך הרבה מהבוז. הם חשו שכאן לא מבצעים רק מתוך צייתנות את פקודת הגרמנים, אלא שמשקיעים מקצת התמדה ומרץ עצמי במכות האכזריות... אנו איננו מבינים, כי להתפשט מהיהדות, הרי זה לגבי יהודי גם להתפשט מהאנושיות, כי הסרת צלם היהדות מהפנים, יש בה גם משום הסרת הצלם האנושי והערך האנושי...העובדה המתאשרת על ידי כל העדים ורושמי הרשומות, החל מהקומוניסטים והבונדיסטים וגמור בציונים, כי היהודים שנשארו נאמנים לתורה...לא נמצאו במשטרה היהודית, לא היה חלקם בין הקאפס והפלוגות המיוחדות“. לעומת זאת כאמור היחידים שפעלו להצלה של יהודים בכל האמצעים באו משורות היהדות החרדית וכן מעט מתנועת בית"ר. תנועת "חרות" בראשותו של מנחם בגין, מעולם לא ארגנה הפגנות רחוב המוניות (כפי שנהגה כלפי קבלת הפיצויים מגרמניה) נגד מנהיגי הציוניזם, פושעי השואה. ידועים לשמצה דמותו ומעלליו של הקאפו אליעזר גרינבוים בנו של מנהיג ציוני פולין ולימים מי שהיה שר בממשלת ישראל שמואל גרינבוים (אשר על שמו נקרא הקבוץ של השומר הצעיר "גן שמואל"). השנאה הפנאטית שרכש מאביו כלפי היהודים החרדים, הביאה אותו למעשי אכזריות והתעללות מסמרי שיער נגד החרדים אשר היו נתונים למרותו במחנות הריכוז. כידוע, הוא נהרג במלחמת 48, לא על ידי כדור מערבי, אלא על ידי כדור בגבו מאחד מקורבנותיו. ק. קצטניק בספרו "קראו לי פיפל" על אושויץ, משרטט את דמותו של אליעזר גרינבוים, אשר הודות לתכסיסי הלשנה וגילויי אכזריות שהדהימו אפילו את הגרמנים, הוא עלה לדרגת מפקד הבלוק. גם קסטנר חוסל בגלל התנהגותו בשואה ומחסליו נתפסו. מחוגי הציוניזם נשמעת הטענה המתחסדת שאין לשפוט אנשים במצבם, אך זו גם היתה הטענה של הנאצים על מעשיהם, אך מי שחונך כיהודי אמיתי, אינו מסוגל להתמסר לתפקידים כאלו ועוד לנהוג באכזריות כזו כלפי אחיו. מי שמסוגלים לכך הם רק אותם ציוניים ובונדיסטים שחונכו על פי ערכי היסוד החשוכים של הנצרות הפרוטסטנטית, דהיינו, תרבות המערב.
ידועים ומתועדים ב"גנזך הציוני" אמירותיהם של הנשיא הראשון חיים וייצמן, רה"מ הראשון ד. בן גוריון ושמואל גרינבוים לגבי הבוז שרחשו כלפי הנספים ועמדתם האיתנה לא להציל את היהודים.
ד"ר ויצמן קבע את הקו המנחה לתפיסה פתולוגית זו של קובעי המדיניות הציונית, עדיין לפני שהשואה תפסה תאוצה, בקונגרס הציוני בשנת 1937 - „תקוותם של ששה מליון יהודים מרוכזת על עלייה. מתהומות הטרגדיה, אני רוצה להציל שני מליון נוער. הזקנים יאבדו הם יחכו לגורלם. הם אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזרי. רק ענף הנוער ישאר. הזקנים (=כנראה מגיל 25, שכבר אינם נחשבים לנוער) צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך“. בשנת תש"ג בתחילת חודש שבט, שימש ד"ר יצחק גרינבוים כיו"ר ועדת הפעולה להצלת יהודי אירופה. הציונים נתנו לחתול לשמור על החלב ולזאב להפוך לרועה של הכבשים. הוא נאם אז בתל-אביב על הנושא "גולה וגאולה" ואמר בין היתר - „למען הצלת הגולה עלינו להקדיש רק את עודף הכוחות ועודף המאמצים המצטברים אצלנו. כשבאים להציע שתי הצעות: הצלת המוני היהודים באירופה או גאולה בארץ, אני בוחר בלי רגע של היסוס את הגאולה בארץ. ריבוי הדיבורים על הטבח, גורם להפחתת התאמצותנו להגדיל את הכח העברי בארץ. אילו היתה כיום אפשרות של קניית חבילות של מזון מכספי "קרן היסוד" (=כאשר רובם של כספים אלו נידבו יהודים חרדים) כדי לשלחן דרך ליסבון, כלום היינו עושים זאת? לא ולא“. אבא קובנר מ"השומר הצעיר" הוכתר בארץ כגיבור לאומי על ידי מפ"ם וכגיבור המחתרת של גטו וילנא על ידי מדינת ישראל, אך חיים לזר בספרו "חורבן ומרד" מתאר את מעשי האכזריות מסמרי השיער שלו לגבי התייחסותו ליהודים בגטו. בסופו של דבר, הוא כותב, הוא סיכם עם המפקד הנאצי גנס וראש המשטרה היהודית דסלר, שתמורת המנעות המחתרת מפעולה, יתנו הנאצים לחברי המחתרת שלו לצאת מהגטו עם חיסולו. הוא כותב - „את שליחי הפרטיזנים מחזיק קובנר מבודדים שלא יבואו במגע עם ההמון בגטו ולא יארגנו קבוצות של יהודים סתם ליציאה ליערות“. רק עם 50 מחבריו מ"השומר הצעיר" הוא יצא מהגטו. גם בתוך היערות ממשיך קובנר למנוע הצלה ולשלוח למוות כל יהודי שאינו נמנה עם חבורתו מ"השומר הצעיר". „התנועה הציונית היתה מהפכה ולכן דנה את עצמה להתנהגות אכזרית כלפי העם היהודי“ (מאמר בעיתון "הארץ", ערב ראש השנה, תשמ"ז). המדינה, שתחילה הוכרה כאמצעי להצלתו של העם מבעיית האנטישמיות שאינו נותן ליהודים להתבולל כרצונם, הפכה למטרה קדושה יותר מהעם עצמו. אמנם, כאשר כבר אי אפשר היה להסתיר את ההשמדה הטוטלית של היהודים, החלו לחוש הנוער הציוני בארץ פגיעה בגאוה הציונית. בארץ החלה תעמולה להקמת "בריגדה יהודית", שכאשר הוקמה, נטלה חלק שולי אם בכלל במאמץ המלחמתי מול הנאצים. אם צעירים אלו היו רוצים באמת לעזור במאמץ זה, הם היו יכולים להטמע בשקט וללא רעש התגרותי מיותר בנאצים, בצבאות בעלות הברית. אמנם להם היה חשוב יותר ביטויי הגאוה והשחצנות של הקמת כוח עברי, כדי ש"נקח גורלנו בידינו".
העונש הנקוב בגינה של הפרת השבועה שלא להתגרות באומות – "הריני מתיר את בשרכם ואיילות השדה" לא איחר לבוא. בראשית שנת 44 מתחילה התעמולה וההתארגנות להקמת ה"בריגדה היהודית". התוצאה - באותו חודש, מוצאים להורג 20 אלף מיהודי הונגריה בחסות השלטון שם. יש לציין שבשנת 44 יהודי הונגריה הם הריכוז היהודי הגדול היחידי באירופה, שעדיין אינו סובל מדיכוי הנאצים בגיטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה. ב-5.44 ההתארגנות של הבריגדה מגיעה לשיאה. התוצאה –הורטי– מנהיגה של הונגריה, שולח טרנספורט ראשון של יהודים לאושביץ. ב-7-8.44 הורטי מפסיק את המשלוחים – פסק-זמן מאת האלוקים לציונים, שמא ואולי יחדלו הם מהתגרותם בנאצים, אך ב – 20.9.44 מוקמת ה"בריגדה היהודית". התוצאה – באותו חודש הורטי מסולק מהשלטון ואת מקומו תופסת המפלגה הנאצית ההונגרית ומתחילה לשלוח את היהודים ברכבות המוות ב – 15.10.44. כמו כן מתקבלת ההחלטה בספטמבר באותה שנה לחסל את גיטו לודז' הענק ולשלוח את היהודים שם לתאי הגזים. חיסול זה אינו מובן שכלית ונראה כמונע על ידי כוח על-טבעי, כי בתקופה זו הנאצים סופגים מפלות קשות מהמזרח ומהמערב והרכבות ושאר המערך הלוגיסטי ואנשי הצבא הופכים לנחוצים ביותר לשרוד מול כוחות בעלות הברית, ובכל זאת, מופנים רכבות וכוחות צבא להשמדת העם היהודי. אייכמן מציע לתנועה הציונית להפסיק את המשלוח, תמורת 10,000 משאיות וכמויות של מזון, אך ההנהגה הציונית מכשילה מהלך זה, כפי שכותב השליח לתנועה הציונית מטעמו של אייכמן, יואל ברנד, בספרו.
פלוני מבני ברק
על התנהגותם התת-אנושית של ראשי הציונות, במניעת ההצלה של מליוני היהודים בשואה נכתב כבר רבות. את נקודות השיא בהתנהגות זו ניתן לראות א. בהכשלת הצלת למעלה מ- 800 אלף יהודי הונגריה ועוד 200 אלף מהסביבה, כאשר אחת הדמויות הבולטות בהכשלה זו הוא מי שהיה לימים פקיד במשרד האוצר במדינת ישראל - י. קסטנר וכאשר הוא הואשם ב"משפט קסטנר" הידוע, עשו הבג"ץ וממשלת ישראל יד אחת לזיכויו, כיון שהאשמתו משמעותה היתה האשמת כל ההנהגה הציונית במניעת ההצלה ועל כך נכתב הספר "כחש" של בן הכט. ראשי הציונות ובראשם נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, עלו אליו לרגל כדי שיצנזר את חלקם בהאשמה זו. גם לאחר שהוא צנזר מעט את הספר והשמיט מסמכים על מעלליהם, הצנזורה בארץ מנעה במשך שנים את הופעתו של הספר כאן בארץ. ידועים מעשי ההשתקה של השואה בזמן אמת על ידי ראשי הציוניזם וכבר הובאו על כך הוכחות בספרנו (ראה גם ב"כחש", עמ' 99 - „פרופ. אקצין -הציונים, הסוכנות היהודית והג'וינט נמנעו מלפרסם בעתונות האמריקאית את דבר השמדת היהודים”). במשפטו של קסטנר הוכח גם בעליל, שהוא העיד לטובתו של רב-המרצחים קורט בכר במשפט נירנברג ובכך הצילו מחבל התליה.
ב. התנאי הבסיסי להצלחת השמדתם המהירה של ששת המליונים, היה שיתוף פעולה עם רצח זה על ידי "גייס חמישי" מתוך העם היהודי עצמו, כפי שהודה פון ויסליציני קולונל הס.ס. „שיטתנו היא להשמיד את היהודים באמצעות עצמם. אנו מרכזים את היהודים בגיטאות- באמצעות היהודים: אנו מגרשים את היהודים – על ידי יהודים: ואנו ממיתים אותם בגאז-בידי היהודים” (כחש, עמ' 109). כל המחקרים שחקרו את הרכבו של "גייס חמישי" זה, הגיעו למסקנה חד-משמעית- ה"משטרה היהודית", ה"קאפוס" ושורפי הגוויות, הורכבו כמעט לחלוטין מתוך שורות המפלגות הציוניות והבונד שהשתייכו ל"משכילים". כך גם כתב י. עפרויקין, שהיה מנושאי דגל הציוניזם וה"השכלה" בספר "קדושה וגבורה אצל היהודים" - „מניין באו לנו אלפי השוטרים המשרתים היהודים של הגרמנים בגיטאות ובמחנות? מאיזה חוגים התגייס צבא הפושעים הזה? על כך מעידים כל ניצולי השואה: מהעולם התחתון היהודי ומחוגי המשכילים...אותם המשכילים בזו מעודם ליהודים ה"חשוכים"...המכות שספגו מידי אותו "נוער הזהב" היהודי, היה בכך הרבה מהבוז. הם חשו שכאן לא מבצעים רק מתוך צייתנות את פקודת הגרמנים, אלא שמשקיעים מקצת התמדה ומרץ עצמי במכות האכזריות... אנו איננו מבינים, כי להתפשט מהיהדות, הרי זה לגבי יהודי גם להתפשט מהאנושיות, כי הסרת צלם היהדות מהפנים, יש בה גם משום הסרת הצלם האנושי והערך האנושי...העובדה המתאשרת על ידי כל העדים ורושמי הרשומות, החל מהקומוניסטים והבונדיסטים וגמור בציונים, כי היהודים שנשארו נאמנים לתורה...לא נמצאו במשטרה היהודית, לא היה חלקם בין הקאפס והפלוגות המיוחדות“. לעומת זאת כאמור היחידים שפעלו להצלה של יהודים בכל האמצעים באו משורות היהדות החרדית וכן מעט מתנועת בית"ר. תנועת "חרות" בראשותו של מנחם בגין, מעולם לא ארגנה הפגנות רחוב המוניות (כפי שנהגה כלפי קבלת הפיצויים מגרמניה) נגד מנהיגי הציוניזם, פושעי השואה. ידועים לשמצה דמותו ומעלליו של הקאפו אליעזר גרינבוים בנו של מנהיג ציוני פולין ולימים מי שהיה שר בממשלת ישראל שמואל גרינבוים (אשר על שמו נקרא הקבוץ של השומר הצעיר "גן שמואל"). השנאה הפנאטית שרכש מאביו כלפי היהודים החרדים, הביאה אותו למעשי אכזריות והתעללות מסמרי שיער נגד החרדים אשר היו נתונים למרותו במחנות הריכוז. כידוע, הוא נהרג במלחמת 48, לא על ידי כדור מערבי, אלא על ידי כדור בגבו מאחד מקורבנותיו. ק. קצטניק בספרו "קראו לי פיפל" על אושויץ, משרטט את דמותו של אליעזר גרינבוים, אשר הודות לתכסיסי הלשנה וגילויי אכזריות שהדהימו אפילו את הגרמנים, הוא עלה לדרגת מפקד הבלוק. גם קסטנר חוסל בגלל התנהגותו בשואה ומחסליו נתפסו. מחוגי הציוניזם נשמעת הטענה המתחסדת שאין לשפוט אנשים במצבם, אך זו גם היתה הטענה של הנאצים על מעשיהם, אך מי שחונך כיהודי אמיתי, אינו מסוגל להתמסר לתפקידים כאלו ועוד לנהוג באכזריות כזו כלפי אחיו. מי שמסוגלים לכך הם רק אותם ציוניים ובונדיסטים שחונכו על פי ערכי היסוד החשוכים של הנצרות הפרוטסטנטית, דהיינו, תרבות המערב.
ידועים ומתועדים ב"גנזך הציוני" אמירותיהם של הנשיא הראשון חיים וייצמן, רה"מ הראשון ד. בן גוריון ושמואל גרינבוים לגבי הבוז שרחשו כלפי הנספים ועמדתם האיתנה לא להציל את היהודים.
ד"ר ויצמן קבע את הקו המנחה לתפיסה פתולוגית זו של קובעי המדיניות הציונית, עדיין לפני שהשואה תפסה תאוצה, בקונגרס הציוני בשנת 1937 - „תקוותם של ששה מליון יהודים מרוכזת על עלייה. מתהומות הטרגדיה, אני רוצה להציל שני מליון נוער. הזקנים יאבדו הם יחכו לגורלם. הם אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזרי. רק ענף הנוער ישאר. הזקנים (=כנראה מגיל 25, שכבר אינם נחשבים לנוער) צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך“. בשנת תש"ג בתחילת חודש שבט, שימש ד"ר יצחק גרינבוים כיו"ר ועדת הפעולה להצלת יהודי אירופה. הציונים נתנו לחתול לשמור על החלב ולזאב להפוך לרועה של הכבשים. הוא נאם אז בתל-אביב על הנושא "גולה וגאולה" ואמר בין היתר - „למען הצלת הגולה עלינו להקדיש רק את עודף הכוחות ועודף המאמצים המצטברים אצלנו. כשבאים להציע שתי הצעות: הצלת המוני היהודים באירופה או גאולה בארץ, אני בוחר בלי רגע של היסוס את הגאולה בארץ. ריבוי הדיבורים על הטבח, גורם להפחתת התאמצותנו להגדיל את הכח העברי בארץ. אילו היתה כיום אפשרות של קניית חבילות של מזון מכספי "קרן היסוד" (=כאשר רובם של כספים אלו נידבו יהודים חרדים) כדי לשלחן דרך ליסבון, כלום היינו עושים זאת? לא ולא“. אבא קובנר מ"השומר הצעיר" הוכתר בארץ כגיבור לאומי על ידי מפ"ם וכגיבור המחתרת של גטו וילנא על ידי מדינת ישראל, אך חיים לזר בספרו "חורבן ומרד" מתאר את מעשי האכזריות מסמרי השיער שלו לגבי התייחסותו ליהודים בגטו. בסופו של דבר, הוא כותב, הוא סיכם עם המפקד הנאצי גנס וראש המשטרה היהודית דסלר, שתמורת המנעות המחתרת מפעולה, יתנו הנאצים לחברי המחתרת שלו לצאת מהגטו עם חיסולו. הוא כותב - „את שליחי הפרטיזנים מחזיק קובנר מבודדים שלא יבואו במגע עם ההמון בגטו ולא יארגנו קבוצות של יהודים סתם ליציאה ליערות“. רק עם 50 מחבריו מ"השומר הצעיר" הוא יצא מהגטו. גם בתוך היערות ממשיך קובנר למנוע הצלה ולשלוח למוות כל יהודי שאינו נמנה עם חבורתו מ"השומר הצעיר". „התנועה הציונית היתה מהפכה ולכן דנה את עצמה להתנהגות אכזרית כלפי העם היהודי“ (מאמר בעיתון "הארץ", ערב ראש השנה, תשמ"ז). המדינה, שתחילה הוכרה כאמצעי להצלתו של העם מבעיית האנטישמיות שאינו נותן ליהודים להתבולל כרצונם, הפכה למטרה קדושה יותר מהעם עצמו. אמנם, כאשר כבר אי אפשר היה להסתיר את ההשמדה הטוטלית של היהודים, החלו לחוש הנוער הציוני בארץ פגיעה בגאוה הציונית. בארץ החלה תעמולה להקמת "בריגדה יהודית", שכאשר הוקמה, נטלה חלק שולי אם בכלל במאמץ המלחמתי מול הנאצים. אם צעירים אלו היו רוצים באמת לעזור במאמץ זה, הם היו יכולים להטמע בשקט וללא רעש התגרותי מיותר בנאצים, בצבאות בעלות הברית. אמנם להם היה חשוב יותר ביטויי הגאוה והשחצנות של הקמת כוח עברי, כדי ש"נקח גורלנו בידינו".
העונש הנקוב בגינה של הפרת השבועה שלא להתגרות באומות – "הריני מתיר את בשרכם ואיילות השדה" לא איחר לבוא. בראשית שנת 44 מתחילה התעמולה וההתארגנות להקמת ה"בריגדה היהודית". התוצאה - באותו חודש, מוצאים להורג 20 אלף מיהודי הונגריה בחסות השלטון שם. יש לציין שבשנת 44 יהודי הונגריה הם הריכוז היהודי הגדול היחידי באירופה, שעדיין אינו סובל מדיכוי הנאצים בגיטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה. ב-5.44 ההתארגנות של הבריגדה מגיעה לשיאה. התוצאה –הורטי– מנהיגה של הונגריה, שולח טרנספורט ראשון של יהודים לאושביץ. ב-7-8.44 הורטי מפסיק את המשלוחים – פסק-זמן מאת האלוקים לציונים, שמא ואולי יחדלו הם מהתגרותם בנאצים, אך ב – 20.9.44 מוקמת ה"בריגדה היהודית". התוצאה – באותו חודש הורטי מסולק מהשלטון ואת מקומו תופסת המפלגה הנאצית ההונגרית ומתחילה לשלוח את היהודים ברכבות המוות ב – 15.10.44. כמו כן מתקבלת ההחלטה בספטמבר באותה שנה לחסל את גיטו לודז' הענק ולשלוח את היהודים שם לתאי הגזים. חיסול זה אינו מובן שכלית ונראה כמונע על ידי כוח על-טבעי, כי בתקופה זו הנאצים סופגים מפלות קשות מהמזרח ומהמערב והרכבות ושאר המערך הלוגיסטי ואנשי הצבא הופכים לנחוצים ביותר לשרוד מול כוחות בעלות הברית, ובכל זאת, מופנים רכבות וכוחות צבא להשמדת העם היהודי. אייכמן מציע לתנועה הציונית להפסיק את המשלוח, תמורת 10,000 משאיות וכמויות של מזון, אך ההנהגה הציונית מכשילה מהלך זה, כפי שכותב השליח לתנועה הציונית מטעמו של אייכמן, יואל ברנד, בספרו.
פלוני מבני ברק