בפרק ז' של הספר "דת הציונות" העוסק בחינוך הממלכתי דתי מקורות לפיהן חלק מתכנית ההכשרה של מורות החמ"ד במכללות השונות כולל לימוד של ביקורת המקרא הידועה בהתיחסותה הכפרנית לתורתנו הקדושה ומתייחסת אליה כאל יצירה ספרותית, והכל תוך קבלתה כלגיטימית ללימוד ואף כמעשית בתחום הספרות.
אם למישהו היה נדמה כי לימוד כפרני זה הוא נחלתן של המסגרות ה"לא ישיבתיות" הממוסדות של החמ"ד, באה הכתבה שלפניכם ומרחיבה את התופעה גם אל תוך ישיבות ההסדר- לקרוא ולא להאמין עד היכן אפשר להתדרדר כשאומרים לאור חושל ולחושך אור.
החרדים-לאומיים מאמצים לא רק את אדיקות החרדים אלא גם את שיטות הלוחמה שלהם. לפני שנתיים הורה ראש ישיבת "שבי חברון", הרב משה בלייכר, על החרמת ספר מאמרים בנושא הצניעות משום שהתייחס לאבות האומה במונחי אהבה וזוגיות, כלומר כמו שהתנ"ך מתייחס אליהם. לפני כחודש עלה העימות מדרגה. הרב צבי טאו אסר ללמוד וללמד במכוני המורים של ישיבות ההסדר, המלמדים ביקורת המקרא, והאשים אותם בהרעלת המחנה.
מאת יאיר שלג.
הספור הזה, שיש בו החרמות ספרים וגם קונטרס היוצא חוצץ נגד מחנכים ה"מרעילים" את המחנה, מתאים יותר לחצרות האחוריים של העולם החרדי. אבל הוא מתרחש בלב-לבו של העולם הדתי לאומי, ומעורבים בו כמה מבכירי רבניו ומוסדותיו. המחרימים הם רבנים שמקובל להגדירם כחרדים לאומיים ואילו הרבנים המותקפים נחשבים דתיים מודרניים.
תחילתו לפני כשנתיים כאשר הרב יובל שרלו ראש ישיבת ההסדר בפתח תקוה ואחד מראשי עמותת רבני הדור הצעיר של הציונות הדתית "צוהר", פרסם מאמר בספר בשם "כתנות אור"- המכיל קובץ מאמרים העוסקים בנושא הצניעות.
במאמר עסק שרלו בהשוואה בין שני סוגים של זוגיות, על פי מודלים מקראיים: זוגיות בנוסח יעקב ורחל, שהיא זוגיות רומנטית של אהבה בין גבר לאשה, וזוגיות בנוסח יעקב ולאה, שהיא לפי הגדרתו "זוגיות לצורכי הקמת משפחה".
על המאמר הזה יצא קצפו של הרב משה בלייכר, ראש ישיבת "שבי חברון", שביישוב היהודי בחברון. בלייכר זעם על עצם ההתיחסות לאבות האומה במונחים של אהבה וזוגיות בני זמננו. התייחסות כזאת היא ענין רגיש בקרב חוגים דתיים שונים, שכן הם רואים בה הד לגישה ארצית חילונית לגיבורי התנ"ך. לפני יותר מעשור יצאו חוגים חרדיים בהשראת הרב שך נגד הרב עדין שטיינזלץ על שבספרון של האוניברסיטה המשודרת העז לתאר את נשות התנ"ך בתיאורים אנושיים ארציים. גם בקרב אנשי הזרם החרד"לי (הזרם הציוני הדתי שיחסו לתרבות המודרנית דומה לעמדה החרדית), שבלייכר נמנה עמם, ההסתייגות הזאת רווחת מאד.
בהקשר זה יש לציין שהיות שהמקרא עצמו מתייחס לגיבוריו כדמויות בשר ודם, ואינו נמנע מפירוט חולשותיהם וחטאיהם -הרי שבמדה רבה נסוב הויכוח על השאלה אם יש בכלל לגיטימציה ללמוד את התנ"ך כפשוטו, או שיש ללומדו רק דרך ה"משקפיים" של חז"ל ושאר פרשנים מאוחרים שלעתים קרובות- בהחלט לא תמיד-העניקו לטקסט המקראי פרשנות "מרככת" ולגיבוריו הילת קדושה בנוסח דתי מאוחר (כמו תיאורו המדרשי של דוד המלך כתלמיד ישיבה או המשפט הטוען, אפילו בנוגע לחטא דוד ובת-שבע, ש" כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה)..
וכך אסר בלייכר להכניס את "כתנות אור" לספריית בית המדרש בישיבתו. כשנודע הדבר לשרלו, הוא שלח לבלייכר מכתב אישי נזעם. המכתב, הוא אומר, לא נועד לפרסום, "ולכן הרשיתי לעצמי סגנון הרבה יותר תקיף מכפי שהייתי כותב במכתב פומבי". במכתב התקומם שרלו קודם כל נגד עצם השימוש בטקטיקה של החרמת ספרים במסגרת ויכוח אידיאולוגי, וגם לגופו של ענין, הוא אומר, "טענתי שיש שתי קומות בלימוד דמותם של האבות.בוודאי שאינני מקבל גישה אקדמית-חילונית הרואה באבות רק בני אדם כמו כולנו. הם בוודאי דמויות קדושות גם בשבילי, ובכל זאת גם מבחינתי יש בדמותם רומה ארצית בסיסית, שעל גביה כאים הדברים הנעלים יותר. גישה שלא מאפשרת לייחס לאבות אהבה רומנטית פשוטה היא בעיני התקרבות מסוכנת לנצרות. הגישה הזאת גם מחמיצה את המסר הדתי האמיתי שטמון בהצגת חטאיהם של גדולי האומה- עוצמתה של התשובה. אחד מתלמידי הגישה הזאת כבר אמר שאסור אפילו לייחס חטא לאחי יוסף שמכרו אותו, שהרי הם "גדולי האומה".
בלייכר לא הגיב ישירות למכתבו של שרלו אלא ביקש מאחד מבכירי תלמידיו, יאיר הלוי, להגיב במקומו. לדברי הלוי (בלייכר עצמו לא השיב לפניות "הארץ" לשוחח אתו), הסיבה לכך היא פשוט חוסר זמן (של בלייכר). מכל מקום, התגובה עברה את אישורו של בלייכר ועל כן ברור שהיא משקפת את עמדתו. הלוי, המקפיד בתגובתו לכנות את שרלו בתואר "כבוד תורתו" כמעט בכל משפט, מתפלמס בה עמו גם על העיקרון של התייחסות לאבות האומה במונחים ארציים של זמננו, וגם על דוגמאות ספציפיות שהזכיר שרלו במאמרו- כמו למשל, העלאת האפשרות שרחל גנבה מאביה את פסלי העבודה זרה משום שהיתה נגועה בעצמה בעבודה זרה (אפשרות הנתמכת גם בפסוקים אחרים). כותב הלוי: "האם יעז כבוד תורתו לכתוב בספריו על אדם כשר כלשהו שחי כיום, שאולי הוא עובד עבודה זרה? איך ייתכן כי רק כבודה של רחל אמנו הוא כאסקופה הנדרסת?... לו יצויר חלילה, כי יישהו היה כותב על אדם היקר לכבוד תורתו כי הוא עובר על חטאים חמורים- האם היה מסכים כבוד תורתו להכניס ספר כזה לישיבתו?" (שרלו הבהיר בתגובה שהתכוון לאפשרות שרחל עבדה את ה' באמצעות פסלים ולא שעבדה אלילים).
הלוי גם מתח ביקורת על הישיבה שבה למד שרלו, ישיבת ההסדר "הר עציון" שבגוש עציון. "הר עציון" ידועה זה כבר לא רק כישיבה מובילה בתחום לימודי התנ"ך בציונות הדתית (הוקם שם מכון מיוחד ללימודי התנ"ך, כתב עת למחקרים בתנ"ך ועוד) אלא גם כמי שמטפחת את לימוד המקרא "כפשוטו". הלוי הגדיר במכתבו את "הר עציון" כמקום ה"נגוע" בגישה מכוונת של חיפוש חטאי האבות (בשיחה אמו טען הלוי שלא התכוון לישיבה כולה אלא רק למכון להכשרת מורים שלה).
אגב, בתגובתו למכתב הלוי מודה שרלו כי גם הוא לא יכניס כל ספר לספרית בית המדרש, אבל לדעתו הקריטריונים צריכים להיות שניים בלבד: אמונה בתורה מן השמים, וכבוד לתלמידי חכמים (בשל כך, לדבריו, אינו מכניס לבית המדרש את ספריו של ישעיהו לייבוביץ').
הרחקה מהעולם החילוני
לפני כחודש עלה העימות מדרגה. הרב צבי טאו, מבכירי הרבנים בציונות הדתי, ראש ישיבת "הר המור" ולשעבר מראשי ישיבת "מרכז הרב", פרסם חוברת בשם "צדיק באמונתו יחיה", העוסקת בדרך הנכונה לדעתו ללימוד התורה. אלא שהחוברת כוללת גם התקפה בוטה נגד המכונים להכשרת מורים בישיבות ההסדר (ואגב כך גם נגד הישיבות המפעילות אותם). טאו, הנחשב לתלמידו הקרוב ביותר של הרב צבי יהודה קוק (מי שהיה מנהיגם הרוחני של אנשי גוש אמונים), והוא גם מורו של בלייכר, טוען שבמכונים הללו ניתנת לגיטימציה לביקורת המקרא, כלומר לתפישה המבטלת את קדושת התנ"ך ורואה בו ספר שנכתב ע"י בני אדם בתקופות שונות לגמרי מאלה שבהן הוא עוסק, ולפיכך גם מלא סתירות פנימיות.
המכונים להכשרת מורים הם כיום חלק חשוב מישיבות ההסדר. מכיון שמשך הלימודים בישיבות (כולל שרות צבאי) הוא חמש שנים- הרבה מעבר לשלוש שנות השרות הסדיר בצה"ל- מבקשים רבים מתלמידי הישיבות, גם כאלה שאינם מתכוונים לעסוק בחינוך, לנצל את התקופה לרכישת מקצוע מעשי כמו הוראה. מבחינת הישיבות, זו דרך למשוך את הצעירים לעיסוק בחינוך והוראה, שבהם הן רואות יעד חשוב. כך למשל, במכון בישיבת ההסדר "הר עציון" לבדה לומדים כאלף תלמידי הוראה- נתון מרשים בהתחשב במספר הקטן של גברים חילונים הלומדים הוראה- לא רק מבני "הר עציון" עצמה גם מישיבות רבות אחרות. גם מכונים אחרים (כמו מכללת ליפשיץ בירושלים) מושכים אליהם מאות רבות של תלמידי ישיבות.
בחלק מהמכונים, ובמיוחד ב"הר עציון", טופחה תפיסה המעניקה לגיטימציה מסויימת לביקורת המקרא, או לפחות לשאלות שהיא מציגה. מי שטיפח את התפיסה הזאת היה הרב מרדכי ברויאר, חתן פרס ישראל וחלוץ מורי התנ"ך ב"הר עציון". לשיטתו של ברויאר, הסתירות שעליהן מצביעה ביקורת המקרא אמנם נכונות, אך ההסבר שהיא מציעה להן- כתיבת הספרים השונים בידי מחברים שונים, בתקופות שונות- שגוי. לדעתו ה"סתירות" באות לייצג דוקא בחינות שונות של המסר הדתי, המקודש של התנ"ך.
תפיסתו של טאו הפוכה. הוא אינו מנסה לקרב ו"ליישב" בין התפישות הדתית והמדעית, אלא "לקדש" ככל האפשר את החיים הדתיים באמצעות הרחקה מקסימלית מן העולם חילוני. וכך, אף על פי שהוא עצמו נחשב דווקא בקיא בספרות עולמית ובפילוסופיה (אחותו מרצה עד היום מחשבת ישראל באוניברסיטאות בן גוריון והיידלברג שבגרמניה), הוא מבקש להרחיק ככל האפשר את תלמידיו מלימודי חול. אנשיו הקימולילדיהם תלמוד-תורה, שההתנגדות בו ללימודי חול גדולה מרוב תלמודי-התורה החרדיים.
ברוח זו טאו אף פילג לפני כחמש שנים את ישיבת "מרכז הרב" והקים את "הר המור", כשהעילה המיידית (שהיתוספה לויכוחים ארוכי שנים עם ראש הישיבה, הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא) היתה הכוונה להקים ב"מרכז הרב" מכון להכשרת מורים, שבו יילמדו כמובן הפדגוגים הלא-יהודים לצד לימודי הקודש. טאו ראה בכך "צלם בהיכל".
התקפתו הנוכחית של טאו על המכונים נוסחה בסגנון חריף במיוחד: "כל מי שלמד ומלמד במקומות כאלה הוא מורעל. הוא מורעל והוא מרעיל, וצריך להתקומם על זה... אסור ללמוד במקומות כאלה בשום פנים ואופן. זה בבחינת "ייהרג ואל יעבור" ממש.. זו טומאה שאין כדוגמתה. אם זה היה בא בכפייה, היינו מכריזים על זה גזירת שמד".
הוא טוען שכל משברי החברה הדתית-הלאומית כיום- ממשבר החילון ועד הסכנות המדיניות- נעוצים בתהליך הזה: "מי כמוכם יודע שיש משבר בחינוך הדתי-הלאומי... כאן הכלב קבור, וטוב שזה נאמר פעם אחת ומצווה לפרסם את הדבר הזה... מי שלוחם על ארץ ישראל שיקרה לו, על ירושלים שיקרה לו ועל הר הבית שיקר לו- על זה הוא צריך להלחם, כי כאן שורש השורשים, כאן מלחמת התרבות, וכל היתר זה רק תוצאות". על פי דבריו, "חילונה" של ההשקפה הדתית, באמצעות ביקורת המקרא וה"ריאליזציה" של גיבורי התנ"ך (כאן הקשר לעימות שרלו-בלייכר), תביא לירידת המוטיווציה למאבק זה: "כדי להיפטר מכל הקנאות הזאת על ארץ ישראל, על מדינה גדולה ועל חזון הגאולה- צריך להוריד את התנ"ך בעיני הציבור. לכן צריך להחדיר לתוך הישיבות... את הגישה החילונית המשפלת והמרוקנת את נשמת הקודש, והורסת את יסוד הקודש מהדתיים".
לדעתו מדובר בקונספירציה שלה שותפים גם האיחוד האירופי והעולם הנוצרי; הוא אינו מפרש כיצד הם קשורים לכך, אבל נראה שהוא קושר זאת לפרסומים על אודות מימונן של עמותות פוליטיות וחינוכיות שונות (בהן גם עמותת "מפנה" של צביה גרינפילד הפועלת לדמוקרטיזציה של החינוך הדתי) על ידי האיחוד האירופי. הוא גם מאשים את אנשי המכונים כי הם משתעבדים להפצת התזות הללו תמורת בצע כסף: "כל מי שמקבל מהם משכורות הוא משועבד להם. הוא מפחד מהם, והוא לא חופשי להגיד את האמת". כחלק מהתרחקותו מהעולם המודרני-החילוני, טאו אינו מוכן להתראיין לכלי התקשורת, לרבות אלה הדתיים. גם אחד מתלמידיו הקרובים שנחשב "פתוח" יותר, סירב להתראיין ולהסביר את עמדת רבו.
מי הם המרעילים והמורעלים
הדברים החריפים של טאו הפתיעו את עולם הישיבות הדתי-הלאומי. אחד מראשי הישיבות מצוטט כמי שאמר ש"החפץ חיים' לא היה מחזיק חוברת כזו (כמו של טאו,י"ש) ביד". הוא התכוון לקפדנותו הגדולה של "החפץ חיים", מגדולי התורה של המאה ה-20, בהלכות לשון הרע. אבל במיוחד נסערו אנשי "הר עציון", שהרי אצלם מצוי המכון הגדול ביותר והם נחשבים לחלוצי העיסוק בריאליה מקראית ובהתמודדות עם שאלות של ביקורת המקרא.
עם זאת, שני ראשי הישיבה, הרב יהודה עמיטל, והרב אהרון ליכטנשטיין, שומרים בינתיים על שתיקה. גורם מקורב להם מסביר ש"אין זה לכבודו של הרב עמיטל להגיב על השמצות של הרב טאו, שהיה בעבר תלמיד שלו, ואילו הרב ליכטנשטיין עדיין מתלבט אם להגיב".
מי שכן הגיב היה דווקא אחד הרבנים הצעירים בישיבה, הרב אמנון בזק, בשיחה לפני תלמידיו שפורסמה אחר כך באתר באינטרנט של הישיבה. גם הוא תוקף קודם כל את הסגנון-הוא מונה את שמות הרבנים החשובים המלמדים במכון ושואל אם הם "המרעילים ומורעלים" שלהם מכוון טאו. ואשר לגוף הטענות, הוא מציין את ההבחנה שעשה הרב ברויאר (הבחנה שלדבריו קיימת כבר אצל הרב קוק) בין השאלות הלגיטימיות ואף המוצדקות של ביקורת המקרא, לבין התשובות שאותן הוא דוחה ומציע פתרון אחר. הוא גם טוען שאין קשר בין שאלת היחס לביקורת המקרא לבין שאלת ה"זכות" למתוח ביקורת על מעשי האבות.
ב"הר עציון" אומרים שהחוברת של טאו לא גרמה עד עתה למכון נזק ממשי. הפסקת הלימודים היחידה נרשמה מצד הרב בלייכר, שהודיע לפני כשבועיים כי תלמידיו יפסיקו ללמוד בשלוחה של המכון בישיבתם. לדברי עזרא קהלני, סגן מנהל המכון, "מדובר ממילא בתלמידים בודדים". אגב, מציין קהלני, בלייכר עצמו, שמלמד במסגרת המכון של "הר עציון", דוקא לא הודיע בינתיים על הפסקת שיעוריו: " הוא אמור ללמד עד סוף השנה, ויש בהחלט סיכוי שימשיך גם בשנה הבאה".
בנוגע לתלמידים מישיבות אחרות, הוא אומר ש" ממילא באו אלינו תלמידים מישיבות שמזדהות עם הקו שלנו, שלהערכתי הוא הוא גם הקו המקובל על הרוב הגדול של הציונות הדתית, כך שאני לא צופה הרבה ביטולים". שרלו מעריך שהמבחן המכריע יהיה בקיץ; אז מקיים המכון ימי עיון שנתיים בתנ"ך, הפתוחים לקהל הרחב ומושכים אליהם מאות רבות של אנשים. "המבחן יהיה כמה אנשים יבואו לימים האלה", הוא אומר. ("הארץ", יום רביעי 13 בפברואר, 2002).
ואנחנו אומרים- כל מלה נוספת מיותרת...
(בתמונה למעלה שני ראשי ישיבת "הר עציון" הר' עמיטל והר' ליכטנשטיין)
