הלואי יהיון בני עמי בארץ ישראל אעפ"י שמטמאין אותה-ביאור דברי הילקוט שמעוני מאת מרן הגה"ק מסאטמאר זיע"א בצירוף מעשה שהיה במרן הגאון רבי יצחק בלזר זצוק"ל

וז"ל מרן רבי יואל טיטלבוים בספרו "ויואל משה": "והאפיקורסים אומרים פירוש זר בדברי הילקוט סוף מגילת איכה בפסוק זכור תזכור, אמר הקב"ה הלואי יהיון בני עמי בארץ ישראל אעפ"י שמטמאין אותה, ומצאו בזה מציאה להטעות חסרי דעת שחשוב בעיני הקב"ה רשע וכופר אם הוא בארץ ישראל, וזה כפירה בכל התורה כולה שמבואר כמה פעמים ההיפך מזה בפירוש. וז"ל הילקוט שם: מי יתנני במדבר מלון אורחים, אמר הקב"ה הלואי יהיון בני עמי כמו שהיו במדבר שהיו מלינין עלי, ודכותתיה בית ישראל יושבין על אדמתם ויטמאו אותה, אמר הקב"ה הלואי יהיון בני עמי בארץ ישראל אעפ"י שמטמאין אותה. והנה ז"ל הרמב"ן בסוף פתיחתו לסדר דברים שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם שלא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבנו עליו השלום כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו ית' סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכעין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא, עכ"ל. ומבואר בזה שאף העובדים את ה' יתברך פחדו מירושת הארץ יען שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וח"ו יאבדו עי"ז שמה כי שם מדת הדין מתוחמ על כל חטא, והוצרך הכתוב להודיעם שהקב"ה עוזר ומסייע לבני אדם בעבודתם ע"י סליחה ומחילה. ועד"ז המה דברי הילקוט, כי נודע שכל חטא שבעולם יש בו טומאה ומטמא את הארץ וכיון שאין צדיק בארץ שלא יחטא מפחדים גם העובדים השי"ת יען שמגיע להם לפעמים איזה חטא מחמת התגברות היצר וזה מביא טומאה לארץ כמ"ש הרמב"ן שמפחדים שלא יאבדו עי"ז, ועל אלו אמר הקב"ה הלואי שיהיון עמי בארץ ישראל אעפ"י שמטמאין אותה לפעמים מחמת איזה חטא, והוא ברור ומפורש בדבריהם ז"ל שלא אמר בקיצור הלואי יהיון בארץ ישראל אלא האריך לומר הלואי יהיו בני עמי בארץ ישראל, וכתב רש"י ז"ל בפרשת שופטים על הכתוב תמים תהיה עם ה' אלקיך, התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. והרי שאך על זה אפשר לומר שהוא עמו ית"ש מי שעובד השי"ת בתמימות כמאמר הכתוב תמים תהיה וגו' וכפי' של רש"י ז"ל, כי מי שאינו עובד השי"ת כנ"ל הוא פורש מהשי"ת וכמ"ש רש"י ז"ל בסוף פרשת קדושים עה"כ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנאצר וחבריו. ומבואר זה בכמה מקומות בקראי ובשברי חז"ל ואין להאריך. ולזה אמרו בכאן הלואי יהיון עמי בארץ ישראל כי הלשון עמי אי אפשר לפרש אלא על העובדים השי"ת בתמימות, ועל אותם התאונן הקב"ה שאינם בארץ ישראל אעפ"י שמתגבר עליהם היצה"ר באיזה חטא שמביא טומאה, כי הקב"ה עוזר להם בסליחה ומחילה ע"י שעושין תשובה, אבל לא ח"ו על הפורשים מהתוה"ק ואינם כלל עמו לעובדו בתמימות. ובישעיה א' י"ב בפסוק כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, לשון רש"י ז"ל לרמוס חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי, וע"כ דקדקו לומר הלואי יהיון עמי בא"י דאך כשהם עמו ית"ש מתאוה עליהם להיות בא"י אבל כשאינם עמו ית"ש בלב שלם כמ"ש רש"י ז"ל, כבר צוח הכתוב עליהם מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. וכן מבואר קישור לשון המדרש שהתחיל לומר מי יתנני במדבר, אומר הקב"ה הלואי יהיון בני עמי כמו שהיו במדבר שהיו מלינין עלי, ודכוותיה בית ישראל יושבין על אדמתם ויטמאו אותה, עכ"ל. ולכאורה למה האריך לפרש לעשות דמיון כדור המדבר ודכוותיה הלא היו הרבה דורות אח"כ בארץ ישראל שהיו בהם הרבה עוונות מרובות וחמורות ממה שהיה במדבר, ע"ז ושאר עבירות, הלא דור המדבר היה דור דעה ולמדו כולם תורה ממשה רבנו עליו השלום ועבדו השית"ב במדריגות גבוהות ועצומות, והעוונות שעשו לפעמים כמוזכר בקראי היו בזה טעמים וענינים נסתרים באיזה דרך שהיה אפשרות להיצה"ר לפתותם בכך, כמובא כ"ז בספרים הקדושים, אלא שסביביו נשערה מאד, ואין זה כמו שסוברים המוני עם, ובפי' אמרו חז"ל גם על חטא העגל לא היו ישראל ראוים לאותה מעשה אלא להורות תשובה, ומבואר בפרקי דרבי אליעזר סוף פ' מ"א כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת, ובמותם לא שלטה בהם רמה ותולעה, אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב, ועליהם הכתוב אומר אשרי העם שככה לו. ובזוה"ק פ' שלח דף קס"ג ע"א אמר על דור המדבר זכאה דרא דא מכל דרין דעלמא ופרחי לגבי מתיבתא דרקיעא ואינון דאתחזין פרחי לגבי מתיבתא עלאה על ההיא דרא כתיב אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו, ועכ"פ זה ודאי שדור המדבר היה מלא תורה וקדושה ולכן האריך לומר בפירוש הדמיון לדור המדבר, שאך באופן זה אמר הלואי יהיון עמי כדור המדבר אף שגם המה עשו מעשים שיש בהם טומאה,-אבל אין מקום להעלות על הדעת לטעות בזה על פושעים ורשעים. ויש לפרש עוד במאמר הילקוט הנ"ל, דהנה מבואר בגמרא ע"ז דף ה' דלא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהם, ואי לא חטאו לא הוי מייתי אלא שגרם החטא ונגזרה הגזירה של מה"מ ר"ל, ואמרו במשנה דמס' אבות כל כרחך אתה מת, אלא לעתיד כשיתוקן הכל יהיה בלע המות לנצח ולא יהיה עוד מיתה בישראל. והנה בירושלמי פ"ט דמס' כלאים סוף הלכה ד' ארונות שהיו באים מחו"ל לא"י אמר רבי בר קיריא לר"א מה הועילו אלו, קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי במיתתכם, ויש שם פלוגתא בזה. ובזוה"ק החמיר מאד כדעת המחמיר שבירושלמי שאותן המובאין לא"י אחר מיתתן מטמאין את הארץ, וצ"ל ההסבר בזה דאף שלדעתם ז"ל מביאין בקבורת המת בא"י טומאה לארץ כי המת מטמא, מכל מקום לא הקפיד הכתוב בזה אלא על המביאין אותם לארץ ישראל אחר מיתתן, משא"כ הבאים לשם מעצמם בחייהם ומקיימין שם תורה ומצות אף שע"כ  הוא מת אח"כ וכיון דקבורת המת בארץ מביא טומאה לארץ אין נפקא מינה בזה בין המתים בארץ ישראל או מתים בחו"ל, כי לענין הלכה בדיני טומאת מת אין נפקא מינה באיזה מקום הוא מת, מ"מ אותן הראויים לבוא שם בחייהם לקיים שמה תורה ומצות לא הקפיד הכתוב על מה שסוף כל סוף במיתתם שם מביאים טומאה בארץ, וע"כ אמר במדרש הנ"ל הלואי שתבואו מעצמיכם אף שסוף כל סוף תטמאו את הארץ במיתתכם שמה ולא תהי' מן המובאים שמה לאחר מיתה. וסובר אותו הילקוט כדעת הזוה"ק והמאן דאמר שבירושלמי, וגם קאי על מ"ש שם דמיירי מאותן שהמה עם הקב"ה, וכמ"ש  גם הדמיון לדור המדבר, אבל לא מיירי כלל מאותן הטמאין ומטמאין בחייהם את הארץ ויכעיסוהו בתועבותם ר"ל. ויש גם פירושים אחרים ברורים ופשוטים במאמר הנ"ל, אלא שאין כדאי להאריך כ"כ כי באמת המאמין בהשי"ת ובתוה"ק לא יטעה בזה, אלא שמחמת בלבול המוחות השולט בעולם כתבתי להעיר, ודי בהערה זו למבקשי האמת.

וכתב הרשב"ם בפרשת עקב פ' י"א פסוק י' על א"י  כי הארץ הזאת טובה מכל הארצות לשומרי מצותיו, ורעה מכל הארצות ללא שומרם. וזיל קרי בי רב הוא שהכל קוראים קריאת שמע פעמים בכל יום ואומרים השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ, וכל מגמתם להכחיש כל זאת כי אך זרועם וחרבם קיומם, ואמרו בפירוש בכנסת שלהם שבארץ ישראל מותר להיות ח"ו כופר בעיקר ר"ל, גם מסיתים ומדיחים להעביר על הדת, וכבר העבירו על הדת הרבה מאד אלפים מישראל כנודע. ("ויואל משה" מאמר שלש שבועות סי' קג' עמ' קיד'. וראה בספר "לב אליהו" להגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל המשגיח מכפר חסידים (בפרשת אחרי מות) מה שהביא המעשה שכשעלה ר' יצחק בלאזר גדול תלמידי רבי ישראל מסלנט לא"י עשה לכבודו הראי"ה קבלת פנים בנמל יפו ובקשו לדבר לכבוד בואו לארץ הקדושה. ר' יצחק סירב בטענה שלפיו של האדם יש שני שומרים: השיניים והשפתיים, וכיון שלו כבר אין שיניים אזי יש לו רק שומר אחד ולכן ירא לפתוח את פיו. ואז דרש הרב קוק ואמר בתוך דבריו את הפסוק "ותבואו ותטמאו את ארצי" ופירש -הלואי שתבואו ותטמאו את ארצי. מיד שאמר הרב פיסקא זו קם מרן הגר"י בלאזר על רגליו ואמר בקול: אבל יש עוד פסוק "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" וא"כ מה יועיל אם יבואו לארץ ויטמאו אותה- הרי שוב יגלו!!!)