מתוך הספר "מסעות ירושלים" עמ' רכ"ז:
בשנת תרפ"ב יצאו חכמי ירושלים בקונטרס "קול שופר" נגד המשרד וראשיו, נאסרו מספר קנאים ת"ח מפורסמים, ואז פנו מרן הגה"צ מהרי"ח זוננפלד זצוק"ל ובית דינו - להסבא קדישא (הרב שלמה אליעזר אלפאנדארי) זצוק"ל, והוא ז"ל השיב להרבנים הגאונים בתשובה דלהלן: (ונתפרסמה בגליון "קול ישראל" גליון כ"ד ו' עש"ק כי תצא ח' אלול תרפ"ב):
ב"ה, לכבוד והדר מעלת הרבנים הגאונים שרפי קודש הלולים בית דינא רבא למקהלות האשכנזים בעיר הקודש ירושלים ת"ו, ועל צבא מעלת הרה"ג מעוז ומגדול ח"ק אור החיים מה"ר יוסף חיים זוננפלד שליט"א אורם יאירו כאור החמה שבעתים וישל"א.
וזאת תשובתי, שמאחר שהדבר ברור שהם עברו על דת תורתינו הקדושה, בעיני יפלא הצריך לבאר מה דינם, שהוא פשוט ומפורש בש"ס ופוסקים, וזיל קרי בי רב. אמנם חזרתי על כל הצדדים אולי יש להם איזה זכות תולה, ולא מצאתי. והנני מוסיף שמכמה טעמים עשו שלא כדין תורה, וטעו בכמה דברים.
תחלה וראש במה שנשתמשו במשטח חרמים, שבא מפורש בתורה שהוא למי שעובר על דברי תורתינו הקדושה במזיד, ואין לו שום מקום פטור דאולי הוא שוגג ומוטעה, וכל שכן כשהוא על בזוי תלמידי חכמים שצריך לדקדק היטב בזה שלא יאמרו הבריות לכבוד עצמו דוקא הוא דורש, ובכאן שהם אומרים שהם מוכנים לסדר טענותם ולקבל מה שיגזרו להם בד"צ או בפני זבל"א, לא היה להם למהר ולעביד דינא לנפשם, כי איסור גדול להחרים למי שאינו חייב דאסור מן התורה לקלל את שום יהודי.
ועוד כמה דיות נשתפכות אי יש בזמן הזה דין ת"ח להחרים לכבודו. ומה שהתירו הוא דוקא כשאינו לכבוד עצמו כי אם רק לשם שמים כדי שתהא אימתן מוטלת על הצבור להוכיח למי שעובר על התורה במזיד דבזה חייב מן התורה להחרים, ולכן התירו ג"כ להחרים למי שמבזה אותם. אבל בדור הזה שבטלו מצות תוכחה, וכמה בני אדם שעוברים על התורה ביד רמה ומעלימים עיניהם, ואדרבא מחניפים להם, שחוששים שלא יקלו בכבודם אם עושים כן למי שהוא ת"ח וירא שמים, הא ודאי איסור גמור הוא, והתורה צועקת עליהם לכבודי לא מחיתם ולכבוד עצמיכם אתם חוששים לענוש אותם בעונש קשה לקלל את ישראל. ובכן מאחר שכבר עשו להחרים שהוא עונש היותר חזק אף למי שעובר על תורתינו הקדושה, אם כן לא נשאר עוד להם שום טענה ותביעה, וכל שכן לענוש אותם ביסורים קשים שהוא קשה ממיתה שהוא איסור חמור כידוע לכל, ולכן לא ידעתי כוונת שאלתם.
ונראה שרציתם לשאול דמאחר שעשו כן, פן יחשבו העם שהפרושים התירו דבר זה ולכן עתה מותר כל אדם לעשות כן, ומפני זה רוצים תשובה כדי לפרסם שהעושה כן לפי תוה"ק אינו מכלל ישראל, והרי הוא פסול לכל דבר ואף לעדות, ושהמשרד לא עשו כד"ת, אמנם לענין הנמסרים עתה איני רואה תועלת דמאי דהוה הוה, וזה ההתעוררות היה מן הצורך לעשות מוקדם דוקא, ועתה מן השמים ירוחמו ויצילם בזכות תורתינו הקדושה המחוללת בין העמים, כי באו עוברי התורה וחללוה בעונותינו הרבים.
ואת זה אגיד, דמקודם ששמעתי קול צוחה בעיר שעשו קובלנא, שמעתי ותרגז בטני, ואמרתי להר' ר"צ פסח פראנק מה המעשה הרע אשר עשיתם שלא כדין תורה. והוא השיב דחלילה שיעשו כן, ורק אחד מאן דהוא ולא הזכיר שמו שהלך להגיד רק שיעכבו החוברות שלא יתפרסמו בעולם, ולא עוד. ויען שחשבתי שהוא מדבר אמת, אמרתי לו דאין זה תקון גמור שאפשר שיבואו אחרים ויעשו כן, אבל אני אעשה בס"ד לבטל את המעוררים לגמרי, אך בזאת שיבטל הר' מהרא"י קוק ה"י מה שכתב בקונטרסיו דברים אשר לא כדין תורה, דזה הוא סיבה דנותן אצבעו בין שיניהם של היראים החרדים לדבר ה', מפני שהוא נגד תורתינו הקדושה, וכמו שהוכחתי במשור בקונטרס מיוחד על זה, והר' הנ"ל השיב שאם לא היו מדברים עליו הוא היה משתדל על זה, ואני השבתי לו שזה הוא ענף מן השורש, ואם יתקן השורש גם הענף יתוקן, ושוב אמר כי כבר בטל ביטול גמור כל מה שכתב בקונטרס, והרי הוא ביד האדמו"ר מגור, וגם על זה אמרתי דאף אם הוא אמת, כיון שלא פרסם – כמו שאינו. וסוף דבר הבטיחני שהוא יטפל בזה, ולדברו הוחלתי. ויען שאח"כ שמעתי שנכנסו במאסר קשה ידעתי שהכל היה רק דחיות ואין בפיהו נכונה ולא רציתי לראותו עוד, כי מה אוכל לעשות דאם הרבנים כן מה יעשו העם בעונותינו הרבים, ואנכי הרואה שבעיר הזאת שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, כעת מלבד שנתרבה חילול ה' ותורתו הקדושה, ועוד זאת כמה מכשולות בדיני איסור והיתר כי אין דורש מבקש.
ובכן קול קורא במדבר אל אצילי בני ישראל היראים את דבר ה', שלא יאמרו שלום עלי נפשי ומי הכניסנו בתגר זה, תדעו כי ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, ולכן עורו משנתכם והקיצו מתרדמתכם כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם, קומו השרים לעזרת ה' בגבורים ללחום מלחמת מצוה להקים דגל תורתינו הקדושה ושלום ירושלים ושלום ישראל, וזכות הרבים תלוי בכם, והקולר תלוי על צוארכם, ואני את נפשי הצלתי, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
הכ"ד עומד ומצפה ישועת ה' נאדר"י