המלמד אינו למד-תגובת הרב מאיר ויסברגר לדברי הר' אליעזר מלמד בעיתון "בשבע"

בס"ד, אלול תש"ע.

המלמד אינו למד

בס"ד אלול תש"ע

ידידי היקר נ"י,

שלחת אלי את מאמרו של הרב אליעזר מלמד מיום כ"ו תמוז תש"ע. "חומר למחשבה" – כתבת, ובצדק. אכן חשבתי ואעלה בזאת את הרהורי על הכתב. אתייחס כאן רק לחלקו השני של המאמר (המתחיל בקטע: הקפדה על בגדים וכשרות). אכתוב להלן את הטקסט הרצוי, האמיתי – לצד זה המצוי. את הטעויות, ההטעיות והזיופים של הכותב, תמצא לנכון כשתשווה בין הטקסטים.

הקפדה על בגדים וכשרות

"מכאן ההקפדה הגדולה על הלבוש השונה. בנים לובשים חולצה לבנה ומכנסים כהים, וכבר מגיל הנעורים מתחילים ללבוש חליפה וכובע. גם לבוש הנשים ייחודי, חלקו מבוסס על הלכה ומנהגי חסידות, וחלקו על אופנה חרדית. לדוגמה, אם תרצה אשה חרדית ללבוש שמלה ארוכה שמגיעה עד הנעליים, יעירו לה שכך לובשות המתנחלות, אבל חרדיות צריכות ללבוש שמלות קצרות יותר וגרביון. ואם נערה תתעקש על שמלה ארוכה מדי, מסתבר שיזרקו אותה מהסמינר והשידוך שלה ייפגע. הרווח שבהקפדה על הלבוש הייחודי הוא בכך שכל הלובש כך מחויב לקודי התנהגות מסוימים וכל זמן שהוא נאמן ללבוש, הוא נאמן לקהילה החרדית."

"גם מנהגי ההחמרה בכשרות יוצרים בידול משמעותי. חרדי לא יכול לאכול במקום שאינו מפוקח על ידי חרדים שנאמנים על החוג שלו."

"זו כנראה הסיבה המרכזית להחמרה החרדית בהלכות צניעות וכשרות, מפני שעל ידי הלכות אלו נוצר בידול בין החברה החרדית לשאר חלקי הציבור. לעומת זאת, במצוות אחרות שאינן נופלות בחשיבותן – כמו ישוב הארץ, יחסים שבין אדם לחברו כלפי חוגים דתיים אחרים, וערבות כלפי כלל ישראל – מקלים יותר, מפני שהעיסוק בהן מפריע לבידול."

"זו גם הסיבה לעמדה החריפה נגד השירות הצבאי והלאומי, מפני שהוא פוגע במסגרת החרדית ומפיל את החומה שבין החרדים לאוכלוסיות אחרות. זו גם אחת הסיבות להתנגדות ללימודים אקדמיים. וכדי שלא להעמיד את הבנות בנסיון, מקפידים שלא יקבלו תעודת בגרות."

מכאן לנוסח הרצוי:

מכאן ההקפדה הגדולה על הלבוש השונה. בנים חרדיים לבושים, החל מהכיתות הגבוהות של ביה"ס היסודי,  בבגדים השונים לגמרי מכל הנהוג ברחוב ההמוני. כל עדה חרדית וסגנון לבושה הייחודי. דגמי הלבוש וצבעיהם – אין בהם ולא-כלום. מטרת הלבוש השונֶה, אכן, אחת: לבנות חומת הפרדה, כדברי בעל ה"חזון איש" זצ"ל, "בין הצפיעים והצפיעות שלנו ובין זוהמת הרחוב".

לבוש הנשים הייחודי, מאידך, מבוסס על הלכות צניעות. (לצער ולבושת הרחוב החרדי, חודרת אליו תרבות החטאים של הרחוב החילוני – ולא רק בנושא הלבוש.) בנוסף, קיים צורך להראות ולהמחיש את החומה המפרידה ומבדילה. שמלה ארוכה שמגיעה עד הנעליים, שייכת, בעיקר, לקטגוריה הראשונה, יען כי אין היא צנועה, ואף פרוצה. עקשנות נערה למרוד במוסכמה זאת, לפרוץ גדרות, תגרום לסילוקה, בצדק, מן הסמינר ולכל ההשלכות החמורות הנובעות מכך. הקפדה על לבוש צנוע במיוחד, מהווה הצהרה קבל עולם ועדה על נאמנות מוחלטת להלכה ולהדרכת גדולי התורה, בכל תחום מתחומי חיינו – ולא רק בלבוש (כגון כשרות הטלפון הנייד, ההינזרות מאינטרנט וכדומה). בני ובנות ישראל, המחוייבים להלכה ולכל הליכותיה, ממשיכים את מסורת ישראל לדורות הבאים. נסיונות נפל, פשרנות והליכה בדרכים עקלקלות, הוכחו תמיד ככשלון חרוץ.

שירות צבאי ולאומי לנשים אסור כאביזרייהו דעריות, ב"יהרג ואל יעבור". כך פסקו גדולי ישראל כהחזון איש, הרב מבריסק, הרב מטשעבין ונצטרפו אליהם כולם (לרבות הרבנות הראשית). פסק הלכה ידוע לכל הוא. השוואה בין גיוס בנים ובנות: קביעה כי איסור גיוס בנות, כמו בנים, אינו אלא 'חומרה' לצורך בידול ותו-לא – השוואה זו אינה אלא הטעיה נואלת ומרושעת. רשעות ונכלוליות היא לכרוך התנגדות ללימודים אקדמיים וקבלת תעודת בגרות יחד עם התנגדות לשירות צבאי ולאומי. לא פחות מרושעת ההכללה בין בנים ובנות, ביחס להתנגדות ללימודים אקדמיים.

ההקפדה בעניני כשרות, קלה כבחמורה, חיונית אך לצורך מניעת זיהום הנפש. כלל לא באה לשם בידול והרחקה גרידא מאלה שאינם מקפידים בענינים אלה. אי שמירה קפדנית על כשרות המזון – סכנה גדולה מאד בה, והיא טימטום נפש הישראלי, ככתוב בתורה (וניטמתם בם). החרד מפני טמטומו, יפרוש, כדברי בעל "חובות הלבבות", משבעים שערי היתר, שלא יבוא חלילה בשער אחד של איסור. בידול  אכן נוצר עקב כך בין המקפידים ומהדרים בכשרות, ובין המזלזלים. אך הוא נוצר באשמת המזלזלים לבדם.

אי ההקפדה, כביכול, של החרדים בקיום מצוות ישוב הארץ: ההקלות, כביכול, ביחסים שבין אדם לחברו ובחובת הערבות כלפי כלל ישראל – קביעות אלו אינן אלא נסיון הטעיה נוסף, מרושע כקודמיו. מפיצי הכזב הזה במשך שנים רבות, יודעים היטב כי רוב מוחלט של המוני בעלי התשובה, הוא חרדים שנתחרדו ע"י חרדים, לא לאומיים ולא ציוניים. מפיצי הכזב הזה יודעים היטב, כי רוב מוחלט של ארגוני החסד הגדולים, המוכרים, ושאינם מוכרים, הם חרדים. אין שום ארגון חסד דת"ל בקנה-מידה של יד שרה, עזר מציון, חסדי נעמי ודומיהם. לחרדים שנתחסנו מפני החיידק הציוני, אין הבדל בין בני ברק וביתר עילית: בין ירושלים ומודיעין עילית. בין בית שמש ועמנואל. ה'הקפדה' על ישוב בחלקי ארץ 'משוחררים', מצויה רק אצל אלה הנדבקים בחיידק הציוני, המאמינים עדיין ב"ראשית צמיחת גאולתנו". חיידק אלים זה, ולא מצוות ישוב הארץ, הוא שהוציא לתרבות רעה ולפריקת עול את רוב צאצאי הנדבקים בו, המאמינים בו עדיין עד היום הזה. נזקי החיידק הציוני, המכות הגדולות שרואות עיניהם, ה'אותות ומופתים': הבזיונות וגועל הנפש הנוחתים על ראשם מ'ראשיה שריה ויועציה', מאשרות את התיזה החרדית, כי מצוות ישוב הארץ מחייבת מאבק נגד הציונות, המחללת את קדושתה, יותר ויותר, מיום ליום. פשרנות ו"אהבת ישראל" מדומה ביחס למחללי קדושתה, היא-היא חוסר הערבות ובגידה בעם ישראל ובתורתו. יחסי אמת בין אדם לחברו, וערבות כלל ישראלית, מחייבים בידול מוחלט ומאבק נמרץ, בלתי מתפשר, עם מטמיני חומרי הנפץ המתפוצצים ללא הרף ברחוב הישראלי, בבית היהודי, שיביאו, חלילה, להקאתנו מן הארץ בטמאנו אותה.

נסיון ההתמודדות עם המודרנה

"לא בקלות דעת נוצרה ההשקפה החרדית על כל מסגרותיה המשמרות, אלא מתוך נסיון מר של התמודדות קשה עם המודרנה ("ההשכלה") במשך דורות ספורים. למעלה מ 80 אחוזים מבני הציבור היהודי עזבו את דרך התורה והמצוות. זה התחיל במערב אירופה לפני כמאתיים שנה, ובתהליך הדרגתי התפשט למרכז אירופה ואחר כך למזרחה, ומעט לאחר מכן גם לערים הגדולות שבארצות האיסלם."

תוך כדי התמודדות קשה וכואבת התגבשו שתי קבוצות עיקריות. האחת חרדית, שהחליטה לשמור על מסורת התורה והמצוות על ידי שמירה דקדקנית וקנאית של כל המנהגים והגבהת החומות שבין החרדים לשאר ישראל. הדרך השנייה, שבה אנחנו הולכים, ניסתה לבחון את המודרנה באופן ענייני, לקבל את הטוב ולדחות את הרע."

"מבחינה עקרונית דרכנו נכונה יותר, אך היא חושפת אותנו להתמודדויות קשות ומורכבות. ואילו השיטה החרדית בחרה לוותר על ערכים חשובים, כדי לשמור על המסורת."

מכאן לנוסח הרצוי:

לא בקלות דעת נוצרה ההשקפה החרדית על כל מסגרותיה המשמרות, אלא מתוך נסיון מר של התמודדות קשה עם המודרנה ('השכלה', סוציאליזם וציונות). למעלה מ 80% אחוז מבני הציבור היהודי עזבו, במשך דורות ספורים, את דרך התורה והמצוות. אחוזים ניכרים מן העוזבים, הם בני הציונות הדתית, הפשרנית. זה התחיל במערב אירופה לפני כמאתיים וחמישים שנה, והתפשט בהדרגה למרכז אירופה ולמזרחה, ומעט לאחר מכן גם לערים גדולות שבארצות האיסלם. את המסורת היהודית ששלטה בכיפה בארצות האיסלם, פוררו בעיקר שליחי הציונות הסוציאליסטית (השומר הצעיר ועוד), שפעלו בארצות האיסלם ואחר כך במדינת ישראל. בני ההתיישבות העובדת, רובם ככולם מן השמאל, בישרו להם על 'היהודי החדש' החוזר לארצו. שחקו את יהדות המזרח, מאמינים בני מאמינים. השילו אותה מנכסיה ע"י מסע אינדוקטרינציה וכפיה אנטי דתית, אכזרית.

תוך-כדי התמודדות קשה וכואבת, התגבשו שלוש קבוצות עיקריות: האחת חרדית, שהחליטה לשמוע לגדולי ישראל, ענקי הרוח, שהזהירו קשות מפני אנשי התנועה הציונית. גדולי ישראל ראו בעיני רוחם את החורבן שתמיט תנועה זאת על העם. גדולי ישראל הדריכו כיצד להקים, לשמר ולתחזק את חומות היהדות מפני המתפרצים כנגדה וחותרים להפילה. קבוצה שלישית, ביניהם גם כמה רבנים חשובים שלא היו מוכנים לבטל דעתם לגדולי ישראל – גדולים מהם בכל תחום וענין אף לשיטתם – בנו בדמיונם המתעתע גשר מעל המים הסוערים בין המחנות, בתקוה כי במדינה היהודית שתקום, ישוב העם לשמור תורה ומצוות בטהרה, כמימים-ימימה. ששים ושתים שנה הראו בעליל כי נכזבה תוחלתם: הציונות עירטלה כל דבר יהודי-רוחני. בורות ועם-ארצות שולטים ב(לי)כיפה. הציונות אף הביאה לפשיטת-רגל אנושית גרידא. בני הציונות הפכו לאלופי עולם ברצח, שכרות, זנות וכל תועבה – מושגים זרים, רחוקים, להם לעג כל יהודי נרדף באלפי שנות גלותו.

אנו, בני הקבוצה השלישית, שניסינו לבחון את המודרנה באופן עניני, לקבל את הטוב ולדחות את הרע – כבר לא מסוגלים נפשית לחזור בנו, להודות כי נכשלנו והחרדים הם שצדקו. דבקים אנו בעקרונות דרכנו, סבורים משום-מה גם היום כי דרכנו היא הנכונה, למרות כל הכשלונות: למרות התמוטטות הגשר הדמיוני. למרות פריקת עול של חלק גדול מבנינו היקרים. להוותנו, נוצרה בקרבנו 'הטרוגניות' מקצה לקצה: מציונים דתיים, דתיים מאד-מאד, כיפות ענק וציציות מתבדרות – ועד לכיפַּלַך בסגנון אברום בורג, וזלזול בשמירת הלכות בצנעה ואף בפרהסיה. השיטה החרדית בחרה שלא לוותר על שום דבר, לשמור על המסורת שמירה מעולה. הוכח מעל לכל ספק כי צדקה.

הטיעון החרדי המרכזי – שמירת המסורת

"היסוד ההלכתי-תורני שעליו המסגרת החרדית נשענת היא שמירת המנהגים, וממילא העדתיות מודגשת מאד. בשבוע שעבר כתבתי שבסולם הערכים הנכון, יסודות האמונה קודמים לכל, ואחריהן המצוות דאורייתא, ואחריהן המצוות מדרבנן, ואחריהן המנהגים. אולם מתוך תפישה של "עת לעשות לד' הפרו תורתך" נתגבשה בציבור החרדי העמדה ששמירת המנהגים בתקופה הזו היא המבטאת יותר מכל את יסודות האמונה, מפני שרק באופן זה אפשר להמשיך לקיים את התורה שנמסרה לנו על ידי משה מסיני."

"לכן מקפידים על חבישת כיפה שחורה דוקא, כפי שנהגו החרדים בדורות האחרונים, כאילו היה זה חיוב דאורייתא. ואם יהיה בישיבה 'קדושה' בחור שיתעקש על כיפה סרוגה, יזרקו אותו."

"ובתוך ההקפדה  על שמירת המסורת, מקפידים בישיבות ה'קדושות' על שיטת הלימוד האשכנזית-ליטאית, בחילוקים ופלפולים, עד שכל הלומד בדרך אחרת נחשב כאילו לא למד תורה באמת. וכן מקפידים על לבושים שהיו נוהגים במזרח אירופה, כאילו הם היו מלבושי הנביאים והכוהנים, מתוך הכרה שאם ישנו את הבגדים עלולים לסטות מדרך התורה והמצוות."

"ועד היום מקפידים במקומות רבים להעביר שיעורים ביידיש. ורק מתוך הכרה בירידת הדורות, שכאן בארץ ישראל כבר אי אפשר לשמר את כל המסורות הקדושות, החלו בעשרות השנים האחרונות להעביר שיעורים בעברית."

מכאן לנוסח הרצוי:

היסוד ההלכתי-תורני עליו נשענת היהדות החרדית, הוא שמירת התורה בכל פרטיה ודקדוקיה. מי שאינו יודע מתן שכרן של מצוות, נזהר בכולן בשווה – גם ובפרט במצוות שאדם דש בעקביו. שמירת המנהגים – אף-היא עלולה ליהפך לקריטית בתקופה של גזירות שמד, בהן ייהרג ולא יעבור, כידוע, אף על ערקתא דמסאני – היינו שמירה על סגנון שרוך הנעל. לימוד בספרי הגות ומוסר של ראשונים ואחרונים: ידיעת ההבדלים בין מצוות דאורייתא או דרבנן, רלבנטיים רק לגבי מצוות לימוד התורה. קיום מצוותיה כרצון ד' יתברך, הלכה למעשה, נקבעים אך ורק לפי ספרי ההלכה והוראות גדולי התורה – פרשניה המוסמכים, היחידים בכל דור ודור. לפי הדרכתם יקפיד היהודי על קלה כחמורה. אין לו סולם אחר, ואינו רשאי לקבוע לו סדרי עדיפויות אחרים. אין לעסוק בדירוג חלקי התורה – אלא לצורך לימוד גרידא. אך אין לאיש רשות להסיק מספרי הגות ומוסר הלכות למעשה – אלא אם יסכימו לכך גדולי הדור. ולא כל הרוצה ליטול את השם, יבוא ויטול. קביעת ודירוג סדרי עדיפויות שכאלה בשמירת הדת, הלכה למעשה, על-פי ספרי יראים, שלא בהסכמת גדולים – מְדַרֶגֶת את האיש במקום נחות.

פוסל במומו הוא זה המצביע, כביכול, על הקדושה המיוחדת של צבע הכיפה. מוזר כי דוקא אותם שהתהדרו בכיפתם הסרוגה – עד-כדי כינויים כ'דור הכיפות הסרוגות' – מאשימים את חובשי הכיפות השחורות. [במוסגר: מענין כי המקולקלים בקרב הציבור החרדי, מצאו לעצמם מינים ממינים שונים של כיפות שחורות, שיבדילום מחובשי הכיפות השחורות הקלאסיות...] אגב, מובטח לכל חובש כיפה סרוגה ולבנה הנהוגה במאה שערים, כי לא ייזרק משום ישיבה קדושה...

בישיבות הקדושות, ללא מרכאות משפילות, לומדים ומשתדלים לכוון לאמיתה של תורה. מוזר מאד לראות שנאה בוקעת בהוספת המרכאות לישיבות ה'קדושות', ולהאשמתן בהקפדה על שיטת לימוד אשכנזית-ליטאית, בחילוקים ופלפולים וכו', כאילו זאת השיטה היחידה, הבלבדית. מוזר מאד לראות שנאה בוקעת בהקפדה על הלבוש שהיה נהוג במזרח אירופה. האם מתכוונים הם גם לישיבות בעלז, גור וויזניץ? האם גם שם לומדים לאלפיהם בשיטה האשכנזית-ליטאית? ולומדי מפעל הש"ס לאלפיהם, באיזה שיטה לומדים שם? ולומדי דף היומי לרבבותיהם? – ומגידי השיעור שלמדו בשיטות ובבגדים הללו – לאן ולמי ישתייכו: לישיבות התיכוניות? להסדר? לא פחות מוזרה אי התייחסותם לתלמידי ישיבות אלו, הלבושים, בדוקא, בחליפותיהם הארוכות השחורות, חגורים באבנטיהם, כמו שהיה נהוג במזרח אירופה וכאילו כך היו מלבושי הכוהנים והלויים. האומנם סבורים גם שם, כי מי שלא לומד כמותם נחשב כאילו לא למד תורה באמת? מהיכן בא הזלזול באלפי הלומדים בשפת היידיש, מדברים ביידיש, חושבים ביידיש, ממש כמו במזרח אירופה, מניין נובעת ההתעלמות מהם? לא מגיעה גם להם איזו שהיא התייחסות קטנה?...

*

מסקנות הכותב בענין הנדון שם – אינם, כמובן, מענייננו. כי נקודות מוצא מוטעות, שגויות, מופרכות – יביאו בהכרח למסקנות מופרכות לא פחות. נסתפק איפוא במצוטט עד הנה ונוותר על סופו.

                                                              בידידות מאיר ויסברגר