הגאון רבי יחיאל מיכל גורדון זצ"ל, שעמד בראש ישיבת לומז'א בפתח תקוה, היה מגדולי ראשי הישיבות שהטביעו את חותמם על התפתחות היכלי התורה בישוב החדש.
לפני שנקרא לכהן כראש ישיבת לומז'א בפתח תקוה, שימש הגאון רבי יחיאל מרדכי זצ"ל כראש הישיבה הגדולה בלומז'א שבפולין.
בשנת תרפ"ז, הגיע הגאון רבי יחיאל מרדכי לביקור בארץ. כאיש המוסר וכגאון בתורה שדעתו נשמעה בעולם התורה בהערכה ובכבוד, הוא כאב מאד את אוירת הפילוג והפירוד ששררה אז בציבור החרדי בין תומכי שיטתו הפשרנית של הרב קוק כלפי המחנה החילוני (קרי: הציוני), לבין חוגי העדה החרדית בהנהגתו של מורנו [הגרי"ח זוננפלד].
כאישיות מקובלת ואהודה בעולם התורה על כל חוגיו, ניסה ראש ישיבת לומז'א את כחו למצוא שביל של הידברות. על אף העובדה שגדולי ישראל לפניו נכשלו בנסיונם לגשר על הפער ההשקפתי והאידיאולוגי של שני המחנות, לא ראה עצמו הגאון מלומז'א פטור מלנסות את כחו בהגשמת היעד הנכסף של "גדול השלום". האחדות בתוך פלגי היהדות החרדית.
בנסיונו זה הוא נפגש עם מורנו וגם עם הרב קוק. מיותר לציין כי מורנו קבלו בכבוד רב ובהערכה, כיאה לאחד מגדולי התורה של היהדות הליטאית. על הפגישה עם מורנו ועל תוכן הדו שיח ביניהם, סיפר רבי יחיאל מרדכי לאחד ממקורביו שהעלה את פרטיה על הכתב:
"לקראת הפגישה החשובה עם מנהיגה של היהדות החרדית, הכנתי עצמי ביסודיות, ולמדתי על בוריה את כל סוגית חילוקי הדעות בין שני המחנות היריבים. היתה לי פגישה ארוכה ומקיפה אצל הרב קוק שהסביר לי בשפתו הפילוסופית את טיב יחסיו עם המחנה החילוני, שמגמתם להביא לקירוב הלבבות עם אחים תועים, ולראות את הצד הטוב והחיובי שבהם, בכך שמוסרים נפשם על בנין הארץ וקימום הריסותיה.
מצויד עם כל המטען שרכשתי לעצמי בפגישותי עם אישים שונים מכל החוגים, קמתי וירדתי לרבי חיים זוננפלד, ראשה ומנהיגה של היהדות החרדית.
הגאון הסמכותי קבלני בלבביות רבה. עיני הנשר שלו, המחייכות והמלטפות לא הסגירו שום רמז, כי הנני נמצא מול אחד האישים האמיצים והתקיפים של הדור, המנהל את מאבקו בגבורה ובאומץ על אנושי ללא חת.
כאחד שאמון על הרצאות מוסריות ישיבתיות נוסח ליטא, הרציתי בפני הגאון על החשיבות הגדולה והגורלית של איחוד המחנה החרדי על כל פלגיו והשקפותיו, ורק מתוך יצירת חזית מלוכדת של כל הציבור החרדי, יקשה על הציונים לממש את שאיפותיהם הכפרניות לחלן את עם ישראל, ולהפוך אותו לעם ככל הגויים. בדבריי היה שילוב רמזים, כי אכן מתרחש כאן בארץ נס היסטורי של תהליך שיבת ישראל לארצו, בהסכמת העמים בעקבות הצהרת בלפור.
תוך כדי הרצאת הדברים, הבעתי את נכונותי לשמש מתווך ומקשר בכיוון של איחוד הלבבות וקירוב הדעות המנוגדות. עלי להדגיש שאין ספק שבדברי היו הרבה מוטיבים נאיביים, שנבעו מעצם היותי רחוק מזירת ההתרחשויות, ואינה דומה ראיה לשמיעה.
רבי חיים ישב נינוח בכסאו מרוכז והאזין בקשב רב להרצאת הדברים, שקלחו מפי בנימה של כאב ועצב על השטן המרקד בתוככי הציבור המובחר, שהאמת והתורה הם נר לרגליו. הגאון הישיש לא התערב בדברי ולא הפסיק אותי. כי לא רצה לנתק את שטף דיבוריי, שנאמרו מן הלב ומן הכאב.
משסיימתי, לא ניסה הגאון הישיש להתפלמס אתי, על אף שהיה מפורסם כאמן ההתפלמסות. וידוע כי מעולם לא נצחו אדם בדו-שיח השקפתי על יסודות האידיאולוגיה הברורה והצרופה, היונקת מהאמת הנצחית של התורה.
במקום התפלמסות, העדיף "חכימא דיהודאי" (כפי שכונה רבי חיים בפי כל) לנקוט בלשון פרוזאית פשוטה, ואפילו עממית לכאורה.
"להוי ידוע לכב' כי לאמיתו של דבר אינני רבה של העדה החרדית; ועל אף כל כובד המשמעות של התואר שהוכתרתי בו בעל כרחי, אינני אלא מעין "פורים רב", ותו לא"...
לא ירדתי לסוף דעתו.
אחרי הפסקה קלה, המשיך: "מה המשמעות והתפקיד של "פורים רב"?
בפרשבורג אצל מורי ורבי הכתב סופר זצ"ל, ולפניו אצל אביו הגדול רבן של כל בני הגולה, מרן החתם סופר זצ"ל, היה מוגדר תפקידו של הפורים רב כך: היות וביום הפורים נוהגים הרבנים ומורי ההוראה לשתות יותר מהרגלם, כפי שנפסק בשו"ע, חייב אדם לבסומי וכו'. אם כך מה יהיה אם אצל אחד מבני הקהילה תתעורר איזה שאלה הלכה למעשה, ולא יהיה ממי לשאול את השאלה, כי רובם ככולם שתויים ופסולים להורות?
להתגבר על הבעיה, הלכו ומינו את אחתד הת"ח שידיו רב לו בהלכות יום יום העלולות להתעורר ולעלות על הפרק, ופקדו עליו לקיים את מצות "עד דלא ידע" בשינה ולא בשתיה, ועטרו אותו בעטרת "הרבנות" כבר בי רב לחד יומא, בתואר המכובד "פורים רב", שמפיו יקבלו השואלים הוראה הלכה למעשה, ועל פיו ינהגו. וכפי אשר יורה כן יעשו. זהו מה שקבלנו מרבותינו על משמעות ה"פורים רב".
במקביל ובהשוואה, זהו בערך תפקידי, ומשמעות התואר שהוכתרתי בו בניגוד לרצוני, רק מתוך ציות לפקודת רבותי. והוא המשיך:
פרסום הצהרת בלפור והשתלטות ההסתדרות הציונית על כל שטחי החיים הציבוריים והקהילתיים, שיכרה את החושים ובילבלה את דעתם של רבים ושלמים מבין נושאי תארים ותפקידים רבניים. כמיהת העם לניצנוצי גאולה, סינוורה אותם לראות בתופעת הציונות המדינית, מעין אתחלתא דגאולה, תוך קהות חושים ואבדן שפיות בהבחנת הסכנה הציונית המרחפת על העם בציון.
אחרי אתנחתא קלה, כשהוא מתאמץ להתגבר על סערת רוחו המשיך רבי חיים בהרצאת השקפתו:
בחסדי החונן לאדם דעת, הנני ב"ה בדעה צלולה ובהכרה מפוכחת ובהירה, כי מעולם לא ריחפה סכנה לקיומנו, מאז היינו לעם, כסכנה הציונית, שניתקה עצמה ממורשת סיני ומכל מה שמקשר את עם ישראל לעברו, ולמה שנצטוה בהר סיני. אלו מראשי העם שמרוב להיטותם למקסמי-שוא של גאולת הגוף, תוך הפקרת הנשמה, נותנים יד לפושעים. ומתוך תמימות ושכרון החושים משמשים צינור וגורם מסייע למבצעי השמד ההמוניים, שמנהלת ההסתדרות הציונית, נגד שארית הפליטה ועם שרידי חרב, שנאחזים בכל כחם בשרשרת הדורות, מאז מעמד הר סיני ועד היום. ועל שאלתו של אחד מהמתחברים לכת הציונית, מדוע אין אני שמח עם הבשורה הגדולה של הצהרת בלפור עניתיו: "השכור תמה ומתפלא למה אין הפכח מתהולל יחד אתו בהשתוללותו בעת שכרותו. אינני שכור ולכן אינני יכול לשמוח" סיים הגאון את דבריו.
אע"פ שלא השגתי את מטרתי, ונסיוני לגשר בין שתי ההשקפות והשיטות לא עלה יפה, יצאתי מהפגישה בהרגשה טובה ומרגיעה, כי המחנה החרדי מונהג ע"י מנהיג שניחון בכל הסגולות שההשגחה מעניקה לדברי ומנהיגי הדור, בעיתות חירום ומצוקה.
הרצאת הדברים מפי הגאון הישיש , שחוצבו מתוך האמת הנצחית ודעת תורה צרופה וברורה- העניקו לי הבנה יותר מעמיקה וברורה העניקו לי הבנה יותר מעמיקה וברורה, על עמדתם והשקפתם של המנהיגים העומדים בראשי שני המחנות. (מתוך הספר "חכמת חיים" לנכד מרן הגרי"ח זוננפלד הר' שלמה זלמן זוננפלד)
