אם ישראל פוטרים עצמם משבועתם שלא למרוד באומות העולם לפרוק עול מלכיות מעליהם. אך כיון שהקב"ה השבע השביע את בני ישראל ואת האומות ובידו ליפרע למי שעובר על שבועתו אפילו שהאחד עבר על שבועתו השני חייב לקיים שבועתו , ועוד שאין תלויים זה בזה דהכא יכול האחד לקיים שבועתו בלא חבירו שלא בשביל שהאחר עשה שלא כהוגן הותר השני לעשות כמוהו בדבר שיכול לקיים , וכמו שמתבאר ממ"ש בי"ד שם. ועוד 

וכן כתב בפתח אברהם דף טז ע"ב וזה לשונו "ובזה יש לפרש ג"כ המשך הכתובים הלאה. אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפץ יעשה. באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה לא ירע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם . דהנה הנפקא מינה בין החיוב בשמירת פי מלך אוה"ע מצד הסברא להחיוב שמצד הדבור והשבועה הוא . דמצד הסברא בלבד. אזי אם השתעבדו בישראל יותר מדאי. היה עולה ע"ד מאן דהו שיש רשות למרוד . אבל מחמת צווי ד' ובפרט מחמת השבועה היא ודאי תכריע שאף אם משתעבדים יותר מדאי אסור למרוד . ואף דאיתא בכתובות שם דאחת מג' שבועות היא ג"כ שהשביע הקב"ה לאוה"ע שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. וא"כ במה שהיו משתעבדים בישראל יותר מדאי גם הם עברו על השבועה שהשביע הקב"ה להם מ"מ לא הוחלה ב זה השבועה שהשביע הקב"ה לישראל. ולא דמי למה דקי"ל ביו"ד ( סי' רל"ו ס"ו) בשנים שנשבעו זה לזה ועבר אחד על שבועתו השני פטור וא"צ התרה ע"ש . דשאני התם שנשבעו מעצמם זה לזה הוא דאמרינן דלא נשבע על דעת שחבירו יעבור על שבועתו והיא יקיים. אבל לא שייך לומר כן בשבועות הנ"ל שהקב"ה הטיל עליהם בע"ב ולא תלאם זה בזה" עכ"ל.

גם בשו"ת צרור החיים חלק קץ הימין מבאר בזה הרבה ואעתיק קצת מלשונו "אכן השבועה שאמרנו למעלה שהשביע ד' את ישראל בלי שום תנאי, שלא ימרודו באומות בכל עת גלותם, היא אשר אסרה את ידם לבלתי ירימו יד או רגל למרוד במצות המלך. ואם חמת מלאכי מות. ולפי שבאו ספרי המן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, לא היו רשאים להוציא חרב מתערה להציל את עצמם ולסמוך על הנס, כי אז הוסיפו חמת ה' עליהם בעברם על השבועה אשר השביעום, והיא לא תצלח. לכן היו טומנים ידיהם בצלחת לבלתי ימרודו במצות המלך. ולא הי' כחם אלא בפה, להרבות בתשובות וצומות ולבקש מד' שירבה להשיב אפו, והוא יגאלם מיד צריהם. וכאשר חסד א-ל הסב הגלגל וירד המן ומרדכי עלה, ואסתר בקשה מאת המלך להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא וכו', אמר המלך להם: ראו, שאת אשר הי' ביכולתי לעשות לכם, עשיתי, הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על עץ, ואתם ג"כ תכתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך, ר"ל כטוב בעיני חכמתכם, כי תדעו שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, ואם כן הפקודה הנכתבת ע"י המן בשמי ונחתם בטבעתי אין להשיב עוד, לכן תכתבו כטוב בעיני חכמתכם על דבר היהודים שיהי' להם להועיל. והמה בחכמתם וצדקתם כן עשו, שלא השיבו הספרים הראשונים כלל, אלא שבספרים הראשונים לא הי' כתוב רק שהמלך צוה להשמיד את היהודים, אבל לא צוה את היהודים שלא יעמדו על נפשם להציל את עצמם, אך היהודים היו יראים מחטוא לד' בהרימם יד נגד מצות המלך, ולכן לא הכינו את עצמם למלחמה כלל. ועל זה כתב מרדכי בפירוש בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, שהוא, ר"ל המלך, מרשה את היהודים להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד וכו' את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם; שדבר זה אינו מתנגד כלל לספרים הראשונים. וכיון שנתנה להם רשות מאת המלך לעמוד על נפשם, והיו יודעים שלא יהי' להם עון בדבר זה; לא חששו לבקש עוד מאת המלך עזר וסעד, אבל שמו באלקים כסלם, בטחו בישועתו, וישובו ויחיו העצמות היבשות, שבו ונתעודדו הלבבות הנרדמות, וילבשו חיל ויאזרו גבורה, ומי יתייצב לפני בני א-ל חי עת עיניהם אל אביהם שבשמים, ובימינם חרב נוקמת? - וכן הי' להם כי הפיל ד' חתת ומגור מסביב להם, יראו שונאימו ויבושו ויחגרו ממסגרותיהם, ומה נראתה השגחת השם ב"ה בזה, ועוצם נסיו ונפלאותיו בימי הגאולה האלו, כי מראשית, כל גויי הארץ קמו, ואין איש מכל  להשמידם, וישראל, כאשר אמרו חז"ל לא שלחו יד רק בזרע עמלק העמים אשר עלה על לבבם לעמוד לבני עמלק לעזרה, כי יראה ורעד יבא בם, ויתחבאו, ולא יראו החוצה. כן הוא ענין הכתובים בלי ספק, והוא פשוט ומקובל מאד ב"ה " עכ"ל.ובספר דברי שאול לבעל השואל ומשיב בפרשת שמות הביא דברי הצרור החיים האלו ושיבחם מאוד והוסיף וזה לשונו "כי באמת בני ישראל במצרים לרבויים וכו' א"כ הי' בידם ללחום בעד נפשם ובפרט אחרי כי עשו שונאיהם כרצונם ושחטו ק"נ ילדים בכל יום כדרשת חז"ל א"כ מה להם ולחייהם וכו' ורק כי היו אסורי התקוה כי יוסף אמר להם בעת מותו פקוד יפקוד אתכם והיינו כי לא יעשו דבר, רק שה' יפקוד אותם והם שמרו הצוואה הלז ולכך כשמת מלך מצרים לא לבם הלך להקהיל קהילות ולהמתיק סוד לעמוד על נפשם במלחמה רק צעקו אל ה'" .עכ"ל.

ובויואל משה מביא בזה עוד הרבה ראיות ומקורות לזה(זכות אבות מהר"ל אגרת תימן מדרשים, גם שהשבועות הם חלק מגזירת הגלות והשבועות מורות רק לענין העונש ואי אפשר כלל לדמות זה לענין שבועות בדיני שו"ע) ובסי' עה ""ואין צריך להרבות בזה ראיות כי הדבר פשוט דלאו הא בהא תליא ואין בזה אלא להסית ולהדיח לעבור על התורה הקדושה".