בזמננו אשר
הטרדות מרובות והעיון מועט, וכל מהלכי אדם וביתו נקבעים על פי רוב על ידי השפעת
הרחוב והשכנים וכיו"ב, מאד יש לדקדק על התחומים המבדילים בינינו לבין התועים,
כי בהעדרם בקל ידהרו המונים קימעא קימעא לתהום הפרוע. ומהתחומים היסודיים תופס
מקום חשוב ההשקפה על המדינה והממשלה, אשר התועים למיניהם רואים בזה איזו אתחלתא
דגאולה וכאילו יש כאן דבר של ממש, ואילו השקפתנו היא (כפי מה ששמעתי פעם ממרן
זללה"ה) [הכונה למרן החזו"א זצוק"ל] שבסוף גלותנו התגברה
הפורענות והננו בגלות הזה המר, לב מי לא יתפלץ למשמע אוזן, כי כופרים בכל יושבים
על כסא מלכות מדומה בפלטין של מלך ארצנו הקדושה, ועוברים על כל תרי"ג מצוות
ומחללים שם שמים בכל יום בגלוי ובפרהסיא לעיני השמש, ומעבירים יהודים תמימים על
דתם בכל מיני טצדקי ופיתויים ואונסים, ובאזני הגולה הדוויה בחוץ לארץ מפיחים רוחות
כוזבות על כמיהת הדורות כי אכן התחילה הגאולה, הלא תסמרנה שערות ראשנו למשמע כל
אלה, ואבן מקיר תזעק הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, האומרים לכבוש המלכה עמי בבית.
ובאמת הישיבה אתם היה צריך להיות נמנע בהחלט מצד האמונה הפשוטה, כמו שלא יתכן לאיש
מאמין להכנס בבתי עבודת כוכבים לשבת עם הכומרים המטיפים כפירה, וכל שכן עם ישראלים
אשר כידוע חטאם פוגם כבוד של מעלה הרבה יותר, אבל לדאבוננו נמצאים גם בין חוגנו
אנשים המסוגלים לכך. עצם ההכרזה קבל אחינו כי אנו מסתייגים מכל הענין ומתעלמים
ממנו, לא זו ממשלה יהודית ולא זו דרכנו, יש בה משום קדוש שם שמים ומשום הצבת תחום
באופן גדול אצל אנשי שלומנו, להבדיל בין קדש לחול, לדעת כי מלכנו אבינו שבשמים,
ואליו נקוה ונייחל וממנו תשועתנו, וכל אלו שוא ושקר וכחלום יעוף. ובר מין דין,
כאשר ידוע אם נרתמים לעגלתם הנה בהכרח שכל הקו שלנו סוטה מעט ממסלולו, לקרב מה
שרחקנו ולרחק מה שקרבנו, ובלי כל ספק יהווה הדבר גורם לרעה בתמונת הדור העתיד, אשר
יגדל בימי עלומיו בלי מחיצה מבדלת, ובהרמוניא שלימה של האומרים משה אמת ותורתו אמת
לאומרים אין תורה מן השמים ועוד ועוד, וגם רוממות הגאולה בגרונם.
ולפי האמור
אין כל הרווחים והתועליות שבעולם יכולים להכריע את הדבר, כי כל אלו סטיות כלליות
של כל הכלל כולו בארץ ובגולה, וגם יש כאן במדת מה אביזרייהו דכפירה, וגם הישיבה עם
כופרים היא למאמינים בלתי אפשרית ממש במציאות ולא יתכן דבר שיחייבו, וכל הרווחים
להגדיל תורה ולהאדירה אינם שוים בנזק הזה, ואין הקב"ה רוצה ברווחים אלו כלל
וכלל. ואם אמנם הכריעו החכמים שיחיו בעד ההליכה לבחירות, הכונה ברורה למען הודיע
כי רבים הברכים אשר לא כרעו לבעל, ולמען תת פתחון פה ללוחמי מלחמת הקדש בכל אתר
ואתר, וגם למען היות לחץ מועט על הכופרים בגזרותיהם, אבל להשתתף בממשלתם המושתתת
נגד תורתנו הקדושה ואשר עיקר ממשלתם חלק מן הכפירה, אין דבר בעולם שיתיר, ולא עוד
אלא שבשבתנו אתם אנו עוזרים לרופפים שבתוכנו להפיח רוח כזבים כי אכן יש ממש בממשלה
זו ובמעשיה, דבר אשר הוא טשטוש התחום הגדול הזה אשר גובל בינינו, ולא עוד אלא
שבהכרח עלינו להימנע מלדבר בגנותם, אשר זה מיסודות חינוכנו לפרסם החטאים ולגנותם,
וכל שכן שיש בזה אביזרייהו דעבודה זרה, של כחי ועוצם ידי, ועוד, וכל ההבטחות
והרווחים אינם שווים כלפי ההפסד היסודי של כל קדושת אנשי שלומנו לכל רוח היהדות
הנאמנה.
כתבתי מעט הניתן
ליכתב, ויותר ממה שכתוב כאן חרות על לוח לבנו, והרגשת הלב גם היא הלכה בדברים
אלו". (מכתבי התעוררות ממרן הגרח"ש
גריינימן זצוק"ל, חלק א' עמ' קטז' מכתב יב.)
מכתב
ממרן הגר"ש גריינימן לעוסק בצרכי ציבור (לאחר ששמע כי הלה מסתפק באשר להגשת
מועמדותו לתפקיד 'חבר כנסת' בכנסת המינים):
אהבתי
למע"כ שליט"א תמריצני להיות נדרש ללא שאלוני, כאשר שמעתי כאילו יש ספק
אם יציג את מועמדותו לבית המינים, וחפצתי להציג את רחשי לבבי בנידון.
מלבד
שהתועלת המקווה מזה היא קרובה לאפס, הנה עצם ההמצאות במקום שעיקרו ככל הגויים בית
ישראל ללא תורה וללא אמונה, היא משרה רוח טומאה על כל הנמצאים שם, גם ההתעסקות
התמידית עם הפורקים למיניהם, כאשר גם הסתכלות באדם רשע אסורה, בהכרח פוגמת את
הנפש, ובעוד כיום בית מע"כ שליט"א עם הצאצאים הוא ברום המעלה כאיש חסד
ועוסק בצרכי ציבור באמונה, ובהכרת הטוב מצד כל סוגי החרדים למיניהם, הנה ההמצאות במקום
הזה ובין הזדים הללו, בהכרח תעמיד את ביתו מחוץ לתחום לחלק מן החרדים באמת, גם
הצפיעים והצפיעות בבתי ספרם ירגישו שלא בנוח בין החברים כאשר יהיו מוחתמים בחותם
מלכות הזדון, על ידי ההשתייכות לשם.
ויותר ממה
שכתבתי לפניכם מורגש לכל איש אשר רוח בו, וחושבני שגם דעתכם כן, ובאתי רק לסייע
בידכם נגד הלחצים השונים בנידון.
ובעוד
ששום אדם כשר לא יהין לחשוב ח"ו להיות באיזה שהוא קשר עם המיסיונרים אפילו על
מנת להציל, כי אין לך בושה וחרפה גדולה מזו שיהא שם הללו נקרא עליו, הנה בממשלת
הזדון רבו המאמינים המתדפקים על דלתותיהם לזכות בכסא או חצי כסא משלהם, וכאילו יחשב
הדבר לכבוד, אוי לנו שכך עלתה בימינו, ואם כי לשם מחאה והפגנה כי עדיין רבבות
מאמינים קיימים, הסכימו רבותינו להשתתף בבחירות, הרי אין זה אלא לקרא בשם ד' כנגד
המשחיתים, אבל לא להשתתף אתם לקחת חבל בשלטונם, אלא להשתדל להציל מידיהם מה שניתן
להציל בכל דרך שהיא.
והנה מן
הראוי היה שעולם התורה לא יתיחס כלל למעשיהם לשלום או לאו, או לכל עניני האומות,
כי מה לנו ולהם, ומאז יסודם הפכו הישמעאלים לשונאינו, בעוד טרם קימת הציונים היו
היהודים בארצות הישמעאלים בכבוד ובשלוה, וכל הזדים על מפלגותיהם שוים בעקירת הדת,
ואין שום יתרון לאחת מהם על פני חברתה, ואמנם עד לפני כעשרים שנה לא היו בני התורה
מתעסקים בעניני הממשלה, ולא היו מתענינים במעשיהם, ורק הבעלי בתים היו בהם שתדלנים
כדרך שמשתדלים בממשלות הגויים במדינות העולם, וגם אנשי הממשל ידעו כי בני התורה
אינם עוסקים בפוליטיקה ועיסוקם שמירת המצוות וקיום התורה, והיו מכבדים אותם על כך.
ולא כן
בזמן האחרון שכל מגרעות המפלגות והפוליטיות חדרו לבית המדרש פנימה, ומפריעים
ללימוד התורה באופן גדול, וגם בהתאם לכך הפכה התיחסות הממשלה לעולם התורה כהתיחסות
למפלגה מן המפלגות על כל המגרעות. (מכתבי התעוררות, חלק א' עמ' קח'-קי' מכתב ח.)