ט"ז חשון ה'תשס"ו

עוד על ''תמיכת'' גדולי ישראל בציונות...



רבני הצה"ד מנסים להיאחז בכמה דמויות שהיו מוכרות מאד ובעלות משקל בעולם התורה של תקופת תחילת הציונות בכדי לנסות להציגן כתומכים בתנועת הציונות, אך ישנם כמה גורמים שצריכים להילקח בחשבון כשניגשים למקור כלשהו שכביכול יש בו משום ראיה לתמיכת גדולי ישראל בציונות. להלן נביא גורמים אלו ונסבירם.


א. תאריך המקור שבו מובאים דברי התמיכה- פעילות התנועה הציונית מתחלקת לשני כווני פעולה עיקריים:
1. תעמולה למען התנועה ומטרותיה במישור הרעיוני (פרסום מאמרים, פעילות תרבותית, הטפה רעיונית, יצירת מסגרות חינוך וכד') הכלכלי (גיוס תרומות, רתימת אנשים עשירים לתמיכה בתנועה) והמדיני (משא ומתן עם שליטי מדינות ועם אנשים בעלי עמדת מפתח במישור הפוליטי). בכוון זה (לבדו) עסקה התנועה הציונית החל מהקונגרס הראשון בבאזל בשנת התרנ"ז ועד כבוש א"י ע"י הבריטים בסוף מלחה"ע הראשונה יחד עם הצהרת בלפור.
2. הגשמה מעשית של מטרות התנועה (שבראשן המטרה המרכזית: הקמת מדינה עצמאית).


בכל הנוגע לפעילות בכיוון הראשון הנ"ל היה חשוב מאד לתנועה הציונית שהתעמולה שלה תכנס ללבם של כמה שיותר יהודים,  ובכללם יהודים רבים מאד שומרי תורה ומצוות המונהגים ע"י רבותיהם (שהגרעין הקשה יותר שלהם מבחינת התנועה הציונית היה האגף המזרח אירופאי שהיה שמרן ופחות פתוח לרעיונות חדשים ובמיוחד לכאלה שפורקי עול הם העומדים מאחוריהם). לתנועה הציונית היה ברור כי כדי לחדור ללבם של יהודים אלה חייבת התנועה לנקוט באמצעי זהירות בכל הקשור לפרסום מטרותיה האמיתיות כפי שהחלו לבוא כבר לידי ביטוי ב"מדינת היהודים" של הרצל, ולהציג בפניהם את מטרות התנועה באופן שלא יסתור את ההלכה היהודית, ואדרבה, ייתפס כמחזק שאיפות יהודיות בתכלית כמו למשל הערך החשוב של ישוב ארץ ישראל. כקרקע פוריה ביותר, וכבסיס חזק להפצת רעיונם שמשו דבריהם של גדולי הרבנים של חבת ציון  בנושא שבחה של מצות ישוב א"י . התנועה הציונית ידעה מחד גיסא לנצל היטב לצרכיה את דברי גאוני הדור הקודם (דוגמת הגר"צ הירש קלישר, הגר"א גוטמכר, הנצי"ב מוולוז'ין ועוד..) שהפליגו בגודל הענין של מצות ישוב א"י, ומאידך גיסא לנסות ליצור את הרושם כאילו מטרתה היא המשך יישום דברי הגאונים הנ"ל ותו לא.
תוצאת התעמולה הזו היתה שיהודים רבים הטו אוזן לרעיונותיה של התנועה וביניהם גם תלמידי חכמים שבהתחלה חשבו כי אכן זוהי כונתם ובשל כך תמכו בשיתוף פעולה (אם כי מסוייג ומותנה) כזה או אחר עם התנועה.


דוגמא מאלפת לדברים הנ"ל ניתן למצוא במכתב שכתב מרן האדר"ת  (רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים)  לאחיינו ומחותנו (הג"ר אליהו עקיבא רבינוביץ' אב"ד פלטובה) כתשובה לשאלתו: "האם להשתתף בקונגרס הציוני שייערך בבאזל"


וז"ל:
"בדבר אסיפת בזיל, אשר כת"ר ישאלני אם יסע לשם, ע"פ בחירת הציונים שבעירו הי"ו, לא ידעתי מה זו שאלה? אם תעודת מסע והוצאות הדרך תהיינה לו מדוע ימנע עצמו מאסיפה רבה וקדושה כזו, אשר יתאספו אחינו מכל כנפות הארץ להרים קרן ישראל. איני מהם ומהמונם לאמר שישועת ישראל על ידי תחבולות כאלה תהיה, אבל בכל זאת חלילה לנו להשליך דבריהם ועצותיהם אחרי גוני. יאמין לי כת"ר כי מדי דברי בזה, כמו עתה בעת כתיבתי, ימלאון עיני דמע גיל, וכבר החילותי לדרוש בשבת הגדול בדבר הזה, אשר אם אין מחשבותי כמחשבותם אבל בזה אני רואה דברי קודש חז"ל, בב"ר ריש פרשת וישלח, במה שכתוב שם: ה' פעמים דוד המלך מקים להקב"ה כו' והשיב לו אימתי אני קם לשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים כו' – הכונה היא: במצות פריקה וטעינה אין אחר מחויב אלא כשבעליו עמו, אבל אם אומר: "הואיל ועליך מצוה פרוק" אינו מחויב, כן הקב"ה כביכול, דוד מקימו והוא עומד מרחוק, אבל הכנסיה בעצמה מחויבת להתחיל. וזה שאמר לו: לכשתראה עניים נשדדים וכו', שבאמת כבר היה כמה פעמים כן, אלא שהכנסיה לא הרגישה בזה. ומי שבידו לעשות עשה עצמו כלא ראה, אבל "לכשתראה" אז עתה אקום!. הבאור נפלא ונחמד וכבר דרשתיו ברבים בשנות הפרעות לא עלינו, ואולם כבר זכה בזה הרה"צ המ"מ ר' נתן פרידלאנד זללה"ה והדפיסה בספרו "סלו סלו המסילה" וביוסף חן (מכל אלפי חובבי ציון מאז ועד היום לא קם כמוהו, לא יאומן כי יסופר מחשבות ומעשי האיש הזה, אשר ממש לא היה לו הסח הדעת גם רגע מדרכו זו, אני ידעתיו היטב ולמגנת לבי איש לא יזכור את המסכן הזה אשר ראוי היה שיודפסו ספריו להפיצם בכל גבולי ישראל).


ואני הוספתי שזהו באור דברי המדרש הנודע שהקב"ה אומר: "שובו אלי ואני אשוב אליכם" וכנסת ישראל משיבה: "השיבנו ה' אליך ונשובה" –והקב"ה א"ל: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".


אולי על זה הוא יסוד אסיפת בזיל, וכל מעשי חובבי ציון היא אשר הקב"ה אומר שובו אלי, שלא לשכוח כי גרים אנחנו וכי צריכים אנחנו לשוב לארצנו וכאשר התחלנו לעשות ולשוב, אם גם כחודה של מחט, יפתח הקב"ה פתחי ישועתו ויגמור בעדנו הכל.


ומה מתוק באור הרב רנ"פ הנ"ל שזה שאמר הכתוב: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" – אף שכל אחד מישראל יש לו ארץ מולדת ואנחנו בנים ועבדים נאמנים כל אחד למלכו ולארצו והיא ארץ אחוזתנו, בכל זאת עלינו חובה לתת גאולה לארצנו הקדושה, נפשנו ונשמתנו, בעד שארית הפליטה...


ואולם עיקר מטרת נסיעתו יהיה, שכל מעשיהם יהיו על טהרת הקודש, קדושת תורתנו הכתובה עם המסורה (וגם מנהגי ישראל תורה היא ובהררי קדש יסודתם) וחלילה לסור גם במלא נימא מדברי רז"ל הקדושים –ואם לא-לא תצלח! ורק אם נוכח ה' דרכיהם, אז ההתחלה היא משלנו, ואז יצא ה' לפניהם ויעשה הטוב לפנינו, וכיעודי הנביאים ורבותינו הק' ז"ל, אשר כל דבריהם לא ישובו ריקם.


ות"ל נתברך כבוד תורתו בפום ממלל רברבן, וגם בלב הוגה רעיונים נשגבים, ורוח אמיץ לבלי התבטל מאומה ממי שהוא, על כן יעמוד כצור לקיים דברי חז"ל, וה' יהי עמו בכל דרכיו"...ע"כ.


בבירור ניתן לראות כי האדר"ת חשב שתנועה זו היא המשך ישיר של הפעילות של חיבת ציון  ושאין ענינה כי אם פעילות לעידוד ישוב א"י  ולא מעבר לכך, ולא עוד אלא שהוא כותב בפירוש כי תמיכתו הינה  בתנאי מפורש שכל מעשיהם יהיו על טהרת הקדש, עפ"י תורתנו הכתובה והמסורה ומבלי לשנות אפילו מנהג ישראל כלשהו, ואם לא – לא תצלח וחלילה לשתף עמהם פעולה.


 הרב מפלטובה אכן נסע לאסיפה ועסק רבות בענין אך אח"כ כשנוכח שאין כונת הציונים לקבל את מרותם של הרבנים (אלא אדרבה להיפך לכפוף את הרבנים למטרותיהם ולהשתמש בהם לעטיפת רעיונם באצטלא דרבנן) הפך לאחד מגדולי מתנגדי הציונות ואף יסד את מה שהפך אח"כ לצורת המחאה הגדולה ביותר של גדולי ישראל נגד הציונות הלא הוא הירחון התורני המפורסם "הפלס" שיצא במשך חמש שנים מידי חודש בחודשו בשנים תרס"א-תרס"ה ושִמֵש שופרם של גדולי ישראל להבעת דעת תורה צרופה כנגד הציונות המתפשטת.


גם מרן האדר"ת שינה דעתו לגמרי משנוכח לדעת מהי כונתם האמיתית של העומדים בראש התנועה כמו שניתן לראות בספרו "עובר אורח" [עמ' רמו'] שם מובא מכתבו וז"ל: "ביום א' בהעלותך היה אצלי הרב ר' אברהם יצחק הכהן האב"ד קהילת קארעליץ נ"י [ורב בפיאסצנה] ובאחד השיחים אמר מה שביאר מאמר חז"ל בפסחים [פח' א'] גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ וכתיב ויהי וכו', וצריך ביאור במה שוו זה לזה. ומשום דיש לדקדק דמאי טעמא נקט דווקא ליום שנבראו בו שמים וארץ, והרי בהגזירה שווה נוכל ללמוד לכל מעשי ששת ימי בראשית כמו מעשה יום הראשון. אבל הכוונה על פי מה שכתבו המפרשים דבריאת יום הראשון היתה יש מאין, אבל אחר שכבר נבראו השמים והארץ, והיינו השמים עם תולדותיהם וכן הארץ, א"כ שאר כל ימי בראשית היתה בריאתם יש מיש, ולא מאין, וא"כ אתי שפיר דהיינו דקמ"ל הגזירה שווה שגם קיבוץ הגלויות יהיה יש מאין, ולא יש מיש כשיטת הטועים בזה כהציונים המרעישים ארץ ומלואה ונכון. וכבר אמרתי עליהם שזהו שאמר דניאל בסימן י"א [פסוק י"ד] ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו, וה' יתברך שמו בחסדו וברחמיו יראנו בישועתו נפלאות כהבטחתו ע"י עבדיו הנאמנים".


וכן הביא שם [ב"עובר אורח" עמ' קעט'] מה ששמע מהגאון בעל "ערוך השלחן"  וז"ל: "ביום ג' חוקת שמעתי מידיד נפשי הגאון מורנו ר' יחיאל מיכל [הלוי] עפשטיין נ"י הגאון אב"ד קהילת נאווארדאק [בעל ערוך השלחן] במה שכתוב [ישעיהו פרק נ"א פס' א']: "הביטו אל צור חוצבתם, שרצה לומר נגד האומרים שגאולת ארץ ישראל תהיה רק בדרך הטבע, שזה אינו, כמו כל לידת הבנים של אברהם אבינו ושרה שהיו רק בדרך נס כדאמרו חז"ל".


ובספר "דת הציונות" כבר הבאנו שכשהגיע המנהיג הציוני אושיסקין לא"י כדי לעשות תעמולה לשקל הציוני יצאו בכרוז נגדו מרן הגר"ש סלנט יחד עם מרן האדר"ת ואסרו לרכוש את ה"שקל הציוני" ואוסישקין עזב את ירושלים במפח נפש.


דוגמא נוספת: רבני הצה"ד מתפארים תמיד בעובדה שהגאון רבי שמואל מוהליבר שלח מכתב ברכה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל ומשתמשים בכך כ"עדות" לתמיכת הגר"ש מוהליבר בציונות. אך המעיין במכתבו יראה כי לאחר שהוא מדבר בו על חשיבות מצות ישוב א"י הוא מסיים במשפט הבא השולל כל אפשרות לטענה כי תמך בתנועה הציונית ומטרותיה: "יסוד חבת ציון הוא לנצור את התורה כלה כפי שהיא מורשה לנו דור דור בלי כל גרעון ותוספת"  [עפ"י פרוטוקול הקונגרס, "ודע מה שתשיב", הר' צבי וינמן, הוצ' ותיקין, ירושלים, התשנ"ח]


ב. תוכן הדברים  התומכים-  כפי שראינו בדוגמאות לעיל מדברי מרן האדר"ת, ודברי הגאון ר"ש מוהליבר תמיכתם היתה רק בעסקנות על טהרת הקדש למען א"י ובתנאי שתהיה לכל אורך הדרך על פי התורה הקדושה.


לכן, כששומעים על שמות שונים של גדולי ישראל שתמכו בציונות יש לראות את דבריהם המקוריים ככתבם וכלשונם ולא להסתפק ב"רשימה שמית" של תומכים. כשמגיעים לדברים המקוריים רואים כי תמיכתם היתה בדיוק כמו תמיכתם של מרן האדר"ת והגר"ש מוהליבר, דהיינו- תמיכה בקיום מצות ישוב א"י עפ"י התורה והתנגדות נחרצת לכל מהלך שלא יהיה עפ"י התורה.


היחיד שאפשר לראות בדבריו, בכתביו, ובמעשיו, תמיכה [וגם היא מסוייגת] בתנועה הציונית גם לאחר שנתגלה ברבים זדון לבם של מנהיגיה ורוב חבריה, וגם לאחר שמעשיהם הוכיחו על זדון לבם, והראו לכל עד כמה עמוקה וחמורה הסכנה הנשקפת ליהדות ממימוש שאיפותיהם הוא הראי"ה קוק, והתנגדותם הנחרצת של גדולי הדור בדורו כלפי שיטתו זאת בעיקר בהיותה נוגדת יסודות ברורים בהלכה ומטשטשת את הגבולות הברורים בין קדש לחול ובין טמא לטהור [ גבולות שהראי"ה קוק עצמו עמד עליהם שנים קודם לכן במאמרו "אפיקים בנגב" ובעוד מקומות] ידועה ומפורסמת. [ראה באריכות בפרק אודות הראי"ה קוק בספר "מרא דארעא ישראל", חלק ב' מנחם מענדל גערליץ, ירושלים, התשס"ג.].


ג.  הסכנה והנזק שבהתנגדות גלויה לציונות- עוד דבר שצריך לקחתו בחשבון הוא העובדה שרבים מגדולי ישראל בדור שבו הציצה התנועה הציונית לאויר העולם היו מלבד היותם קברניטי עולם התורה שבדור, גם מנהיגי קהילות יהודיות, לרוב קהילות חשובות ומרכזיות, וכיון שרבים מעמי הארץ וגם לא מעט יהודים כשרים ותמימים נמשכו אחר מתק שפתיהם של תעמולני התנועה הציונית ודרשניה [שרבים מהם היו בעלי אצטלא דרבנן] ונפלו ברשתם, הרי היה חשש שהתנגדות גלויה מצד גדולי ישראל תבעיר בקהילותיהם את אש המחלוקת ההורסת כל חלקה טובה ומסוכנת ביותר בכל מה שקשור לניהול החיים היהודיים בקהילה, דבר שגרם לחלק מגדולי ישראל שלא לצאת במחאה גלויה [זאת מלבד גדולים שלמרות התנגדותם הנחרצת סברו בתחילת פריחתה של הציונות באופן עקרוני שמחאה גלויה תזיק יותר מאשר תועיל ותסייע בידי הציונים כמו למשל מרן ה"חפץ חיים".]. טעם נוסף הוא החשש מפני סכנה נוספת והיא- המלשינות לשלטונות הגויים- נשק שהציונים הפעילו בכל עת נגד מקורות התנגדות בכלל וגדולי ישראל בפרט, וכמו שמספר תלמידו המובהק של מרן ה"אבני נזר" [רבי צבי יהודה הלוי מאמלאק מקאליש] בספרו "אביר הרועים" [תולדות מרן ה"אבני נזר", חלק ב', עמ' ס"ד, אות ש"ל] שלאחר שמרן ה"אבני נזר" [האדמו"ר מסאכאטשאב] סרב לקבל בביתו משלחת של רבני ה"מזרחי" בראשות הרב יעקב יצחק ריינס כדי שלא יווצר אפילו נדנוד של ספק שמסכים ולו במשהו עם דעתם מיד החלו לרודפו וז"ל: "ואחר מעשה הזו התחילו המשמאילים גם בסאכאטשאב, לרדוף את רבינו הקדוש זצ"ל בכל מיני מסירות ורדיפות, עד כי הסגירו מטעם הרשות את בית המדרש שלו, וגם ענשו אותו בכסף מלא על מה שמצאו אותו לומד עם התלמידים בני הישיבה בלי רשיון הממשלה, עד שכשלמד עם התלמידים סגרו הפתחים עם החלונות, ולא עוד אלא פעלו מטעם הרשות להתפטרו מהרבנות"..ע"כ.


 רבני הצה"ד נצלו את שתיקתם של גדולי ישראל או מעשים כאלה או אחרים שהמקור להם הוא חשש סכנה או חשש מחלוקת כדי להראות כביכול על תמיכתם או לכל הפחות אי-התנגדותם לתנועה הציונית. [וכמו שכותב הרצי"ה קוק במכתב: "בחוברת "אור לישרים" נגד השיטה הציונית- רבם של ישראל החפץ חיים זצ"ל לא השתתף בה..." ע"כ. [הצופה, י' באייר, התשל"ח]. כלומר: העובדה שמרן החפץ חיים לא הביע מחאה גלויה נגד הציונות מספיקה כדי להצביע על כך ש"איננו מתנגד" וזאת למרות שדעתו נגד הציונות ידועה ומפורסמת לכל בר בי רב דחד יומא הן בדברים שכתב, הן בדברים שאמר במפורש בכנוסי מועצת גדולי התורה של אגו"י ובהזדמנויות אחרות, והן ע"י מה שפרסם הגדול והמובהק שבתלמידיו מרן הגר"א וסרמן הי"ד.].


נוכחותו של בעל ה"חשק שלמה" בקבלת פנים שנערכה להרצל בוילנא שבהחלט יכולה להתפרש כצעד למניעת מחלוקת בקהילה או כזהירות מפני תגובה חריפה של הציונים אם יתנגד להופיע, הופכת לתמיכה מובהקת בציונות , ולעדות על קבלת "מלכותו" של הרצל...


לקיחת  כל הגורמים הנ"ל בחשבון כשניגשים לכל מקור בדבריהם של גדולי ישראל ביחס לציונות וה"מזרחי" תסביר לכל מבקש אמת עד כמה נכונים ואמיתיים דברי מרן הגאון הגדול בעל "ערוך השלחן" [רבי יחיאל מיכל עפשטיין, גאב"ד נובהרדוק] אודות תמיכת רבנים בציונות וז"ל:


"וביותר אוי נא לנו כי דת תורתנו הקדושה הולכת הלוך וירוד באופן שאין לשער, וביותר אחרי שנתפשטה לדאבון לבבינו החברה הזעומה המכונים "ציונים", ועליהם נאמר ציון במר תבכה הם הם כיבו אש דת קדשנו ומקדשים ומטהרים ראשי פורקי עול כידוע לדאבון לבבינו וגם החדשים המזרחים לא טובים מהמערבים הישנים וארס נחש במקומו עומד, ואם כי תודות לד' כל גדולי ישראל מגלים ערות החברה ההיא [היינו ה"מזרחי" יואל אלחנן.] על כל זה תופסים מעמי הארץ רבים, מפני שלמראית העין אומרים שהמה יגדרו הפרצות ושועלים קטנים מחבלים כרם ד' צבאות...מאלה וכאלה באמת רפו ידינו ונחבל רוחינו וכו'.. הכלל: כל ירא אלקים באמת בורח מפני הציונים המזרחים כבורח מפני האש- אך אלו העומדים על שתי הסעיפים נמשכו אחריהם ואין בהם רבנים זולת המעטים שיסדוה לפי דעתם המשובשה. הרבה יש לדבר בזה אך לא יספיקם הגליון" ע"כ. ["הפלס", כסלו תרס"ה, דף קלט'. "תל תלפיות", חצי חשון תרס"ה.].




למאמר זה התפרסמו 3 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  מאמר יפה אם כי מלא הנחות שלא מבוססות   כ"א חשון
כתבת: "נוכחותו של בעל ה"חשק שלמה" בקבלת פנים שנערכה להרצל בוילנא שבהחלט יכולה להתפרש כצעד למניעת מחלוקת בקהילה או כזהירות מפני תגובה חריפה של הציונים אם יתנגד להופיע, הופכת לתמיכה מובהקת בציונות , ולעדות על קבלת "מלכותו" של הרצל..."
כלומר יכולה להתפרש, אבל מצד שני יכולה גם להתפרש כתמיכה בציונות, כלומר עד שלא נראה שכתב במפורש כנגד הציונות לא נדע מה חשב ומי לנו ערב שהפירוש שלך נכון?
אבל זאת סתם הערה קטנונית שהרי אתה תמיד "יודע כל" (כלומר יודע איך לפרש מעשיהם של רבנים)...
משיהו  
2.  אין תמיכה   י"ג כסלו
בס"ד

עובדה היא, שהרב ישראל-מאיר הכהן מראדין הוא החפץ חיים מחבר ספר "משנה ברורה" התנגד נחרצות לכל המהלך החילוני בנוגע לשיבת ציון כל-שכן שתוף פעולה כלשהו.
אדם זה שהיה רבן של כל בני הגולה, בודאי דעתו מכריעה פי עשרת מונים מכל רב אחר.
מה גם, שהציונות היא בעיקר אשכנזית והיא מחוייבת לשמוע לגדולי ישראל האשכנזים ואם היא בוחרת להתעלם מגדול שכזה, יש כאן מבזה רבו המובהק (מישהו מכיר, אדם ירא שמים אמיתי שמתעלם מדברי ה"משנה ברורה" באו"ח?!).
בנוסף, אף אחד לא יחשוד בח"ח בחוסר אהבת ישראל... (דהיינו לפרש את התנגדותו כאי אהבת ישראל).

על כל פנים, אין הנחות מדובר בעובדות.

רק מי שבוחר להחניף לשלטון החילוני יעשה הכל כדי להתאים את התוה"ק למדינה הנהדרת שלו...
"והוא רחום יכפר עון".
עדו  מצפון-דרום, חדרה
3.  ג. הסכנה והנזק שבהתנגדות גלויה לציונות   י"ח טבת
עד כמה נכונים ואמיתיים דברי מרן הגאון הגדול בעל "ערוך השלחן" [רבי יחיאל מיכל עפשטיין, גאב"ד נובהרדוק]

יהודה ירקוני  מברוקלין