כ"ו תמוז ה'תשס"ח

היכן לבנות את הטעמפל של הרצל- מכתב הראי"ה קוק ל"רב" חיים הירשנזון




בשנת (תרנ"ו 1896למנינם) הוציא תיאודור הרצל לאור את החוברת "מדינת היהודים" ובה תכנית מסודרת שעלתה ברעיונותיו לפתרון בעית האנטישמיות ע"י ריכוז היהודים בטריטוריה עצמאית ושלטון מדיני משלהם.


החוברת הובילה ללידתה של התנועה הציונית ולהעמדתו של תיאודור הרצל בראשה.


כשש שנים לאחר מכן (תרס"ב 1902למנינם) פרסם הרצל רומן בשם אלטנוילנד ובו מפורטות הזיותיו הדמיוניות של הרצל לגבי העתיד האוטופי הצפוי במדינת היהודים לכשיצליחו ראשי התנועה הציונית להגשים את שאיפותיו של הרצל. ברומן, בולטת המגמה התעמולתית של התנועה הציונית בראשית ימיה לפנות לכל סוגי האוכלוסיה כדי לרתמם לעגלת הציונות ומטרותיה וניכר שהיא באה להראות כי עתידה של מדינת היהודים טוב לכולם: מומרים וכופרים בעיקר, חרדים, מתבוללים, וגויים. הרצל מתאר הסבת משפחה יהודית לשלחן ליל הסדר אך גם כמרים נוצריים נמנים סביב שלחן הסדר. וכיון שגם לדתיים רוצה הרצל לחדור הרי שאי אפשר לתאר עבורם עתיד אוטופי ללא בנין בית המקדש ובפרק המדבר על ירושלים מתואר בית המקדש (לא זה של התורה כמובן אלא זה שהרצל האתאיסט ראה בהזיותיו דהיינו בית כנסת גדול המכנס אליו את כל העדות והנוסחאות) הנבנה מחדש על הר הבית.


בשנת תרפ"ד שולח אדם בשם הר' חיים הירשנזון מכתב לראי"ה קוק ובו הוא כותב לו כי לפי עיונו בסוגיית מקום המקדש נראה לו כי ההלכה בענין כניסה למקדש בזמן הזה היא כהראב"ד ולכן אין איסור כניסה לביהמ"ק ואם כן נוכל לקיים את חזיונו של הרצל ב"אלטנוילנד" ולבנות את המקדש בהר הבית.


הוא מקבל מהראי"ה קוק תשובה שלא נכנסה ע"י תלמידי הראי"ה לאגרותיו אבל חיים הירשנזון כן הכניסה ואף פתח עמה את חלק "חליפת המכתבים" של ספרו "מלכי בקדש (חלק ד') הכותב לו בין השאר:


אמנם בענין מקום המקדש דעתי רחוקה מדעת כת"ר. לעניות דעתי אין בידינו להכריע זה הספק של מחלוקת הראשונים והדבר נשאר בספק של כרת וחיוב אשם תלוי נמי איכא לפחות למאן דאמר דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות. ויותר מסתבר לומר שגם להראב"ד איכא איסור תורה אלא דכרת דאת מקדש ה' טמא לא שייך כשאין מקדש , אבל לאו דלא יטמא את מחניהם איכא , למאן דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבוא. ואפילו אם נאמר דהראב"ד סבירא ליה דלאו נמי ליכא מכ"מ איסור דרבנן ודאי איכא ולא ניתן לחשוב שבענין תרומות ומעשרות ישאירו חיוב דרבן בדבר שהוא משום קדושה קלה ולענין קדושת המקדש יתירו מאד אם יכנסו בהמון טמאים בכסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו לגמרי וטבל במיתה ומקדש בכרת דחמירא ממיתה וגם דאבון לב גדול וכמה פועל ההרגל וראוי לגזור כעין הגזרה של יום הנף מהרה יבנה המקדש וכה"ג, ולענין כבוד' האומה לעניות דעתי יותר היה כבוד הכלל ניכר אם נשתדל שימסרו בידינו בדרך קנין החצרות הסמוכות להכותל הקדוש פעיה"ק ועל מקומם נבנה סמוך ממש לכותל בית הכנסת אחת גדולה ומפוארת מאד בכל פאר והידור וכל אותן התיקונים שמציע כת"ר להיות ערוכים לשירה ולזמרת קדש יהי בה, והיא תהיה מונהגת עפ"י הסכמת רוב רבני ישראל בדרך מוסכם לכללות האומה למעלה מכל חילוק של נסח ומנהג מפלגתי והבית הזה יהיה לנו לעד שאנו חזקים בציפיית ישועה עליונה שתבא ושיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ע"י גלוי כבוד ה' ואור משיח צדקנו וזה יְתָמֵם חזיונו של הרצל ב"אלט ניי לנד" על דבר הטעמפיל שלא יעמוד במקום המקדש ממש והוא כניבא ולא ידע מה ניבא כי בית כזה צריך להיות דומה סמוך למקום המקדש עד יופיע ה' בכבודו ויקוים כל דברו הטוב על עמו ועל עולמו אשר ביד נביאי האמת והצדק".


 כלומר, ודאי שצריך להתייחס אל הזיותיו של הרצל ברצינות עד כדי דיון הלכתי איפה לשים את הטעמפל המופיע במחזה אלטנוילנד והזיותיו הבדויות והדמיוניות של הרצל הן לא פחות מאשר "ניבא ולא ידע מה ניבא" ובבחינת "חזון" שעל רבני ישראל לדון כיצד יִתָמֵם (דהיינו יבוא לידי גמר מעשי). כל הספק הוא אם נשים את הטעמפל של הרצל במקום המקדש או נגד מקום המקדש. ממש סוגיא הלכתית סבוכה...


יצויין כי למקור זה הופנינו בביקור שערכנו לאחרונה אצל אחד מגדולי ראשי הישיבות בארה"ק בסוגיית הראי"ה קוק (אישיותו, כתביו,פעולותיו, התיחסות גדולי ישראל אליו, גישתו, תלמידיו)בין היתר ספרנו לו כי יצאו עוררין כנגדנו באשר לעצם ההתעסקות בסוגיה זו וכי מושמעת נגדנו לא פעם הטענה: "מי שמך לדבר על הראי"ה קוק". ראש הישיבה השיב: אדרבה, שהם ידברו! וספר לנו כי קבל פעם מתנה ממישהו את הספר "מלכי בקדש" הנ"ל (של חיים הירשנזון) וזרק אותו לגניזה בגלל דברי האפיקורסות שיש בו יחד עם דברי תורה [ואמר שהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד כבר הרחיק את המחבר [חיים הירשנזון] שהיה בעל דעות אפיקורסיות]. ראש הישיבה הוסיף ואמר: "אלה שאומרים שאסור לדבר[אודות הראי"ה קוק] שיגידו איך צריך להתייחס לאדם שמפלפל איפה לשים את הטעמפל של הרצל...


 אגב, מעריצי הר' קוק המוציאים לאור את אגרותיו הבינו כנראה כי דבריו אודות הרצל מוזרים וחסרי יסוד וכי הם אינם מוסיפים כבוד לכותבם. אי לכך הם פשוט מחקו  מן האגרת [ראה אגרות הראי"ה חלק ד' אגרת תתקצ"ד] את כל ההתיחסות של הר' קוק להרצל





 











 




למאמר זה התפרסמו 3 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  דבריך לא מובנים   כ"ו אייר
אם כונתך דלשון מרן נרב בניבא ולא ידע מה ניבא שכיביכול הרצל היה נבאי אזי ראה ברבינו אליהו מזרחי חומש במדבר פרק יו"ד פסוק כ"ט שזה נוהג אפילו בהדיוטות עיין שם.
מלאך  ממרכז
2.  רומן, דמיון וכרגיל - הצה"ד הופכת למציאות   י"ב אלול
איני יודע אם לבכות או לצחוק או אם לבכות ולצחוק אבל גם אז צץ לי הספק אם לצחוק ואז לבכות או שצריך קודם לבכות ואז לצחוק. לא יאומן כי יסופר! הכופרים כותבים דמיונות והציונות הדתית ממהרת למצוא 'מקורות' לדברי הדימיון עד כדי שרבם הנערץ הראי"ה קוק "מבזבז" את זמנו על הבלים כאלה!
מאמר חזק ביותר, ראוי להביא מאמרים נוספים בסגנון לראות את גדולתו בתורה של הראי"ה קוק ז"ל בשיא תפארתה!
ניב  מצפונית לנתניה, חדרה
3.  תשובה למלאך   ד' שבט
ההתמקדות היא לאו דוקא במלים "ניבא ולא ידע מה ניבא" אלא בעצם ההתיחסות לרומן דמיוני של אתאיסט כמו הרצל כאל "חזיון" שצריך לתממו (דהיינו להביאו לידי גמר בשלימות) וכאל נושא בעל חשיבות שרבני ישראל צריכים לשאת ולתת לגביו כיצד להוציאו מן הכח אל הפועל. ולשם המחשה, כיצד היית מתייחס למשא ומתן הלכתי בין רבנים העוסק בשאלת היתר לחלל שבת כדי להציל את כיפה אדומה מן הזאב??

בברכה, יואל.
יואל אלחנן