כ"ח אייר ה'תשס"ח

אמירת הלל ביום ירושלים- דעת מרן ה"מנחת יצחק"- רבי יצחק יעקב וייס זצוק"ל ראב"ד ירושלים



בענין שלא לומר הלל ביום השנה להצלחה במלחמה



בס"ד, ירושלים, כסלו שנת השביעית תשמ"ז לפ"ק.


כאשר לדאבונינו יש מדלת העם אשר בהגיע ימי חגם אשר בדו מלבם יאמרו הלל בברכה לפי הוראת רבניהם, וכן יש המבטלים מדי שנה בבוא יום אידם הלכות קבועות מימי הספירה המפורשים בשו"ע.


ע"כ נתתי ללבי להדפיס אידרא בירור הלכה מקיף שערכתי בס"ד בשנת תשכ"ח בשעתו כאשר רב א' פירסם והדפיס פסק הלכה שביום השנה למלחמה יאמרו הלל בברכה, ובימים ההם מי יודע אם לא היו נגררים אנשים תמימים אחר הרעיון המטעה הזה, לולי חסדי ד' שהותיר לנו את רבה"ק מסאטמאר זי"ע אשר כרועה נאמן השמיע את דבר ד' ללא חת, בספרו הקדוש "על הגאולה ועל התמורה" שכתב רבינו הקדוש בזמן ההוא, להאיר עינינו בדבריו הקדושים החוצבים להבות אש.


ועל נידון האמור כותב רבה"ק בספרו שם (אות ל"ד עמוד ע"א מהנדפס) וזל"ק: ומכש"כ המהללים נסי הרשעים ואפילו אם כוונתם לשבח להבורא יתברך, ה"ה מכחישים וכופרים ביכלתו ית' לעשות נסים נגלים אמיתיים, ואומרים בגלוי שכזה כן זה, וכן היו גם נסי יצי"מ, והלוא הם מכחישים בנסי השי"ת והוא כפירה גמורה רח"ל, ומכש"כ אלו שאומרים בפירוש על נסים אלו שהם כנסים של יצי"מ, היש לך כפירה גדולה מזו וכו', ובעל העקרים פי' הפסוק אשר יומרוך למזימה, ותו"ד שהרשעים מגדילים שמו ית' וכוונתם למזימה, וכמו שתי' דרכם של עובדי ע"ז הקדמונים שאמרו גדול ד' ואין כבודו להשגיח בתחתונים עיי"ש, וכמו כן אלו המגדילים נמי הצלחת הרשעים, השבח הזה הוא למזימה ולהכעיס אותו ית' עכלה"ק.


ואני כאשר ראיתי בעני עמי חשבתי דאם לא נברר שכל דבריו של אותו רב בדוים, אפילו לפי שיטתו דהי' נס, - ברבות הימים הרבה יגררו אחרי פסק זה, ולכן בעז"ה כתבתי אז הקונטרס דלהלן לבאר באר היטב שכל דבריו מופרכים מעיקרא, ואין להם שום יסוד, וממילא בנפול היסוד נפל הבנין, והעליתי בעז"ה יסוד חזק לדברי רבה"ק נ"ע שאמירת הלל בחגים אשר בדו מלבם כנ"ל, אין זה מברך אלא מנאץ ר"ל, ודבר זה יש בה ג"כ עון ברכות לבטלות.


ועוד מכשול גדול שראיתי בפסק הנ"ל, שבאם יתקבל ח"ו בקל יכולים אנשים מקטני אמנה לבוא עקב זה להכחשה גמורה באחד מעיקרי האמונה ה"ה ביאת משיח צדקנו ב"ב, והאחרון הכביד, דאם יש כח ברבנים להוסיף ימים טובים, ה"נ יאמרו שיש בכחם לבטל יו"ט, כגון יו"ט שני של גליות, וכיב"ז, ר"ל.


ובעזה"י דברי עשאו רושם גדול ונתבטל דברי הרב הנ"ל, אפילו לפי שיטתו.


הנה עיקר היסוד, בנוי על דברי הש"ס (מגילה די"ד ע"ב), דדרשו ק"ו לחיוב קריאת מגילה, ומה מעבדות לחירות אומרין שירה, ממיתה לחיים לא כש"כ, ופריך א"ה הלל נמי נימא, ויש ג' תירוצים, רבי יצחק אומר שמפני שאין אומרין הלל על נס שבחו"ל, ור"נ אומר קרייתא זו הלילא, ורבא אומר בשלמא התם הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה וכו', אכתי עבדי אחשורוש אנן, ובנד"ר יש לומר הלל לכל הג' טעמים, כי הנס היה בא"י, ואין לנו מגילה לקרות, ואין על ארץ ישראל כל עול של ממשלה זרה עכת"ד.


ותימא תימא אקרא על פסק זה, שבנוי על ראיה הנ"ל, במקום שאפילו אם נניח שק"ו הנ"ל, ניתן לדון מעצמנו, הרי שאני נדון דידן בכמה חילוקים מהמלמד, דשם היה הנס לכל ישראל, וכאן אף אם נקרא נס היה רק לאחינו שבא"י, ובכה"ג אף לאותן שהיה להם הנס, אין לומר הלל, וכדס"ל להבה"ג ותוס' דלהלן, בתקנת הנביאים כמו שיתבאר לפנינו, עכ"פ אותן שלא היו באותו הנס, אין לומר, וביותר אותן בחו"ל, דאכתי עבדי אחשורוש גם לשיטתו, א"א לומר הללו עבדי ד', וגם יש לדון, דהיכא דרוב ישראל אכתי עבדי אחשורוש הם, גם אותן המקצת שאינם לשיטתו, אין יכולים לומר הללו עבדי ד', וכ"ז לשיטת הרב הנ"ל, אבל באמת יש לדון אף בנוגע לארץ ישראל עצמו דאיך יקרא שאין עליהם עול של ממשלה זרה, היכא דרוב בני המדינה, וכמעט כל העומדים בראשה, אינם שומרים תורה ומצות, ועי' פמ"ג (א"א רס"י תקס"א), ועי' בת' חת"ס (או"ח סי' קצ"ב) דדייק דטרם גאולה העתידה אכתי עבדי אחשורוש אנן עיי"ש.


וביותר כפי מש"כ רבינו הקדוש זצ"ל שכל עצם הקמת המדינה, היא כפירה גמורה בביאת המשיח. וזהו נגד התורה, בהעברה על שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות ולא ידחקו את הקץ. כאשר מבואר היטב בספה"ק ויואל משה עיי"ש.


אמנם גם בלתי כל הנ"ל, וגם בנסים גלויים ממש, עי' בס' יערות דבש, הובא בהג' יד יוסף שעה"ג עין יעקב (מגילה) שם והבן, מ"מ אין לומר הלל ביום השנה, מצד הלכה, וכי זה הנס הראשון שנעשה חוץ מחנוכה ופורים, מלפניהם ולאחריהם, ולא תקנו לומר הלל, ואם הראשונים כמלאכים וכו', ואיך יעלה על הדעת לומר כן אנחנו אזובי קיר כנגדם.


ואם נעיין טובא, יש ראיה מדברי הש"ס להיפוך מפסק הנ"נ, ממה דתלה קושיא הנ"ל ר' חייא בר אבין אמר ריב"ק, ומה מעבדות לחירות אומרים שירה ממות לחיים על אחת כמה וכמה, פריך "אי הכי" הלל נמי נימא וכו', ואמאי לא פריך בלא זה, דלמה לא נימא הלל, לפי מה דאיתא (בפסחים דקי"ז ע"א), נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה שלא תבוא עליהם לישראל, וכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן עכ"ל, ופי' רש"י שם, על כל צרה שלא תבוא עליהן וכו', כגון חנוכה עיי"ש, וכן ברש"י (תענית דכ"ח ע"ב ד"ה מנהג) כתב בזה"ל: אבל הלל דחנוכה, כגון באחד בטבת ודאי דחי, דכיון דנביאים תקנוהו שיהא אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל וכו' כשנגאלין אומרים אותו על גאולתן כדאורייתא דמי עכ"ל, וא"כ גם פורים בכלל, וכמו דאיתא בש"ס (ערכין ד"י ע"ב), אחרי דפריך והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר, ומשני משום ניסא, פריך, פורים דאיכא ניסא לימא עוי"ש, ש"מ דתרווייהו דמו להדדי, דצריך לומר משום ניסא, וא"כ קשה, מ"ש דתלי הש"ס (במגילה) קושייתו ב"אי הכי", דאף בלתי הק"ו, דאמר שם מקודם, יש לפרוך, דלימא משום ניסא, - וגם בהש"ס (דערכין) הנ"ל, קשה, על פרכת הש"ס, והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר כנ"ל, וכי לא ידע המקשן מתקנת הנביאים, ואם לא ידע, היה צריך התרצן לפרש, דהוי משום תקנת הנביאים כנ"ל.


והנראה בזה, בהקדם, מה דאיתא בש"ס (דפסחים) שם, הלל זה מי אמרו, ר"א אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים וכו', ר' יהודה אומר יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען וכו', ר"א המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא וכו', ראב"ע אומר חזקי' וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב וכו', ר"ע אומר חנני' מישאל ועזרי' אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע וכו', ריה"ג אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע וכו', וחכמים אומרים נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהא אומרים על כל פרק ופרק וכו', וכתב רש"י וז"ל יהושע וכל ישראל אמרוהו, כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו עכ"ל, והיינו דכל התנאים לא פליגו, אלא כל אחד מוסיף על דברי חבירו, וכמ"ש המהרש"א שם בח"א (ד"ה אמרו) עיי"ש, ועי' ברשב"ם שם.


והנה בכל אלו (חוץ מבמרדכי ואסתר, אם נאמר קרייתא זו הלילא), לא מצינו שהיו קובעים בהם יו"ט, לומר הלל בכל שנה ושנה, ביום השנה שנעשה להם נס, ואף שהיו בא"י ונסים גלויים, ואף במה שאמר ר"א, משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, לא מצינו שהיו קובעים לומר הלל בכל שנה, ביום שעלו מן הים, דהרי קריעת ים סוף, היה בשביעי של פסח, ואותו היום לא נקבע בין הימים שגומרים בהם את ההלל, וכדאיתא (בערכין) שם, - ולא רק שאין אומרים הלל באותו יום, אלא אף יו"ט בלא הלל לא נקבע בהם, חוץ משביעי ש"פ שיש בו מצות התורה דמועדים, ודפורים דאיירינן בי' וכדלהלן, - ואף בכל אותן הימים שבמגילת תענית, חוץ מבחנוכה ופורים (א"נ קרייתא זו הלילא), אף דחנני' בן חזקי' וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות, עשאום לימים טובים, וכדאיתא (במס' שבת די"ג ע"ב), והיה בא"י, מ"מ עשאום רק לאסור בתענית, ויש מהם שאסרו גם בהספד, עי' רש"י (ר"ה די"ח ע"ב ד"ה בטלה), אבל לא בהלל והודאה.


ובזה מיושב, מה שהקשה בתשו' בית אפרים (חלק או"ח סוס"י ס"ד), במה דאיתא בש"ס (יומא דף כ"ט ע"א), מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים, ופריך והאיכא חנוכה עיי"ש, ואמאי לא פריך נמי, והאיכא כל הנסים הכתובים במגילת תענית, (וביותר דיש מהם שהיו אחרי נס דחנוכה) עיי"ש, - ולהנ"ל ניחא, משום דאפשר לפרש, דסוף כל הנסים, היינו מאותן דניתנו לקרות, ובזה פריך רק מחנוכה, דניתן ג"כ לקרות, דקבעוהו בהלל והודאה, וכמ"ש שם בבית אפרים (בסוף התשובה), ועי' בחשק שלמה (יומא) שם, דכתב עפי"מ דס"ל ר"נ ב"י (במגילה), קרייתא זו הלילא עיי"ש, אבל הימים שבמגילת תענית, לא ניתנו להלל והודאה, - ואולי זה בכלל דברי הבית אפרים (שבסוף התשובה) שם עיי"ש, וכן מוכח מדברי רש"י (פסחים קי"ז) שכתב ועל כל צרה וכו', כגון חנוכה, ולא כתב, וכגון אלו הכתובים במגילת תענית עייש"ה.


ודאתאן מכל הנ"ל, דתקנת הנביאים היה, רק לומר בכל פרק ופרק, היינו הג' רגלים, וכמו שפי' הרשב"ם שם, וכן פי' רש"י (בר"ה דל"ה), ושל פרקים, מועדות, ועי' בזה בס' מגילת אסתר שעל ספר המצות (שורש א' אות ט'), אבל התקנה לומר על כל צרה שלא תבוא, כשנגאלין ממנה, היה רק לומר בשעת הגאולה, אבל לא ביום השנה, - ובזה א"ש, דשם (במגילה), בלתי מה שאמר מקודם הק"ו, לא היה יכול להקשות, דנימא הלל בפורים מטעם תקנת הנביאים, דתקנת הנביאים משום ניסא, היה רק בשעת הגאולה מן הצרה, ולא אח"ז ביום השנה, ורק אחרי שחידש שם, דקבעו מקרא מגילה, מטעם ק"ו מעבדות לחירות, פריך "אי הכי" הלל נמי נימא, - וכן א"ש קושיית הש"ס (בערכין) שם, דפריך על חנוכה, דלא הכי ולא הכי לא לימא, דאף דבשעת הנס, היו צריכין לומר מתקנת הנביאים, אבל בכל שנה אין לומר, וחידש המתרץ, משום ניסא, כלומר דמשום אותו הנס קבעו לומר בכל שנה, ואחרי שחידש כן, פריך דגם פורים דאיכא ניסא, לימא בכל שנה.


אבל עדיין הא גופא קשיא, מ"ש פורים וחנוכה, מכל הנסים, דאף דמשום תקנת הנביאים, אין לומר רק בזמן שנעשה הנס, ומ"ש בחנוכה, ופורים לפי ההו"א, וכן לפי האמת, למ"ד קרייתא זו הלילא, אומרים בכל שנה, ביום שנעשה הנס, משום ק"ו, דמה מעבדות לחירות וכו'.


והנה במהרש"א (מגילה) שם, דצ"ל דגם בנר חנוכה, מצאו חכמים בשום דרשה רמז בתורה, ואולי כוונתו, למגלת סתרים לרבינו נסים, שהביא הרמב"ן (פ' בהעלותך ה - ב), דהביא בשם המדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים, ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה, דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות, ואני עושה בה לישראל, על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרוי' על שמם, והוא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח עכ"ל, וברמב"ן שם, הביא עוד כן מילמדנו וממד"ר עיי"ש.


ואפשר לומר גם בחנוכה, דיש הק"ו דמה מעבדות לחירות וכו', דאף דשם היה הגזירה, רק הכנעה והעברת על דת, מ"מ גדול המחטיא יותר מההורגו, וכמ"ש הטו"ז (בסי' תר"ע סוס"ק ג') עיי"ש, ושוב ראיתי בריטב"א (מגילה) שם, דכתב דגם בחנוכה סמך נמי אהא טעמא דמגילה עיי"ש, - אבל מ"מ יוקשה דגם בשארי הנסים הנ"ל, איכא ק"ו הנ"ל, ומ"מ לא מצינו שיתקנו חכמים לקרות את ההלל ביום השנה.


והנראה בזה, בהקדם מה שהקשה בטורי אבן (מגילה) שם, על הק"ו, דמה מעבדות לחירות וכו', ופי' רש"י שירה שעל הים, וקשה דהרי שירה זו לא הוקבע חובה לדורות, אלא לשעה בשעת הנס לבד, אמרוהו, ומה שתירץ אחרי שהעיר עוד בזה, דה"פ דמה מעבדות לחירות אומרים שירה, אהלל קאי, דאמרי' ביום א' דפסח, שהוא יציאת מצרים, וס"ל כחכמים דאמרו (בפסחים) שם, נביאים שביניהם תקנו לישראל וכו', הרי חזר והקשה בעצמו ע"ז, דדלמא מה שאומרים ביו"ט ראשון של פסח, לאו משום נס אומרים אותו, אלא מפני שהוא מועד, וגם מה דאומרים בליל פסח, כדאיתא (בפסחים דצ"ה), שאין אומרין בלילה בשאר רגלים, מ"מ לפי מה דמשמע (בערכין) שם, הלל זה הוי ג"כ, מעין הלל דמועדות, דלילה המקודש לחג טעון שירה עכת"ד, - ולענ"ד היה נראה לפי פירושו, די"ל דקאי על ההלל שאמרו ביום יציאת מצרים, היינו בשעת הנס, שוב לא קשה מידי, דא"א לומר משום מועד, דאז עדיין לא נצטוו על שביתת יום טוב, וכמ"ש בתיו"ט (פ"י דפסחים מ"ה), - אבל אף דיתורץ בזה שאר הערותיו של הטו"א, עדיין ההערה הא' במקומה, דשוב ליכא ק"ו, רק על שעת הנס עצמו, אבל לא בכל השנים באותו זמן, דמה שאומרים אח"ז בכל שנה ושנה, הוי משום המועד כנ"ל.


והנראה לענ"ד בזה, עפ"י שראיתי להגה"ק מהרצ"א ז"ל בספר בני יששכר (במאמרי חודש כסלו טבת מאמר ד' אות ג' ח' פ"א פ"ג פ"ד ופ"ה), שהביא שכבר עמדו הראשונים, דאמאי באמת לא קבעו יו"ט על כל הנסים שנעשו לישראל, כגון מלחמת אסא ובנו יהושפט עם הכושיים ואדומיים, יהושפט תקע בשופר, והם נפלו חללים, וחזקי' עם סנחרב, דוד עם גלית, וכן יום שהעמיד יהושע את השמש, ונחלי ארנון וכיוצא, דלא תיקנו זכרון לדורות, כמו שתקנו בחנוכה ופורים, ותי' הבני יששכר, דדוקא מה שידעו עפ"י נבואה ורוה"ק, שבכל שנה ושנה בהגיע הזמן הזה, נתגלה שוב האור ההיא, כמו שהיה בפעם הראשון, קבעו לדורות, אבל מה שידעו עפ"י נבואה ורוה"ק, שהנס רק לשעתה, לא קבעו יו"ט לדורות, - ושם (באות ח'), הוסיף לומר, דהיכא דבזמן הנבואה, מבואר בדברי הנבואה, באיזה יום בשנה ובהחודש, נתהוה הנס, נדע שההתגלות יהיה בכל שנה ושנה, באותו הזמן, אבל כשאינו מבואר בדברי הנבואה יום הנס, לא היה ההתגלות רק לשעתו, ולא נקבע לדורות, - ופי' בזה דברי השאילתות דרב אחאי (פ' וישלח), וכמה פסוקים, ונוסחאות בהודאות, ומאמרי רז"ל בעניני חנוכה ופורים, - וביותר אתיא כמין חומר, מה שפירש שם (באות פ"א), אומרם ז"ל בחנוכה, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, וקשה למה לא עשאום יו"ט תיכף בשנה הראשונה בראותן הנס, גם מה לשון "קבעום" שהוסיפו בש"ס, על לשון התנא במגילת תענית, ופירש עפ"י הנ"ל, דהנה בזמן שהיתה הנבואה משמשת, היו יודעים תיכף בשעת הנס, שההתגלות יהיה בכל שנה וכנ"ל. משא"כ בנס דחנוכה, לא ידעו אם הנס ההיא קבוע לדורות, או אם רק נתגלה אור לשעתה, ע"כ לא קבעו יו"ט לדורות, תיכף בשנה הראשונה, רק לשנה אחרת השכילו ברוה"ק, וידעו אשר שוב נתגלה האור דאשתקד, כי נפשות הצדיקים מרגישין בהתגלות אור בגבהי מרומים כנודע, ע"כ אז "קבעום" ועשאום יו"ט וכו', קבעו לדורות, - ושם (באות פ"ג), כתב הסבר, על מה שדוקא באלו הנסים בחנוכה ופורים, עשה הפועל ישועות ככה, שיתגלה אור הנס בכל שנה ושנה, ולא עשה כן בשאר הנסים, מזמן יציאת מצרים ואילך עיי"ש, - והיוצא מדבריו, שיש בזה טעמים נשגבים, מה שדוקא בחנוכה ופורים קבעו לדורות, ולא בשאר הנסים כנ"ל.


ובזה אתי' שפיר הק"ו דמעבדות לחירות וכו', על הנס דפורים, דאין לחלק בין שעת הנס לאחר זה, כיון דבכל שנה נתגלה הנס, הוי כמו בשעת הנס, ושפיר מדמה פורים לחנוכה (בערכין) שם, וכל זה בנס דחנוכה ופורים, אבל אין ראי' לשאר נסים דהוו לשעתם, ודבר זה נמסר רק לנביאים וחכמים שהיו בזמן ההיא, - ואולי אף הימים המבוארים במגילת תענית, הרגישו חכמי הדור ההיא ברוה"ק, שנתגלה מהאור ההיא בכל שנה, ע"כ עשאום ימים טובים, שלא להתענות בהם, או גם לאיסור הספד, אבל לא היתה ההתגלות כמו בחנוכה ופורים, לומר הלל, ולא היה ג"כ לדורות, מדנתבטל אח"כ, - ואם בנוגע לקביעת יום הנס ליו"ט בלא הלל, יש לדון עוד כדלהלן, אבל באמירת הלל, דלא מצינו כזה מיצ"מ ואילך חוץ חנוכה ופורים, הס מלהזכיר.


והנה ידעתי דיש לבע"ד לטעון, אין לנו חלק בנסתרות, ואנו יודעין רק פשוטן של דברים, ע"ז נשיב לו, דבלא"ה אין אנו צריכין לכל הנ"ל, רק ליתר שאת, דהרי לפנינו דברי הש"ס (ברכות פ' הרואה), ורמב"ם (פ"י מה' ברכות ה"ט) וטוש"ע (או"ח סי' רי"ח) וש"פ, דהזכירו הרבה מקומות ונסים שנעשו לכל ישראל, ואף נעשו בא"י בזמן שהיו ישראל יושבין ומושלין על אדמתן, דשפיר היו יכולים לומר הללו עבדי ד', ואם היה מן הדין לומר הלל ביום השנה, לא פסקה, אף כשגלו אח"ז, וכמו בהלל דיצ"מ, ומ"מ לא אישתמיט מי מהם לומר, דיש לומר הלל ביום השנה שנעשה הנס, (ועיין בדברי רבה"ק בעל הגאולה ועל התמורה אות ל"ה דף ע"ד מדפה"ס מה שכ' כעין זה עיי"ש). וביותר לפי"מ דס"ל להרמב"ם (פ"ג מה' מגילה וחנוכה ה"ו), כר"נ דקרייתא זו הלילא, וכן ס"ל להמאירי (מגילה) שם, ומה"ט ס"ל, דאם אין לו מגילה יקרא הלל, ועי' בזה בברכ"י (או"ח סי' תרצ"ג), ולא ס"ל לטעמים האחרים, דאין לומר בחו"ל, ואכתי עבדי פרעה, ואפילו אם נאמר דדוקא אחרי קדושה ראשונה, דבטלה, ס"ל דאומרים על נס שבחו"ל, אבל אחרי קדושה שני', דלא בטלה, לא אמרינן על נס שבחו"ל, מ"מ עכ"פ היו צריכים לומר על נס שבא"י, וא"כ היה להרמב"ם להשמיענו הלכה זו, דבנסים שנעשו בא"י, חוץ מהברכות שמברכים על ראיית המקומות, צריכים לומר ג"כ הלל, בשעת הנס, ואח"כ ביום השנה, אלא עכ"ח לא מיניה ולא מקצתו, והמחדש ברכות כנגד המבואר בש"ס ופוסקים, הויין ברכות לבטלות.


ובאומר הלל אף בלא ברכה לשם מצוה, יש גם משום מה שאמרו (שבת קי"ח ע"ב) כל האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף, ופירש"י (שם) וז"ל: שנביאים ראשונים תיקנו לומר בפרקים כדאמרינן בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ (ועי' בדברי רבה"ק בעל הגאולה ועל התמורה אות ל"ד עמוד ע"א). והנה אף דאומר רק ביום אחד שבדה מעצמו אינו בכלל "הקוראה תמיד" ועי' (במג"א רס"י תקפ"ד), אבל הוי בכלל "בלא עתה", וגם לפי מה שכתב המהרש"א שם בטעמו של דבר, דמי שאומרו בכל יום, לא יתפרסם אומרו על הנס, בימים הראויים לפרסם ניסא עיי"ש, זה שייך אף אם אומרו רק ביום אחד שבדה מלבו, אף דיהיה ביום שאירע לו ניסא, מ"מ גורע בזה, הימים הראויים מתקנת חכז"ל לפרסם ניסא, וכדברי רבה"ק (אות ל"ד שם), ובנוגע לר"ה, עיין מש"כ בס' חתן סופר (ח"ב בקונט' נר מצוה) עיי"ש.


וגם בלימוד בפשוטן של הדברים בש"ס (מגילה) שם, יראה לעין דאין ללמוד משם מק"ו הנ"ל, לחייב לומר הלל, בכל הנסים, אף היכא דלא תיקנו חכז"ל, ואף היכא דשייכו כל הטעמים הנזכרים שם, דהרי אמר שם, ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, לא פחתו ולא הותירו על מה שכתב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש, אר"ח בר אבין אמר ריב"ק (ק"ו, ב"ח) ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה וכו' עכ"ל, ואם היינו אומרים דק"ו זה, ככל ק"ו דעלמא, דאמרינן אדם דן ק"ו מעצמו, א"כ שוב קשה, אמאי קרי ליה "הותירו", וגם למה היו צריכין לתקן בנר חנוכה בהלל והודאה, וכתב הריטב"א (במגילה) שם, דסמוך נמי על האי טעמא, כלומר דאיכא ק"ו הנ"ל, ואם היה ק"ו גמור, למה היו צריכים לתקנה חדשה, וכמו דאמרינן "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", הרי אף בלא תקנתם, דינא הכי, לומר הלל מק"ו, והוי מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ומה"ט רצה ליישב החת"ס (יו"ד סי' רל"ג) דברי בה"ג, שהאריכו בשיטתו הרמב"ם והרמב"ן בסה"מ (שורש א), עיי"ש, - וגם מהא גופי' דפריך "מאי דרוש" ו"אי הכי", מוכח דהאי ק"ו, ל"ה פשיטא כל כך, זולת חידוש הנביאים, - ובירושלמי שם (פ"א ה"ה) איתא, דפ"ה זקנים וכמה נביאים נצטערו על חידוש המגילה, משום דאין הנביא רשאי לחדש עיי"ש, - מכ"ז משמע דהאי ק"ו, הוי רק סמך לחידוש הנביאים במגילה, לקובעו חובה, וכמ"ש הריטב"א עיי"ש.


והנראה בזה בבירור, דאין הק"ו הנ"ל, כמו שאר ק"ו, דאפשר לדון מעצמו, דהנה לדון את הק"ו הנ"ל, לא די לנו בקלות או חומרת הצרה אשר נצלו ממנה, והטובה אשר נצמח מההצלה ההיא, אלא גם לדון באיכות ההצלה, דבודאי אם היה ההצלה בדרך הטבע, אין ללמוד מניסי יצי"מ והים, לומר שירה, דאף אם היה נצמח טובה גדולה, ממה שהיה ביצ"מ, מ"מ אם ההצלה היה בדרך הטבע, אין ראי' משם, וכמו כן אף אם היה בדרך נס, מ"מ דוקא אם היה הנס בגדר הנסים שהיה בימי חנוכה ופורים, יש ללמוד משם, אבל הרי יש נסים בדרך הטבע, וגם בנסים שלא בדרך הטבע, בכמה מדרגות זה למעלה מזה, א"כ לולי דברי חכז"ל, מי היה יכול לדמות נס לנס, ובפרט לניסי דיצ"מ, אשר שם נאמר, ועברתי בארמ"צ וגו', אני ולא מלאך וכו', דשידד מערכות השמים וכוכבי השמים וכסיליהם, והראה לבאי עולם שאין כח בשום מזל וטבע, לפעול שום פעולה, זולת רצונו והשגחתו וכו' וכו', כמבואר בדברי חכז"ל וספה"ק, - וגם בנוגע להטובה, אשר נצמח מההצלה, לא הוי רק מעבדות לחירות, אלא גם מה שקרבנו לעבודתו ית', ונעשו עי"ז עבדי ד', וכמו שאמרו רז"ל, במאמר השי"ת בדבור הא', אשר הוצאתיך מארמ"צ וכו', ואין להאריך במה שעיקרי ויסודי האמונה תלוי בזה, ודעת לנבון ניקל, דבסברא חיצונה, נסי יצי"מ עדיפא ממות לחיים, וכל זה אף לענין סתם נסים. אמנם בנד"ד בהמלחמה שהיתה באר"י, כבר ביאר רבינו הקדוש שם (בספה"ק על הגאולה ועל התמורה אות ז' דף ל"ד - ל"ו מדפה"ס) דנצחון המלחמה בדרך כלל אינו ענין של נס. אלא דבר טבעי ותליא בהצלחה, ואפילו אם יפלו רבים וגבורים ביד מעטים וחלשים, כמבואר בדברי הפמ"ג (או"ח סי' עת"ר במ"ז סק"ג) דענין נצחון המלחמה אינו דבר נסי כלל, ולכך מה שמברכין שעשה נסים בנר חנוכה, הוא רק על נס השמן, ולא על המלחמה, והפרמ"ג שם הראה מקום למ"ש הטו"ז (סי' רי"ט סק"ו) דנס הוא רק דבר המוכח וניכר שיוצא חוץ להיקש העולם כמו שיש על נס, וניתוסף לנו מדברי הפרמ"ג דאפילו אם יזדמנו שניהם כאחד וינצחו מעטים החלשים את הגבורים המרובים, אין זה דבר נסי דגם זה יוכל להיות בתכסיסי המלחמה שינצחו החלשים המועטים באיזה תכסיס ויהיה בדרך הטבע.


ועל נד"ד בהמלחמה כתב רבה"ק שם וזל"ק: כל שכן בנידון דידן במלחמת הציונים עם הערביים לא היה אפילו ממשות וריח של נס. ועיי' עוד בדברי רבה"ק שם שכתב וז"ל: ובכלל הרעיון הזה לדמותו ליציאת מצרים היא כפירה ממש בעקרי האמונה ר"ל, שהרי יצי"מ הוא מעיקרי האמונה כמש"כ בטור (בסי' תרכ"ה) בטעם מה שתלה הכתוב מצות סוכה וכן הרבה מצות ביציאת מצרים: לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו, והוא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים, עכ"ל. וכן הביא מדברי הרמב"ן (סו"פ עקב) דברים נוראים בענין טעם החובה להזכיר ב"פ ביום יציאת מצרים עיי"ש. וע"כ סיים רבה"ק וזל"ק: ומעתה אלו המדמין נסיהם הכוזבות לנסי יצי"מ או מגדילים אותם על נסי יציאת מצרים עפ"ל הרי מזלזלים ומקטינים בנס יצי"מ וחסר להם אחד מעיקרי האמונה, ואין לך חירוף וגידוף גרוע מזה, ולהלן יתבאר שבחי' זו נכלל במ"ש ז"ל כל האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף עכלה"ק.


ושם (באות ע"ב עמוד קכ"ב) וזלה"ק: ובאמת לא היה בנצחון מלחמתם נסים כלל, אלא הצלחה מלובש בדרך הטבע, כמו שבררנו לעיל, אלא אפילו לפי שיטתם שמדמים שהי' בנצחון מלחמתם איזה ממשות של נס, אבל איך יצוייר ליהודי המאמין בד' ובתורתו לדמות איזה נס שהוא ליצי"מ, כשראו כל ישראל בכל רגע ורגע נסים נגלים כענין מן ובאר בהליכתם במדבר, ואיך נמצאו יהודים שומרי תומ"צ שכותבים ואומרים דברי פלסתר כאלו שהנסים האלו מעמידים בצל הנסים של יצי"מ עפ"ל ורח"ל מהאי דעתא, שהוא מינות וכפירה מאין כמוהו, הלוא התחלת האמונה בתוה"ק בקבלתה התחילה אז בדיבור זה אנכי ד"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו', ומעשה תעתועים כאלו של רשעים גמורים אשר כל בר דעת יוכל להבין שאין בהם ממשות של נסים ומדמין זה בחדא מחתא עם יציאת מצרים, הרי זה זלזול עצום ליציאת מצרים ומקטינין נס של יציאת מצרים שהוא יסוד כל האמונה באופן נורא מאוד ע"כ לשונו הק'.


ואיך אפשר לילוד אשה, אף אם יהיה כגודל הארזים גובהו, לדון מעצמו ק"ו כזה אם לא לנביאי ד' ולחכמים שהיו בזמן הנס דחנוכה וברוה"ק, וגם המה לא הי' להם רק סמך מק"ו, אלא יסודתם בהררי קודש, מה שנודע להם בנבואה וברוח קדשם, ואין להוסיף על דבריהם, כי המוסיף גורע כנ"ל.


ובזה א"ש נמי, מה דאיצטריך תרווייהו קראי (מגילה דף ז' ע"א) שם, וקל וחומר כנ"ל, והנה המהרש"א (דף ז' ע"א ד"ה כתבוני) כתב, דמשום הק"ו, ראוי לאומרו במצות חכמים, כמו השירה, אבל לקובעה בין הכתובים, ליכא למילף מק"ו, אי לאו הני קראי, ורבי יהושע נמי דפליג, היינו שלא ניתנה לקובעה בין הכתובים, להיות מטמאת הידים, אבל לקרותה מדברי חכמים, אית ליה מקל וחומר עיי"ש, אבל עדיין צ"ע, ממה דאיתא שם (ד"ז ע"א), דאמר שמואל ברוה"ק נאמרה, ואמר עוד שם, הוא דאמר כר' יהושע, דנאמרה לקרות, ולא נאמרה לכתוב, ופי' רש"י, דס"ל דלא ניתנה לכתוב, אלא לגורסה בע"פ עיי"ש, וכפי מש"כ המהרש"א, דהא דלקרותה הוי מק"ו כנ"ל, א"כ אמאי צריכים לרה"ק, הרי ק"ו אדם דן מעצמו, ובתשו' בית אפרים שם (סוס"י ס"ד) כ' בישוב דברי הש"ס (בדי"ב), דמשמע דדרשו הנביאים מדרש זהה מעצמם, ולא מרוה"ק, ואלו (בד"ז) משמע דהוי מרוה"ק, וכתב, דאפשר שהם דרשו מעצמם, והסכים רוה"ק על ידם, וכן אמרינן (בסוף מס' מכות), שלשה דברים עשו ב"ד של מטה, והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, ואלו הם מקרא מגילה וכו' עכ"ד, ולכאורה קשה, הרי ק"ו הוי מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ואמאי היו צריכים להסכמה פרטית מב"ד של מעלה בזה, אבל לפי דברינו ניחא, דבאמת בלתי הסכמת הב"ד של מעלה, לא היה אפשר לדון ק"ו הנ"ל כנזכר, והסכימו הב"ד של מעלה, בנוגע למקרא מגילה, וכמו כן המה היו בכחם לדון כן בנר חנוכה, אבל אין ראי' מזה למקום אחר כנ"ל.


ושוב אחרי כותבי כל הנ"ל, ראיתי שכל דברינו הנ"ל, מפורש יוצא מדברי באורי מהרר"ר אלי' מזרחי ז"ל שעל הסמ"ג (ה' מגילה) בתחילתו, שכתב בזה"ל, המצוה הרביעית מדברי סופרים, והא דאמרינן בפ' קמא דמגילה, מ"ח נביאים ושבע נביאות לא פחתו ולא הותירו על מה שכתב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, ומפרש תלמודא מאי דרוש, קל וחומר, ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כל שכן, אינו אלא אסמכתא בעלמא, דאם לא כן מאי שהותירו על מה שכתב בתורה דקאמר, וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל, שכתב בספר מצות הקצר, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה, ותמצא שלמדוהו באחת מי"ג מדות, אם בארו הם עצמם, ואמרו שזה גוף תורה, או שזהו מדאורייתא, הנה הוא מן התורה, ואם לא יבארו זה, ולא ידברו בו, הנה הוא מדרבנן, פירוש ואותו הק"ו או הג"ש, אינו אלא אסמכתא בעלמא, וכך אמרו בהדיא בפרק הקורא למפרע, אמר ר' יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו', מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידים לחדש, ומה ניהו מקרא מגילה וכו' עכ"ל, - הרי כתב בהדיא, דהאי ק"ו, הוי רק אסמכתא בעלמא, והעיקר הוי מצוה מד"ס, וראיתו ממה דאמרו "והותירו", כנזכר בדברינו ג"כ, והוסיף עוד לראי' (מפרק הקורא למפרע) כנ"ל, ואנחנו ביארנו הטעם, דל"ה רק אסמכתא בעלמא כנ"ל, אבל עכ"פ מה דאתאן מינה, דאין למדין מכאן למקום אחר וז"ב בעזה"י.


ושוב ראיתי עוד ראיה אחרת, והיא בס' העמק שאלה על השאילתות (פ' וישלח שאילתא כ"ו אות א'), דהביא את דברי המזרחי הנ"ל, וכתב דלא כן, אלא הוי ק"ו גמור, אבל רק לענין לומר הלל באותו שעה שיצאו ממות לחיים, אבל לדורות אינו אלא מה שחידשו ע"י הנביאים שביניהם, והביא ראי' לזה מדברי הרמב"ן (בשורש א'), ואין לנו אלא מה שחידשו, ומה"ט השיב על המאירי, דחידש לומר, דאם אין לו מגילה בפורים, יקרא הלל, דאין לנו אלא מה שתיקנו, עכת"ד, - ולכאורה לפי שיטתו יוקשה, דבנוגע לזמן הנס א"צ לק"ו, אלא יש לומר מתקנת הנביאים, שיהא אומרים כשנגאלין מצרה כנ"ל, - וצ"ל לפי"ז דהש"ס (במגילה) חולק אשיטה זו דהוי תקנת הנביאים, וכמ"ש בעיון יעקב (מגילה) שם, ודאתאן מיניה, דאף לפי מה דס"ל לההעמק שאלה, עכ"פ ביום השנה אין לנו אלא מה שתיקנו, והקשה שם על החת"ס (יו"ד סימן רל"ג) דמשמע מדבריו, דקביעת יום מועד על הנס לעולם מה"ת, מק"ו דגאולת מצרים, עיי"ש.


והנה כי כן החזיק הגאון הנצי"ב ז"ל שיטתו הנ"ל, בספרו העמק דבר על התורה (שמות י"ב - מ"ו), דכתב שם, דלא מצינו מצוה לעשות זכר לנס לעולם, זולת חנוכה ופורים, קבעו חכמים בזמנם ג"כ לטעמים ידועים בענין הנס, שיהא לנו לזכר, ולא לגוף הנס בלבד עיי"ש.


והנה גם בנוגע לזמן הנס, מתקנת הנביאים, כתב שם בהעמק שאלה בהגה בשם הר"ן (שבת פ"ב) בשם בה"ג, דאין אומרים הלל, אלא על צרה שהרבים נכנסו בה ונגאלו עיי"ש, וכן כתבו התוס' (סוכה דמ"ד ע"ב ד"ה כאן), דמיירי דוקא בגאולת כל ישראל עיי"ש, - ומש"כ דלגאולת כל ישראל "אומרים אותו לעולם", כוונתם דלאו דוקא באלו הימים שגומרין בה את ההלל, אבל קאי דוקא על שעת הגאולה, ולא אח"ז ביום השנה, וכה"ג איתא בר"ן (סוכה פ"ד), לענין ברכת שהחיינו, וכתב שם, דהלל של ב' ימים טובים נמי, אע"ג דתלוי בזמן, כיון שתקנו לומר על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור, אין זמנו קבוע עכ"ל, כלומר דאין זמנו קבוע, דדלמא איתרחיש ניסא, וי"ל בשעתה, - וכן מוכח מדברי הרמב"ן בסה"מ (שורש א'), דלא תקנו רק על ניסא של כל הצבור, דהעתיק תקנתם בזה"ל: וחכ"א נביאים שביניהם תקנוהו וכו' ועל כל צרה שלא תבוא "על הצבור" וכו' עיי"ש, ולשון "הצבור" בה' הידיעה, משמע כל הצבור.


ובהנ"ל ניחא מה דלא נזכר בדברי הפוסקים הרמב"ם והטור ושו"ע, לומר הלל עכ"פ בשעת הנס כתקנת הנביאים, משום די"ל א' מתרתי, או דהש"ס (במגילה) חולק ע"ז כנ"ל, או משום דהתקנה הי' על כלל ישראל, וכיון שצדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות (פסחים דכ"ז ע"ב), ממילא לא שכיח גם לכל ישראל ביחד.


וחזית קשה ראיתי במאירי (פסחים דקי"ז) שם, כתב בזה"ל: כל יחיד שאירעתהו צרה, ונגאל הימנה, רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה, אלא שאינו מברך עליו, וכן הדין בכל צבור וצבור, כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה עכ"ל, דהנה הרבה שמע מינה, א' דתקנת נביאום הוי גם בצרת יחיד, ב' דגם בצרת רבים אין לברך על הגאולה, ג' דלאו דוקא בזמן הגאולה אלא גם אח"ז, וגם דוקא רשאי ולא חיוב, ועל כן אין מברכין, וצ"ב להסביר שיטתו.


והנראה בזה, דאף דסובר המאירי, דבכלל תקנת הנביאים הוי גם יחיד, וגם דלאו בזמן הנס, אלא בכל שנה, מ"מ לית הלכתא כוותייהו, דאל"כ למה צריכים לחידוש הנביאים במקרא מגילה, ומטעם ק"ו כנ"ל, וכן לתקנת חכמים בחנוכה, כיון דהוי כן מתקנת הנביאים בכל נס, אלא דמ"מ אם אחד רוצה נחוש לתקנת הנביאים, רשאי, ובלא ברכה דוקא כנ"ל, וליכא משום האומר הלל בכל יום, כיון דעושה כן לחוש לשיטה זו, - אבל כל זה דוקא לאותם שאירע להם הצרה ונגאלו ממנה, ולא לאחרים, כדמוכח מדבריו בפשיטות - וגם כ"ז ל"ה אליבא דהלכתא, כיון שלא הובא שיטתו בש"ע ופוסקים וז"פ.


והנה גם בנוגע לדברי החת"ס (יו"ד סי' רל"ג) שהובא בדברי העמק שאלה, באופן שסובר דקביעת יום מועד על הנס מה"ת לעולם מק"ו דגאולת מצרים, וגם הלל דחנוכה מה"ת, כמו הגדה דפסח, וכתב ע"ז דלא נראה כלל, דא"כ האיך בטלו מגילת תענית, ונשכחו אותם הימים ממנו עכת"ד, - הנה כבר תמה ההעמק שאלה, בתמיהתו על החת"ס, וביותר דהרי החת"ס שם (ד"ה אמנם), אחרי שהביא מה דאיתא (פ"ק דר"ה), קמייתא (הימים טובים שבמגילת תענית) בטלה, אחרינייתא מוסיפים, בתמיה, ואשר ע"ז בנה הפרי חדש (או"ח סי' תצ"ו מנהגי איסור שלו אות י"ד), לדחות דברי התשו' מהר"ם אלשקר (סי' מ"ט), בענין מקומות שעושים יו"ט ביום שנעשו להם נס, וכתב ע"ז החת"ס, דבמקומו טרח הרבה ליישב מנהג פפד"מ ומצרים שעושים פורים, ביום שנעשו להם נס, (והוא בתשו' חת"ס או"ח סי' קס"ג וקצ"א), ומשום האי ק"ו דמשעבוד לחירות וכו' עכת"ד, - וי"ל דהיה צריך לק"ו, דאל"כ יוקשה על המגילת תענית גופיה, מהא דאין הנביא רשאי לחדש, אף בעשיית יו"ט, בלא אמירת הלל, אבל כיון דיש ק"ו, ל"ה חידוש, וכמ"ש המהרש"א (במגילה) שם, - אבל יוקשה, דא"כ באיזה כח היו יכולים לבטל אח"ז, כמו שהעיר בהעמק שאלה, וגם יוקשה מאד, מכל הנסים שנעשו לישראל, חוץ מחנוכה ופורים, שלא קבעו יו"ט ביום השנה שלהם כנ"ל, - אלא עכ"ח דאין בזה משום ק"ו כנ"ל, ומ"מ היו יכולים לקבל עליהם יו"ט, ביום שנעשו להם נס, בלא אמירת הלל, ואין בזה משום אין הנביא רשאי לחדש, היכא דאומרים דאין זה מצוה מה"ת, באופן המבואר בדברי הרמב"ם (ה' ממרים פ"ב ה"ט), ועי' במזרחי שם, ובספר מרגניתא טבא על סה"מ שם (שורש ראשון אות ט') במה שפלפל בדברי המהרש"א הנ"ל, ובדברי הגמהר"צ חיות בספרו תורת נביאים (מאמר בל תוסיף פ"ב) עיי"ש.


אבל מה שהביא בהעמק שאלה מדברי החת"ס כן גם לענין אמירת הלל, הנה להמעיין בדברי החת"ס, יראה דאדרבה כתב שם (בסוף התשובה), דקביעת יום מועד ביום עשיית נס, הוא ק"ו דאו', מ"מ זה רק לעשות איזה זכר, אך מה לעשות, זה דרבנן, ואף שכתב אח"ז, "דאפשר" קריאת המגילה דאו' לומר שירה, כמו שצוה בפסח לספר ביצי"מ בפה, ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה, וא"כ היה יוצדק קצת דברי בה"ג (כנ"ל), מ"מ חזר מזה תוכ"ד, וכתב בזה"ל, אלא עכ"פ לא הי' למנותו מ"ע בפ"ע, כיון שהוא כלול בכלל ספור יצי"מ וכו' עכ"ל, הרי אחרי דמסתפקי ליה להחת"ס, כמו שהתחיל, רק בדרך אפשר כנ"ל, איפשטא ליה, דא"א לומר כן, מטעם דלא הי' למנותו למ"ע בפ"ע כנ"ל, הרי גם החת"ס סליק בהא, דא"א לומר דהלל הוי בכלל הק"ו, רק הוי מצוה בפ"ע, וממילא היכא דאיתמר איתמר, ולא במק"א, וזה אף לשיטת החת"ס, ומכ"ש לפי מה שבארנו, בשם המזרחי וש"פ, דהאי ק"ו הוי רק אסמכתא, ואף אם הוי ק"ו גמור, זה רק בחנוכה ופורים מטעם שכתבנו. ועי' בסוף דברינו עוד מדברי החת"ס.


וגם בנוגע לעשיית יו"ט בלא אמירת הלל, דפליגו בזה המהר"ם אלשקר והפר"ח כנ"ל, דס"ל להפר"ח דהוי מנהג בטעות, כיון דאמרינן (במס' ר"ה), קמייתא בטל אחרינייתא מוסיפין כנ"ל, ואם מוסיפין הוי יו"ט דרשות שיי"ש, - הנה החת"ס (או"ח סי' קס"ג וקצ"א) שם, כתב דלפי שיטת הפר"ח, איסורא נמי איכא, אבל חולק עליו בעיקרא דדינא, דלמסקנא לא קיי"ל דאחרינייתא אין מוסיפין, והיכא שאינו אבל להם, יוסיפו ויוסיפו עיי"ש, - והנה מה שהביא החת"ס שס ראי' לדבריו, מהמבואר (במגילה ובערכין) שם, דמשחרב ביהמ"ק, הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ודוחק לומר רבא שהוא בתרא (דס"ל כן שם), ס"ל נמי לא בטלה מגילת תענית עכ"ד, - לא הבנתי, דהרי הש"ס מיירי שם משחרב ביהמ"ק ראשון, ועי' בטו"א שם, דאתי' כמ"ד דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל עיי"ש, ומה ראי' משם למה דאמרינן דבטלה מגילת תענית דהי' אחרי חורבן ביהמ"ק השני, ואם לומר כיון דהוי כן מדינא, אינו יכול ליבטל, א"כ יוקשה על דברי הש"ס דבטלה מגילת תענית וכנ"ל, ועוד לפי מה דכתב הטו"א, דתלוי אם קדשה לע"ל, א"כ בקדושה שני', למ"ד דקדשה לע"ל, לא הוכשרה לומר שירה, (ושוב מצאתי שכתב כן בתשו' כת"ס דלהלן), והחת"ס שם מיירי בחו"ל, - אבל באמת החת"ס בעצמו, כתב עוד טעם לפסק המהר"ם אלשקר הנ"ל, ופסקו כן המג"א והא"ר (סוס"י תרפ"ו), דהא דאמרו שלא להוסיף, היינו דוקא דומיא דהנך שפשטו בכל ישראל, אבל עיר א' ומדינה א' בפ"ע, אינו דומה להנך, ומותר בלא פקפוק עיי"ש, ונודע מש"כ הפוסקים, דהיכא דפוסק א' כתב שני צדדים, אין לסמוך ע"ז היכא דליכא רק צד אחד.


ובזה תבנא לדינא, בנוגע לאמירת הלל, ביום שנעשה לו נס, בין ליחיד ובין לצבור, אין לסור מהמבואר בש"ע ופוסקים, והברכה הוי ברכה לבטלה, וזה אף באותו מקום, ולאותן האנשים, שנעשו להם הנס, ומכ"ש דהוי כן, במקום אחר ולאנשים אחרים כנלענ"ד.


שוב ראיתי בר"ן מגילה (די"ד) שם, דסיים - על טעמא דרבא, דלא אמרינן הלל בפורים, דאכתי עבדי אחשורוש אנן, - בזה"ל, והאי טעמא דרבא סגי לכל נס העשוי בחוץ לארץ בעוד שישראל בגלות עכ"ל, והמשמעות, דמהאי טעמא אין אומרים על כל נס, ולא דוקא על נס דפורים, משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן, וש"מ לכאורה הא זולת זה הטעם, היינו צריכים לומר על כל נס הנעשה בחו"ל, וכן למד הכתב סופר (או"ח סי' ק"מ) הפירוש בדברי הר"ן עיי"ש, וא"כ שוב, היכא דל"ש עבדי אחשורוש, (אם ימצא כן במציאות), יש לומר הלל גם על שאר נסים.


הנה אף אם יהיה הפירוש כן, י"ל דקאי רק על אמירת הלל בשעת הנס, אבל כדמעיינין שפיר בדבריו, חזינן דאין ראיה מדבריו, בהקדם להעיר טובא לפי הנ"ל, א' על מה דכ' הכת"ס, בטעם דברי הרי"ף, דסיים בזה"ל "הלכך לא אמרינן הלילא בפורים", ולא הזכיר מכל הנסים, משום דהזכיר רק פורים, דהוא דין הצריך, ולא דבר על האפשר ועתיד להיות להתחדש, ב' דבחו"ל אין צריך לטעם דרבא, אלא אף גם לר"נ, כיון דקדושה שני' קדשה לע"ל, אין אומרים על נס שבחו"ל כנ"ל, עיי"ש, כ"ז יוקשה על הר"ן, על מה דהזכיר פה שאר נסים, ומה דחקו להר"ן לסור מדרך הרי"ף בזה, וגם למה דייק הר"ן "לכל נס הנעשה בחוץ לארץ", הלא מטעם דרבא, אף בא"י בזמן של"ש לומר הללו עבדי ד', אין לומר הלל, וגם צ"ב הלשון שבר"ן "והאי טעמא דרבא סגי" וכו', וכי מי דיבר קודם משאר נסים, לומר דלא סגי, דצריך לומר, דלטעמא דרבא סגי, - אבל באמת הפירוש הפשוט בדבריו, דדיבור הזה, יש לו שייכות, למה שכתב הר"ן שם (בד"ה משנכנסו), שעל אתקפתא דר"נ, על טעמא דרב יצחק, לפי שאין אומרים שירה על נס הנעשה בחו"ל, מיציאת מצרים דנס העשוי בחו"ל, הביא הרי"ף הא דתניא, עד שלא באו לארץ, הוכשרו כל הארצות לומר שירה, וע"ז הביא הר"ן, מה דאיתא בש"ס, דלר"נ ורבא היינו דוקא בעודן בארץ, אבל לאחר שגלו, חזרו שאר ארצות להכשירן, לומר שירה והלל בנס העשוי בהם, הלכך האי טעמא דברייתא "לא סגי" עכ"ד, כלומר, דהאי טעמא דברייתא, ל"מ בנס דפורים, משום דלאחר שגלו חזרו להכשירן, ומה"ט הוצרך ר"נ לומר קריאתה זו הלילא, ורבא חידש טעם, דאכתי עבדי אחשורוש אנן, וע"ז אמר הר"ן, דאף דטעמא דברייתא "לא סגי", לנס העשוי בחו"ל, אחרי שגלו, אבל "האי טעמא דרבא "סגי", לכל נס העשוי בחו"ל", כלומר גם בנס דפורים דאיירינן ביה, אף דנעשה לאחר שגלו, "בעוד שישראל בגלות", כלומר משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן, - ומזה א"ש דאמר בלשון "סגי", שהוא לאפוקי ממה דאמר מקודם דטעמא דברייתא "לא סגי", ודייק, לכל נס העשוי "בחוץ לארץ", משום דסובב על מה דאמר מקודם, דנס הפורים דסליק מיניה דטעמא דברייתא "לא סגי", שלא לומר על נס העשוי בחו"ל, לאחר שגלו, ע"ז אמר דטעמא דרבא "סגי" אף בנס כזה, ובאמת לא נטה כלל מדברי הרי"ף בכל זה, וממילא אין ראיה כלל מדברי הר"ן לנסים אחרים, חוץ מנס דפורים, דאיירי ביה כנלענ"ד.


ומה דנראה מדברי החת"ס בתשובה (או"ח סי' קצ"ב) דשייך לומר הלל, גם על נס אחר חוץ חנוכה ופורים, הרי הוא החליט שם בלא"ה, דעד גאולה עתידה אכתי עבדי אחשורוש אנן כנ"ל, וכיון דאין נפ"מ לדינא, לא חש לדקדק ככל דברינו הנ"ל.


ושוב נתעוררתי לעיין בתשו' חיים שאל (ח"ב סי' י"א), ושמחתי לראות שבעזה"י לא מעדו אשורי, וכיוונתי באיזה מדברינו לדעתו הגדולה, היינו, דטעם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, דהשמיטו את תקנת הנביאים הנ"ל, משום דס"ל כשיטת התוס' והסמ"ג, דתקנת הנביאים היתה דוקא על נס של כל ישראל, וכתב דבהכי אתנח לו, דכמה צרות היו לשונאי ישראל עיר או מדינה ונעשה להם נס, ויש שקבלו יו"ט בו ביום, ויש שעשו מגילה, ולא שמענו שקבעו לומר הלל, - וגם הביא שם דברי המאירי (פסחים) הנ"ל, וכתב דלית הלכתא כוותי', משום דמהפוסקים ז"ל, מוכח דלא סבירו להו הכי, והכי נקיטי רבני ישראל מדורות ראשונים ואחרונים שלא תקנו לומר הלל בתשועת ד', - והוסיף לומר בזה"ל, ועיניך תחזינה, מש"כ התוס' והסמ"ג במ"ש (תענית דכ"ח), יחיד לא יתחיל, דיש כמה פירושים, והאריך הרא"ם והאחרונים הלא בספרתם וכו', ומשו"ה לא תקנו רבני הדורות, שיאמרו הלל בתשועתם, דאיכא כמה סברות כההיא דתענית, והתקנה לא היתה אלא כל ישראל עכ"ל.


והנה אף דלא מחה החיד"א ז"ל בכל תוקף נגד המתאמצים לומר הלל בתשועתם, והיינו דוקא בלא ברכה, כמו שהביא שם, מה שהרב מהר"י פייאמימה ז"ל, תקן בקהל עדתו, שיאמרו הלל, משניצלו מצרתם, וכתב, דסמך על מ"ד דכ"ז בברכה, ולכן תיקן לומר הלל בלא ברכה, והחיד"א הוסיף לשיטתם, לומר ההלל שלא במקום שאומרים הלל, אבל למעשה לא הסכים אף לומר בלא ברכה, וכמו שסיים בזה"ל, ושבח אני את רבני ליוורנו ז"ל, שכאשר אירע להם שנת תק"ב לתפ"ץ צרת הרעש וניצולו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה, ובש"ק לומר הלל הגדול כ"ו כל"ח במקום שתקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ונגון יפה, ולא תקנו לומר הלל וכן ראוי לעשות עכ"ל, הרי דבברכה בודאי ס"ל דאין לומר, אלא אף בלא ברכה ס"ל כן כנ"ל. וכ"ש בנד"ד דל"ה לא בכלל נס ולא בכלל ישועה ויו"ט לישראל. כמבואר לעיל.


ועי' עוד בספרו ברכי יוסף (או"ח סי' תפ"ז אות ז'), שכתב, דמדאמר אין שירה על נס שבחו"ל, משמע דאין אומרים כלל, ואי תימא דוקא הקפידה בברכה, גם בפורים נימא בלא ברכה עייש"ה, (ורק בליל פסח, י"ל דזולת מה דאומרים בברכה, לא פריך כלל (בערכין ד"י), די"ל משום שמחה, כמ"ש בתשו' הר"י מיגש עייש"ה), וש"מ דהיכא דאין מצוה, ואומר משום מצוה, אף בלא ברכה איכא קפידה.


אך צ"ע מה שלא העיר בתשו' חיים שאול בנידונו, מטעמי' דרבא, דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ומה גם דלפי מש"כ בברכ"י (סי' תרצ"ג אות ד'), להוכיח מדברי הפוסקים, דהלכה כרב דהוא בתרא, ואם נידונו שם הוי בחו"ל, וכמו עיר ליוורנו שהביא בסוף דבריו הנ"ל, וגם מקומו של הרב מהר"י פייאמימה ז"ל, כנראה שהיה בחו"ל, שהיה חותנו מה"ר שמשון מרפונו אב"ד דק"ק אנקונא ז"ל, עי' שם הגדולים (מע' ספרים אות ש - צ"ט), א"כ הרי יש גם משום דאין אומרים שירה בחו"ל כנ"ל, אבל י"ל דרצה להוכיח, דאף להמאירי דס"ל, דהלכה כר"נ דקרייתא זו הלילא, אין לומר על נס אחר וכנ"ל.


ומה נמרצו אמרי יושר מה שכתב רבה"ק (על הגאולה ועל התמורה אות מ"ד דף פ"ח מדפה"ס) וזלה"ק: והנה דבר ברור שעצם הכניסה למלחמה זו הי' באיסור, ומה גם לכוף את כלל ישראל לצאת וללחום באומות ולהכניס עי"ז את ישראל לסכנה הוא נגד דעת תורתנו הקדושה, וכל העובר על זה וכופם למלחמה ומפקיר דמי אלפים ורבבות נפשות ישראל לסכנת הריגה שלא ברשות והופך דעת תורה ה"ז רוצח גמור ושופך דם. ואשמת דמי ישראל תלוים בראשו וכו', עכלה"ק, ושם (באות מ"ה) כתב וז"ל אלא אפילו לשיטתם הכוזבת שחפצים ורוצים בקיומה של המדינה להיות ככל הגוים, ולמלאות תאות לבבם בעקירת הדת והתוה"ק בכח הממשלה, אבל איך יעיזו פניהם הדתיים הנגררים עמהם לומר שהיה מלחמתם ברשות התורה וכו' עכלה"ק.


ואחרי כל אלה ראיתי בקובץ איגרות מאת הגאון החזון איש זלה"ה (סי' צ"ז), וכדאי להעתיק דבריו, וז"ל, עניני ההלכה קבועים הם ע"פ התורה שעיקרן בכתב ופירושן בתורה שבע"פ, ואף נביא אין רשאי לחדש עד שמצאו להן סמך בתורה, וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה וכו', כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצוה דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו דור שטוב לו השתיקה - להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות, והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתינו ושפלינו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים ורקים מן התורה וערומים ממצוות, אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתינו כמו שנאמר הלא זה צום וגו' עכ"ל.


והנה דבריו הנ"ל אמורים כלפי ההצעה לקבוע תענית לדורות אחר חורבן יהדות איירופא, ומכ"ש ששייכים הדברים בנוגע לעניננו.


נ. ב. ושוב נדפס באחד מכ"ע היוצאים באר"י (מיום ועש"ק בחקתי כ"ו אייר תשכ"ח מ"א לעומר) בזה"ל: לשאלת רבים, הננו מוסרים שמרן הגאון ר' יעקב קניבסקי (שליט"א) זצ"ל נשאל על דבר שמציעים לומר הלל בברכה ביום כ"ח אייר ולבטל בו דיני ספירה, והשיב בזה"ל: "שזהו איסור חמור ונורא של ברכה לבטלה ושל עקירת יסודות בדיני תורה"ק ר"ל".




למאמר זה התפרסמו 1 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  אם אתה מכיר   כ"ח אייר
את הספר "כי עין בעין יראו",מאמרים של רבני ישיבת הר המור, עיין שם בירור הילכתי מקיף על חובת אמירת הלל של הרב אריאל אדרי שליט"א.
אריאל