וחזרה המלכות לישראל-האומנם? התיחסות לדברי הר' אבינר...

בעלון "מעייני הישועה" [גליון רי"ב] כתב הר' אבינר כתשובה לטענת שואל כי "נמאס לו מהמדינה" וכי הוא מתנתק ממנה ותולש את התפילה לשלומה מסידורו את הדברים הבאים וז"ל: "בוא וראה מה כתב רבנו הגדול הרמב"ם בפתיחה להלכותיו על החנוכה. הוא קובע שיום טוב זה לא נקבע לזכר נס פך השמן, אלא משום שהמלכות חזרה לישראל יתר על מאתיים שנה. אנו יודעים היטב מה היה טיב המלכות הזאת המלאה רשע ופשע. למשל, המלך ינאי רצח את כל הסנהדרין, כפי שחז"ל מספרים, וכן הרג על הר הבית המוני בית ישראל, כמסופר אצל יוסף בן מתתיהו. או הורדוס, אותו מלך גוי, רוצח גדול, שהרג את כל זרע המלוכה מבית חשמונאי. אם כן, למה יש להדליק נרות חנוכה ולשיר "מעוז צור" על רשעים אלה? התשובה פשוטה: עם כל רשעותו- ינאי טוב הרבה יותר מנבוכדנצר,והורדוס מטיטוס! שלטון יהודי תמיד טוב יותר משלטון זר!

נתעלם לרגע מהתיאור הכל כך עם ארצי של תקופת בית שני כפי שמתארה הר' אבינר ומההשואה העוד יותר עם ארצית של תקופה זו לתקופתנו או של מלכי בית שני לשלטון הערב רב בדורנו וננסה להתייחס לדברי הרמב"ם ולבארם.

כתב הרמב"ם בהלכות  מגילה וחנוכה פרק ג הלכה א וז"ל: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

ובגמ' בעבודה זרה [ט:] מוכח דנטילת המלכות מן היונים וחזרתה לישראל היתה ע"י שותפות עם הרומאים, והם עמדו בתנאי שותפות זו במשך כו' שנים בלבד ואח"כ השתעבדו בישראל וכמו שאמר שם רבי ישמעאל : "מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל"- וודאי שקשה להגדיר תקופה שפשטה מלכות הרשעה על ישראל  בכלל "חזרה המלכות לישראל".

בנוסף, מחלקת הגמרא שם במנין, בין מלכות בית חשמונאי לבין מלכות הורדוס ומשמע שרואה את שתי המלכויות כשני דברים נפרדים ושונים זה מזה וא"כ קשה כיצד מחברן הרמב"ם יחד כפי שנראה לכאורה מדבריו הנ"ל?

יתרה מכך, בספר דניאל [י"א כ'] כשמתואר  נצחון החשמונאים ועלייתם למלוכה מופיע התיאור הבא: "וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה:"  ומפרש שם המצודת דוד [ובאופן דומה בכל המפרשים עיי"ש] וז"ל: "ועמד על כנו - על חזקו ובסיסו יעמוד מעביר מישראל נגישת והוא מלכות חשמונאי: הדר מלכות - בהם יותן פאר מלכות כי יהיו מיקירי כהונה גבורים ומוצלחים: ובימים אחדים - אבל במעט זמן ישבר ויחלש המלוכה ולא בעבור חרון אף מעובדי כוכבים אחרת ולא במלחמה עם אחר כ"א מהם ובהם כי האחים הורקנוס וארסתובלוס יתקנאו זה בזה בדבר המלוכה ויביאו הרומים על עצמן למשול בהם כמ"ש ביוסיפון: ע"כ.

והרי לנו שמלכות ישראל היתה רק "ימים אחדים" כלומר תקופה קצרה בלבד וכמבואר בגמ' בעבודה זרה הנ"ל.

כך גם כותב הר"ן מפורשות בדרשותיו בדרוש השביעי וז"ל: "והמלכים אשר מלכו בבית שני לא היתה מלכותם מצד עצמם כלל אבל הם כפקידים למלך פרס ורומי גם לזולתם מן המלכים".

ויעוין ב"שפת אמת" על ראש השנה [י"ח ע"ב] שם הביא מש"כ הרמב"ם בפירושו על המשניות בריש מס' תענית שבבית שני היו שהתענו בתשעה באב וכתב טעם לדבריו משום שהיו משועבדים וכפופים לאומות העולם אחר שבטלה מלכות בית חשמונאי.

ועוד, הרמב"ם עצמו בכמה מקומות כותב אודות סכנת הצדוקים וא"כ כיצד יחבר זמן בו מלכו מלכים צדוקים על ישראל יחד עם מלכות בית חשמונאי ועוד יראה זו בצורה חיובית? .ולדוגמא: הרמב"ם כותב בהלכות עבודת יום הכיפורים (פרק א הלכה ז) וז"ל: "בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה" וא"כ כיצד יגדיר תקופה שבה מלכו בין השאר מלכים צדוקים על ישראל יחד עם דברים חיוביים אחרים שהזכיר בהלכות חנוכה?

אך האמת היא שלענ"ד אין כאן קושיא כלל אם נתבונן בדברי הרמב"ם וניתן ליישב דבריו בשני אופנים, שהרי כל ההלכה הנ"ל ברמב"ם לא באה כי אם למנות שבחיו של מקום וכמו שמבאר והולך: "...עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

כלומר, מצד הקב"ה ניתנה אפשרות שתתקיים מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה (ועל זה אנו יודעים מכך שביהמ"ק וסנהדרין היו קיימים יתר על מאתיים שנה) אלא שבעוונותינו אבדנו דבר זה ולא נתקימה בידינו אלא כ"ו שנים בלבד ואח"כ שוב נשתעבדנו לרומיים, אבל אין בזה לגרוע משבחיו של מקום.

אופן ביאור נוסף-  ידוע דעיקר המלכות הוא מלכותו של הקב"ה עלינו וכיון שמהותה של מלכות יון היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" והיינו שלא יהיה ניכר מלכות ה' עלינו, לכן הפסקת שעבוד מלכות יון והעברת השלטון לבית חשמונאי היה חזרת המלכות של הקב"ה עלינו (ואולי זה הסבה שנקט הרמב"ם בלשון "חזרה מלכות לישראל" ולא בלשון "חזרה מלכות ישראל") ובזה יובן גם מה שבגמרא [מסכת שבת כ"א:] נקראים החשמונאים "מלכות בית חשמונאי" עוד בטרם לקחו המלכות, דכיון שעצם מלחמתם היתה על קדוש ה' הראו כי ה' הוא המלך האמיתי ובזה כבר החזירו המלכות לישראל והיינו- מלכות שמים, עוד בטרם לקחו השלטון לידיהם ובזה אתי שפיר שמונה הרמב"ם "חזרת המלכות לישראל" בשבחיו של מקום דכשניכר מלכות שמים על עם ישראל הוא כבודו של מלך ד"אין מלך בלא עם", ובזה גם תובן הכפילות בדברי הרמב"ם שהרי כתב "והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל" והרי אחר שאמר והעמידו מלך מן הכהנים מה צריך עוד לומר שחזרה מלכות לישראל והלא פשוט הוא, אלא דמה שהעמידו מלך מן הכהנים הוא נטילת השלטון מן היונים והעברתו לישראל ומה שכתב וחזרה מלכות לישראל הוא שחזרה מלכות שמים על ישראל תחת אשר שלטו בנו היונים שמהות שלטונם היה "חושך" והיינו החשכת מלכות שמים על העולם בכלל ועל עם ישראל בפרט. ובזה יתישבו היטב דברי הרמב"ם עם כל המקורות הנ"ל.

אך גם אם לא יתקבלו הדברים אין כל אפשרות ללמוד מדברי הרמב"ם כי תקופתנו היא תקופה של "חזרת מלכות לישראל" כי הרמב"ם עצמו בדברו על השינויים שבין העולם הזה[היינו תקופתנו] לימות המשיח כותב מפורשות [בפירוש המשניות בסנהדרין פרק י' משנה א'] וז"ל:

"אבל ימות המשיח הוא זמן שבו תחזור המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל, ויהיה אותו המלך העומד מקום מלכותו ציון, ויתגדל שמו ויגיע לקצוי תבל יותר וגדול על ממלכת שלמה, ויכרתו עמו העמים ברית שלום, ויעבדוהו כל הארצות לגודל צדקו, ונפלאות יתגלו על ידו, וכל מי שיעמוד עליו יכריתהו ה' וימסרהו בידו. וכל פסוקי המקרא מעידים על אשרו ואשרינו בו, ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל, וכך לשון חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" ע"כ. הרי שהרמב"ם כותב מפורש כי רק ביאת המשיח הוא הזמן שאפשר לכנותו "חזרת מלכות לישראל" ולא שום זמן קודם לכן וכמו שכתב גם הרמב"ן בהדיא בספר בגאולה על מלכות רומי וז"ל: "והם ישתעבדו בישראל עד עת קץ כי לא תיכרת מלכותם רק ע"י המשיח הגואל".

כעת נראה האם יש מקום להשוות בכלל בין תקופת בית שני לתקופתנו. מדבריו של הר' אבינר נראה שפשוט לו שאם מלכות רשע ופשע של בית שני מוגדרת כמלכות ישראל ע"י הרמב"ם ק"ו שגם מדינת ישראל (ולו בגלל העובדה שאינה "שלטון זר") ראויה להגדרה זו. האומנם ממבט של תורה ניתן לומר זאת?

ראשית צריך לדעת שתקופת בית שני בכלל (היינו השפעתה על העולם כלו) ומעמדו של עם ישראל בה בפרט נשגבת מבינתנו לגמרי.

כך מתוארת תקופה זו בחז"ל בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול (פרקים כ"ז-כ"ט עיי"ש.): "א"ר ישמעאל כך אמר ר"ע משום ר' אליעזר, מיום שנתנה תורה עד שנבנה הבית האחרון, תורה נתנה הדרה לא נתנה, ויקרה גדולתה ותפארת שלה אימתה פחדה ויראתה עושרה וגאותה וגאונה, זיעתה וזיותה עוזה ועיזוזה ממשלתה וגבורתה לא נתנו - עד שנבנה הבית האחרון ושרתה בו שכינה"

ואח"כ מובא שם מה שהבטיח להם הקב"ה: "בתי גנזי ובתי אוצרותי אין כל דבר חסר בהם, אמרו משאלותיכם וינתנו לכם ותאות נפשיכם מיד תעשה, כי אין עת כעת הזאת, ואין זמן כזמן הזה שדבקה אהבתכם בלבי".

ובפרק כ"ט:  "א"ר ישמעאל כך אמר ר' עקיבא משום ר' אליעזר לא קבלו עליהם אבותינו לשום אבן בהיכל עד שכפו למלכו של עולם, ולכל משרתיו ונזקק להם וגלה להם סודה של תורה היאך יעשוהו ואיך ישתמשו בו, מיד הופיע רוח הקדש ממבוי הגדול אשר בבית ה'.  שלא ירדה ולא שרתה שכינה בבית קדש הקדשים מפני הגזירה, כיון שראו אבותינו את כסא כבוד שנסתלסל ועמד בין האולם ובין המזבח שאע"פ שעד עתה שעת בנין ולא בנו אלא על צורת שהן צורות ועומדות לשכלל עליהם האולם בהיכל המזבח וכל הבית כלו שלו, וכיון שראו את כסא הכבוד שסלסול מתוכו ועומד בין האולם ולמזבח ומלכו של עולם עליו מיד נפלו על פניהם ועל אותה שעה הוא אומר גדול יהיה כבוד הבית". [וכתב בזה עומק נפלא מרן הגה"ק רבי שלמה עליאשוו בס' "לשם שבו ואחלמה", בס' הכללים , חלק א' כלל ב' ענ"ג אות ט', ועיין בס' עץ חיים למוהרח"ו שער מיעוט הירח פרק ג' בענין הארת בית שני, וכן בס' "משכני עליון" להרמח"ל (עמ' קנו' בס' "גנזי רמח"ל" מהדורת הגר"ח פרידלנדר זצ"ל)].

והנה אפילו ינאי המלך שהורג את החכמים לא עושה זאת לפני שמקבל תשובה לשאלה המדאיגה אותו כל כך "תורה מה תהא עליה"

ובגמ' בברכות (מ"ח.) רואים  שינאי המלך מוטרד מהעובדה שאין שלשה בסעודתו וח"ו יצטרך לברך ברכת המזון ללא זימון ושואל את אשתו: "מאן יהיב לן גברא דמברך לן".

ובגמ' בסנהדרין  (דף יט.)  מובא ד"עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו שלחו ליה עבדך קטל נפשא שדריה להו שלחו ליה תא אנת נמי להכא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו אתא ויתיב אמר ליה שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד שנאמר  ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו' אמר לו לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך" ע"כ. הרי שינאי המלך בא לדין תורה כיון שמסבירים לו שחייב על פי דין לבוא אעפ"י שלא רצה (שהרי שלח את עבדו לבד בתחילה).

עכ"פ, מדברי חז"ל רואים כי אין מדובר כאן בתאות רצח גרידא או בהתפרצות אלימה מתוך אובדן שליטה וא"כ באמת קשה, כיצד יכול אדם מצד אחד להרוג חכמי ישראל ומצד שני להצר כשאין לו אפשרות לברך ברכת המזון בלי זימון, או לדאוג "תורה מה תהא עליה", ונתחדשה לי ההבנה בזה (לענ"ד) אם יוכשר בעיני ה' בערב תשעה באב שנה שעברה (תשס"ה) דהנה בבית ראשון אנו מוצאים שישראל הרגו את הנביא זכריה (סנהדרין צ"ו:), וכן איזבל אשת אחאב הרגה מנביאי ה' (מלכים א' יח') ובבית שני אנו מוצאים שהמלכים הרגו חכמי ישראל (כדאיתא בגמ' ב"ב ג: במעשה של הורדוס, וכן בקידושין ס"ו.  במעשה דינאי המלך דלעיל) והנה בבית ראשון שהיתה נבואה בעם ישראל היתה מעלתם גדולה ביותר וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו אלא שגילוי ה' בעולם ע"י עבדיו הנביאים היה כה גדול [ולא רק בישראל אלא בעולם כולו כדמוכח בגמ' (סנהדרין צ"ו:) דעמון ומואב לא הציעו לנבוכדנצר לכבוש את א"י עד ששמעו מהנביאים על חורבן ירושלים] עד שאפילו כשהיצר התגבר ביותר לעבירה לא יכלו למרוד במלכם כשקול הנביאים מהדהד באזנם ולכן לא היתה להם ברירה כי אם להרוג הנביאים כדי להשביע נפשם בעבירה, דלהתעלם מהנביאים לא עלה על דעתם כלל לרום מעלתם והשגתם. וכן עד"ז היה בבית שני אלא שתחת גילוי בורא עולם דרך הנביאים בא גילויו דרך התורה וחכמיה וגם אז היה גילוי זה בכל העולם וכמו שרואים בגמ' (גיטין נ"ו.) שנירון קיסר לא מעלה בדעתו לכבוש את ירושלים לפני ששומע מתינוק של בית רבן את הפסוק המדבר  בכך, וכן כשאספסינוס אומר לרבי יוחנן שחייב מיתה על שקראו מלך (והוא רק קיסר) מתישבת דעתו לגמרי כשרבי יוחנן מביא לו ראיה מן התורה שהוא מלך דכתיב "והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך", ולכן ינאי המלך לא יכול לעבור על דברי חכמים כשהם עומדים לנגדו ומוכרח להורגם כדי לעשות משהו נגד דעתם ובזה יתיישב כיצד יכול להורגם מחד גיסא ולדאוג מפני הפסד זימון בברכת המזון מאידך גיסא, שבדברים שלא תקפם יצרם מסרו נפשם על קיום כל דין ואפילו מדברי סופרים.

עפי"ז פשוט וברור בלי שום פקפוק וספק שאנו כחמורים לעומתם שהנה בדורות האחרונים לרום שפלותנו ונמיכות ערכנו יכולים אנו להמרות פיהם של גדולי הדורות בה בשעה שהם עומדים לנגדנו ולהתעלם מאזהרותיהם ומדבריהם באין מפריע מחד גיסא [(ומי כמו הר' אבינר המתיר נדה לבעלה ואשת איש לבועלה נגד הלכות מפורשות, ונגד הבטחותיו לרבנים שלא יעשה זאת יודע זאת (וזה רק מעט מהמעט שנתפרסם..)] ועוד לחשוב שטובים אנו מינאי המלך ותקופתו מאידך גיסא, ואיננו מבינים שבכך אנו מראים שדברי התורה הם כקליפת השום בעינינו כי אם לא כן היינו חרדים למוצא פיהם של גדולי התורה שבדור אשר דבריהם כגחלי אש, וא"כ מה שאנו לא הורגים בחכמינו, לא מפני שחרדים אנו ללאו ד"לא תרצח" יותר מינאי המלך, אלא מפני שאין לנו צורך בכך דמסוגלים אנו לבושתנו ולחרפתנו להתעלם מדברי גדולי ישראל בלי כל בושה גם כשחיים ומתהלכים בינינו. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אם גם יכול לשמוח על כך שהוקם שילטון שכל מהותו מרידה גלויה בקב"ה והכחשת קיומו רח"ל ומלחמה נגד תורתו וכל מחשבותיהם כל היום כיצד להסית את כל אחינו ואחיותינו בית ישראל אחר הכפירה, ההבל והשקר, ואחרי תרבות הזימה וההפקרות של הגרועים שבאומות העולם, ויכול במשפט אחד להשוות זאת למלכות חשמונאי ולתקופה הנשגבה של בית שני, עפרא לפומיה. [והמתבונן יראה שאפילו היונים בעומק רשעותם לא הגיעו עד לדיוטא תחתונה זו ודוק ומצא ש"ציונות" בגימטריא עולה "מלכות יון"]

ובימים אלה בהם רוצים אנו בתוך כל ישראל להכתב ולהיחתם לחיים עלינו להראות כי יודעים אנו מה הם חיים והבחינה לדעת כי חיים אנו היא "והחי יתן אל לבו" היינו לשום על לבנו "כי הם חיינו ואורך ימינו", ואין לנו בגלותנו הקשה שיור כי אם תורתנו הקדושה והנהגת חיינו על פי אלה שמסרו נפשם עליה,ובפרט בימים אלה של חשבון נפש ותשובה יש להשתדל לחזק פרצה נוראה זו של זלזול בגדולי ישראל ובתורה, ובפרט שלא מזמן ראינו בעינינו את גודל החורבן שמביא זלזול זה (והחורבן הזה ימשיך ח"ו אם לא נלמד את הלקח כי רק גדולי התורה שבדור הם מנהיגי הדור) לכלל ולפרט כפי שהיה בשני החורבנות וכפי שרואים אנו בגלותינו זו הקשה והכואבת.

והקב"ה יזכנו ויעזרנו להטות אזנינו לדברי חכמים, ולהתרחק מכל המעמידים פני חכמים ואינם אלא טפשים ומחטיאי הרבים המגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ולשוב בתשובה שלמה מלפניו, ויחתמנו עם כל שאר עמו ישראל לחיים טובים ולשלום, אמן.