נחישות כנגד נחישות-שנתיים לגירוש גוש קטיף

(פורסם לראשונה כשבוע לאחר הגירוש)

על ההתחברות שהביאה להתנתקות - סדרת מאמרים בנושא ההתנתקות - מאמר א'

שבוע קשה ובלתי ניתן לתפיסה עבר על עם ישראל בא"י. תוך חמישה וחצי ימי עבודה צבאיים נעלמו חיים אנושיים של שנים ועשרות שנים מלמעלה מעשרים ישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. אני נזכר ב"שבוע העבודה" אליו יצאנו חברי לישיבה התיכונית ואני בכתה י' לפני שש עשרה שנים. קטיף העגבניות והקישואים בנצרים, המשתלה בעצמונה, האבנים שהושלכו על חלונות הפלסטיק בהלוך ובחזור. הלינה והשהות במרחבים הירוקים  של כפר דרום. קשה לתפוס שכל זה איננו בזמן כה קצר. אך קשה עוד יותר למי שמכיר את הפרטים מאחורי כל ספור ההתנחלויות, האידיאולוגיה הדתית לאומית, וההיסטוריה שלה, לנוכח המאורעות האחרונים, ובמיוחד לנוכח הדבורים השונים הנשמעים בציונות הדתית והמתיחסים לפורענות קשה שכזו כאל "שחיתות פוליטית של איזה רודן עריץ" ותו לא.

בסדרת מאמרים שיופיעו אי"ה באתר בקרוב נתייחס מהיבטים שונים לכל התהליך וננסה יחד ללמוד את הלקחים שכ"כ הרבה אנשים השייכים להנהגת הצבור הציוני דתי מתאמצים מאד לא ללמוד ולא ללמד לצבור אחינו ואחיותינו, לקחים שכ"כ חשובים להתאוששות אמיתית מהמצב אליו דורדרו במשך עשרות שנים.

 הנושא הראשון שבחרנו להתייחס אליו הוא מאפיין שבלט לאורך כל הפנוי ובכל הישובים והוא הקושי של המתישבים להבין את העובדה שחיילי וחיילות צה"ל  (ואפילו הנשמות הטהורות של גולני..) ושוטרי ושוטרות המשטרה היו מסוגלים לבצע את הפקודה ה"בלתי חוקית בעליל" בנחישות, ואיך גברו פקודות מטכ"ל והחוק היבש על המצפון האישי של החיילים.

"אתם תעשו הכל?! פשוט הכל?? רק בגלל שזו פקודה?! אין גבול לציות?? שכירי חרב?!.רובוטים??"

קריאות כאלה (בצורה תקיפה או עדינה יותר) ליוו את כל ימי הפינוי בכל הישובים ובדר"כ על פניהם של רוב חיילי ושוטרי הפינוי ניכרה מבוכה רבה על הפנים, ולא אחת אף דמעה סותרת נחישות בעין או בלחי.. חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל המסכנים לא למדו בבית הספר הטוב ביותר לנחישות, ציות עור, ונאמנות מוחלטת ונחושה למדינה- הלא הוא הציונות הדתית, ולכן נאלמו דומיה אל מול השאלה הכואבת.

בשבילם ובשבילכם אחינו המפונים ערכנו שיעור קצר בנושא על מנת שהנשאלים לא יהיו נבוכים כ"כ, והשואלים יבינו  כי שאלתם זו היא בבחינת "שואל שלא מדעת" ביחס לעקרונותיה הבסיסיים של הציונות הדתית מאז היוסדה לפני למעלה ממאה שנים...

לפני 108 שנים התקיים בקזינו של באזל כנס היסוד של ההסתדרות הציונית העולמית בו נכחו בין היתר גם ראשי ומייסדי "המזרחי" שאז עוד לא היתה סיעה בפני עצמה. עוד לפני כן הציג תאודור הרצל  בפניהם תכנית להקמת מדינה עצמאית בא"י שתהיה מדינה ככל הגויים ובה לפחות בכל הקשור ליהדות איש הישר בעיניו יעשה. המצפון היהודי התנגד, ההלכה היהודית אסרה לבחור פורק עול ואתאיסט חובב נצרות מוצהר כמו הרצל להנהגה צבורית של עם ישראל אבל אנשי ה"מזרחי" גילו נחישות ורגישות ובחרו בו כאדם המתאים להנהיג את עם ישראל לארץ ישראל...

בכנס היסוד של המזרחי חמש שנים מאוחר יותר נמקו את טענתם: "למען ארץ ישראל ותורת ישראל" ( אגב, כנס יסוד המזרחי מומן מכיסו הפרטי של תיאודור הרצל שידע להעריך ציות עור ונחוש ולהסתייע בו כמו שפורסם בעיתון "הארץ" מיום י"ג בכסלו התשט"ז (וז"ל הכתבה: "הרצל הוא שיזם את הקמת ה"מזרחי", הארגון המדיני הדתי בתוך התנועה הציונית, עובדה זו גילה הרב יהודה לייב מימון במסיבה שנערכה לכבודו בהגיעו לגבורות, בדבר תשובתו למברכיו סיפר הרב מימון כי הוא שמר את הדבר בסוד כפי שגזר עליו הרב ריינעס, אולם אחר שעבר מאז זמן רב התיר לעצמו לגלות את הסוד ברבים. ומעשה שהיה כך היה: הרצל הרגיש צורך בהקמת גוף "מדיני דתי" בתנועה הציונית כמשקל נגדי לחובבי ציון הרוסיים שגילו התנגדות לעמדת הציונות המדינית של הרצל, הוא חשב כי בקרב היהדות הדתית ימצא תמיכה לעמדתו, ולכן פנה אל הרב מימון שיטפל בהקמת ארגון ציוני בין היהדות הדתית, הרב מימון מסר את הטיפול להרב ריינעס וכעבור חצי שנה  נקרא כינוס היסוד של המזרחי. אולם כדי לקיים את הכינוס זקוק היה הרב ריינעס לתקציב של 800 מארק, הרצל נתן לו את הסכום מכיסו". ע"כ הכתבה ב"הארץ". (ראה גם ספרו של אהוד לוז "מקבילים נפגשים", עמ' 304).)

לא עבר זמן רב וברעיונו של הרצל לפחות באופן זמני התחלפה ארץ ישראל ב...אוגנדה. הוא הותקף מכל הכיוונים והחזיתות על עצם המחשבה הלא מוסרית, על יד ימינו מקס נורדאו אף נורו יריות אקדח (שהחטיאו..) בקונגרס בשל הצעה זו,  אבל קבוצה אחת תמכה בו בצורה ברורה, בנחישות ובציות עִוֵר וגרמה לכך שהצעתו תתקבל ברוב קולות למרות שכל הצטרפותה לתנועה היתה לשיטתם למען א"י. ושוב ניחשתם נכון..ה"מזרחי".

אפילו ראש ה"מזרחי" הרב יעקב יצחק ריינס רק נמנע, כי להרצל לא מסרבים אפילו אם זה נוגד את המצפון.

חלפו שנים, קמה וגם ניצבה מדינת ישראל. השנה תשי"ב (1952 למנין הנחושים). מדינת ישראל מחוקקת חוק המחייב את בנות ישראל בגיוס לצבא (חוק שלא קיים עד היום בשום מדינה בעולם). גדולי הדור בארץ ובחו"ל מרעידים את העולם היהודי בפסק תקדימי ששנים לא נראה כמוהו בעולם ההלכה, ואשר יצא מלב לבו של המצפון היהודי "ייהרג ואל יעבור"! אפילו רבה של ירושלים מטעם הרבנות החילונית הראשית הגאון ר' צבי פסח פרנק מצטרף לפסק ופונה בכאב לבּנות כי עליהן להעדיף להיכלא ולא להתגייס הן לשרות צבאי והן לשרות אזרחי. רק קבוצה אחת מצביעה בכנסת בנחישות בעד החוק (זולתי 1 מתוך ה-9 שהוציא עצמו מן כלל). ושוב ניחשתם נכון...ה"מזרחי".

בחסדי ה' מאבקי היהדות החרדית ומסירות הנפש של גדולי הדור בענין זה עושים פירות ומעוררים רחמי שמים. החוק לא מופעל ולבסוף הגזירה מתבטלת ובת דתיה משוחררת מכל שרות.

אבל הנחישות של ה"מזרחי" שהפכה בינתיים ל"מפד"ל" לא מוצאת מנוח ווהיא מוצאת לעצמה לנכון  להקים שרות לאומי בהתנדבות (שגם אודותיו פסקו גדולי הדור ייהרג ואל יעבור, ואף הרב מרדכי אליהו אסרו באסור מוחלט) כדי שח"ו אפילו למראית העין בלבד לא ייפגם הציות העור לחוקי המדינה. שהרי סיסמתם היא: "נותנים את הנשמה למדינה"...

"לתת, לתת, הכל, את הלב ואת הנשמה ואת החיים, בשביל המדינה. לא לקחת, לא לבקש כלום, לעבוד בפרך, ביום ובלילה, בלי חשבון בלי שעות בתמורה מינימלית, רק כדי לקיים את הנפש...."
לא, לא. זה לא התדריך של הרמטכ"ל דן חלוץ לכוחות הפינוי לפני הפשיטה על נוה דקלים, וגם לא זה של המפכ"ל קראדי לשוטרי היס"מ, ואפילו לא דרשת הבר מצוה של חיים יבין.

זהו קטע מתוך דפי הדרכה לבנות המיועדות לשירות לאומי של ארגון "בת עמי" לפני יציאתן לשרות שהגיע אלי מבת אולפנת ישורון בפ"ת בשנת התש"ס(במקור נאמרו הדברים ע"י אלוף במיל. יצחק מרדכי). מסתבר שגם את בנות האולפנא בנוה דקלים ובשאר חלקי הגוש ז"ל חנכו לשנן וליישם דברים אלה...

נחישות.. כבר אמרנו??

כך גם היה עם הבנים. כל גדולי ישראל (ואפילו גדולי רבני ה"מזרחי") הכירו היטב בזמנו כי בחורי הישיבות חייבים להיות פנויים מכל עיסוק המפריע את שקידתם בתורה. אבל לאלה האמונים על ציות עור לציונות ואביזרייהו קשה היה להירדם בלילה והם היו חייבים לדאוג למסגרת שתבטיח שגם חובשי ספסלי בית המדרש יקיימו את הפקודות הנחושות של הצבא וזאת יוכלו לעשות רק אם יסגרו את הגמרא וירוצו על ההרים והגבעות כשריח חריף של אבק שריפה מחזק את ציוניותם ונחישותם. אבי הרעיון אף לא התבייש להסתיר את הטעם האמיתי להקמת מסגרת ה"הסדר" באומרו: "ראינו שאי אפשר לחנך לציונות בלי השרות בצבא" (ראה "דת הציונות", פרק ו' חלק ב'). הרעיון  קרם עור וגידים ויצר חיילים מאד ממושמעים שיכולים להתפלל מנחה ומיד אח"כ להשליך משפחה מביתה כי כך אומרת הפקודה. גם כשהתברר לשולחי החיילים כי 80 אחוזים מהם לא חוזרים לבית המדרש בתום השרות ומעדיפים תואר באוניברסיטה או טיול למזרח הרחוק לא הפסיקו רבניהם לשלוח אותם למסגרות אלה למרות שגדולי הרבנים (ביניהם הר' שפירא והר' מרדכי אליהו והר' שאול ישראלי והר' משה צבי נריה) אמרו בפירוש כי זו מסגרת דיעבדית לגמרי.  הנחישות והציות העור גברו על החלטות רגישות ומצפוניות של רבנים.

אבל אנא בעלי מצפון עוקף נחישות אל נא תצטערו.. עוד לא אבדה תקותכם...

לפני שנתיים קמה קבוצת אנשים שהבינה ללבכם והזדהתה עם מועקתכם. היא החליטה שיש מוסר ואנושיות שהם מעבר לפקודות מטכ"ל והחוק היבש, וכי לא על פקודות מטכ"ל והחוק היבש לבדן יחיה האדם. הם גם השקיעו מכספם ויצאו במסע הסברה לא זול של הבהרת עמדתם החשובה. על שלטי החוצות נכתב במלוא הרגישות: "נלחמים למען ישראל- מסרבים לשרת בשטחים". השמאלנים חייכו, הימנים רטנו אבל להגשת תלונה במשטרה הגיעו רק הנחושים. לא, לא, לא דן חלוץ, וגם לא המפכ"ל קראדי, וגם לא צוות הכתבים של חיים יבין. אתם יודעים מי?? יו"ר "תקומה", שליחו של הר' דוב ליאור באיחוד הלאומי ח"כ אורי אריאל.

כתבת ערוץ 7 עופרה לקס הכינה כתבה נחושה ("בשבע" גליון 23) עם כותרת עוד יותר נחושה וציתנית: "עבריינות מאורגנת בראש חוצות". בסוף הכתבה לא לפני שצוטטה בצורה נחושה מאד את לשונו היבשה והנחושה של סעיף 110 לחוק העונשין תשל"ז    (1977) העוסק בהסתה לאי ציות ואומר כי "מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לאי ציות לפקודה חוקית, דינו -מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו - מאסר שבע שנים",   ספרה עופרה לקס על נחישותו של ח"כ אורי אריאל בזו הלשון: "עם סגירת הגליון הגיש חבר הכנסת אורי אריאל מסיעת האיחוד הלאומי תלונה למשטרה בדרישה לחקור בדחיפות הסתה להמרדה, כל זאת בזמן שמדינת ישראל נמצאת במלחמה עם הטרור הערבי ונמצאת בתקופת כוננות למתקפת טילים עיראקית. חבר הכנסת אריאל מקווה שהמשטרה והפרקליטות יסיימו את החקירה תוך ימים ספורים, מכיון שהיא פשוטה וכל העובדות ידועות ויגישו תביעה נגד החשודים".

"אחמד טיבי לא יוכל לקלל את הרמטכ"ל" הבטיח בנחישות ברוך מרזל בתשדיר הבחירות שלו והראה כי את בורא עולם, תורתו, וגדולי הדור אפשר גם אפשר לחרף ולגדף מעל בימת בית הכסא בירושלים אבל את הרמטכ"ל??!! חלילה וחס, הנחישות הציונית-כהניסטית לא יכולה לסבול זאת...

הדוגמאות המצויות אצלנו בארכיון לנחישות זו של אנשי הציונות הדתית על רבניה  בכל הנוגע לקדושת המדינה המשטרה והצבא בעיניהם, שהובילו במשך כל השנים לציות עור ולהפנית עורף לדברים רבים וחשובים בעולם היהדות  הן רבות, ונמצאות למכביר כמעט בכל ספר שעוסק במשנתה של הציונות הדתית.

בכל זאת נסיים בעוד דוגמא אחת של נחישות המתאימה במיוחד לאירועים הקשים של הימים האחרונים. (מפוני הגוש- נא לשים לב כיצד מגדיר הר' אבינר את המושג – גלוּת)

לפני 6 שנים, בדיוק בתקופת ימי הנחמה בה אנו נמצאים פרסם הר' שלמה אבינר  בעלון "באהבה ובאמונה"  של מכון מאיר (גליון 209, פר' ואתחנן התשנ"ט) מאמר תחת הכותרת "עת להינחם". בין דבריו במאמר (המקבלים היום משמעות חזקה מאד בעיני תושבי הגוש וצפון השומרון) הוא כותב: "הגלות הולכת ומסתיימת, בחסדי ה' עלינו. כבר איננו בגלות. יודעים אתם גלות מהי? גלות היא שכבודו של יהודי נרמס וחייו בסכנה, ומגרשים אותו. ביום אפל אחד היה קם ולוקח את אשתו, ילדיו, וכמה חבילות כבדות על גבו, נודד לארץ אחרת אשר לא ידע שפתה ולא ידע איך יתפרנס בה. עוזב הוא את הארץ שאהב וגר בה מאות שנים..עכשיו כבר איננו בגלות, אנו בארצנו. זו מדינה שלנו וצבא שלנו, משטרה שלנו". וכאן מגיע שיא הנחישות. ממשיך הר' אבינר: "שאל אותי חבר: היכול אני לעשות כך וכך? אמרתי לו: אבל זה בלתי חוקי! –מה אכפת לי חוקי או בלתי חוקי, זו מצוה גדולה! השבתי לו: אלפיים שנה חיכינו לרגע זה שמשטרה שלנו תגיד לי: לא!. ע"כ דבריו המאלפים של הר' אבינר.

ואני הקטן לא מצליח להבין. אם אלפיים שנה חיכינו ששוטר של המפכ"ל קראדי יגיד לנו "לא!" אז למה כשב"ה אנו זוכים לכך שאלפי שוטרים יגידו לנו "לא!" ואף יקיימו בידיהם את ה"לא" הזה, אנו אומרים לשוטר: "תתבייש לך"... "אין גבול לציות?!" וכד'...

והשאלה זועקת והצביעות הכל כך גדולה נחשפת והשבר העמוק ניכר בשטח אפילו על פניהם של מעריצי הנחישות שפתאם רואים עד כמה היא כואבת שהיא מופנית נגדם. אך גם כאן לא תם ונשלם השבר.

במשך כל השנים נסתה  הציונות הדתית לכסות את הבסיס השקרי עליו היא נשענת  בערך היהודי של ישוב הארץ (לכאורה, ועוד יבוא על זה בעז"ה מאמר בנפרד) ורוממה את קדושתו עד כדי הצגתו למראית עין כערך העליון ביותר. פנוי גוש קטיף הוכיח השבוע לכל מתבונן כי גם אצל "אוהבי הארץ" צה"ל והמדינה קודמים לארץ ישראל.

חייל/שוטר, תדע לך שאתה עושה מעשה בלתי נסלח בגרוש יהודי מביתו, אבל אכפת לך שאבכה על הכתף שלך?, אתה עושה פשע לאומי שירדוף אותך כל חייך, אבל בוא בבקשה למעגל לריקוד פרידה מהישוב, לא נשכח ולא נסלח.. אבל מנחה בעוד 10 דקות..., אתם רובוטים חסרי מוסר בסיסי אבל חכו קצת, הילדים הלכו להביא כבוד ושתיה קרה. אתם מזכירים את השואה אבל מיד נעשה לכם ולמי ששלח אתכם "מי שברך"..

"אני אוהב אתכם", "אנחנו באותו הצד", ועוד קריאות מן הסוג הזה הוכיחו: מעל הכל דמות החייל, איש "כוחות הביטחון" הנערץ, אח"כ באה א"י. ייאמר מפורש, אין כונתי כלל כי היתה צריכה להיות התנגדות אלימה פיזית או מילולית כלפי הצבא והמשטרה, ודאי גם כי לא היה מקום לגידופי החיילים שבסה"כ מלאו את משימתם בצורה נחושה בדיוק כמו שעשו זאת מתישבי יש"ע כשזה היה נוח להם כנ"ל. אבל לחבק ולנשק את מי שבא בשם מדינת ישראל כרגע לגרש אתכם מן הבית ועוד לקרוא לזה מאבק?? אין לך דבר מגוחך מזה.  בתי הכנסת נסגרו רק אחרי תפילה לשלום המדינה, מי שברך לחיילים הנחושים "העומדים על משמר ארצנו וערי אלקינו", ואיך אפשר בלי "התקוה"...

מתיישבת שרה בקול חנוק מדמעות את ה"תקוה" אל מול פניהן הנחושות והאדישות של החיילות שמחכות להעמיס אותה על אוטובוס (שבטח הרהרו בלבן: נשמע נחמד ההימנון של המתנחלים..) והיא מבקשת מהן להצטרף...

כמה עצוב.. כמה מעורר רחמים...

איך הגיעה הצה"ד לתפיסה כה נחושה  ומעוותת ומי האשמים בכך- במאמר הבא בעז"ה שיופיע במלאת שבעים שנה לפטירת הראי"ה קוק שלכתביו כמו שיתבאר חלק לא קטן, אולי אף מרכזי בתפיסה זו.