בענין סילוף דברי הרמב''ן במצות עשה ד' של ישוב ארץ ישראל

כיבוש הארץ בזמן הזה – מלחמת מצוה ?

שלשה מצבים של מלחמה מוזכרים בהלכה:

האחד , מלחמת מצוה – רש"י ועוד ראשונים פירשו שרק כיבוש א"י (כגון מלחמת יהושע) הוא מלחמת מצוה , והרמב"ם הוסיף שגם מלחמת עמלק וגם מלחמה לצורך עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם נכללות במלחמת מצוה. השני, מלחמת רשות – לדעת רש"י כל מלחמה שאינה כיבוש א"י נקראת מלחמת רשות ולדעת הרמב"ם נקראת מלחמת רשות מלחמה של הרחבת גבולות א"י מעבר לגבולותיה המקוריים.

לשני סוגי מלחמות אלה מתייחס הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם והן לפרטיהןכוללות את כלל "הלכות מלחמה". המשותף לשני סוגי מלחמה אלו הוא שלשתיהן יוצאין על פי ציווי המלך וההבדל העקרוני ביניהן הוא שלמלחמת מצוה יכול לכוף המלך את העם ללא אישור הסנהדרין (בית הדין של שבעים ואחד דייינים) וללא שאלה באורים ותומים ולמלחמת רשות לא יכול המלך לכוף את העם ללא רשות הסנהדרין וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש בתחילת פרק ה' מהלכות מלכים הלכה ב' וז"ל: "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".

הלכות מלחמה הכוללות שתי מלחמות אלה אינן נוהגות בזמן הזה ולמעשה מזמן החורבן מפני שרק מלך יכול להוציא אליהן וכבר פסקו חז"ל  (בתוספתא סנהדרין פרק ג') שאין ממנין מלך אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד וברמב"ם (הלכות מלכים פרק א' הלכה ג'): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא עפ"י בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא". (ועיי"ש ברדב"ז). ובימינו בעוונותינו אין לנו לא בית דין של שבעים ואחד ולא נביא כך שיציאה למלחמה בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות אינה נוהגת כיום כלל.

וכן מבואר בפירוש גם בדברי האחרונים. בשו"ת "חתם סופר" (חלק אבה"ע תשובה קנ"ה) לענין עשה דנקי יהיה לביתו כתב דאינו נוהג אלא במלחמה, ואין דין מלחמה בזמן הזה, ותדע שהרי הסמ"ק שלא מנה רק המצוות הנהוגים בזמן הזה השמיט מצוה זו, לפי שאינו נוהג אלא בשעה שיש מלכות לישראל ויש להם רשות להלחם עם אויביהם ולא בזמן הזה עכ"ד.

ובשו"ת "נודע ביהודה" (מהדורה תנינא חאה"ע שאלה קכ"ט) לענין יפת תואר כתב דלא משכחת לה האי דינא לאחר החורבן , דאין דין זה נוהג אלא בשעת מלחמה, והרי אין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד וכו', וכבר נתבטל בי"ד של שבעים ואחד בימי התנאים ועוד  שלאחר החורבן אין לנו מלך ולא חלוצי צבא  שיהיה שייך כיבוש מלחמה עכ"ל.

ובקונטרס "על הגאולה ועל התמורה"  למרן הג"ר יואל טיטלבוים במאמר  האחרון הביא דברי הנודע ביהודה והחתם סופר הנ"ל והוסיף וז"ל:  וה"חינוך" ז"ל בהזכירו כל אלה המצוות הנוהגות במלחמה הכפיל ושנה בכל אחת ואחת, שאין נוהגות אלא בזמן שישראל על אדמתן ובישובן, כי אז להם הרשות והיכולת בידם עיי"ש. וכל הפוסקים הרי"ף והטור והשו"ע ונו"כ לא זכרו הך מלחמת מצוה ללחום בעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם שכתב הרמב"ם אלא ודאי דאין נוהגת בזמן הזה ולית דין צריך בושש. וברור דלא היה רצון הבוי"ת ודעת התוה"ק מסכמת למסור הרשות ביד מי שהוא לכוף את ישראל ולהוציאם למלחמה, כי אם המלך אשר יבחר בו ה' ונמנה עפ"י נביא ועפ"י סנהדרין והיה הולך בדרך התורה והמצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שכ"ז הוא מתנאי המלך, ולו לבדו נתנה תורה רשות לכוף את ישראל למלחמת מצוה לבא בעזרת ישראל מיד צר, ומלך כזה היה לו סיעתא דשמיא והשראת השכינה בכל מעשי ידיו לדון ולהכריע כדת של תורה בענין המלחמה הנוגע לפיקוח נפשות, ובזמן הבית שיצאו למלחמה עפ"י סנהדרין ועפ"י מלך, היו הסנהדרין והמלך דנין בדבר בכובד ראש באימה וביראה, אם יש הכרח בדבר להוציא את ישראל למלחמה, והרי אף בעזרת ישראל מיד הצר לא הותרה כי אם לתועלת ההצלה, ויש לדון בדבר אם ההצלה קרובה, או ח"ו הסכנה קרובה לסכן את ישראל ח"ו למיתה. ע"כ לעניננו.

וברמב"ם בהקדמתו לספר המצוות כתב מפורש בשורש הארבעה עשר וז"ל: "וידוע שהמלחמה וכבישת עיירות לא יהיו אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמה שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולכן פרסום אלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתתלה בקורבנות, או בעבודות, או במיתת בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך  או במלחמת הרשות לא אצטרך לומר בה זאת לא תתחייב אלא בפני  הבית אחר שזה מבואר לפי מה שזכרנו". ע"כ.  

מעבר לכך עיון קצר בהלכות מלכים ברמב"ם (כאמור לעיל שאר הראשונים השמיטו הלכות אלה שאינן נוהגות בימינו) בהלכות הנוגעות ליציאה למלחמה מראה כי גם מבחינת פרטי ההלכות הדבר אינו אפשרי, לדוגמא בפרק ז' הלכה א' כותב הרמב"ם כך: "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזה הנקרא משוח מלחמה" (וכהן משוח לא מצוי כיום בעוונותינו).

רבני הצה"ד רוצים להציג את הרמב"ן כמי שחולק על הרמב"ם לגבי מצות הכבוש ונאחזים בעיקר במה שכתב הרמב"ן שמצות כבוש הארץ היא "לדורות". כמובן שהדברים הם חסרי בסיס כי כל בר בי רב דחד יומא יודע שמצוה לדורות הכונה מצוה שלא תתלה בזמן ולא יגביל אותה זמן כלשהו כשניתן יהיה לעשותה ככל פרטיה וכמו שכותב ספר החינוך במצוה תכ"ה (על פי דברי הרמב"ם בספר המצוות – עשין קפ"ז) שפרוש מצוה לדורות הוא מצוה שהכתוב לא תלה אותה בזמן כלשהו אלא שחיובה בכל דור ודור כשניתן לקיימה מבחינת פרטי הלכותיה .(לשון הרמב"ם: "נוהג בכל דור  שימצֵא בו אפשרות הדבר ההוא").

אך יתירה מזו. בסוף מנין המצוות של הרמב"ן כשהוא מסכם איזה מצוות השמיט מחשבון הרמב"ם ואיזה מצוות הוסיף הוא לחשבון כותב הרמב"ן מפורשות וז"ל:  "ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית' (פנחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם וכן בכל השופטים והמלכים לדורות. וכן אמרו בגמר ברכות (ג ב) ובסנהדרין (יו א) כשהיה דוד המלך מצוה לכו ופשטו ידיכם בגדוד ששואלין באורים ותומים. ומזה אמרו (יומא עא ב, עג ב, כלי המקדש פ"י הי"ב) אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' הוא זה מלך וכל בני ישראל זה משוח מלחמה ומי שצורך הצבור תלוי בו וכל העדה אלו בית דין. ומן הלשון הזה נראה שהיא צואה דורית. ובשני שלשבועות (יו א) אמרו שתי בצעין היו בהר המשחה עליונה לא קדשה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה שלא במלך ושלא באורים ותומים ולא היו אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני. והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות [רב: - ד.] כלשון הזה וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י. וזו היא באמת מצוה לא עצה בלבד והיא לדורות. ובראשון שלסנהדרין (יד א) כשהיו חוקרים על מאמרם שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין שלשבעים ואחד אמרו וכל העדה אלו סנהדרין ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר רחמנא דלישאלו באורים ותומים ונשאר כן".ע"כ.

כלומר, לא רק שהרמב"ן מביא את כל דברי הרמב"ם בענין מלחמה בזמן הזה ללא שום הסתייגות אלא שמוסיף הוא ספק נוסף לגבי חיוב בשאלת אורים ותומים ונשאר בספק זה , מה שמשמיט את הקרקע מהלימוד של רבני הצה"ד בענין זה שכן לשיטתם הכריע הרמב"ן את הספק שהרי פסק שמלחמת מצוה נוהגת בדורנו ומשמע שלא צריך אורים ותומים וא"כ כיצד נשאר הרמב"ן בספק בהשגותיו?? אבל רבני הצה"ד מוכנים לעשות הכל כדי שהגיוס לצה"ל יקבל הדרת קודש של "מלחמת מצוה" והם יוכלו להדיח את תלמידיהם לשרות בצבא לתפארת "דת הציונות".

ועיין בשו"ת "בית הלוי" שמסביר בפשיטות את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן (ובאופן זה למדו את מחלוקתם שאר האחרונים) שהרמב"ן סובר שגם כשאין אפשרות של כבוש הארץ בהעדר התנאים הדרושים לכך עדיין יש מצות ישוב א"י והרמב"ם סובר שכשאין אפשרות כבוש אין גם מצוה בישיבתה.

ובאחת התשובות ההלכתיות החשובות ביותר בנוגע למצות ישוב א"י בזמננו הלא היא תשובה תנ"ד בשו"ת אבני נזר (חלק יו"ד) למרן הגה"ק האדמו"ר מסאכאטשאב  מיד בתחילת תשובתו מביא את דברי הרמב"ן וז"ל: "והנה הרמב"ן בס' המצוות במצוה ד' [אשר לפי דעתו שכח הרמב"ם מלחושבן] חשב מ"ע לרשת הארץ ולשבת בה והאריך בדבר [ועכשיו כותב מרן האבני נזר מפורשות] ובסוף דבריו הביא ראי' שנוהג גם בזה"ז מהא דאיתא בספרי פ' ראה מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן [ברמב"ן גורס ר' נתן] שהי' יוצאין ח"ל והגיעו לפלטיא [הגירסא לפנינו לפלטים מקום בחו"ל] וזכרו את א"י וזקפו את עיניהם זלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות [הגירסא שלפנינו וחזר ובאו למקומם] ואמרו ישיבת א"י שקולה ככל המצוות. עכ"ל הרמב"ן ובהספרי שלפנינו עוד שם מעשה בר אליעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהי' הולכים בנציבין אצל ר' יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת אותם וישבת בארצם חזרו ובאו להם למקומם אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה" ע"כ.

הרי מפורש כותב  ה"אבני נזר" דהראיה להרמב"ן שמצות ישוב א"י נוהגת גם בזה"ז היא רק מהמעשה המובא בדברי הספרי ובלי שום קשר למה שכתב הרמב"ן קודם לכן שהיא "לדורות" דזה קאי רק על זמן שיש מלכות לישראל ויכולים לכבוש וכך למדו כל האחרונים את דבריו של הרמב"ן בלי שום פקפוק והדברים פשוטים למתבונן בדבריו.
יתרה מכך, גם צאצאי הרמב"ן שהתיחסו בספריהם למצות ישוב א"י דברו בפרוש על ישוב א"י שלא ע"י מלחמה (ונין הרמב"ן כותב מפורשות שמצות הישוב היא על היחיד בלבד מחמת שלושת השבועות, ושאינה דוחה סכנה (עיין שו"ת הרשב"ש סי' א', סי' ב'), ובמהדורה מיוחדת של השגות הרמב"ן שיצאה לאור עפ"י כתב יד יחידי בעולם בהוצ' מוסד הרב קוק (מהדורת שעוול) איתא שם בגירסת הרמב"ן "מתחייב כל יחיד" מה שסותר לגמרי את ענין כבושה הצבאי של הארץ.

גם רבני "חבת ציון" לא דברו מאומה על כבוש צבאי של הארץ, וגם בכתבי הראי"ה קוק לא מוזכר שום היתר לזה והדברים פשוטים ומחוורים ובפרט לאור מה שכותב רבנו הרמב"ן בספר הגאולה כי עם ישראל יהיה עד עת קץ בידי מלכות אדום כי לא תכרת אלא ע"י המשיח הגואל!!

הרחמן ירחם ויחוס על עמו ישראל וארץ ישראל, ובא לציון גואל...