התיחסות לחוברת ''המדינה היהודית''- סדרת מאמרים -פרק ה'

במסגרת התיחסותנו לחוברת "המדינה היהודית" של הר' יעקב משה ברגמן (מישיבת "מרכז הרב") מוגש בפניכם הפרק החמישי בסדרת המאמרים העוסק בנושא: "מעמד הרב הראשי וסמכות הרבנות הראשית"...

פרק ה

"מעמד הרב הראשי וסמכות הרבנות הראשית" (עמ' 136-144)

[הערה: איננו מתכוונים לדון כאן בפועל על הנ"ל, כי איננו יודעים בזה מאומה, רק אנו רוצים לדון במה שכתבה החוברת "המדינה היהודית" בזה, ולדון בדברים שהחוברת מעלה, ואין כאן מאתנו כלום!]

(נב) מובן לכל צורב ובעצם אפי' לע"ה גמור... שנידונים כאילו כפי שיש בפרק שלפנינו, דהיינו אודות "סמכות הרבנות הראשית" ו"מדדים לבחירה" "סמכותו של הרב" "מעמד הרבנות הראשית" "בחירת הרבנים הראשיים" ו"מה יקרה אם ח"ו יבחר רב רפורמי" הם נושאים הלכתיים, ואין כאן תיאור מצב, אלא בירור הלכה ודיון תורני מובהק, שכביכול עבר הדיון בביהמ"ד הציוני-דתי, וכאן נמצאים מסקנותיהם. ולהסיר ספק עוד הוסיפו הערה: "פרק זה עבר הגהתם וקיבל הסכמתם של הרב שפירא, בקשי דורון ואריאל" (עמ' 136) ואם מישהו יפקפק בדעתו שלא התכוונו כאן להלכה, הרי מוסיפים שם משפט: "האחריות ההלכתית שלנו כלפי כלל הציבור..." (143)

ואם כן, גם בלי לצטט את הרב טייכטל "רק בדרך מו"מ של תורה בראיות מחז"ל ולא בסברות כרסיות" (עמ' 134) ברור שבפרק זה מותר לנו לצפות פעם א' בחוברת מכובדת זו שהכותב יראה לנו את כוחו וכוחם של מלמדיו, מה יוצא מהלימוד שיש לציונים הדתיים בבית מדרשם. כמה מובאות מהגמ', ראשונים, שו"ע יו"ד, רמב"ם, הלכות איסור והיתר, ואולי גם מותר להביא מדברי החזו"א ביו"ד על "קבלת רבו", שהרי במקום שהחזו"א לא התקיף את הציונים ישירות, הותרו דבריו לבוא בקהל (כמש"כ בחוברת בעמ' 84 הערה 13) והנה, להפתעתנו כל הפרק הזה שמוקדש להלכה, אין בכולו אלא ציון א' לתשו' חת"ס וסעי' א' מהרמ"א ביו"ד, וגם שם לא תמצא דבר שקשור לרעיונות שבחוברת, אלא שקהל יכולים לקבל עליהם רב. ולא בפירוט איך, ומי הקהל הבוחר, ואין אסמכתא להמצאותיהם.

וכי כך צריך להראות בירור של סוגית בחירת רב בישראל? שומו שמים אם זוהי צורתה של הלכה בבית מדרשם, על מה נסמכים? וכי חכמה היא להביא תשובותיהם של הרבנים הלאומיים על עצמם? (תשו' הר"ש ישראלי, הרב עוזיאל, היכל יצחק, הרב שפירא, הרב אליהו, כנראה שכל הספרות ההלכתית המקובלת שידועה בבתי מדרש שלנו [דהיינו, למי שלא יודע, ש"ס בבלי וירושלמי, רי"ף, רמב"ם ורא"ש, שאר ראשונים וטושו"ע, רמ"א ש"ך וט"ז, גר"א רע"א ונוש"כ עד החזו"א והח"ח] לא נמצא בה שום אחיזה להמצאותיהם, שיוכלו להשתמש בה כפי שהיו מאוד רוצים לעגן את הרבנות הראשית כפוסקי הדור. ונדמה שיש בזה סימן ברור, למי שמחפש היכן האמת.

אבל כדי להראות לקוראים במה המדובר, נפרט קצת.

(נג) כאן טמון פרדוקס, "אם לא נשתף את כלל העם בבחירות, לא תהיה הרבנות עוד רבנות ראשית, היא תהיה הרבנות רק של הדתיים ולא של כל העם" (עמ' 137)

ונמשיך אנחנו: "ועכשיו, שגם החילוניים בוחרים, הם מתכוונים לשמוע בקולם, ולקבל פסקיהם, ויהא זה רבם של כל העם?!" זוהי ה"סיומת" של דבריהם, ע"פ ההגיון שלהם! אבל ההגיון שלנו אומר - הם מתכוונים לבחור מיהו זה שהדתיים ישמעו בקולו מכח רצונם של החילוניים שמכריחים את הדתיים להתכופף לרב שהם, החילוניים, יכתיבו לנו, עבורנו! והם, אינם מתכוונים לשמוע בקולו כידוע, וא"כ מה התכוונה החוברת בבדיחה לא מוצלחת זו, ובתיאור הסיבה שכ"כ חשוב לשתף חילוניים בבחירות?

(נד) ועוד טענה מצחיקה לא פחות מקודמתה: רב חייב להיות גם דרשן ונואם.. בעל כושר ארגון.. כאשר בוחרים רב ראשי מוכרחים להתחשב גם בתכונות אלו, ולפעמים הן תהיינה מכריעות יותר בבחירתו! (עמ' 137)

אכן טענות נחמדות, רק שכחו דבר א' - כיון שכך, כשנבוא לפסיקה הלכתית של רב זה, מדוע נשמע בקולו? לו יהיו לו דרשות יפות, וכושר ארגוני יפה, וכי כל זה נוגע להלכה?!

נדמה לי ששכחו שיש סעיף בשו"ע יו"ד רע"ב ד' על איסור הוראה של רב במקום רבו, או במקום שיש גדולים ממנו, וא"כ הרב הנבחר יצטרך לשאול את כל שאלותיו מהרבנים הגדולים בהלכה שלא נבחרו.. האם ידוע להם כל זה?!

(נה) בעל החוברת נבהל כנראה מהכח שהוא עצמו נתן לרבנים הללו ופחד שמא יקום "הגולם" ויכה את יוצרו, ולכן מגן על עצמו מיד, וז"ל: "ברור שגם הציבור הדתי לאומי לא יוכל להשלים עם פסיקה של רב ראשי אם יפסוק למשל שהמדינה היא ח"ו מעשה שטן" (עמ' 138) ובכן א"כ מה רוצה החוברת בפרק ארוך ומייגע זה, אם למעשה מלמדת אותנו שאין שום סמכות לרבנות הזו. ובלי להתבלבל מופיעים בעמ' הבא קטעים מסמרי שיער על סמכותם הנוראה של הרבנים הראשיים, וז"ל: סמכותה של הרבנות הראשית מונעת מצב שכל אדם יבנה במה לעצמו, מצב שהוא הרסני לחייב הדתיים (המקור: הרב שפירא). "לא ניתן למצוא היום מצב שבו ב"ד א' פוסל וא' מכשיר" (הרב מרדכי אליהו) ואנכי הקטן מוסיף -  רק החוברת הזו התפרצה לקחת לה קרנים ולהודיע בפרהסיא שאיננה כפופה להוראות הרבנות כאשר פסק מסוים לא ימצא חן בעיניה! וכנ"ל.

וליתר בטחון נצטט: "אותו צבור שבחרו ורואים ברבנות הראשית את רבותיהם (וכוונתו וודאי לא לחילוניים, ולא לחרדים - א"כ נשארו רק הדתיים לאומיים לענ"ד...) וודאי שהם בגדר מרא דאתרא שדינם כן, ופסקם פסק, גם במה שנוגע לשאלות של איסורי תורה" (הרב ישראלי) וכדאי לזכור שהזהירונו שפרק זה זכה להסכמתם של הרבנים... (ראה ס"ק נ"ב) ואעפ"כ יש בו "בדיחות" כ"כ נוראות, ראה שוב הציטוט שבראש ס"ק זה, ובדוק.

(נו) קצת פלא, איך אחרי שהסביר כ"כ יפה "שאין לנו היום את האדם המתאים" (138) "וא"א היום להכיר בסמכות מוחלטת" "וא"א לסמוך על הכרעה בבחירות" (137) "וקשה לראות בדורנו אישיות מיוחדת שתהא מקובלת בפסקיה על הכל" (138) ופתאום - בלי אזהרה מוקדמת מביא הוא שהרבנים הראשיים בטוחים בעצמם ובכוחם הרבה יותר ממה שהחוברת מוכנה היתה לתת להם, וניתן רשות הדיבור לרבנים הנבחרים, וז"ל:

"לרגל קיבוץ גלויות ... ראינו חובה לעצמנו לחדש תקנות, ברשות הקב"ה (!!) ושכינתיה (!!) וברשות ב"ד של מעלה (!!) וב"ד של מטה (!!) וברשות רבנן קדמאי מרי דארעא דישראל (!!) ובהסכמת הגאונים הגדולים (!!) חברי מועצה מורחבת של הרבנות הראשית לישראל,  גוזרים ומתקנים בתוקף... ככל תקנות ישראל... לקהילותיכם, ולדורות עולם" (140)

סליחה, קצת סדר רבותי! ולכותבי החוברת הייתי מציע בדחיפות לכנס את חברי ביהמ"ד הציוני דתי, ולדון בסוגיא מחדש, כדי שלא יצא פסק כזה חשוב עם כ"כ הרבה סתירות פנימיות, בדיחות טרגיות כ"כ, ודי לחכימא, בלי רמיזא.

(נז) בנימוקי המתנגדים למעמד העליון של הרבנות הראשית מכניס הכותב, בעל החוברת, בפיהם את הטענה כי חילוניים אינם יכולים לקבוע בעיניני רבנות ודת.

וכתשובה לדבריהם, הוא מתקיף כדרכו בכמה מקומות בחוברת, בטענה "הומניטרית" שנעימה מאד לאוזן השומע, ויפה ומתוקה בחיצוניותה: "הסטיגמה והחלוקה של "דתיים" ו"חילוניים" מסוכנת מאד. אין אדם שמקפיד על כל תרי"ג מצוות, ואין יהודי שאינו שומר לפחות חלק מהן. אנו עם אחד. כולנו שותפים בבחירת הרב, גם אם חלק מהעם לא נהג בכל ע"פ אורחותיו, זכותם המלאה להיות שותפים בבחירת הרב שיארגן גם את עניני הדת שלהם" (141-143)

כנראה זוהי פינה קטנה של "אתחלתא דגאולה" לעסוק ב"תחילתא דבלבולא" וב"ערבוביתא דתורתא וחילונותא", ויש לזכור כמובן, שכל הפרק הזה עבר הגהתם והסכמתם של הרבנים שפירא, בקשי דורון, ואריאל - ככתוב במפורש בעמ' 136.

גם יש לזכור שהרב קוק כתב "פורקי העול יהיו מוכרחים להתבטל" (אגרת תקנ"ה) "יודעת היא האומה שהם כבני חורין לעצמם, כבני בלי דת (לשון השו"ע) ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה את רוחה, והם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום" (מאמר על במותיך חללים, מאמרי הראי"ה עמ' 89).

וכל זה מותר? סטיגמה? וכולנו עם אחד? כנראה רבותיו של בעל החוברת לא ידעו שהגדרת אנשים כ"חילוניים" מסוכנת מאד, הם לא ידעו ש"אין מי שיקפיד על תרי"ג ואין מי שלא עושה חלק..."!

(נח) גם נחמד ומשעשע לראות כמה שורות מובלעות באותו קטע (!!) "כל עוד מוסכם וברור שהרב יהיה רק רב "אורתודוכסי" כולנו שותפים בבחירת הרב" (ציטוט מעמ' 143) כנראה המילה "דתיים" מסוכנת ולא יפה (אולי ניבול פה?) אבל "אורתודוכסי" מותרת לבוא בקהל, וסטיגמה כזו אפשרית!

גם לא הבנתי מדוע לא אסרה הצנזורה הדתית לאומית ובית מדרשם ורבניהם שנתנו הסכמה מיוחדת על פרק זה את הקטע הבא: "ומה אם יבחר ח"ו (!!) רב רפורמי" וממשיכים להעליב ולפגוע ולקבוע סטיגמה וחלוקה גזענית ממש שאם יקרה כדבר הזה ח"ו יגרום נזק עצום לעם היהודי, והנחמה היחידה לכך היא שהעם היהודי כבר ספג מכות גדולות מאלו.

ולא זכינו להבין, מדוע "חילוני"  - אין, כי כולם שומרים על חלק, אבל "רפורמי" - יש, ו"חילוני" הוא סטיגמה מסוכנת שלא יפה להשתמש בה, וכולנו עם אחד, אבל "רפורמי" הוא מכה ואסון שמותר לכתוב עליו ח"ו. פשוט כנראה רפורמי לא שומר אפילו את החלק מהמצוות שה"חילוני" שומר. הבנתם?

(נט) לפתע מעלה בעל החוברת (בלי להרגיש כנראה...) את מהותם האמיתי של הרבנים "מטעם" ותכליתם: "חובה עלינו לעשות מאמץ להרבות מסעדות... גם עבור הציבור שנדמה לנו כי הכשרות לא מעניינת אותם בכלל... גם אם הרב עצמו לא יאכל שם, עליו לחפש את כל דרכי הקולות האפשריות בהלכה כדי להרבות מסעדות כשרות...

מצוה עוד יותר גדולה לחפש קולות כדי להרבות בתקנת כלל הציבור, ולהתאמץ בכל דרך במסגרת ההלכה כדי שהזוג ינשא בנישואין "אורתודוכסיים".

אמר יפה, ויפה אמר, יש מהרבנים שלפעמים הם מעין "בובות" בכמו תיאטרון. כדי להחזיק קצת את החלשים (אסור לומר חילוניים) שיתחתנו קצת כדין, ויאכלו לא כ"כ טרף ואולי קצת כשר...

האם כל אנשי המפד"ל יודעים זאת, האם מספיק מפורסם שהרבנות לא שייכת למי שרוצה לאכול ולהתנהג כמו הרב? האם הם יודעים שמי שצריך לברר הלכות יש לו לשאול במקום אחר?

אם כן, אין שום הבדל בין יחס החרדים לרבנות לבין יחסו.. ואשרי לו, ולא היה צריך לעבור דרך כל כך ארוכה ולבסוף להודות באמת הידועה הזו?!!

(ס) סיכום פרק ה':

כל מי שרוצה במורה-דרך, צריך להגדיר היטב באיזו דרך הוא רוצה לילך, ומכיון שאנו מחפשים מורי הוראה ע"פ התורה המסורה בידינו, רק מי שיכול להקיף את כל התורה שבע"פ, וקיבל מרבותיו כראוי, וזוהי מטרת חייו, ובזה עסק כל ימיו לשמה, הוא ידריכנו ובידיו נפקיד את ספיקותינו.

אבל כל בעלי התפקידים שמטרתם אחרת, ותכונותיהם אינם ממלאים את הציפיות הנ"ל, והבוחרים בהם לא מבקשים מהם את זאת... יעשו תפקידם כרצונם, וישיגו שם את התועלת הרצויה. אבל אין שום קשר ביניהם לבין "רבותינו", "פוסקי הדור" וגדולי התורה שלנו מדור דור, ועד עולם.