כזה דתי, כאילו-מאת נועה איתם / פורסם ב"הצופה"

לא לעיתים קרובות מעז עיתון "הצופה" לתת לאלה שיודעים היטב לאן הובילו את החברה הדתית לאומית מנהיגיה ורבניה (כש"הצופה" נוטל חלק לא מבוטל בכך) להביע את אשר על ליבם. במאמר שלפניכם הוא חרג מטפיחת השכם העצמית השגרתית, ונועה איתם הביעה זאת במלים שאין צורך להוסיף עליהן.

כזה דתי כאילו

החברה הדתית-לאומית היא תופעה סוציולוגית ייחודית- חברה הדוגלת בנורמות נאצלות, ואינה מפעילה כל לחץ על חבריה לנהוג לפיהן.

בטיול חול המועד,  באחד הנחלים בדרום, התחיל את המסלול מעט אחרינו זוג צעיר. כיפה סרוגה לראשו ותרמיל על שכמו, ראשה גלוי וחצאית-מכנס ארוכה לגופה. שמחתי בצעירים האלה, הבונים את זוגיותם העתידית בטיול חג בארץ ישראל. לאחר זמן מה שילבה העלמה את זרועה בזרועו של העלם, וכך המשיכו לצעוד שלובי זרוע. "בצדק תשפוט עמיתך", אמרתי בלבי. "הם, כפי הנראה אח ואחות".

ואז פשטה העלמה חולצתה, ונותרה בגופיה צבעונית. היה לי קשה אבל התאמצתי.

"לאחותו, כפי הנראה, חם מאד", אמרתי בלבי והסבתי עיני.

מיהו דתי

נטיית הלב היא להתעלם. וכי השוטר של הקב"ה אני? הרי הדמוקרטיה המערבית מקדשת את חופש הדת והפולחן- יבחר כל אחד את דרכו וינהג לפי ראות עיניו, ובלבד שלא יפגע בזולתו. וגם יש בכך מן התחסדות חרדית כמעט, צרת אופקים וחונקת. מה זאת הקטנוניות הזאת? אורך השרוול, רמת הכשרות, ודרך תלישת נייר טואלט בשבת, ומנשק את אשתו היולדת או לא...ומיד מצליפות הלשונות- לאיזו רמת פירוט אתה יורד, ומי שמך וומה זה עסקך, ולשון הרע,וצביעות, והתנשאות, ומחלוקת, ותשתוק כבר.

ובכן, צר לי, אך זו גישה לא נכונה. כולנו השוטרים של הקב"ה. "...והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כ"ט כ"ח). נעשינו ערבים זה לזה, ואחראים זה על שמירת המצוות של זה. אם היינו זוכים לחיות תחת שלטון יהודי באמת, היו שוטרים מסתובבים בחוצות כדי למנוע חוסר צניעות, והיו בתי דין מענישים את מי שמזלזל בדיני תורה ובגזרות חז"ל. אולם גם כשאין בידינו לנהוג כך, עדיין אנו חייבים להגדיר באופן ברור וחד משמעי מיהו דתי ומי לא.

חוסר בושה

תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי החולה נדהמו כשברכם "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". "עד כאן?" תהו באוזניו. ואמר להם רבי יוחנן: "תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר "שלא יראני אדם" (ברכות כ"ב, ב'). הלחץ החברתי, החשש מהביקורת של הסביבה, הוא שמסייע לאדם לדבוק בנורמות הראויות. כבר העידו רבים וטובים שרוב החיילים לא מסתערים על האויב למען הדגל או האומה, אלא בגלל החבר'ה בפלוגה. ערכים ואמונות הם נשמת אפה של החברה האנושית המתוקנת, אולם אי אפשר לעבוד רק מאהבה, והפרטים בכל חברה מתמודדים עם פיתויים ופזילות מדרך הישר, גם בעזרת החשש מ"מה יגידו" ו"איך יסתכלו על זה".

מבחינה זו החברה הדתית-לאומית היא תופעה סוציולוגית ייחודית- חברה הדוגלת בנורמות נאצלות, ואינה מפעילה כל לחץ על חבריה לנהוג לפיהן. גם אם תעבור בפרהסיה על אינספור איסורים שבין אדם לחברו (כגון לשון הרע או ריבית) ובין אדם למקום (בנושאי שבת או צניעות), ואפילו תצהיר במפורש שזוהי דרכך ואינך רואה שום מקום לחרטה או לתיקון- עדיין תוכל להתגאות בהיותך דתי לאומי; עדיין תראה אותך החברה כבשר מבשרה, ואפילו כאחד מטובי בניה, בתנאי כמובן שהנך מצליחן, ומעיד בכך על איכות הנוער הדתי-לאומי וחינוכו. מובטח לך שלא תרגיש שום קונפליקט או מתח בין הכותרת "דתי-לאומי" לבין הקוקטייל שרקחת מההלכה ומה"יאפיות" החילונית.

אני, לעומת זאת, לא חדלה מלהרגיש, וכמוני גם הנער היחיד בכיתת הישיבה התיכונית שמקפיד ליטול ידיים בבוקר; והילדה שמברכת ברכה ראשונה ואחרונה כשחברותיה נוגסות בלחמניה שקנו, בעודן ממתינות בתור לשלם; וגם הבחורה ששאלה מראש, ואמרו לה ש"הוא לומד בישיבה" ו"בטח שהוא דתי רציני", ועכשיו הוא שולח ידיים בפגישה השנייה; וגם האשה שמכסה את כל ראשה, בעוד חברותיה שמות סרט או כובע קטן על שערן הגולש. ויש עוד  אינסוף דוגמאות לקונפליקט, למתח והבושה שמרגישים הדתיים-לאומיים התמימים, שחשבו שתורה ומצוות הן מערכת מחייבת, והנה- כל כך הרבה אנשים סביבם- שמים את כנותם, רצינותם ואחריותם ללעג ולקלס.

יש לנו מה ללמוד

יש איזה יושר בחינוך הספרדי המסורתי, שמביא לכך שיהודי מסורתי יכיר בכך שהוא לא ממש דתי, וידע שהוא בעצם מזייף. עם הקריאה הראשונה של הרב אלבז או אמנון יצחק, או אפילו הש"סניק השכונתי, הוא יתייצב לדגל ויתחיל לצעוד בדרך העולה בת אל. "להתחזק", קוראים לזה.

החינוך הדתי-לאומי המעורפל והסובלני חוטא, בעצם, לכולם- למסורתיים, שלא מתחילים להבין שמשהו לא בסדר אצלם, ולדתיים האמיתיים, שהולכים לאיבוד בחברה הכאילו דתית-לאומית.

סבי, ז"ל, היה מסיים כל ויכוח השקפתי באמירה נחרצת: "אני לא מבין מה זה "גלאט" ומה זה "מהדרין", ולא יודע מה ההבדל בין "מרכז" ל"פוניבז'".. אני רק יודע שאצלנו בגליציה, היו שואלים רק שאלה אחת וזה הכל", וכאן היה מרים  קולו ושואג: "מותר או אסור?". עלינו כחברה, להשיב. (הצופה יום שישי כ' בסיון התשס"ב, 31.05.02)