וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם - שלושים שנה למותו של הר' צבי יהודה הכהן קוק - ראש "ישיבת" "מרכז הרב"

בפורים האחרון (התשע"ב) מלאו שלשים שנה למותו של הרצי"ה קוק בנו של הראי"ה קוק. במסגרת העלאת זכרונות מעברו הביא הר' אליעזר מלמד (בטורו השבועי בעיתון "בשבע",גליון 484, י"ד באדר התשע"ב) את דברי אביו (הר' זלמן ברוך מלמד) תלמיד הרצי"ה (מתוך חוברת שהוציא בשם: "לנתיבות רבינו") וביניהם העדות הבאה: "פעם ליווה אבי מורי את הרצי"ה בלכתו מהישיבה לביתו, ואז סיפר לו הרצי"ה שלאחר פטירת הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי מוילנא, קיימו לזכרו אזכרה בירושלים. אחד הספדנים אמר בתוך דבריו, שאצל רבי חיים עוזר האהבה לישראל לא קלקלה את השורה, והוא אהב את מי שצריך לאהוב. ומתוך דבריו נרמזה ביקורת על מרן הרב קוק, שנפטר שנים ספורות לפני כן, שכביכול אצלו האהבה קלקלה את השורה. דברים אלו ציערו וקוממו את הרצי"ה. זמן לא רב אחר כך התקיימה האזכרה השנתית של מרן הרב קוק, ואז הזכיר הרצי"ה את המשנה בברכות (לג:): "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו". וזאת משום שהוא תופס את מידותיו של הקב"ה כאילו יש בהן חולשה אנושית של רחמנות שחורגת ממידת הדין והצדק, ואילו האמת היא שגם רחמיו של הקב"ה הם גזרות מדויקות. וכך הוסיף הרצי"ה: הצדיקים הגדולים ההולכים בדרכי ה', הרחמים שלהם ואהבת ישראל שלהם אינם רגש אנושי שסובל מחולשה וטעות, אלא הם גזרות הנובעות מעומקה של תורה. וכל מי שאומר על הצדיקים שמידותיהם רחמים - "משתקין אותו"! וכך חזר כמה פעמים ואמר כלפי אותו ספדן "משתקין אותו"!. ע"כ.

הרצי"ה לוקח גמרא המתיחסת בפירוש להנהגתו של הקב"ה ומבלי להניד עפעף מוציא את אביו מגדרי האנושיות ומשווה אותו לקב"ה, עד כדי טענה כי מי שמסתכל על הראי"ה קוק כבן אנוש אשר עלול מעצם היותו אדם לקלקול השורה ע"י אהבה שאינה במקומה יש לשתק אותו כשם שמשתקין את המייחס תכונות אנושיות ח"ו לקב"ה.

כ"כ יוצא מדברי הרצי"ה כי כל רבותינו לאורך הדורות, הזקנים והנביאים, התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים, אשר השתמשו בגדרים ברורים הן באשר למדת האהבה והן באשר למידת השנאה לא היו צדיקים גדולים ההולכים בדרכי ה' ולכן כנראה לא זכו לצאת מ"כבלי" הרגשות האנושיים והאהבה והשנאה נתחמו על ידיהם בגבולות וגדרים, מה שאין כן הראי"ה קוק שיצא מכל גדרי האנושיות והפך ל"אלקי ממש" עד שבטלו אצלו כל הגבולות והתחומים. הוא אינו משועבד לשום גדר והגדרה של חז"ל אלא פשוט כל פעולותיו הן "גזירות הנובעות מעומקה של תורה" בדיוק כמו אצל הקב"ה. למי שעדיין לא הבין- הרצי"ה הופך את אביו לאליל ומייחס לו תכונות אלקיות בדיוק כשם שמאמיני הנצרות הארורה ייחסו תכונות אלו למנהיגם. אחרי שבאמצעות גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, וזיוף מחפיר וזדוני של דברי גדולי ישראל הפקיעו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה את המושגים הבסיסיים ביותר ביהדות מהגדרתם [ובראשם את המושג השרשי "ישראל" על כל המושגים הנלווים אליו עד כדי הפיכת הכופרים למאמינים כמו שכתב הראי"ה קוק ב"שמונה קבצים" (קובץ א' אות תשס"ה) וז"ל "לפעמים ימצא כופר, שיש לו אמונה חזקה, פנימית, מאירה, נובעת ממקור הקדושה העליונה, יותר מאלפי מאמינים קטני אמנה. דבר זה נוהג באישים פרטיים וכן בדורות, ועל כולם נאמר צדיק באמונתו יחיה"...] כדי שבהעדר הגדרה או ע"י סילוף הגדרתם האמיתית יוכלו לשייך אליהם גם את אלה אשר עומדים בסתירה מוחלטת לנגדם הם עוד מעזים פנים ותולים את הסבה לכך בהיותם מופקעים לגמרי מכל גדר אנושי.

בשנת תרס"ו הוציא הראי"ה קוק לאור את חיבורו "אֶדֶר היְקָר" (רעיונות ורשמים לתולדות מרן האדר"ת). ללא כל בושה הוא מזייף את צוואתו של חמיו מרן האדר"ת ומשמיט ממנה דברים עקרוניים מאד העומדים בסתירה מוחלטת לבסיס משנתו הרעיונית. הוא מביא את דברי האדר"ת הבאים העוסקים במידת האהבה וז"ל: "אהבת תוה"ק ולומדיה, וביחוד לגדולי הת"ח ויר"א אמיתיים, היא בלבי ונפשי. מאד הנני צמא עוד גם היום לעמוד לשרת אחד הגאונים האמיתים, צדיק גמור, פשוט לשמשו כעבד לאדוניו, אך בעונותי עוד לא זכיתי לזה, במקום שמכירים אותי הוא מן הנמנע, ובמקום אחר לא נזדמן לי עד היום למגינת נפשי". - הלאה יאמר, "מעודי לנגד עיני מאמר חז"ל הק' "יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך", וגם המאמר "כל היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד". ולכן אני נזהר הרבה בכבוד זולתי, יהיה מי שהוא, ובפרט למי שיש לו יתרון עלי בדבר מה, שהטילו רבותינו חובה לנהוג בו כבוד". ע"כ.

במקום שבו מכניס הראי"ה קוק בהבלעה את המילים "הלאה יאמר" כדי לטשטש את זיופו המחפיר, מופיעות בצוואת האדר"ת המקורית השורות הבאות: "ביחוד גדלה אהבתי לגדולי הדור, צדיקי עולם, גם אשר לא ראיתים ממש, לשמם ולזכרם תאות נפשי, לא יתואר באומר דברים ואני עומד ומצפה לעת אשר ימלא ה' משאלות לבבי, עדיין לשרתם אם הרבה אם מעט. ואת הרשעים פושעי ישראל, החוטאים ומחטיאים, המלגלגים על דברי חז"ל, שנאתי תכלית שנאה, אותם ואת כל אשר להם וההולכים בדרכיהם, לא אוכל להסתכל בפניהם ככל דבר נמאס משוקץ ומתועב, כן לא אוכל ראות פניהן במלוא מובן המילה אך את שאינם בני ברית, כל אשר איננו שונא לישראל, אין לי שום שנאה על שום איש, רק למי שנצטווינו מרבותינו לשנאותו [פסחים (קיג:) תד"ה שראה, אבות דרבי נתן סוף פרק טז'].

כנראה שהראי"ה קוק ראה בדבריו של האדר"ת חולשה אנושית אשר אינה מתאימה לעלות על הכתב ע"י חתנו ה"אלקי" המופקע מכל גדרי האנושיות, ולכן הרשה לעצמו לצנזרם ולהעלימם מהקוראים. (אגב, מי שחשף את זיופו השפל של הראי"ה קוק היה לא אחר מאשר תלמידו הרמ"צ נריה שהביא את הנוסח המלא כעורך ההוצאה החדשה של הספר-"האדר"ת-סדר אליהו, נפש דוד [תולדות האדר"ת]", הוצאת מוסד הרב קוק התשמ"ד).

בשעתו הגדיר גדול תלמידי מרן ה"חפץ חיים" מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד את הרעיון הדתי לאומי כ"עבודה זרה בשיתוף" (ראה קונטרסו "עקבתא דמשיחא"). דברי הרצי"ה מגלים משמעות נוספת להגדרה זו שיצאה מפיו של מרן הגר"א וסרמן בבחינת "חכם הרואה את הנולד". אחרי שהפך הראי"ה קוק את עוזבי התורה והמבעטים בה לעובדי ה' בהביטו אל "סגולת ישראל" שבהם ונהג בהם ב"אהבת ישראל" יתרה (בהיותו מופקע לגמרי מרגשות אנושיים שאין אהבתו לאפיקורסים ומומרים להכעיס כי אם "גזירות הנובעות מעומקה של תורה"), הפך בנו הרצי"ה אותו ממסית ומדיח לדעות ומידות כוזבות לאליל המופקע לגמרי מכל גדרי אנושיות. אחרי הכל, אם הרצל האתאיסט הוא צדיק ונשמה פלאי פלאים (כפי שהרצי"ה הגדירו בשיחותיו), הראי"ה קוק לא יכול להיות פחות משוה ערך לקב"ה בכבודו ובעצמו (עפ"ל).