למה נסגרה ישיבת וולאז'ין?-תגובה לשקריו של הר' אליעזר מלמד בעיתון "בשבע"

בגליון 355 של העיתון "בשבע" (כ"ג אב תשס"ט) פרסם הר' אליעזר מלמד [לאחר מספר שבועות שבהם ניסה לטעון טענות כזב לפיהן גדולי ישראל תמכו בשילוב לימודי קדש וחול יחד לכתחילה]שאלה שהגיעה אליו וז"ל: "בשבוע הקודם נכתב כי באופן עקרוני עמדת גדולי ישראל תומכת בלימודי חול. והלא ידוע ומפורסם שישיבת וולוז'ין נסגרה בעקבות אי הסכמתו של ראש הישיבה, הנצי"ב, להיענות לדרישת הממשלה הרוסית להכניס לימודי חול של שעה אחת ביום".

לשאלה זו פרסם הר' אליעזר מלמד את התשובה הבאה: "כך אכן כתב רבי חיים ברלין זצ"ל בצוואתו, וצריך עיון מדוע כתב כך. כי המציאות היתה שכבר שנים לפני שהישיבה נסגרה תבעה הממשלה הרוסית מן הישיבה שילמדו בה לימודי חול ואת השפה הרוסית, והנצי"ב הסכים שקבוצה מסוימת תקיים את דרישת הממשלה. ואף ידוע שלא רצו שהמורה ללימודי חול יהיה יהודי, שמא יקלקל את התלמידים, ולכן המורה היה גוי. אולם לאחר מכן תבעה הממשלה שרוב היום יוקדש ללימודי חול, ולכך כמובן שלא ניתן היה להסכים. וכן מובא בספר "מוואלוז'ין  עד ירושלים" עמוד 164, לבנו הצעיר של הנצי"ב, הרב מאיר בר אילן. וכך התברר בוודאות לידידי ההיסטוריון פרופ' ר' שאול שטטמפר, שבחן את המסמכים המקוריים של הממשל הרוסי מאותו הזמן, ומהם עולה כי השלטון, שנהג אז בחומרה רבה כלפי כל שמץ של חתרנות, חשש מרוח המרדנות של תלמידי הישיבה, ולכן הציב תנאים כאלה שיובילו בהכרח לסגירת הישיבה.

החתרנות, שעליה נודע לשלטון הרוסי מאת מרגלים ומלשינים, היתה קשורה למחלוקת אודות מינוי יורשו של הנצי"ב לראשות הישיבה. הנצי"ב, שבאותו זמן עבר את גיל השבעים, חש כי אין עוד בכוחו לשאת בעול גיוס הכספים ותשלום החובות הגבוהים של הישיבה, שמנתה אז כ-400 תלמידים, ועל כן מינה ליורשו את בנו הגדול, רבי חיים ברלין, שהיה תלמיד חכם גדול, ועוד בהיותו רבה של מוסקבה גייס סכומים גדולים לקיומה של הישיבה. אולם כנגד התלמידים שתמכו ברבי חיים ברלין, היו תלמידים רבים רצו שר"מ הישיבה רבי חיים מבריסק (שהיה חתן נכדתו של הנצי"ב) יעמוד בראש הישיבה, והמחלוקת הזו על כל הכרוך בה גרמה לסגירתה של הישיבה.

יש לציין כי גם אחר שהישיבה נסגרה נשא רבי חיים ברלין באחריות להחזיר את חובות הישיבה, ולשם כך חיזר על פתחי נדיבים. בסוף ימיו נתמנה לרבה של ירושלים. בטרם שנערוך את גירסת הר' מלמד מול העובדות ומול עדות איש מפי איש שהשתתף באסיפת הרבנים הגורלית בוולוזין,נשאל מיד את הר' מלמד המציג את דעתו של הנצי"ב כי כל מה שהרע בעיני הנצי"ב לא היתה אלא קלקול סדרי הישיבה ואף גם זאת רק מחמת השעות המוגזמות שהוקצו ע"י השלטון על הישיבה, אך לימודי החול כשלעצמם כשרים היו בעיניו לתלמיד ישיבה".

בטרם שנעמיד את גירסת הר' מלמד מול העובדות ומול עדות איש מפי איש של אלו שהשתתפו באסיפת הרבנים הגורלית בוולוזין, נשאל  את הר' מלמד המציג את דעתו של הנצי"ב כי כל מה שהרע בעיני הנצי"ב לא היתה אלא קלקול סדרי הישיבה ואף גם זאת רק מחמת השעות המוגזמות שהוקצו ע"י השלטון על הישיבה, אך לימודי החול כשלעצמם כשרים היו בעיניו לתלמיד ישיבה שאלה פשוטה: האם כך מבררים דעת רבו?, וכי לא אמרו חז"ל (בבא בתרא קל עמ' ב) כי אין למדין הלכה מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ופירש הרשב"ם :ולא מפי מעשה - אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה.

שנית, מדוע לא מגלה הר' מלמד לקוראי דבריו תמימי הלב את דברי הנצי"ב הכתובים וחרוטים בלשונו בתשובתו הידועה,שכרב נכבד ודאי מוכרים לו. וז"ל בשו"ת  משיב דבר חלק א סימן מד : "באשר זה דרכה של תורה שאין עמלה ותכליתה מתקיים אלא במי שמפנה כל ראשו בה, ונפש עמל בה עמלה לו לסייעהו לזכות בה, וא"א להיות גדול בתורה בשעה שעוסק בדברים אחרים."

עד כאן השאלה להר' מלמד.

סקירה קצרה להבנת הרקע והאישים שיצוטטו להלן:

רבינו חיים מוולוזין מייסד בהסכמת רבו הגר"א ז"ל בשנת תקס"ב בוולוזין את ה'אולפנה רבתי' 'עץ חיים'.

בנו הגאון,רבי יצחק (ר' איצ'לה מוולוזין) ממלא את מקומו. הגאון רבי יוסף סולובייציק נושא לאשה את אחותו מרת רלקה, מהם נולד רבי יצחק זאב,אביו של הגאון רבי יוסף דוב (רבי יאשע בער) בעל 'בית הלוי',אביו של הגאון רבי חיים מבריסק.

הגאון רבי יצחק לוקח לחתנים את ר' אליעזר יצחק פריד ואת העילוי רבי נפתלי צבי יהודה,בהיותו בן שלש עשרה וחצי בלבד [בנו של רבי יעקב ברלין ממיר; בר אוריין, ביתו בית נגידים ומקדיש לתורה כל שעה פנויה ממסחרו] ממנה נולד לו הגאון רבי חיים ברלין.

לאחר פטירתו של ר' אליעזר יצחק עומד בראש הישיבה חתנו השני,הנצי"ב (ועמד בראש הישיבה ארבעים ושלש שנים) ולימינו הגאון בעל בית הלוי,לאחריו חתנו רבי רפאל שפירא,ולאחריו חתנו הגאון רבי חיים מבריסק,ולתקופה מסויימת בנו הגאון רבי חיים ברלין.

רבי יעקב,אביו של הנצי"ב,לוקח לחתן את הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין מנוברדוק,בעל 'ערוך השולחן'.

בנו של בעל ערוך השולחן: רבי ברוך,מחבר פורה (תורה תמימה; ספר היסטורי 'מקור ברוך' ועוד) וגם מתעניין במדעים.

בהיות הנצי"ב בן חמישים נושא בשנית את אחותו של רבי ברוך [בת גיסו בעל ערוך השולחן] ונולד לו ר' מאיר ברלין (אשר העיד על אמו שנטתה למודרנה.בן ארבע עשרה שנה היה כשנפטר אביו עליו.בנוסף ללימוד תורה השתלם במדעים בברלין,מייסד המזרחי ועל שמו האוניברסיטה בר-אילן.)

לא כן אחיו חורגו,רבי חיים ברלין,מפרסם מכתב חריף נגד המזרחי בה משווה אותם לאנשי דור המפלגה שבפיהם אמרו כי בונים את המגדל משום החשש "פן נפוץ על פני האדמה" אבל "וראשו בשמים" -הכוונה שבראשם- היתה "בשמים" למרוד במלכות שמים.גם אחרי שעלה לירשלים ומיאן לקבל עליו שום תפקיד,עדיין צרכי הציבור עליו ואף שולח מכתב חריף להר' קוק.

נסיים סקירה קצרה זו בזאת שהגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור,רבה של קובנה,היה בתקופה זו פוסק ומנהיג הדור.מזכירו,רבי יעקב ליפשיץ שלא נתן למשכילים להוליך שולל את רבו ועמד בראש הלשכה החרדית היה כמובן מטרה לחיצם,וללשכתו קראו בבוז "הלשכה השחורה",לספר זכרונותיו קרא "זכרון יעקב".

ההשכלה שחדרה למדינת אשכנז ע"י משה מנדלסון מתחילה לחדור גם למדינת רוסיה.בדורו של רבינו חיים מוולוזין היה זה ריב"ל [ר' יצחק בער לווינסון] ובדור בנו,הגאון רבי יצחק,הגיע כבר המשכיל ליליענטאהל (מוסווה כשומר מצוות הדואג לרווחתם של בני ישיבה) עד לתוך הישיבה.בשעה שהשתתף בתפלת כל נדרי הזכיר רבי יצחק בדרשתו את החשד שחשדו בכהן הגדול ביום הכפורים שמא צדוקי הוא.

בחלק השלישי מספרו "זכרון יעקב" (עמ' 130 ואילך) מקדיש ר' יעקב ליפשיץ פרק נרחב להשתלשלויות שהביאו לסגירת הישיבה.

לחץ המשכילים התחיל בשנת תר"מ,ראש המדברים היה אר"ז [מאידיש: צעדירבוים] עורך עתון 'המליץ'.הנצי"ב פונה אליו במכתב פרטי: "עליו להשכיל כי מכירים אנחנו סגולת התלמוד הקדוש יותר ממנו.ויודעים אנו כי כמו שחולין טהורים מטמאים את הקודש בנגיעה,כך לימודי חול אע"פ שאין בהם שמץ טומאה ואיסור,מריעים קדושת התלמוד והצלחתה כשהם מזדמנים בפונדק אחד" ('מרביצי תורה ומוסר' ח"א עמ' מד)

גם רבי ברוך עפשטיין מקדיש בספרו 'מקור ברוך' פרק על סגירת הישיבה "מעשה שטן"(עמ' 2019 ואילך)

אך המקור המדוייק מדויק מכולם הוא הספר על הגאון רבי יוסף דוב סולובייציג, בעל בית הלוי 'הראשון לשושלת בריסק' (מאת הרב חיים קרלינסקי,מכון ירושלים,תשד"מ.עמודים 386 ו419):

חדשים רבים נלחצו הרבנים תחת המכבש האדיר של 'אצילי פטרבורג' [קבוצת משכילים,בגיבוי הממשלה]; הקמת 'סמינרים לרבנים' (רבי ישראל מסלנט ברח מוולינא מפחד שלא יאלצו אותו לקום בראשה) 'חדרים מתוקנים' אותם הצליחו להדוף באמתלאות שונות.עכשיו ש'אצילי פטרבורג' שמו פניהם לישיבת וולוזין בדרישה המינימלית ללמוד שפת המדינה וחשבון לא היה בכוחם לעמוד שוב מולם ובשנת תרמ"ז הוחלט באסיפת רבנים בעיר פטרבורג להיכנע לדרישת הממשלה ; עד כמה כניעתם נעשתה בלב כבד ניתן לראות מתעודת ההסכם שהרבנים חתמו עליה ביום ג,ה אדר תרמ"ז:

"א. למוד כתב ולשון רוסיא בהישיבות: אם כי רוב הבאים ללמוד בהישיבות יודעים הם כתב ולשון רוסיא כי כבר למדו טרם באו אל הישיבה,בכל זאת מחויב ראש הישיבה להחזיק מורה לכתב ולשון מדינתינו רוסיא,ושתהיה סמוך להישיבה בית מיוחדת מרווחת ומוכשרה ללימוד הזה,ובני הישיבה הצריכים ללמוד כתב ולשון רוסיא יבואו שמה ללמוד מהמורה אשר ילמדם בשעה קבועה לזה.

ב. המורה הנ"ל לא ילמדם רק כתב ולשון רוסיא ולא יהיה להמורה רשות להחזיק שם ספרי חופש הדעות וספרי רומנים אשר הם זרה לנו עפ"י תוה"ק,פגול הם לא ירצו לבאים בבית הישיבה הקד'.וכן חלילה למורה לערבב תוך שיעוריו רעיונות מעוררים חופש הדעות וספרי רומנים.

ג. לא יתקבל מורה רק בהסכמת ראש הישיבה עליו וכן לא ייכנס ספר בלי חתימת ראש הישיבה עליו.

ד. אמנם לימודים מעבר לזה,ישפילו את מצב הישיבה כי תומכי הישיבה ימשכו את ידיהם.וגדולה מזה,במשך ימים מעטים תאבד הישיבה את צורתה.

עם כל ההסתייגויות הנ"ל סירב בעל בית הלוי לחתום על דבר שנוגד את מצפונו עד שרבי יצחק אלחנן גזר עליו וכיחיד מבין 15 גדולי התורה,חתם רק את שמו בלי הקדמת "נאום.."

למעשה,היו מכבר כמה וכמה מתלמידי הישיבה שהיו קוראים עתונים יומיים,שבועיים וירחונים בשפות אירופה שונות,כפי שמתאר זאת בצורה אוהדת ר' ברוך עפשטיין.

גם מרן הנצי"ב מספר לאורחו כי בפועל הצליחו לצמצם את מספר המחוייבים בזה ל-20 בלבד וכולם היו אברכים מבוגרים שממילא עמדו לצאת מן הישיבה ולקבל עליהם עול רבנות וכך גם מעז יצא מתוק שהרבנים האמיתיים יקבלו אישור מן הממשלה ולא יצטרכו את טובתם של ה"רבנים מטעם", אך לבחורים לא נגע הדבר מאומה ועסקו בקדש בלבד [ראה תולדות בית ה' בוולאז'ין חלק א', עמ' 129-130, להרב תנחום פרנק,ירושלים, התשס"א]

המשכילים שלא וויתרו,שתפו פעולה עם תלמידים שנחמצו ואף התחילו להלשין כאילו מתארגנת בישיבה מרידה בשלטון,ומנהל המרד הוא לא אחר מראש הישיבה,הנצי"ב,בכבודו ובעצמו.שר הפנים,מאקוב,לא קיבל את הלשנתם.

אך למרבה הצער נתפסו בשנת תר"ן תלמידים בישיבה לרעיון של "חיבת ציון" (שנתייסד כבר בשנת תרמ"ב; משערים שיסודה של הקבוצה היתה בחברת 'בני משה' של אחד העם).ובהתלהבותם נשבעו הללו זה לזה לשמור את פעולותיהם בסוד ממנהלי הישיבה.

לאחר שהשלטון גילה מכתביהם לתלמיד אוניברסיטה שנחשד במרד, הידק שר החינוך את פיקוחו על הישיבה ואף המליץ לשלטון בפטרבורג להעמיד בראש הישיבה,מורים מדופלמים -ולפי דרישת המשכילים- דוקא מורים עבריים.

רבי יצחק אלחנן עדיין פונה בבקשה לעסקן נכבד היושב בעיר הבירה פטרבורג,שיסביר לשלטונות כי הוצאות הלעז על נאמונתם לשלטון מקורם בכתבי פלסתר של צעירי הדור,וגם כי לא ניתן לשנות את צורת לימוד התורה ממטבע שטבעו חכמי ישראל הקדמונים. ("זכרון יעקב")

בג' טבת תרנ"ב חתם שר ההשכלה על צו תכנית לימודים בישיבת וולוזין,וחרדה אחזה את היהדות הנאמנה במדינה.

כשבוע ימים אחרי פרסום הצו כינס ראש הישיבה,הנצי"ב,אסיפה בעיר ווילנא.בה השתתפו: בנו רבי חיים ברלין וחתנו רבי רפאל שפירא.הגאונים רבי יוסף בער ובנו רבי חיים מבריסק,רבי חיים עוזר גרודזינסקי ורבי צבי הירש שייצג את אביו רבי יצחק אלחנן ספקטור.

לידם שלשה מגבאי הישיבה ובראשם הגביר הגאון רבי מרדכי סולומנוב.ועוד רבים מגדולי הרבנים במדינה.

השאלה היתה, אם לקבל את גזירת המלכות כגזירה מן השמים,או לא להסכים לה ואפילו לגרום, חלילה, לסגירתה של הישיבה.

 -סיפר להרב קרלינסקי,ר' נפתלי צבי יהודה ריף ששמע מפי אבי-אמו רבי רפאל שפירא (שהשתתף באסיפה):

בראשית האסיפה נשמעו דעות של "הן" ושל "לאו",כל אחד השמיע את דבריו בעינים דומעות.גם רבי מרדכי הצטרף לבעלי ה"הן" ואמר: אסור לנו לגרום לסגירת הישיבה.עלינו לקבל את הרע במיעוטו ולהמשיך להשתדל בכל המאמצים והדרכים לביטולה.שהרי כבר אמרו חכמים (כתובות ג עמ' ב) 'גזירה עבידא דבטלה'.ואף הבטיח לאסוף סכום כסף לביטולה.

אז קם ממקומו הגאון בעל בית הלוי ובקול רועד וגועה בבכי,אמר:

"חס וחלילה שנסכים לקבל את גזירת המלכות הרשעה.אמנם התורה צוותה לנו,ללמוד וללמד ולהעמיד תלמידים כדי להמשיך את לימוד תורתינו הקדושה מדור לדור.אולם רק אם זה נעשה בדרך שסללו לנו אבותינו על טהרת הקודש,ולא עם טומאה בקודש ולהעמיד את לימוד התורה לשלש שעות ביום? מתוך כונה לבטלו כולו,חלילה.

(כמובן מתוכן דבריו ומתוך דברי החפץ חיים (להלן),הדגשת הכמות המועטת של שלש שעות,לא נאמרה אלא להעצים את כאב התמהון)

באופן זה שוב אין האחריות של מצות 'ללמד' מוטלת עלינו,יבוא נותן התורה ויעשה את שלו,ואנחנו את נפשינו הצלנו"

אז קם רבי חיים ברלין ממקומו,ואמר:

"אבי הגאון יושב ושותק,וכן חתן גיסי רבי חיים.שניהם רצוצים ושבורים ברוחם ואין להם כח לפתוח פה.אבל יודע אני ששניהם בדעה אחת,לא להסכים לגזירת המלכות,לפיכך אני מציע לקבל את דעתו של הגאון מבריסק כפסק הלכה,ולה' הישועה!"

כשהגיעה בה' שבט תרנ"ב להגאון בעל בית הלוי הידיעה על סגירת הישיבה פרצה זעקת שבר מלבו והתעלף.לאחר תקופה קצרה אחזו בפתע פתאום שבץ הלב,ונצחו אראלים את המצוקים.ובשעה ארבע לפנות בוקר של יום ראשון בשבוע,ד ימים בחודש אייר תרנ"ב,החזיר נשמתו לגנזי מרומים בקדושה ובטהרה.

בכ"ח מנחם-אב תרנ"ג עלתה נשמתו של הנצי"ב השמימה.והציבור הזדעזע לשמע הספד בנו הגאון רבי חיים בברלין,וכך אמר:

"שנו רבותינו (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תכא) כשחרב בית ראשון, מה עשו פרחי כהונה שבאותו דור? נתקבצו כתות כתות ומפתחות העזרה והמקדש בידם ועלו לגגו של היכל ואמרו לפני הקב"ה רבש"ע, הואיל ולא זכינו להיות גזברים לפניך הרי מפתחות שלך מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה, מיד יצאת כמין פסת יד וקבלה מהם.

הנה,הוסיף רבי חיים,חרב מקדש-התורה דוולוזין,והמפתח של הישיבה,אבא מורי,מה לו עוד בחיים,ירדה איפוא יד-האש מן השמים ולקחתו מעלינו! ('מרביצי תורה ומוסר' ח"א עמ' נג).

וכנראה,נגד אלו אשר ריננו כי אביו הנצי"ב לא היה מרחיק לכת כמו בעל בית הלוי,מסר רבי חיים ברלין-ערב לפני הסתלקותו-לרבי אריה לוין מכתב בכתב ידו:

"לזכרון. מה שהזהירני וציוה עלי מר אבא הגאון זצלה"ה הכ"מ (הנצי"ב) קודם פטירתו. על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבה דוואלוז'ין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול. ולסיבה זו נסגרה הישיבה ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנה. וציוה עלי באזהרה שלא להסכים לענין זה בשום אופן בלא שום הוראת היתר בעולם. ואמר שהקב"ה רמז כל זה בתורה: נאמר "להבדיל בין הקודש ובין החול", היינו שכל עניני החול המתערבים בקודש בלא הבדל, לא די שאין ענייני למודי חול מקבלים קדושה, אלא אף זו שענייני למודי קודש מתקלקלים מהם. על כן לא ירע לך בני מה שהענין הזה גרם לי לצאת מן העולם ולהסגיר את הישיבה, כי כדאי הוא הענין הגדול הזה למסור נפשו עליו.

כל זה דיבר אלי ביום ג כ"ז מנחם-אב תרנ"ג בוורשא.”

(הערה: מעניין כי גם הנצי"ב מוסר את הדברים יום לפני הסתלקותו ביום כ"ח מנ"א.בוא וראה במה עסוקים רועי ישראל נאמנים בשעת פטירתם מן העולם.)

אגב, בחוצפה ובעזות פנים של עקבתא דמשיחא הר' אליעזר מלמד מייחס את הדברים למרן הגר"ח ברלין עצמו ומתעלם מכך שצוואתו של מרן הגר"ח ברלין היא הבאת דברי מרן הנצי"ב עצמו.

 ומרן החפץ חיים לאחר שהיה חוזר על דברי בית הלוי היה מוסיף ואומר:

"בוא וראה עד היכן הגיעה דעת תורה של גאוני הדור שעבר.

לו הסכימו אז להנהיג למודי חול בישבת וולוזין,היתה התורה משתכחת מדורינו.כי הלא כך דרכו של יצה"ר.פותח בשתי שעות ביום לימודי חול,עד אשר משאיר לבסוף רק שתי שעות ללמודי קודש..אבל מכיון שהחליט לעמוד כעמוד ברזל,ולא להתפשר כלל,אז מצאה לה התורה נתיבים ושבילים אחרים,ונפתחו ישיבות בכמה ערי ליטא ופולין,בלא למודי חול ונעשו לבססוף מבצרי התורה בדורנו.

כי כן דרך המעין, אם אתה סותמו מכאן,פורץ לו גדר ממקום אחר,ומפכה את מימיו דרך שם.ובכגון זה אמרו ז"ל (שבת ע"ט) אשר שברת,יישר כחך ששברת,וביטולה זהו קיומה" (חפץ חיים עה"ת,פרשת עקב,עמ' רנא).

 ונסיים בדברי מרן החזון איש: 

"מנויה וגמורה בסודם של רבותינו וגדולי הדורות, שלא להרשות לימודי חיצוניות לבני הישיבה בזמן שקידתם בתורה בהתלהבות נעורים וראו את זה למפסיד בטוח ורובם נתקלקלו אם במדה גדושה או מחוקה, או במקצתם וקבעו למשפט ללחום בזה מלחמת מצוה" (קובץ אגרות, חלק ב', אגרת נ'.).