בפרשתנו (במדבר כב, כח) כתיב: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן".

להלן סיפור שנון של "ליצנותא דעבודה זרה" * השייך לפרשתנו. מעשה זה אירע עם הגאון האדיר רבי חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל זכר צדיק לברכה, בימי נעוריו בהיותו בעיר וויען. הסיפור מובא בספר איש חמודות, תולדות ימי חייו של הרב, חלק א', עמוד מג, והשתדלנו להביאו אות באות ככל האפשר:

---

פי האתון

פעם אחת, בהיותו יושב בבית המדרש בעיר וויען, נתגלגל לידו זכות מיוחדת להציל בית מדרש מלא וגדוש מרדת שחת רוחנית. בעודו יושב שם, שקוע בלימודו התמידי כדת של תורה וכמנהגו בקודש, הבחין בקהל עם רב המתאסף לשמוע דרשה מפי דרשן אורח חשוב—נואם מפורסם שהגיע לעיר.

עלה הדרשן על הבימה והתחיל לדרוש בלשון חלקלקות ובדברי חנופה. באמצע דבריו התחיל לדרוש על אהבת ארץ ישראל ומעלת יושביה, ואחר כך העתיק את דיבורו לתעמולת רעיונות הציונות ותנועת ה"מזרחי", והסית את ההמונים בהתלהבות לעלות כאיש אחד לארץ הקודש. הקהל היה נרגש מאוד, וממש היה אפשר להרגיש באוויר כיצד דבריו נכנסים באוזני השומעים ומטים את לב ההמון לעבר התנועה הציונית.

ראה הבחור מיכאל בער כי אין זו עת לחשות. אך כילה הדרשן את נאומו, מיד צעד קדימה ועלה על הבימה. הקהל הביט בו בתדהמה מוחלטת, ותמהו מה בפי הבחור הזה לדבר.

פתח פיו בחכמה ואמר: "מורי ורבותי! הנה מצינו דבר תמוה מאוד בפרשת השבוע—פרשת בלק, שהאתון של בלעם דיברה ממש כלשון בני אדם, ועוד שנו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה, ו) שפי האתון נברא בעשיית השמשות בערב שבת בין השמשות. ומצינו עוד במדרש (ילקוט שמעוני וירא) שעל אתון זו רכב אברהם אבינו בלכתו לעקידת יצחק, וכן משה רבינו בלכתו לגאול את ישראל ממצרים. ואם כן הדבר מבהיל הרעיון: מאיפה היה לאתון זו כוח התאפקות עצום כל כך לשתוק מאות בשנים, מימי האבות ועד ימי בלעם?"

והמשיך ואמר: "אלא התשובה היא זו: כשהאתון ראתה את אברהם, יצחק ומשה מדברים, חשבה בדעתה 'מי אני שאדבר בפני ענקים כאלו?'. אבל עכשיו, כשראתה שבלעם רוצה לדבר, אמרה בנפשה: 'אם לבלעם מותר לדבר—אז גם לי מותר לדבר!'"

ואז קרא רבי מיכאל בער באש קודש: "מורי ורבותי! מי אני שאדבר במקום גדולים כזה, בבית מקדש מעט אשר גאוני וצדיקי הדורות [ומנה את שמות הרבנים הגדולים שכיהנו שם ברבנות מימים ימימה] השמיעו בו את דברי קודשם לעם ה'? וכיצד אעמוד אני הצעיר במקומם? אמת הדבר, שכל זמן שהם היו המדברים, לא היה רשות לאחד כמוני לפתוח פיו. אבל עכשיו, כשאני רואה שגם הדרשן הזה נחשב למדבר—הרי שגם אני יכול לדבר!"

ובחכמתו הרמתה החל לסתור ולפרק בזה אחר זה את כל טענות הדרשן, וגילה את כוונותיהם המקולקלות והפסולות של אנשי המזרחי והציונות לעיני כל הקהל. כשראה הדרשן כי נתגלה קלונו וכלתה אליו הרעה, ברח מהמקום בבושת פנים גדולה. ובדבריו החוצבים הציל הבחור רבי מיכאל בער את כל הנאספים מרעיונותיה השקריים של הציונות.

קווים לדמותו של ענק שבענקים

רבי חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל, המכונה בפי כל בשמו החביב ר' מיכאל בער, היה ענק רוחני אשר קשה להכיל את גדלותו ומעשיו הכבירים למען כלל ישראל במילים ספורות, אך חובה עלינו לנסות ולתפוס ולו שמץ מגדלותו ומפעולותיו העצומות.

הוא נולד בעיר טירנוי בשנת תרס"ד. הוא צמח מגזע גאונים וצדיקים ונתגדל בקדושה ובטהרה על ידי הוריו הצדיקים. עוד מימי נעוריו שקד על התורה, בעיון ש"ס ופוסקים בהתמדה עצומה, ושמו יצא למרחוק כעילוי מופלג. הוא נודע כגאון עצום, צדיק נשגב ובעל מידות תרומיות. בהגיעו לפרקו נשא את בת הגאון האדיר רבי שמואל דוד הלוי אונגאר זכר צדיק לברכה—הרב וראש הישיבה של נייטרא—והיה לו לימין עוזו.

---

מסירות נפש, פעולות הצלה לילה ויום, ורשעות המנהיגים הפורקי עול בימי המלחמה הנוראה

עם פרוץ ימי הזעם של מלחמת העולם השנייה, והוא אז בן ל"ה שנים בלבד, צפה רבי מיכאל בער בעיני חכמתו, בפקחותו השנונה ובבינתו העמוקה את האסון המתרגש לבוא. בהבינו את חומרת המצב עוד לפני כולם, השליך את עצמו לתוך האש ללא פחד. הוא פעל ימים כלילות, והשתמש בכל תחבולה, קשר או נתיב מילוט. הודות לפעולותיו הנועזות, במישרין ובעקיפין, ניצלו חייהם של עשרות אלפי יהודים לפחות. כבר בשנת תרצ"ח, עם תחילת הרדיפות נגד יהודי עסטרייך, הרעיש עולם ומלואו כדי להצילם, והצליח למלט אלפים ולמצוא להם מקום מקלט.

ככל שהחמירה המלחמה, רדפו אותו אנשי הגעסטאפא, הושם פרס כספי על ראשו ואף נחבש בבית האסורים—אך שום דבר לא הרתיעו מלהמשיך במפעלי ההצלה הכבירים.

בבואו להציל את יהודי סלאוואקיי הבין רבי מיכאל בער כי יש לצעוד בדרכי הגלות המסורתיות של שתדלנות—דרך של הכנעה, דברים רכים ושוחד ממון. הוא השכיל לאחד את החוגים היהודיים השונים שם לעבודה משותפת, והקים את ה'קבוצה העובדת' המפורסמת (פראצבוקא סקופינא) יחד עם אישים בולטים כגון מרת פליישמאן ע"ה ועוד. הם פעלו בכמה דרכים: השתדלו אצל שרים וראשי הדת, פיזרו שוחד ומתנות, והתחננו לביטול הגזירות בטענה שהגירושים יזיקו למדינה, ובמקביל פירסמו את הסבל הנורא שעוברים המגורשים בפולין, דבר שסייע להטות עכ"פ במעט את דעת הקהל. ויחד עם זה עסק הוא ועוזריו המסורים בלי הרף בהקמת בונקערס ומחבואים מתחת לאדמה, בזיוף תעודות מצילות חיים, ובהברחת גבולות למדינות השכנות, תוך פתיחת נתיבי מילוט חדשים לבקרים.

מתוך הצלחה זו הגה רבי מיכאל בער את "אייראפע פלאן"—משא ומתן בקנה מידה עצום להפסקת כל הגירושים וההשמדה בכל רחבי אייראפע. ראשי הנאצים כבר הסכימו לעסקה, ותבע כופר נפש של 3 מיליאן דאללער בלבד—סכום זעיר עבור הארגונים היהודיים העשירים בעולם החופשי. רבי מיכאל בער טען כי אפילו אם יש ספק כלשהו בכוונתם של הנאצים, הרי שחובת פיקוח נפש של מיליוני יהודים מחייבת לשלם מיד.

דא עקא, שהזדמנות היסטארית זו קרסה בגלל שאותם ארגונים, כמו הג'וינט והסוכנות, סירבו להעביר את הכספים—כספים שהיו ברובם תרומות של אותם יהודים עצמם המובלים לטבח. באמתלאות ביורוקרטיות שונות אטמו את אוזניהם ונעלו את כספותיהם, ובכך החריבו את דרך ההצלה והשאירו את מיליוני חסרי הישע לגורלם המר. עד ימיו האחרונים נשא רבי מיכאל בער בנפשו את הכאב המדמם של אטימותם וסירובם לעמוד מאחורי הבטחת ההצלה.

היו תחת ידו הוכחות מכאיבות וברורות כי חלק ממנהיגי הארגונים הללו פעלו בזדון מתוך השקפת עולם לאומית מעוותת, לפיה ככל שיותר דם יהודי יישפך, כך יקל עליהם לתבוע מדינה לאחר המלחמה, והיו מוכנים להקריב חיי אדם תמורת שטח. וחלקם באדישות נוראה העדיפו חוקים יבשים של איסור שליחת כספים למדינות אויב על פני הצלת נפשות, ומחוסר דעת תורה העמידו את חוקי המלחמה הללו מעל חיי אחיהם.

כפי שתיעד בספרו המרעיש והקורע לב "מן המצר"—ספר אשר נכתב בדם ליבו ובדמעות שליש, ואשר היה כותבו כשהוא סגור בחדרו ובוכה שעות ארוכות—התשובות שקיבל מאותם חוגים הקימו חומת רשעות ואטימות:

* סאלי מייער (נציג הג'וינט בשווייץ): תעשיין ציוני מסנט גאלן, שהיה בעל הסמכות העליונה בענייני כספים. הוא הטיל ספק בעדויות על הזוועות, פטר אותן כ"דמיון", וסירב בתוקף להעביר את כספי הכופר באמתלה המבישה כי "אסור להעביר כספים למדינת אויב בזמן מלחמה". כל ההצעות ורעיונות שהציע רבי מיכאל בער נתקלו בקיר אטום—וכל זאת בזמן שמעל 60 מיליון דולר שכבו כאבן שאין לה הופכין בקופות הג'וינט!

* מכתבו של נתן שוואלב (נציג הסוכנות בשווייץ): כשנשלחו אליו בקשות נואשות לכסף כדי לפדות נפשות מגיא הצלמוות, ענה לחבריו במילים המצמררות הללו: ‘עלינו לעשות הכל כדי שארץ ישראל תהיה למדינת ישראל... ואם לא נביא קרבנות, במה נקנה את הזכות לגשת אל השולחן בשעת חלוקת הארצות לאחר המלחמה? כי רק בדם תהיה לנו הארץ’.

* רשעותו של יצחק גרינבוים: כספים עצומים נשמרו לטובת בניין המדינה לעתיד לבוא ולא לפדיון אחינו השחוטים. כראש "ועד ההצלה" של הסוכנות, היה גרינבוים מראשי האוחזים בשיטה הזו, ודאג באופן פעיל שלא יוסטו כספים ציוניים לטובת הצלה. הוא הכריז אז את אמרתו המפורסמת:

  "וכששאלו אותי, האם לא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד לצורך הצלת היהודים? אמרתי: לא! ואני אומר עוד פעם: לא!... צריך לעמוד בפני הגל הזה, הדוחף את הפעולות הציוניות לשורה השנייה".

  כמו כן מיוחסת לו האמרה המזעזעת והמבישה: "פרה אחת בארץ ישראל שווה יותר מכל יהודי אירופה". ובנו, אליעזר גרינבוים, שימש כקאפו אכזרי וידוע לשמצה בבירקנאו—ולפי השקפת אביו, אין פלא בדבר.

* אכזריותו של חיים ווייצמאן: עוד בקונגרס הציוני ה-20 בציריך (שנת תרצ"ז), ביטא נשיא ההסתדרות הציונית את אותה אכזריות מובנית כשהכריז: “מעומק הטראגעדיע אני רוצה להציל שני מיליון צעירים. הזקנים יאבדו, הם יחכו לגורלם, הם אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזר. רק ענף הצעירים יישאר. הזקנים צריכים לעמוד בכך, ולהשלים עם זה”. למרבה הצער, גם הצעירים לא ניצלו.

* פעולותיו של הרעפארם ראביי סטעפאן ווייז: כראש הקונגרס היהודי האמריקאי, ראה לעצמו חובה "להגן" על נשיא אמעריקא רוזוועלט מפני "הטרדות" הרבנים החרדים שדרשו פעולות הצלה. הוא סיכל באופן פעיל דרך ועצה להצלת 2,500 בני ישיבות שהחזיקו בוויזא לאמעריקא, בטענה שהגירתם "תעורר אנטיסעמיטיזם". השפעתו ההרסנית של ווייז מופיעה שוב בהמשך המאמר.

ועדויות רבות יש אודות הרשעות של מנהיגים שונים אחרים, ואין כאן המקום להאריך בכולם.

ראוי לציין כי בשל העדויות המפלילות שבו, ספרו של רבי ווייסמאנדל, מן המצר, היה אסור למכירה במדינה הציונית במשך עשרות שנים.

## שורשי החורבן: ההתגרות הציונית והצתת חמת רשעו של היטלער

רבי מיכאל בער לא בכה רק על התוצאות; הוא ניתח בעיני הבדולח שלו את שורשי החורבן. הוא קבל במרירות על כך שהמנהיגים החדשים השליכו אחרי גוום את מורשת יעקב אבינו—להינצל מעשו בדרך של הכנעה ודורון—ובחרו בדרך של התגרות, פרסום ועזות מצח, אשר הביאה כליה על מיליונים.

בספרו מן המצר (עמ' יד-טו), הוא מביא עדות מחרידה על השפעתה הישירה של ההתגרות הציונית: בשנת תרצ"ג, עם עליית הנאצים לשלטון, הכריזו הארגונים הציוניים באמעריקא, בהנהגת סטפן ווייז, על חרם כלכלי פומבי ועולמי נגד גרמניא. במהלך עצרת המונים בניו יורק השמיע ווייז נאומי שטנה חריפים נגד גרמניא.

רבי מיכאל בער מעיד מפי נציגים גרמנים שהיו עדים לתגובתו של היטלער ימ"ש כשקרא את קטעי העיתונות הללו:

"הוא הפיל את עצמו בשיגעונו מלא קומתו ארצה, הפליא מכות ברגליו וידיו, ונשך את שטיחי חדרו בצעקת טירוף: 'עכשיו אשמידם! עכשיו אשמידם!' ומאז והלאה, יום יום, נתחדשו גזירות, מרמות, עלילות, מכות, מהפכות ודרשות שנאה רצחניות על כל במות ובעיתונים בלשון שחיטה נוראה על כל ישראל."

חרם זה והצהרותיהם הפומביות של הציונים ה"גיבורים"—שהכריזו מלחמה בשם כל ישראל על גבם של מיליוני יהודים חלשים—נתנו להיטלער את האמתלה להוכיח לעמו כי היהודים הם אויב אמיתי. הצהרות אלו החמירו והוסיפו רדיפות וגזירות לאורך שנות השלושים והמלחמה. בסופו של דבר בשנת תש"ב זה הביא לכינוס ראשי הנאצים בוועידת ואנזה להוציא אל הפועל את תוכנית השמדת ששת המיליונים. היו אלו מיליונים מאחינו שהופקרו בגעטא, בזמן שסטפן ווייז וחבריו ישבו בבטחה מעבר לים.

התגרות זו לא הייתה ייחודית לאמעריקא. ביום י"ג באדר תרצ"ג נערכה עדלאידע בתל אביב ובה הוצג מיצג שבו נראה היטלער כשהוא מתעלל בשני יהודים מוכים, ועליו שלט: "מוות ליהודים". הקונסוליה הגרמנית דרשה התנצלות, אך ראש העיר דיזענגאף סירב, וביום כ"ח באדר אף קראה העירייה הציונית לעצרת מחאה. מעשים אלו, ואלפי התגרויות דומות, גדולות כקטנות, שימשו בענזין למכונה הנאצית להוכיח שהיהודים הכריזו עליהם מלחמה.

בסירובו להושיט יד להצלה בשנת תש"ב, המשיך סטפן ווייז את אותו קו עקבי שהוביל הוא וחבריו בשנת תרצ"ג, קו שזרע את חורבן יהדות אירופה.

רבי ווייסמאנדל מגדיר את שורש הכישלון בשבר אידיאולוגי זה במילים נוקבות (מן המצר, עמוד יא):

“מלומדים היו בני ישראל הכנועים מדורות הגלות, לכוף ראש בפני כל גל וגל, ולהשליך אליהם (אל הרוצחים) ממונם וכבודם, כדי לשמור ולהציל את החיים, אשר ערכם גדול מכל כסף וכבוד שבעולם, במקום שאין דרך אחרת להציל את הנפש; כי זה מטקטיקת המלחמה לברוח ולהינצל לכל מקום שאפשר כשהאויב גובר בכלי משחית ובכוח השמדה ואין מושיע. עד שקם דור חדש בישראל, והטביע חותם של חרפה על דרך ישנה זו—דרך השתדלנות, הנאמנה והמנוסה—ופקידי ישראל ומנהיגיה בארצות החופש, אשר בדמים מרובים שכרו ישראל עליהם לראשים, לעגו בכל מיני לעג וקלס לדרך ישנה זו, בזמן שהיו ישראל צריכים לה במידה שלא היו צריכים לה בכל דורות גלותם, בזמן שלא הייתה אלא ברירה אחת: לנסות בדרך ישנה זו, או ללכת בדרך שהלכו בה ישראל, הדרך אל כבשני המוות.”

---

## המציאות ההיסטורית: בחינת שורשי ההסלמה

כדי להבין את שורשי האירועים הללו, יש לבחון את לוח הזמנים סביב החרם של שנת תרצ"ג. מבחינה היסטארית, החרם הגרמני על עסקים יהודיים עלה כתגובה ישרה למערכת החרם האנטי-גרמנית שהובילו אנשים כמו סטפן ווייז—תנועה שלדאבון הלב מותגה כ"החרם היהודי". בהשתלשלות עניינים זו, הפעולות הגרמניות היו תגובה לאותה פרובוקציה קונקרטית, ולא יוזמה ראשונית של הסכסוך באותו שלב ספציפי.

הדברים מתועדים בפירוט בכתובים:

ביום כ"ז באדר תרצ"ג (25 במרץ 1933), בעיצומה של הכנת החרם והרעש סביבו, זימן הבכיר הנאצי הרמן גרינג את מנהיגי היהודים בגרמניא. הוא דרש מהם מפורשות לשלוח מיד משלחת לחוץ לארץ כדי לשכנע את מנהיגי היהודים בלונדון ובארצות הברית להפסיק את "תעמולת החרם" ואת עצרות המחאה. גרינג הבהיר בפירוש: אם תימשך ההתגרות מבחוץ, הממשלה לא תערוב עוד לביטחונם של יהודי גרמניא.

המנהיגים מזרע ישראל השפויים בתוך גרמניא, שחשו בחבל התליין המתהדק על צווארם, התחננו למנוע אסון ולפייס את הנאצים. למחרת, בכ"ח באדר (26 במרץ), שלחו קורט בלומנפעלד (נשיא התאחדות ציוני גרמניה) ויוליוס ברודניץ (נשיא הנציגות המרכזית של האזרחים הגרמנים בני הדת היהודית) טעלעגראם דחוף ונואש לקונגרס היהודי האמריקאי בניו יורק. הם מחאו בכל תוקף נגד עצרת ההמונים המתוכננת למחרת במעדיסאן סקווער גארדען, ותבעו בפירוש להפסיק את הפגנות ההתגרות כדי שלא להפקיר את דמם של יהודי גרמניה.

אך ראשי הארגונים באמעריקא אטמו אוזניהם לבקשות הנואשות של אחיהם שבשדה הרציחה. למרות האזהרות הברורות, קיים הקונגרס היהודי האמריקאי, בראשות סטפן ווייז, את מפגן הכוח. ביום כ"ט באדר תרצ"ג (27 במרץ 1933) מילאו עצרות המונים את ניו יורק וערים אחרות, והכריזו מלחמה כלכלית גלויה על גרמניא.

התגובה הנאצית לא איחרה לבוא: למחרת העצרת, א' בניסן (28 במרץ), התכנסו ראשי המפלגה הנאצית בביתו של שר התעמולה גאבלעס. שם הוחלט רשמית על הטלת חרם כולל נגד היהודים, תוך הדגשה מפורשת שזה מענה ישר (דירעקטע רעאקציע) להפגנות היהודיות ברחבי העולם. באותו יום הוקמו ועדות להוצאת החרם המאורגן אל הפועל נגד עסקים, רופאים ועורכי דין יהודים, שנקבע ליום השבת, ה' בניסן תרצ"ג (1 באפריל 1933). היטלער אף הציע ברגע האחרון לדחות את החרם, בתנאי שממשלות בריטניא ואמעריקא יכריזו מיד על הפסקת "ההסתה" היהודית בתחומן. משלא נעשה הדבר באותה שעה, יצא החרם אל הפועל ופתח את השער הרשמי לחורבנם הכלכלי של יהודי אייראפע. הכל התחיל מאותה עזות מצח והתגרות אומללה של מנהיגים המנותקים מדעת תורה, שישבו לבטח מעבר לים ושיחקו בחייהם של מיליונים.

## רעב, הפקרה והשתקה: החבלה האכזרית בניסיונות ההצלה

עומקה המצמרר של אכזריות זו נחשף בשלוש חזיתות הצלה שונות, שבהן בחרו הארגונים הלאומניים במטרות פוליטיות על פני חיי אדם—בהרעבה, בדחיית מקלט ובכפיית השתקה.

### א. החרם של ד"ר טננבוים על משלוחי המזון

לקראת סוף שנת תש"א (1941), יזמו ארגונים חרדיים באמעריקא, בעידוד אגודת הרבנים, מפעל של שליחת חבילות מזון ליהודים המורעבים בפולין. אלפי חבילות שנארזו על ידי בחורי ישיבות נשלחו, ומכתבי תודה ספוגי דמעות אישרו כי נפשות רבות ניצלו ממוות בזכותן.

אולם, ד"ר יוסף טענענבוים, מנהיג ציוני ויושב ראש התאחדות יהודי פולין, דרש להפסיק מיד את המשלוחים הללו בשם "ועדת החרם נגד גרמניא" של סטפן ווייז, בטענה שהם מפרים את המצור הבריטי. כשנדחתה דרישתו המבישה, ארגן טענענבוים משמרות מחאה עם שלטים באנגלית מול משרדי הארגונים החרדיים, וצעק: "הפסיקו לשלוח מזון לארצות האויב". הגויים שגו באותו לשון הרע ציוני אכזרי וחשבו שהיהודים החרדים מסייעים לאויב, ונגרם חילול השם נורא. בעקבות כך צומצמו המשלוחים, והמוני יהודים מתו ברעב.

גישתם של ווייז וטענענבוים נבעה מהשקפתם כי כל עם שנלחם מקריב קרבנות למען עצמאותו. טענענבוים אף כתב בעיתון דער טאג (כ"ז בתמוז תש"א) כי אסור לעשות שום דבר שיפריע למטרות המלחמה של בריטניא, אשר לתוכן צריכים ענייני היהודים להיבלע כליל.

וכי זו דרכה של תורה ומלחמה? ההיסטוריה מראה שלא. בעוד שמנהיגים אחרים, כמלכת יוגוסלביא ומלך יוון, ארגנו בהצלחה סיוע מזון לבני עמם במהלך המלחמה, אף על פי שארצותיהם היו תחת כיבוש נאצי, שהרי גם שוטה מבין שהאכלת שבויים מורעבים אינה בגדר סיוע לאויב—בחרה ההנהגה הציונית בדרך אחרת. הם עסקו רק במטרותיהם הפוליטיות, ופטרו את הצורך הדחוף להציל יהודים רעבים כעניין קטן שאינו ראוי למאמץ.

### ב. החבלה בהצעת המקלט בפרלמנט הבריטי

עדות נוראה אחרת שיתף הרב ד"ר שלמה שאנפעלד, יושב ראש ועד ההצלה של הרבנות הראשית בבריטניא, בעיתון הטיימס הלונדוני (כ"ב סיוון תשכ"א). בחודש כסלו תש"ג (דצמבר 1942) אסף ועד של הפארלאמענט הבריטי חתימות של 277 חברי פארלאמענט, שדרשו מהממשלה להעניק מקלט זמני בתחומיה לכל יהודי שיצליח להימלט, תוך קריאה למדינות השכנות לעשות כמוהן.

בעוד הממשלה הבריטית נוטה לאשר את הדבר, ואף הנפיקה כבר כמה מאות אשרות, התערבו נציגי הציונים ברגע שהעניין הגיע לפרלמנט וצעקו: "למה לא לפלשתינה (ארץ ישראל)?"

ועד ההצלה התחנן כי מדובר בעניין דחוף של פיקוח נפש, וכי בגלל התנגדות הנאצים והמופתי, ארץ ישראל אינה אפשרית כרגע. אך הציונים סירבו בתוקף לסגת. בישיבת הפארלאמענט ביום כ"א בשבט תש"ג (27 בינואר 1943) הכריזו הדוברים הציונים כי היהודים ידחו כל הצעה שאינה מכוונת לארץ ישראל. בעקבות התנגדות חריפה זו, נשמטה ההצעה המצילה. חברי פארלאמענט בריטים מיואשים הפטירו: "אם היהודים עצמם אינם יכולים להסכים ביניהם, כיצד נוכל אנו לעזור?". ההנהגה הציונית נותרה אדישה, נאמנה לסיסמתה: "קרבנותיו של היטלער הם הקרבנות שלנו למען המדינה".

### ג. השתקת דו"ח אושוויץ על ידי סאלי מייער

כאשר נמלטו שני בחורים צעירים מאושוויץ לסלובקיא ומסרו עדות מפורטת על השמדת ההמונים, הוברח הדו"ח לשווייץ לידיו של סאלי מייער. אולם מייער התנגד בתוקף לפרסום הדו"ח, ונשאר נאמן למדיניות הציונית של הסתרת המידע על ההשמדה.

למרות סירובו של מייער, עקף אותו יוסף מאנדעל—אחיו של ג'ורג' מאנטעלא שהציל יהודים באמצעות תעודות על-סלוואדאר—ופירסם את הדו"ח. פרסום ההשמדות בעיתונות העולמית עורר סערה עצומה שהביאה לעצירה מיידית של מכונת ההשמדה. בעקבות הלחץ הבינלאומי נאלץ השליט ההונגרי הורטי להפסיק רשמית את גירושי היהודים מהונגריא לאושוויץ בקיץ תש"ד. הוכח מעל לכל ספק כי לו פורסם המידע מוקדם יותר, כפי שדרש רבי מיכאל בער ווייסמאנדל, ניתן היה להציל נפשות לאין ספור.

אלו הם רק קולות מעטים מתוך טראגעדיע עצומה ומושתקת; עדויות רבות אחרות נותרו בעינן. יש לפנות אל דפי דברי הימים הנדירים המעזים לתעד את המציאות המרה הזו.

חובה להדגיש את האבסורד המזעזע: האישים הללו—בראשם ווייז, גרינבוים, ווייצמאן והשאר—נותרו דמויות נערצות באפיציעלע ציוניסטישע היסטאריע. רחובות מרכזיים, שכונות ומוסדות בכל רחבי המדינה נקראו על שמם, בעוד שהפקרת הדם היהודי על ידם נמחקה כליל מספרי ההיסטאריע הציונים.

---

## לוחם בודד בתוך התופת: מכתבים, רשימות והברחת האמת

רבי מיכאל בער ווייסמאנדל פעל ימים ולילות במסירות נפש על-אנושית, וניהל מלחמת מידע אדירה מתוך המצרים. הוא שלח מכתבים דחופים ונואשים לכל קצוות תבל—למנהיגי עולם, לרבנים ולארגונים בינלאומיים—וצירף אליהם מפות ותרשימים מדויקים של חדרי הגזים והמשרפות באושוויץ. הוא התחנן: "הפציצו את פסי מרכבת הברזל המובילים לאושוויץ! הפציצו את המשרפות! בכך תעצרו את שחיטת ההמונים!". אך הפניות הנואשות הללו זכו להתעלמות מוחלטת, והמרכבות המשיכו לנסוע ללא מפריע.

רבי מיכאל בער הבין כי סכנה עצומה ליהודים היא חוסר הידיעה. המכונה הנאצית השתמשה בהטעיה מתוחכמת, וגם חלק מהמנהיגים והיודנראטים המקומיים ששיתפו פעולה הסתירו את הידיעות מהציבור. המון העם היהודי התמים לא ידע מהו "טראנספארט" באמת.

כדי לקרוע את מסך השקרים, הדפיסה קבוצתו והפיצה עשרות אלפי מכתבי אזהרה ברחבי אייראפע, וזעקה לאחיהם התמימים: "יד כליה מחכה לכם! אל תאמינו להבטחות הנאצים! אל תסכימו בשום אופן להיכנס לגעטא או לעלות למרכבות! ברחו ליערות, החביאו את עצמכם!".

כדי לאפשר את המילוט, הקימה הקבוצה מפעל זיוף אדיר ויקר. הם עבדו ללא לאות בייצור תעודות—חלקן תעודות מקוריות שנקנו בשוחד עתק וחלקן תעודות שזוייפו בדיוק רב. הם סיפקו תעודות של מדינות שונות, תעודות אריות וויזות מעבר. חלק בלתי נפרד מפעולות אלו היה חלוקת סכיני ברזל קטנים ומוסתרים למגורשים, יחד עם הוראות מפורטות כיצד לנסר את ברזלי קרונות הבקר וכיצד לקפוץ ממרכבה נוסעת כדי למעט את הפגיעה בגוף.

הוא עצמו קיים את מה שהטיף לו; כאשר אולץ מאוחר יותר לעלות בעצמו על מרכבת מוות לאושוויץ, השתמש בתושייתו הנשגבת וחתך את הברזל של החלון, קפץ החוצה תוך שהוא מתחנן בפני שאר היהודים בקרון לקפוץ בעקבותיו. המאטא שלו נשאר בלתי מתפשר: בין אם באמצעות תעודות מזויפות ובין אם בקפיצה ממרכבה דוהרת, החובה היחידה והעליונה היא למלט כמה שיותר נפשות מתוך התופת, ללא הבטת מחיר וסכנה.

מלוא היקף פעולותיו נותר נשגב מבינתנו, שכן מעולם לא ביקש לתעד את מעשיו, והעדיף את מידת הענווה מעל הכל. מה שנודע כיום הוא חלק קטן, שסופר על ידי ניצולים או שעלה על הכתב רק כאשר ראה בכך צורך חיוני להמחיש את סכנת המנהיגות שאינה מיוסדת על דעת תורה. כדי להבין את אותה מסירות שאין לה קץ, ניתן לפנות לחיבורים כמו איש חמודות ותורת חמד ועוד.

בקריאת הדברים המרעישים הללו, אנו מבינים את גודל האסון כאשר כופרים אוחזים בהגה השלטון של האומה. אך הלימודים הנצחיים של מאבקו של רבי מיכאל בער חורגים בהרבה מהביקורת ההיסטורית; הם נושאים השלכות דחופות ועמוקות לימינו אנו, וחושפים שקר מושרש הממשיך מאותו דור ועד לרגע זה ממש.

---

## דמיון שוא של "מאנסטערס" – מאז ועד היום

כאן טמון השקר הגדול ביותר המפיל רבים ברשת כיום: המנהיגים שהמליכו את עצמם הפכו את הדרך ההיסטארי של עם ישראל בגלות. כדי להצדיק התגרות חמושה, מלחמות והקרבת חיי אדם למען פאנטאזיע של מדינת שמד, הם יצרו נעראטיוו שקרי המצייר את האויב כמאנסטער מוחלט הנמצא מחוץ למציאות האנושית.

בעוד שרוצח הוא רוצח, גדולי התורה הבינו שגם הנאצים היו בני אדם שניתן—וחובה—להשפיע עליהם באמצעות שוחד, הכנעה ופיוס, בדיוק כפי שהתורה מצווה כלפי עשו וכפי שנהגו היהודים בכל שנות הגלות. רבי מיכאל בער הוכיח זאת כשעצר את הגירושים למשך שנתיים באמצעות שוחד, בעוד שהציונים בחרו בדרך ההפוכה, והעדיפו את הבערת האש על פני ההצלה.

את אותו דעמאניזאציע שקרית מפעילים הציונים גם כיום, כשהם מציירים את כל מי שמתנגד להם—ובמיוחד את המוסלמים—כמאמסטערס שאינם אדם. ההיסטאריע מפריכה זאת: היהודים חיו בארצות האיסלאם לאורך הדורות בשלום ובשלווה הרבה יותר מאשר באייראפע. כיום הם מציירים את איראן כמאנסטער, תוך התעלמות מהקהילה היהודית הפורחת שם הנהנית מחופש דת מלא; בניגוד למדינה הציונית או למקומות שבהם יהודים חרדים לביטחונם בשלל מדינות בעולם בעקבות ההתגרויות הציוניות, בתי הכנסת באיראן אינם זקוקים לשמירה, והיהודים חיים שם בשלום מוחלט.

באופן דומה, הציונים משווים בצביעות את הפלסטינים לנאצים כדי להצדיק שפיכות דמים מתמשכת. אך הם מעלימים את העובדה שהם עצמם מיהרו לקשור קשרים חמים עם גרמניא מיד לאחר המלחמה, לצד הוכחות מאומתות על שיתוף פעולה ציוני-נאצי בזמן המלחמה—עובדות שהושמטו מכאן רק מפאת קוצר היריעה. אם הציונים חיבקו את הגרמנים מהר כל כך, הרי שכל רטוריקת ה"מאנסטערס" שלהם היא פראפאגאנדע בלבד. הדבר נכון שבעתיים לגבי הפלסטינים, שאיתם חיו היהודים בהרמאניע מושלמת בארץ הקודש לפני הפלישה הציונית. למרות שהם סובלים מדורות של גירוש, הכנעה, סבל והרג, טענתם היא ביסודה נגד הכיבוש והעוול הממסדי, ולא נגד יהודים או היהדות.

דרך התורה האמיתית לשמור על חיי היהודים היא לנהוג בהם בכבוד, לבקש פיוס, ולהכריז קבל מעמד ועולם שהציונים ומלחמותיהם אינם מייצגים את העם היהודי או את התורה. אך הציונים—ובתוכם, לדאבון הלב, גם כאלו הנראים כלפי חוץ כשומרי תורה ומצוות—משקרים ביודעין לציבור, ומסיתים לאיבה כדי להצדיק את המשך הסכסוך ושפיכות הדמים.

אפילו כלפי היטלער, ההתגלות הנוראה של רשעות, דרך התורה מעולם לא השתנתה. מובא בשמו של רבי מיכאל בער כי לו היו רבנים ניגשים להיטלער לפייס אותו, ומכריזים מפורשות שהציונים המתגרים אינם מדברים בשמנו וכי אנו הפוכים מהם לחלוטין, חמתו הייתה שוככת והיה נמנע האסון.

האמת נשארת נצחית. מי יכול לשער אם מיליוני יהודים ודורותיהם לעתיד לבוא היו ניצלים על ידי דעלעגאציע אחת של רבנים? באותו רגע, לא היו מבינים את ההישג, והיו מוקעים בחריפות כ"בוגדים" (משכנות הרועים, חלק ב', עמ' תתט). רק עכשיו, אחרי שמיליונים נשחטו, אנו יכולים להבין זאת.

---

## נבואת הזעם: "שפיכות דמים עד סוף כל הדורות"

רבי מיכאל בער צפה כי כל עוד העם אינו חוזר לדרך התורה, שפיכות הדמים בארץ הקודש לא תיפסק לעולם. בשיחה מפחידה עם אחד ממקורביו הכריז:

"אפילו אם נניח בצד את שלוש השבועות, תזכור מה שאני אומר לך: אני מכיר את הציונים שם. לעולם לא יהיה שם שלום; תהיה שם שפיכות דמים עד סוף כל הדורות!"

והוסיף מתוך מבטו הנשגב:

"היונייטעד נעישנס אינו יודע איזה צרה הם הביאו על עצמם בכך שאישרו את המדינה הזו, וכמה הם עוד יסבלו ממנה!"

בשנות החמישים, בעיצומה של פאניק עולמי מפני מלחמת עולם שלישית בין ארצות הברית לרוסיא, ביטל רבי מיכאל בער את החשש הגדול ואמר:

"שתי מדינות עצומות אלו לא יילחמו זו בזו, אבל אם תפרוץ מלחמת עולם נוספת—היא תוצת על ידי הציונים!" (איש חמודות, חלק ב', עמ' רמו).

מלים אלו משמשות אזהרה מצלצלת כיום, ומוכיחות כי הכפירה בבורא וההתגרות באומות הן סכנה לשלום כל העולם.

---

## הקמת עולם התורה מתוך האפר

למרות המשא וצער הכבד, הפנה רבי מיכאל בער את כל כוחו אל ההתחדשות. כשהוא יוצא שבור מתוך תופת המלחמה—לאחר שאיבד את אשתו הראשונה וילדיו הטהורים—יגונו נבע הן מהטראגעדיע האישית והן מתחושת הבגידה העמוקה של הפורקי עול שתפסו את מוסדות הציבור והתעלמו מזעקת הנידונים למוות.

למרות המשקל העצום הזה, גייס כוחות על-אנושיים למען תחיפת התורה והחינוך המסורתי האמיתי. הוא הקים מחדש את ישיבת נייטרא על אדמת אמעריקא וייסד את היישוב החרדי נייטרא, הפורח עד היום הזה. שם שמרו רבי מיכאל בער וישיבתו בתפארת על מנהגי יהדות הונגריא, בהליכה בנתיבם של תלמידי החת"ם סופר. הם שמרו על דקדוק מופלג במנהגי התפילה של אשכנז, אמרו את כל הפיוטים בניגוניהם המדויקים והמסורתיים, מתוך דקדוק ההלכה והנהגה ישרה. רבי מיכאל בער הקים משפחה חדשה וזכה לראות דור ישרים מבורך של צאצאים ותלמידים מופלגים, שמהם הפכו למרביצי תורה עצומים ורבנים מפורסמים המאירים את העולם היהודי.

---

## סיפור היסטארי השופך אור על רוח קודשו וראייתו למרחוק

ראייתו יוצאת הדופן של רבי מיכאל בער לא עיצבה רק את מוסדותיו; היא שינתה את גורלה של היהדות שלאחר המלחמה, כפי שמודגם בסיפור היסטארי מפעים שבו היה מעורב הרב מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל.

### קריעת הטיקעטס של הרב מסאטמאר

בשנת תש"ו (1946), התיישב הרב מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים, בירושלים עיר הקודש, והקים בה מוסדות תורה וחסד. כשהוא כורע תחת עול חובות כבדים מפעולותיו העצומות, נסע לארצות הברית לאסוף כספים, מתוך כוונה מלאה לחזור בתוך חודשים ספורים. הוא כבר קנה את הטיקעטס חזרה שלו עם הספינה (כל זה אירע לפני שנת תש"ח).

באותם ימים עמד העולם היהודי חרב. אייראפע הייתה שרופה, והניצולים היו מפוזרים במחנות עקורים או שניסו לבנות את חייהם בערים כמו בודאפעשט וכדומה. אולם, עם עליית הקאמאניזם במזרח, הגיעו רבים למסקנא שאולי הגיעה העת לעזוב את מזרח אייראפע ולחפש עתיד חדש במקום אחר. ברחבי העולם—בין אם באוסטרליע, בקאנאדא או בדרום אמעריקא—המצב לא הציע כל בחירה; הקהילות הקטנות והמרוחקות הללו היו חלשות מבחינה רוחנית, ללא תקוה חזקה לצמיחה גדולה.

מערב אייראפע גם היא הייתה בתהליכי התאוששות מחורבן המלחמה, אך גם ללא המלחמה, דורות של תנועת ההשכלה כבר שחקו את היסודות הרוחניים שמה. המדינות הללו לא החזיקו עוד במסורת מדור לדור ולא היו שם קהילות דתיות גדולות מושרשות. יותר מזאת, בגלל קטנותם, הן הציעו מרחב קטן ועתיד מצומצם לצמיחה של קהילות.

אמעריקא נותרה ללא פגע פיזי ועם פאטענציאל, אך מצבה הרוחני היה חלש. קושי רב עמד בפני כל ענין של החיים היהודיים—החל מהשגת אוכל כשר ומקוואות ועד לשמירה על עיקרי הדת. אפילו בלב וויליאמסבורג שבברוקלין, מעוז היהדות החרדית, ברחוב לי עוועניו, חנויות בבעלות יהודים חיללו את השבת בפרהסיא רח"ל.

הקהילה היהודית המושרשת והשלמה היחידה הייתה בירושלים. למרות שגלי הציונות ניסו לעשות שמות בקדושתה, גרעין חזק של יהודים נאמנים שמר על גחלת האמת מתוך מסירות נפש עילאית, והיווה את היסוד הפורח עד היום. לכן, הרב מסאטמאר השתוקק בכל נפשו לחזור לשם כדי להבטיח את העתיד הרוחני של הדורות הבאים.

אולם, רבי מיכאל בער, בעומק גאונותו, צפה שני ענינים נחוצים מאד:

1. מנהיג לרבים: הפליטים היהודים הרבים שעמדו להגיע לארצות הברית היו זקוקים נואשות למנהיג קדוש ובלתי מתפשר שיקים מבצר בלתי ניתן להכנעה של יהדות נאמנה.

2. מקלט רוחני: נוכחותו של הרב מסאטמאר באמעריקא תספק מעוז רוחני עצום שאינו תלוי בשלטון הכופרים אם תוקם מדינה ציונית. הדבר דומה לזמן שאחר חורבן בית המקדש שאז היתה בבל מקלט רוחני עוד לפני חורבן ארץ ישראל—בבחינת מה שכתוב "וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית לב, ט).

רבי מיכאל בער התחנן בפניו, אך ליבו של הרב נשאר מחובר אל יקירי ירושלים. ימים ספורים לפני הפלגת הספינה, ביקש רבי מיכאל בער ממשמשו של הרב, החסיד רבי יוסף אשכנזי זצ"ל (נלב"ע י"א תמוז תשס"ב) לראות את הטיקעטס לנסיעת הספינה. ברגע שהוצאו, לעיניהם המשתאות של הרב ומשמשו, קרע רבי מיכאל בער את הטיקעטס לגזרים!

למרות שניתן היה להמציא טיקעטס חדשים, מעשה זה של "עזות דקדושה" הרעיש את הרב מסאטמאר עד עומק נפשו. הדבר הכריע את הכף, וגרם לו לשנות את הפלאן ולהישאר בארצות הברית.

שם השליך את עצמו הרב מסאטמאר אל בניין היהדות החרדית האמיתית בדיוק כפי שהיה באייראפע לפני המלחמה וכמסורה לנו מדור דור. למרות לעג השאננים וקישויים מרובים, מעולם לא נסוג, וייסד בסופו של דבר קהילות מפוארות המפורסמות בתורה, בחסד ובהתבדלות מוחלטת מרשעים.

כתוצאה מכך, כאשר הוקמה המדינה הציונית שנה מאוחר יותר, נמצא רבי יואל טייטלבוים מחוץ לשטחה. הדבר איפשר לו למחות בכל עוז ותוקף ומתוך חירות מוחלט נגד עצם קיומה ויסודותיה הכפרניים, ולבנות עולם תורה עצמאי לחלוטין מניהולה.

אין אפשרות כיום לדמיין את כלל ישראל ללא מאות אלפי היהודים החרדים האמיתיים בארצות הברית. כל זה קם מתוך סייעתא דשמיא, כוחו של הרב מסאטמאר, והעזות דקדושה של רבי מיכאל בער—שבמעשהו זה הציל את עם ישראל פעם נוספת, לדורות עולם!!

ואכן, הרב מסאטמאר עצמו הכריז בהספדו על רבי מיכאל בער, שכל אדם ואדם שניצל מן המלחמה חייב את חייו, בין במישרין ובין בעקיפין, לפעולות ההצלה העצומות והכבירות של רבי מיכאל בער.

---

## הסתלקותו ומורשתו הנצחית

בחורף של שנת תשי"ז (1956), כשהוא שבור ומדוכא מצרתם של הפליטים היהודים שברחו מהונגריא, בחר רבי מיכאל בער במסירות נפש מוחלטת על פני המוסד שלו, ותרם את כל כספי מגבית התרומות השנתית שלהם ישירות לטובת מאמצי ההצלה. מתוך אחריות עזה למען כלל ישראל, הניח רבי מיכאל בער את חייו מנגד למרות אזהרות הרופאים, ולקה בליבו באופן קשה; הוא חי בנס עוד עשרה חודשים, ואז נתדומם ליבו הטהור ביום ו' בכסלו תשי"ב, והוא בן נ"ד שנים בלבד, ובכך השאיר מורשת כבירה לכלל ישראל.

בלכתנו בנתיבותיו ובשינון דבריו שהם אמת התורה הנצחית, נזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו. ויהיו דברים אלו לעילוי נשמתו הטהורה של רבי חיים מיכאל דוב בן רבי יוסף זצוק"ל.

יהי זכרו ברוך ויהיה לנו למגן וצינה, אמן.

***

\* מסכת מגילה כה, ב: 'אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא'. ועל כך מוכיח מרן הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זצוק"ל, שאין זה רק היתר בעלמא, אלא שמצווה רבה יש בדבר).