[1] בספר המצוות לרמב"ם (מצות ל"ת רצח) איתא: שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו בהם בני אדם. עכ"ל. ובשו"ע (חו"מ סימן תכז ס"ח) איתא: כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים (שם). עכ"ל. וראה בספר החינוך (מצוה תקמו) חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד)

[2] בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה רצז) איתא: שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד, ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה לא תעמוד על דם רעך. עוד בדבריו (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א הלכה יד) איתא: כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך. עכ"ל.

[3] ראה רבינו בחיי בהקדמתו לפרשת שלח. ובספר "המספיק לעובדי השם" (הפרק על הבטחון) איתא: ברי כי לשם הרחקת הפגעים הרעים יש להסתייע באמצעים שהתקין ה' יתעלה להרחקתם, והסתייעות זו לא תפגע בבטחון. והלא יודע אתה כי אף שאחד מעיקרי התורה הוא (דברים לב לט) אני אמית ואחיה, הנה נאמר שם (כב ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. ואף על פי שאחד מעיקריה הוא (שם לב לט) מחצתי ואני ארפא הנה נאמר (שמות כא יט) רק שבתו יתן ורפא ירפא. ואף על פי שציוה להריע בחצוצרות ולזכור את עיקר הבטחון לפני גשתם למלחמה, כמו שנאמר (דברים כ ב-ג) והיה כקרבכם אל המחנה, ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וכו', הנה נאמר (שם ט) פקדו שרי צבאות בראש העם, ועוד נאמר (שם כ) ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה. ואף על פי שאמרו בני קרח (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ, לא נטיל ספק במה שאמרה התורה על סיחון ועמו (במדבר כא כד) ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו, ולא במה שאמר להם משה עליו יתעלה (דברים לג כט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וכו' ואשר חרב גאותך. אך פירוש הדבר שלא נושעו בחרבם וכוחם בלבד, ולא היו בוטחים על מלחמתם אלא על השגחתו עליהם ורצונו להיטיב עמהם, כמו שנאמר (תהלים מד ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. עכ"ל.

[4] ראה "חכמת אדם" (שער השמחה כלל קנא סעיף כה) הכותב וז"ל: אילו לא נתנה התורה רשות לרפאות כדכתיב (שמות כא, יט) ורפא ירפא היה אסור לנו להתרפאות, שהרי ההולך בדרכי התורה לא יגיע לו שום מקרה ממקרי הזמן משינוי אוירים ולא על ידי מאכלים כדכתיב (שם כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, רצה לומר, שתהיה בהם הברכה ולא שום דבר רע המזיק, והסירותי מחלה מקרבך רצה לומר משינוי אוירים (אבן עזרא שם), וכתיב (תהלים לג, יח) עין ה' אל יראיו, שהוא ברחמיו משגיח תמיד עליהם והמושגח ממנו יתברך ודאי שאין מגיע לו שום נזק, וזהו שאמרו אין מזל לישראל, רצה לומר שאין מונהגים על פי מזל אלא על ידו יתברך, אך כשאדם אינו מתנהג ומודבק בו יתברך אזי נשאר תחת המזל, וכו'. והקב”ה יודע מחשבות אדם כי לא יהיו תחת סוג זה מעין ה' אל יראיו, וברא בעולמו עשבים ואילנות וכיוצא בהם שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם, ונתן לנו רשות להתרפאות בהם להועיל על פי טבע. עכ"ל.

ומקור דבריו הוא בגמרא (ב"ק פה.) וז"ל: ר' ישמעאל אומר, ורפא ירפא (שמות כא, יט) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (פרש"י, ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי), והקשה בתוס' שם, והא מרפא לחודי' שמעינן לי', וי"ל, דה"א הני מילי מכה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא 'נראה כסותר גזירת המלך', קמ"ל דשרי. עכ"ל. והרשב"א בחי' מבאר יותר וז"ל: דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא, הו"א שלא ניתנה לרפאות אלא מכה הבא בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים אסור, דמי שהכה הוא ירפא, ומי שמשתדל לרפאותו 'כמבטל מה שנגזר מן השמים', לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר, דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות. עכ"ל. ובתשובת הרשב"א (סי' תיג) אחר שמבאר מאמר הכתוב תמים תהי' עם ה' אלקיך, שהכוונה על אמונת ההשגחה והכל כפי הזכות והחובה, והתורה והמצות מצילים מן המקרים, ומ"מ מי שאירע לו מקרה מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו ית', כותב בזה"ל, והוא אמרו ורפא ירפא ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואמרם נתנה רשות לומר, שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה. עכ"ל.

וידוע דעת רבינו בחיי (והאבע"ז) הכותב: ומה שארז"ל "ורפא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי". עכ"ל. [את דבריו ניתן להבין על פי דברי הפלתי (סימן קפח ס"ק ה) וז"ל: אף [ש]נאמר בתורה ורפא ירפא מלמד שנתנה רשות לרופא [לרפאות] אבל התורה דברה ממכות חוץ, באבר, שבר יד או פצע וחבורה, שזה מוחש והרופא יורד עד תכליתו ובהן כמעט מופת חתוך כמופת הנדסה, משא"כ בחולי באברים פנימים שאין עין רופא שולט בו, בזה ידונו כפי שכלם וכמדומה ובספק שקול וכדומה, עד כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיהם, כי לדברים כאלה צריך ישוב הדעת ומתון וכהנה תנאים רבים לבל ישגה ח"ו, ונפש הוא חובל). עכ"ל]. אם כי לא נקטינן כוותיהו וכמו שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן של"ו) אבל עכ"פ רואים שהם סוברים כי לא להכל ניתנה רשות לרופא להשתדל לרפאות.

[5] ראה בספר "המספיק לעובדי ה'" [לרבי אברהם בן הרמב"ם זצ"ל] (שער הבטחון) וז"ל: ומכאן תקיש ותסיק את המוטל עליך בהבטחון, שאם עקצך עקרב או הכישך נחש, וכו', עליך לבטוח במי שבידו נפש כל חי ובמי שתיארוהו כממית ומחיה, אשר הענישך בעקיצה זו ומינה אותה לך במידת הדין, מהיותך ראוי למה שאירע לך, כי ירחם עליך ויצילך בחסדו כשם ששפטך בחסדו, ותוך כדי שתיית הצרי ולקיחת התרופה תבטח בה' כי יועילוך (הסממנים) הללו. אמנם כן, אם גם תיקלע למקום שלא תמצא בו דבר מרפא, כגון מי שניכש במדבר ואין עמו צרי ולא בִזַהַר, או מי שאחזוהו מיחושי מעיים במקום בודד שאין בו רופאים ורפואות, אז לא נשאר לך אלא הבטחון בלבד, וכו', והוא יתעלה יודע את גודל ההיזק ולא יניח (לאיש) להיכזב מרחמיו, אלא יושיע במקום שכלו כל הקיצים, וכו'. עכ"ל.

[6] ובספר "אמונה ובטחון" לחזו"א (פרק ב אות ו) איתא: אם כי עיקרי הבטחון מחובת הלב, ומסתעפים ממנו מצוות מעשיות, בחובה של מניעה מפעולות נגד חבירו, יש בזה גם גדרים בפעולות של השתדלות המותרת, ולפעמים הבטחון מתנגד להשתדלות ואוסר אמצעים מיוחדים. והנה נתחייבנו לדון במחשבתנו כל פעולה טרם עשייתה אם היא מוסכמת ממדת הבטחון. עכ"ל.

[7] ומענין לענין כי לא תמיד עושים השתדלות על פי דרך הטבע, יש לציין לדברי המדרש רבה (איכה פותיחתות סימן ל) וז"ל: ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים יח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקב”ה אני עושה כן וכו'. עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד"ה ב יד) וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו. עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב”ה אני עושה שנאמר (שם כ) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב”ה אני עושה שנאמר (מל"ב יט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, עכ"ל.

והגה"צ רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ זצ"ל המשגיח דישיבת מיר ביאור את הדבר וז"ל: זה פשוט שחזקיהו וגם אסא באמרם אין בי כח, לא היתה כונתם שלא היו גבורים בטבע, אלא שמדדו כל אחד ואחד מה שיש ב"כחם" בידעם היטב מצבם ומדרגתם, וידע כל אחד בדיוק עד כמה יכול הוא לקיים את המזיגה של טבע עם למעלה מן הטבע, שיהי' שם קיום הטבע כהוגן מבלי מכשול כל דהו וגרעון באמונה, מבלי שיהי' שם שום שמץ מ"כחי ועוצם ידי". והנה דוד ידע שבכחו לעשות כל המזיגה של קיום טבע עם למעלה מן הטבע בשלמות, שיהי' הכל מכוון לשם שמים, וזו היתה הדרגא היותר עילאית.

אסא חש כבר שאין ביכלתו לעשות כל המזיגה כראוי ואין בכחו כ"א לרדוף, וברדיפה לבד יהי' הכל מכוון לשם שמים בכל השלמות, אבל אם אך יהרוג, אז אי אפשר כבר להיות הכל שלם כהוגן, כי אז יוכל להיות כבר גרעון בה"לשם שמים" לפי ערך רום מדרגתו. יהושפט ידע שאין בכחו כ"א לומר שירה, ואז יהי' הכל מכוון לשם שמים על צד היותר טוב, אבל יותר כבר "אין בכחו". עד שחזקיהו ידע שאין בכחו כ"א "אני ישן על מטתי ואתה עושה", שאז יהי' שלם מכל פגם ופחת, אבל אין ב"כחו" לפי ערך מדרגתו הוא לעשות אפי' פעולה כל דהו, שלא ינצל מהרהור "כחי ועוצם ידי". וכו'. ונמצא שהחילוקים ביניהם הי' באופן המזיגה, דוד הי' מוזג טבע עם למעלה מן הטבע בכל הצורך, אח"כ הלכה מזיגת הטבע הלוך ופחות, עד שבחזקיהו לא היתה כבר מזיגה של טבע כלל בהנהגתו במלחמתו עם שונאיו, ומנוהו חז"ל בדרגא היותר קטנה לעומת רום מדרגת השאר. עכ"ל. ("דעת חכמה ומוסר" ח"א מאמר טו, וראה עוד שם מאמר מ)

[8] ובשל"ה הקדוש (פרשת וישלח, תורה אור אות לב) איתא: ודע, שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים (תנחומא, לך ט). וכמו שהאריך הרמב"ן (בראשית לב, ד) וכו', וכמו שנהג הוא לדורון לתפילה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורינו לבני עשו, ואין כוחנו אלא בפינו להתפלל להשם יתברך בעת צרה, ומלחמה להלחם עם האומות לא שייך לנו. אך ענין המלחמה עמהם, תוקף השתדלות שמחויבין השתדלנים מישראל להעיז פניהם נגד מלך והשרים, ולהשתדל עבור ישראל בכל כחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו. וזהו קיום ועמוד הגולה, כי הפרשה הזו הכל היא לדורות עד שיבא משיח צדקנו. ובבראשית רבה (פע"ח סט"ו) אמרו רב ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא כו'. גם לעשות עמוד וקיום להגולה, צריכין אנחנו להכין עצמנו לדורון ולתפילה ולמלחמה בעבודת הבורא יתברך שיצילנו, והם תשובה תפלה וצדקה. לדורון הוא הצדקה, לתפילה כמשמעה. למלחמה היא התשובה, איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ואז הוא בעל מלחמה גדול כשכובש מלך גדול כזה, כרמוז בפסוק (קהלת ט, יד) עיר קטנה וגו' ובא אליה מלך גדול, ואמרו רבותינו ז"ל (נדרים לב:) זה יצר הרע כו'. ובעל מלחמה צריך ללבוש תריס, וזהו התשובה שהיא כתריס בפני הפורענות. ודבר זה ימשוך עד שיקוים 'אבא אל אדני שעירה' (בראשית לג, יד), וזה יהיה בימי המשיח, 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את [הר] עשו' (עובדיה א, כא). והוא בזכות שלש אלה, בזכות התשובה, שנאמר (ישעיה נט, כ) 'ובא לציון גואל ולשבי פשע'. בזכות הצדקה שנאמר (שם א, כז) 'ושביה בצדקה'. בתפילה, שנאמר (שם נו, ז) 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי'. אמן. עכ"ל.

[9] בספורנו (בראשית לג, ד–ה) איתא: וירץ עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כעניננו בגלות עם בני עשו האומר בגבהו מי יורידנו ארץ, והורה, שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ומנחה, כאמרם ז"ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות (תענית כ.), הן לו עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו בריוני דאית בן לא שבקינן (גיטין נו:). עכ"ל. ובמהרש"א (ב"ב עג.) איתא: כי מלכות רומי שהיא אדום אין לה ממשלה כי אם לפי זכות וחובת ישראל, כו', וע"פ מ"ש כי מעשה אבות סימן לבנים, שאמר עשו ואלכה לנגדך, בא להשתתף עם יעקב לנצח היונים, אך יעקב ראה שאי אפשר כן, ואסור להשתתף עם העובד כוכבים, אלא כל אחד ישעבד בחבירו שיעבוד גמור, וכו', ואי הוה דלינן טפי - לישתף עמהן, הוה מקלינן מהבליה - ח"ו היינו כלים בגלות, כמ"ש בחורבן בית שני שלא היו רוצין להיות נכנע ולהיות עבדים, עי"ז נחרב הבית, אבל בהיותינו אח"כ נכנע לעשו לעבד כדברי יעקב אבינו, וכמ"ש ברבן יוחנן בן זכאי והרבה מחכמי ישראל שנתרצו להיות נכנעים לטיטוס, ובזה היה הצלה וריוח מעט בגלותינו זה המר. עכ"ל.

[10] במדרש רבה (בראשית פמ"ד פט"ו) איתא: ואת הצפור לא בתר (בראשית טו, י), ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי אמר, הראה לו הקב”ה כל מי שהוא מעמיד פנים בגל, הגל שוטפו, וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל, אין הגל שוטפו. עכ"ל. ובבפירוש נזר הקודש שם איתא: דרמיז ביה נמי לשרי ישראל, שיהא להם כריתה בגלות מפני עכו"ם, אם יעמוד כנגדם כבעלי חיים החזקים ומנגחים, אבל מי שיהיה כצפור החלש שבורח ונמלט כשמרגיש דחיה מועטת, זה יהיה לו קיום בגלות, ולא יבא לכלל ביתור, והיינו דקאמר כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו וכל מי שאין כו'. והיינו כההוא עובדא דרבי עקיבא (יבמות קכא.) דאמר, כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, ומכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע להם ראשו וכדפירוש רש"י שם, כלומר שלא יתגרה בהם אלא יהיה נכנע לפניהם. ולשיטה זו גם הציפור שלא בתר רומז לישראל והם דכאי רוח הנדחים מפני השעה. עכ"ל.

ובמהרש"א (שבת עז: בד"ה עיזי מ"ט, ואמר, מ"ט קרנא דקמצא רכיכא כו') איתא וז"ל: כי ישראל בגלותן נדמו לקמצי ולתולעת, שאין להם כח אלא בפה, כמפורש בריש פרק הרואה, גבי עוג ששדר הקב"ה קמצי ונקבוה, ואף גם זאת בגלותם יש להם קרן שולטנות של מלכות כמ"ש לא יסור שבט מיהודה זו ריש גליתא שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, וז"ש אמאי יהיה אותו קרן רכיכא, דהיינו שיהיו נכנעים בגלותן, והשיב ע"ד שאמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, דע"כ קרנא שלהם רכיכא בגלות, להיות נכנע משום דדיירי ביני חילפי, שהוא ערבה, רמז למלכי רשעה, ואילו היו קשים ומתגאים היו נדים בגלות, ולא היה להם קיום בין הרשעים, ומתעוורא ח"ו עיניהם לסתום מאור הגולה. עכ"ל. ובמהרש"א (ב"ב עג.) וז"ל: בחורבן בית שני שלא היו רוצין להיות נכנע ולהיות עבדים, עי"ז נחרב הבית, אבל בהיותינו אח"כ נכנע לעשו לעבד כדברי יעקב אבינו, וכמ"ש ברבן יוחנן בן זכאי והרבה מחכמי ישראל שנתרצו להיות נכנעים לטיטוס, ובזה היה הצלה וריוח מעט בגלותינו זה המר. עכ"ל.

הגה"צ רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל מבאר: מאמרם "אתם נצבים היום וגו' (דברים כט, ט) היסורים מציבין אתכם ומקיימין אתכם לפניו", והנה פנים הרבה לביאור דברים אלו, אבל אחד מהאופנים הוא כי בעת שהקטיגוריה רבה על שונאי ישראל והקטיגורים דורשים לעשות כליה ח"ו, וכביכול תש כח של מעלה לסתום פיותיהם אז מקימים עלינו רודפים כנחשים צפעונים, ומכיון שישראל הם נרדפים הלא היא מדת ההנהגה העליונה, והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג, טו), אפילו צדיק רודף רשע. ולא תוכל מדת הדין לטעון נגד זה, ובזה ישראל ניצלין מכליון ח"ו. מזה נבין כי כל כוחנו וקיומנו הוא בהיותינו נרדפים, וחלילה לנו לבקש להיות רודפים, ואחת משלש שבועות שהשביע הקב"ה לישראל "אל תמרדו באומות" (כמבואר בכתובות קיא.), כי אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר (תהלים כ, ח). עכ"ל. (מאמר "דברי חכמים בנחת נשמעים" בסופו)

[11] ב"רמב"ן" (בראשית לב, ד) איתא: כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה, ולדורון, ולהצלה בדרך מלחמה - לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת. עכ"ל. וכן הוא שם באברבנאל וז"ל: אמרו ז"ל בנועם מאמריהם, שכל מה שקרה ליעקב עם עשו היה סימן עם בני עשו וזרעו. כי כמו שגדלה אצל יעקב היראה מעשו, כן גדלה אצל בניו יראת בני עשו ורעתם, וכמו שהתקין יעקב עצמו לתפלה לדורון ולמלחמה, כן יקרה לנו בכל דור ודור, שיהיה השתדלותנו להנצל מיד עשו וזרעו, ראשונה בתפלה ותחנונים לפני אלדי יעקב, ובדורון שוחד ומתנות אליו. ובמלחמה לברוח ולהציל מתחת ידו. עכ"ל.

וב"רבינו בחיי" (בראשית לב, מז) איתא: בפרשת הזאת ביאור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות, למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב, שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה, לתפלה, לדורון. וכו'. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות, להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה, ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שה"ש ב ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות. עכ"ל. וראה עוד בדבריו (שם לג, יב). וכן הוא בספר "המספיק לעבודת ה'" (מאמר הבטחון) וז"ל: האויבים, המבקשים את נפשו של אדם ודומיהם, אם מאמות העולם הם, משפטם כמשפט החיות הטרפות, אם יש יכולת להשמידם או לקום כנגדם, כגון בנסבות, שבהן נמצאו ישראל בימי דוד, יש לעשות כדבר הזה, ולהקדים בטחון להתקוממות כמו שבאר ה' יתעלה באמרו (דברים כ, ג-ד) אל ירך לבבכם... כי ה' אלהיכם וגו', "ואם אין יכולת כזו, כגון במצב ישראל בגלות, אז אין עצה, בלתי אם לפנות אל הבטחון והערמה, על ידי חנופה או התחמקות. עכ"ל.

ובמדרש רבה (בראשית פע"ח פי"ד) איתא: א"ל [- עשיו ליעקב] ואין אתה מתיירא מדוכסי ומן אפרכי ומן אסטרטילי (אסטרלטי), אמר לו, ואני אתנהלה לאטי, להוני להוני אנא מהלך, כמה דתימא (ישעיה ח) את מי השילוח ההולכים לאט, ד"א בפנים כרוכות אני מהלך, כמה דתימא (שמ"א כא) הנה היא לוטה בשמלה. ובפירוש יפה תואר על המדרש שם מבאר דבריהם הק' וז"ל: וא"ל ואיך לא תירא מהדברי ורברבני שיצערוך כשתהיה שפל ונכנע לפניהם, והשיב שיתנהל לאטי בנחת, כלומר, שלא יהרוס להתקומם לנגדם ולהתגאות בשום דבר, לתת להם מקום להתקנאות בו, אלא יהיה סובלן בסבלנות גדולה ובפיוסין וכיוצא. אי נמי שילך בפנים כרוכות, רוצה לומר שיתכסה מעיניהם ויברח מפניהם עד יעבור זעם. עכ"ל. וראה גם במדבר רבה (פכ"ג פ"א), ומדרש תנחומא (בובר, פרשת ויצא סימן ה).

[12] בסוף בית שני השתדלו חכמינו התנאים ז"ל להיכנע למלכות רומי, ולא רצו לערוך מלחמה נגדם על אף הסכנה הגדולה שהיו כלל ישראל שרוים, ביודעם כי לא יצליחו במלחמתם, וראה במוהרש"א (גיטין נו.) וז"ל: כי סימן אבות לבנים שאמר יעקב יעבור נא אדוני לפני עבדו גו', וכו', ולכך אמרו רבנן לא מסתייעא מלתא ליעבוד בהדייהו קרבא. עכ"ל. ובספר יוסיפין (פרק פד) איתא: וכי תאמרו אנחנו נבטח באלקינו, הלא תדעו כי איננו בקרבכם, כי הוא סר לעזרת אויבינו, בגלל אשר הם כבדו את שמו הגדול, וייראו ממנו, ואנחנו מעלנו בו מעל, ועל זה סר אלקינו מעלינו, והיה בעזרתם ועמם, ומשלו בכל הגוים, וכו'. והלא תדעו, כי עת ממשלה ועת גדולה היא להם, ושדי המשילם על כל הגוים, והוא עמהם בעזרתם. וכו'. ואתם ידעתם, אשר כל בני האדם מעשה ידי האלקים, ואת אשר ירצה להשפיל ישפיל, ואת אשר ירצה להרים ירים, ואף כי אתם בני עם ה' וסגולתו, ולכם תאות הממשלה במשפט, ואינכם נשפטים בקרי ובחמת קרי. הנה סר צל ה' מעליכם, כי חטאתם לו, ומעלתם בהיכלו ובכהניו. ואיך תבטחו כי ישא פניו אליכם לעזור לכם, והוא הסתיר פניו מכם, ועונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. עכ"ל.

א] הגאון האדיר רבי יוסף שאול נאטוזון בעל שו"ת שואל ומשיב בספרו "דברי שאול" על התורה (פרשת שמות), כותב וז"ל: בני ישראל לריבויים, כי כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ, אם כן היה בידם ללחום בעד נפשם, ובפרט אחרי כי גם שם עשו בהם שונאיהם כרצונם והיו שוחטים ק"ן ילדים בכל יום כדרשת חז"ל (שמ"ר א, לד), ואם כן מה להם ולחייהם, הלא טוב להם מותם מחייהם בעוני וצרות כאלה, ורק כי היו אסירי התקוה כי יוסף אמר להם בעת מותו פקד יפקוד אלקים אתכם (בראשית כה), והיינו כי לא יעשו דבר רק שה' יפקוד אותם והם שמרו הצוואה הלז. ולכך כשמת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה, לא לבם הולך להקהיל קהלות ולהמתיק סוד לעמוד על נפשם במלחמה ורק צעקו לה', וזה שכתוב וירא אלקים את בני ישראל, והיינו שראה והכיר בהם בתכונתם כי הם בני ישראל אשר לבם נכון בחוזק בטחו באמונתם כי ה' יחוש מפלט להם וידע אלקים. וזה שכתוב אחר כך ששאל משה רבינו לה' כי באמרם (שמות ג, יג) מה שמו מה אומר אליהם לא השיב לו כי ילחמו, ורק פקד פקדתי אתכם (שם טז) ואחר כך כתיב (שם ה, לא) וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, והיינו שהוא ולא אחר כי ישראל אין צריך לשום דבר.

וזה לדעתי מה שאמר משה רבינו בשליחותו של הקב"ה ואמר לו (שם ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ולכאורה יפלא מאד שמשה רבינו יסרב לקול ה' אשר שלחו, אך באמת ה' אמר לו בתחילה (שם י) לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל, והבין הוא כי הקב"ה רוצה שהוא יוציאם בתחבולות אנוש, והוא ידע כי בני ישראל מצד טבעם לא ירצו לעשות שום פעולה, ועל זה אמר מי אנכי כי אוציא את בני ישראל, ועל זה השיב לו כי באמת ישראל לא יעשו דבר, רק שהקב"ה בכבודו יצילם, וזה שהזהירם משה אחר כך (שם יד,יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון כי באמת הם לא יעשו דבר רק ה', וראה פלא כי גם בהיותם בליל שמורים והיו יודעים כי יצאו, עוד לא יצאו עד אשר שלחם פרעה, וכו'. וזה לדעתי מה שתמצא שבכל שופט ושופט טרם מלך מלך היה צריך להעיר אותו שילחם, ולבסוף נמצא שידיו היו רב לו (שופטים ד ו), ועל כרחך משום כל שלא ידע שמותר לו ללחום לא היה מוצא שום כח ואון ללחום, עד שיעירו אותו מן השמים, וגם בשאול בתחילת מלכותו נתיירא מלמלוך וללחום משום שמצד טבע היה כן נטוע בלבו. עכ"ל.

ב] בספר "צרור החיים" (פרק קץ הימין) איתא וז"ל: יקשה מאד, מה זה אשר כתב מרדכי בשם המלך, אשר נתן המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם, וכי מי זה עצר את ידם אף בלא פקודת מרדכי להקהל ולעמוד על נפשם, הלא כל יראתם וחרדתם היה, שאחרי ששלח חמן הספרים שלו אל כל עם ועם מדינה ומדינה, באופן שכל האומות של שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש, היו עתידים ליום הזה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ואיך יעצרו הם כח, אשר עם מיעוטם והתפזרותם אינם אפילו בערך שני חשיפי עזים, מול רבבות גדודי עמים רבים העומדים עליהם לכלותם, לעמוד על נפשם והצל לקוחים למות, ואיזה תרופה הגיע עליהם מאגרות מרדכי, אשר כתב להקהל ולעמוד על נפשם, הלא מזה היו מתייראים, ואם גדול הי' מרדכי בבית המלך, היה צריך לבקש שחילי צבאות המלך יעמדו על ימין היהודים לעזרם ולהושיעם בעת צרה, לא שיניחם כאשר היו בלי שום תוספת תועלת, וכל דבריו וספריו אך דבר שפתים הוא. וכו'.

אבל לפי דברינו אלה אשר באו פה יבא הכל יפה ופשוט, ומכוון על אמתתו. הנה מעת היתח ישראל לקדשו, מנוסים ועומדים הם בכל עת, כי לא בכח יגבר איש ולא בחרב ובחנית יושיע ד' את ישראל, כבר נלחם ישראל עם סיחון ועוג וחייליהם גדולי הענקים והגבורים, וכו', וכמוהם הרבה, באופן שכאשר גזר המן על היהודים, לא הי' להם להמס לבבם כדונג מפני האש, אבל עם הרבות התשובה והתפלה, היו להם לבטוח בד' אשר לו לבדו המלחמה, והי' להם לחזק לבביהם ולבטוח באלדיהם, אשר לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול, ולערוך מלחמה ביום קרב מול כל הקמים עליהם. אמנם באמת, לא חסן וגבורה הי' חסר, לא החיל ואמיץ לב אשר היה להם בארצם, כולו כלה ואיננו. אכן השבועה שאמרנו למעלה שהשביע ד' את ישראל בלי שום תנאי, שלא ימרודו באומות בכל עת גלותם, היא אשר אסרה את ידם לבלתי ירימו יד או רגל למרוד במצות המלך, ואם חמת מלך מלאכי מות. ולפי שבאו ספרי המן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, לא היו רשאים להוציא חרב מתערה להציל את עצמם ולסמוך על הנס, כי אז הוסיפו חמת ה' עליהם, בעברם על השבועה אשר השביעום, והיא לא תצלח. לכן היו טומנים ידיהם בצלחת לבלתי ימרודו במצות המלך, ולא הי' כחם אלא בפה להרבות בתשובות וצומות ולבקש מה' שירבה להשיב אפו, והוא יגאלם מיד צריהם.

וכאשר הסר אל סבב הגלגל, וירד המן ומרדכי עלה, ואסתר בקשה מאת המלך להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא, וכו', כתב מרדכי בפירוש בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, שהוא, ר"ל המלך, מרשה את היהודים להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד וכו' את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, שדבר זה אינו מתנגד כלל לספרים הראשונים. וכיון שנתנה להם רשות מאת המלך לעמוד על נפשם, והיו יודעים שלא יהי' להם עון בדבר זה, לא חששו לבקש עוד מאת המלך עזר וסעד, אבל שמו באלדים כסלם, בטחו בישועתו, וישובו ויחיו העצמות היבשות, שבו ונתעוררו הלבבות הנרדמות, וילבשו חיל ויאזרו גבורה, ומי יתייצב לפני בני אל חי, עת עיניהם אל אביהם שבשמים ובימינם חרב נוקמת. וכן היה להם, כי הפיל ד' חתת ומגור מסביב לה, יראו שונאימו ויבושו, ויחגרו ממסגרותיהם. עכ"ל. ראה עוד שם המשך דבריו הנפלאים.

ג] הגאון הצדיק רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל הי"ד כותב וז"ל: והנה כלל גדול נמסר לנו, אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, בדרך שדרכו בה אבותינו מעולם (רש"י), וא"כ עלינו להתבונן מה עשו אבותינו בשעת גזירת השמד, ומצינו שני יו"ט שנקבעו לדורות לזכר הנסים שניצלנו מגזירות המן ואנטיוכס, ויש הפרש בין שני יו"ט אלו, שיום הפורים נקבע ליום משתה ושמחה, וימי חנוכה אינם ימי משתה ושמחה רק להודות ולהלל, וטעם ההבדל הזה פירש בלבוש, מפני שגזירת המן היתה על הגופים להשמיד להרוג ולאבד, ולא נזכר כלל שהיו יכולים להנצל ע"י עזיבת דת, אבל גזירת אנטיוכם היתה רק על הנפשות, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. ועתה נחזי אנן מה עשו אבותינו אז, באיזו אמצעים אחזו כדי להנצל משתי הגזירות, ומצינו בגזירת המן לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי "עוד" ותפול אסתר אל רגלי המלך ותבך ותתחנן לו, אבל לא עלתה על דעתם להלחם בזרוע נגד המן, ואין לאמר הטעם מפני שידעו שאין כח בהם לעמוד נגד האויב, זה אינו כלום שהרי היו בהן נביאים ואילו ידעו כי הוא רצון ה' להלחם נגד המן ודאי היו מוסרים עצמם להריגה, והרי גם החשמונאים היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גבורים ובכ"ז לא נמנעו מלהלחם, אלא ברור כי בימי המן ידעו כי לא זו הדרך להלחם בזרוע, ואחזו רק באומנות אבותיהן לצעוק אל ה', אמנם בגזירת אנטיוכס אך כי בודאי ג"ב התענו והתפללו לה' בכ"ז לא הסתפקו בזה אלא חרפו נפשם למות במלחמה ממש. עכ"ל. (מאמר "אומר אני מעשי למלך" אות ח)

ד] בספר "ויואל משה" (מאמר שלוש שבועות אות עה) איתא וז"ל: והקדוש ר' אברהם גאלאנטי זצוק"ל [אשר החיד"א בשם הגדולים אות א' כתב עליו, הוא הקדוש מופלג בקדושה ככתוב בספר שבחי האר"י, והוא הי' מגדולי תלמידי הרמ"ק זצ"ל, יעיי"ש שהאריך בשבחו] הביא בספרו "זכות אבות" על מס' אבות מעשה רב, וזה לה"ק על המשנה דאל תתוודע לרשות, כלומר להשביע השבעות כנגדם, ולמרוד באומות ולצאת למלחמה כנגדם, כמו שהעלו על לב אנשי פורטוגאל, ורצו להרים ראש להרגם וללכוד המלוכה, והי' שם זקן א' ושאל ע"י שם אחד, והשיבוהו אם תעירו ואם תעוררו, וכמו שפירשו ז"ל ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל אחת שלא ימרדו בהקב"ה, וז"ש ואל תתוודע לרשות, דהיינו רשות הרבים לילית ובן זוגה ס"מ וע' שרים עכ"ל הק'. והנה אנשי פורטוגאל [הגוים] עשו גזירת שמד והרגו במיתות משונות ר"ל כנודע, והנה עברו על השבועה [כתובות דף קיא., שהשביע הקב”ה את העו"כ שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי] באופן נורא, והי' זה בימי גלות שפאניא, וכפי הנראה מאותה המעשה שבספר הנ"ל שהי' בכחם להרגם וללכוד המלוכה ולהנצל מכל אלה, ואעפי"כ השיבו מן השמים שלא לעבור על השבועה. ופלא בעיני הלשון שכתב בהשבועה שלא ימרדו בהקב"ה ולא מצינו לשון זה בשום מקום, וצ"ל הכוונה דאם עוברין על אלו השבועות הוי מרידה בהקב"ה, עכ"ל.

ה] עוד שם (אות קלט) איתא וז"ל: וכבר הבאתי מה שמבואר בגמרא על בן כוזיבא שחכמים קטלוהו, וכו', וכתב האברבנאל בספרו ישועות משיחו פרק רביעי, שסיפור בן כוזיבא הוא קצר אצלינו מאוד, ולא תמצא ממנו כי אם מעט מזעיר בתלמוד ובמדרשים, אבל בספרי דברי הימים אשר לרומיים ראה דברים רבים ועצומים במלחמותיו ובגבורת לבו על אויבים, ושהוא הלך לאלכסנדריא של מצרים ועשה נקמה גדולה באוכלסי רומי שהיו שם ונתפשט בכל מלכות מצרים ובבל, ואיש לא עמד בפניו, ובכל מקום שהי' הולך הי' שופך דמי האויבים כמים בלי חמלה, ובאו ע"ז בספריהם ספורים גדולים יעיי"ש. וא"כ הי' הוא עמוד גדול לישראל נגד האויבים להצילם מהם ולעמוד כנגדם, ואח"כ כשנהרג בן כוזיבא הי' ר"ל בהיפך, שהרגו האויבים הרג רב בישראל יותר ממה שהי' בזמן החורבן, כמבואר בגמרא ובמדרשים, ואמרו ז"ל שבאותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינו עתיד להחזיר עד שיבא בן דוד, כמו שהבאתי למעלה, וא"כ הי' הריגת בן כוזיבא סכנה גדולה ועצומה לכלל ישראל שגרם הרג רב ר"ל. וקשה לכאורה למה עשו זה חז"ל להורגו, הלא המה ז"ל ידעו הכל ברוח קדשם, וגם בדרך הטבע הי' מובן לדבר ברור שכיון שהוא הי' כ"כ אמיץ לב בגבורים וכ"כ עשה נקמה בשונאי ישראל, שוב אחר מיתתו יש סכנה עצומה מנקמת האויבים, כמו שהי' בעוה"ר. ולא בחנם עשו זה חז"ל שהרגוהו וע"כ שכיון שראו שאינו מלך המשיח, א"כ הוי במלכותו לפני הזמן של ביאת המשיח סכנה גדולה לכלל ישראל, ומי יודע מה הי' עוד ח"ו יותר אלו הי' מתארך ממלכתו יותר, וע"כ בחרו חז”ל את הרע במיעוטו להורגו ולבטל ממלכתו, וראו בזה הצלה פורתא. המתבונן באמת יוכל לראות מזה עד היכן הדברים מגיעים במלכות ישראל לפני ביאת המשיח כי נורא הוא.‏ עכ"ל.

ו] בספר "יון מצולה" (פרק ו, גזרה דק"ק טולטשין) איתא: ויהי וכו', נתאספו פוחזים וריקים כמו עשרת אלפים איש, וכו', והלכו משם לק"ק טולטשין כי שם היו במבצר שש מאות גבורי חיל מן השרים של עם פולין, וגם נתקבצו שם אצלם כשני אלפים יהודים, והיו בהם גם כן גבורי חיל ומלמדי מלחמה, ויכרתו שניהם ברית, היהודים והשרים, איש את אחיו יעזרו להלחם כנגד שונאיהם, ובשבועה שלא ימעלו זה בזה, וחזקו המבצר מאד מאד, וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זין, ויעמדו על החומה השרים והיהודים. ובכל פעם שקרבו לגשת היונים אל המבצר, ויורו המורים העומדים על החומה בחצים ובקני השרפה, ויכו מהיונים עם רב, וינוסו מפני בני ישראל, וכו'.

ויהי כאשר ארכו להם הימים, ויתיעצו היונים לשלוח אגרת שלומים אל השרים שבמבצר, להשלים עמהם באופן בתנאי שיתנו להם שלל היהודים פדיון נפשם, וכן עשו, ושלחו אגרת שלומים כנ"ל אל השרים שבמבצר, מיד הסכימו השרים, ושלחו מן היהודים א' ויקחו מהם כלי זיינים הכל ביחד, ויבינו היהודים הערמה ובקשו היהודים לשלוח יד תחלה בשרים, ולעמוד לקראתם מאחר שהפרו בריתם תחילה, ויצעק בקול גדול הראש ישיבה של ק"ק טולטשין מוהר"ר אהרן אל היהודים ויאמר עליהם, שמעו אחי ועמי, אנחנו בגלות בין העמים, אם תשלחו יד בשרים, ושמעו כל מלכי אדום, וינקמו נקמתם מכל אחינו שבגולה, חלילה, לכן אם היא גזרה מן השמים נקבל בשמחה דינינו, לא טוב אנחנו מאחינו שבק"ק נעמרוב, ואל שדי יתן לנו רחמים לפני שונאינו, אולי יקחו כל מחמד עינינו כופר נפשנו.

וישמעו אליו בני ישראל ויביאו רכושם אשר רכשו אל תוך החצר של המבצר, וכו', ויקחו כל שלל היהודים, וכו', וישימו היונים ליהודים במשמר. וכו', והרגו בהם הרג רב כאלף וחמש מאות נפשות, בכל מיתות משונות בעולם וכו', ה' ינקום דמם. וכו'. אחר הריגת היהודים קרבו לגשת אל המבצר למלחמה, ויאמרו להם השרים, הלא כרתם ברית אתנו ולמה הפרתם את בריתכם, ויענו היונים לשרים, כאשר עשייתם עם היהודים והפרתם את בריתכם, כן נעשה לכם מדה כנגד מדה, ויורו המורים להם מן החומה, ויעשו היונים וישרפו את המבצר על תלו, ויהרגו בהם כל השרים הרג רב ושללם לבוז, וכו', וכאשר עשו כן שלם להם אלהים על שהפרו ברית עם בני ישראל, וכל השרים השומעים את הדבר הצדיקו עליהם את הדין, ומהיום ההוא והלאה היו השרים מחזיקים ידם עם היהודים ולא מסרום ביד הפושעים, ואף על פי שנשבעו להם היונים כמה פעמים שלא יעשו לשרים שום דבר רק ליהודים, לא היו מאמינים להם עוד, לולא זאת לא היתה פליטה לשארית ישראל חלילה. עכ"ל.

[13] בפירוש "נזר הקודש" על מדרש רבה (בראשית פפ"ט פ"ג) איתא: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, דלכאורא קשה כי ממשמע שנאמר אשר שם ה' מבטחו מה ת"ל עוד ולא פנה אל רהבים ושטי כזב דהיינו הך. וכן מאי אריא רהבים ושטי כזב דהיינו רשעים, כי הרי אין לבטוח בשום אדם, כדכתיב (תהלים קמו, ג) אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה וגו'. ולכן נ"ל שבא לידון בדבר חדש, לחלק בין אנשים הגונים לרשעים בענין הבטחון, דבסתם בני אדם אין איסור אלא לבטוח בהם לבד בהיותו מסיר בטחונו מה', וכהא דכתיב (ירמיה יז, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אבל בהיות לבו נכון בטוח בה' אלא שבא לגלגל תשועת ה' ע"י הארץ בהשתדלות אנושי לקרב הדבר אל הטבע, אין בזה פגם ואדרבא ראוי לעשות כן שאין לסמוך על הנס, וכדאמרינן יכול ישב ובטל, ת"ל למען יברכך בכל אשר תעשה. אבל באדם רשע אסור לבטוח כלל, אפילו באינו מסיר בטחונו מה' אלא שבא לגלגל תשועת שמים על ידו, והיינו לפי שבאמת תשועת שמים הבא בהשגחה אינו אלא ע"י זכאי ולא ע"י חייב, וכדאמרינן (שבת לב.) מגלגלין זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חייב, ואדרבה הבוטח ברשע גורם רעה לעצמו והוא פוגם. והטעם, כי כבר נודע כי מקור הרשע הוא מפאת שורש הרע של השטן וחיילותיו החיצונים, ולכן הבוטח בו הוא כמשתף שם שמים ודבר אחר [עי' סוכה מה:], ומזה נמשך עליו אחיזת החיצונים שהם משורש הרע לשלוט בו ולקטרג עליו. דמהאי טעמא אמרינן לעיל פע"ד [ט] שכל טובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים וכמ"ש שם באורך ע"ש. ולכך אמר הכתוב אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב דייקא, כלומר אף על פי שכבר שם בה' מבטחו אלא שבא להשתדל הדבר ע"י הבריות דשרי בסתם המון עם ההגונים, מ"מ עכ"פ יזהר לבל יפנה אל רהבים ושטי כזב ששורשן רע, להשתדל הדבר על ידם, שבזה אדרבא גורם רעה לעצמו. עכ"ל.

[14] בגמרא (מעילה יז.) איתא: שפעם אחת גזרה המלכות גזרה, וכו', אמרו, מי ילך ויבטל הגזרות, ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, וכו', יצא לקראתו בן תמליון (שד, פרש"י), [אמר להם] רצונכם אבוא עמכם, בכה ר' שמעון ואמר, וכו' יבא הנס מכל מקום. ובתוספות שם איתא: אמר רצונכם אבוא עמכם - יבא הנס מכל מקום, כלומר, יבא הנס מכל מקום על ידי הדיוט זה. עכ"ל. ובמהרש"א שם איתא: לפי שודאי ביטול מצות כאילו לא ניתן בלב הקיסר אלא ע"י השד, לכך נגזר עליו מן השמים שהוא בעצמו יבטל הגזירה. עכ"ל. והחיד"א בספרו פתח עינים (שם) כותב: אפשר דלהיות המלך או השרים בלתי הגונים, לא היו כדאים שיטפל מלאך בזה, על דרך שאמרו בתעניות (דף ח"י) ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו, ומעין דוגמא נאמר דכשנעשה נס אם אינו הגון עושה ע"י הדיוט, וכבר אמרו (פרק חלק דף צ"ד) דע"י שליח הוא ביזוי, ובודאי יותר שפלות ע"י שליח הדיוט. ומ"מ בכה ר"ש שהי"ל לבא מלאך אצלו ולבשר שהנס יעשה על ידי זה. עכ"ל. והנה פעולה זו שעשה רשב"י לא היתה בזה שום צד איסור, כי להשתמש בשדים מותר וכנפסק בשו"ע (יו"ד סימן קעט סעיף טז) עיי"ש, אלא שבכה שלא זכה הוא ועכ"פ בזכות ישראל שתעשה להם הישועה ע"י מלאך.

[15] ברמב"ן (ויקרא כז, כט) איתא: וזהו שנאמר שם (ש"א יד מה) ויפדו העם את יהונתן ולא מת, וכו', כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל , וכו'. עכ"ל. וכן כותב בספרו "משפט החרם" וז"ל: כיון שנעשה נס על ידו, הדבר ידוע כי בשוגג אירע לו, שאין הקב”ה עושה נס ע"י רשעים המועלים בחרם. עכ"ל. ובשו"ת הרשב"א (ח"ד סימן רצו) איתא: ויפדו העם את יהונתן ולא מת שאמרו, אי אפשר שיהיה מזיד אחר שנעשתה הישועה הגדולה בישראל על ידו, שאין הקב”ה עושה נס ע"י הרשעים המזידים. עכ"ל. עוד שם (ח"ז סימן קמב) איתא: שאי אפשר שיהיה מזיד אחר שנעשתה התשועה הגדולה הזאת בישראל על ידו, שאין הקב”ה עושה נס על ידי רשע ישראל. עכ"ל. [וברמב"ן (במדבר לא, ו) איתא: וישלח אתם משה אלף למטה, לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם, כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. עכ"ל.]

בגמרא (ע"ז יח.) איתא: אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא. וכו' עיין שם המשך הגמרא. והגאון מוהר"י ענגל זצ"ל בגליוני הש"ס שם כותב וז"ל: נ"ב ועיין ברכות נ"ח א' מי עבד רחמנא נסא לשקרי. ומעין זה ראיתי בספר אחד בתי' קושית תוס' (פ"ב דשבת כ"א ב) דשמא נטמא הפך בהיסט, ותי' דבאמת שכחו הכהנים על החשש הזה והדליקוהו בשכחת החשש הזה, ואחרי שהדליקו ונעשה בו נס אז אגלאי מילתא למפרע שלא נטמא כלל, והנס מעיד ע"ז, שאילו הי' טמא לא הי' נעשה בו הנס. וכו', עיין עו"ש.

[16] בספר "דעת הרבנים" (ווארשא תרס"ב, 'מאמר ראשית דעת' סוף אות א) איתא: רבותינו ז"ל (ב"ב ט:) ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם (ירמי' יח, כג), אמר ירמי' לפני הקב"ה, רבונו של עולם אפילו בשעת שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין, עכ"ל הגמרא, ואיך יעלה על הדעת שהשם יתברך יזמין לפושעים כאלו שיטיבו לכלל ישראל עם קדוש וכו', עכ"ל.

והגאון הצדיק המפורסם רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל הי"ד מבאר: אם חושבים אתם שיש בכוחן להביא ישועה לישראל אפי' במצב הגשמי, האם רבותי אינכם מבינים דבר כה פשוט, כי אנשים שכאלה שהציבו לעצמם כמטרה, לעקור חלילה תורת ד' מישראל יכולים רק להיות שלוחי השטן אשר עבודתו היא רק להרוס ולא לבנות, לעקור ולא לנטוע. עוד בטרם יהיו בונים דבר אחד, הם יהרסו אלפי דברים אחרים, ולאחר מכן כל בנינם יתמוטט, כי אין ד' עמהם, ואם ה' לא יבנה בית וכו' (תהלים קכז, א). כתוב בתורה (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה, כמה איפוא ארורים המעשים של מי שהולך בזדון להרס את התורה, ארור מפי הגבורה הוא, שכל אשר הוא עושה אין ה' מצליח בידו, ההיפך מברוך, כל מקום שארור נוגע בו מביא הוא קללה ולא ברכה, מות ולא חיים, אפילו אם ייראה לנו בעיני בשר ודם שהם עושים טובות בגשמיות, יודעים אנו ברור על פי התוה"ק המגלה לנו כל סתום כי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים (יבמות קג.). היעלה על הדעת, כי הזדים האלו הם יהיו המגלגלין זכות על ידיהם להטיב עם ישראל, אדרבא, תמצאו בתורה וכל כתבי הקודש, מתי ואיפה קרה שההשגחה העליונה תמנה שלוחים להטיב לישראל כאלה השונאים את התוה"ק שנאת מות כשונאי ישראל הגרועים ביותר, האם יתכן הדבר שארץ הקדושה שלנו תיבנה על ידי מחללי כל קודש בזדון, השכחתם מה שכתוב בתורה (ויקרא יח, כח) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה וגו', וכו'. עכ"ל. ("קובץ מאמרים ואגרות" ח"א עמוד רי, ועיין עוד שם עמוד קסא).

ובקונטרס "על הגאולה ועל התמורה" (אות קיד) איתא: והאיך יש מציאות שיטעו רבת מבני עמינו לחשוב שעל ידיהם בא הצלה מן החרב, כיון שהעידה המשנה והגמרא ונלמד מקרא שהחרב בא על ידיהם, ואיך יש מציאות שיהי' ההיפך לגמרי מן הקצה אל הקצה, שהצלה מן החרב יבוא על ידיהם. וכו'. ועכ״פ זה ודאי ברור שאין הצלה בא מהם, אלא אדרבה החרב בא מהם, לא זולת. ואותן המצדיקים את מעשיהם ואומרים שעושים כתורה המה המורים שלא כהלכה שגם אלו נמשכים במשנה מהג׳ דברים שעל ידיהם חרב בא לעולם. עכ"ל.

ובספר ויואל משה (מאמר שלוש שבועות אות קלח‏) איתא: אלה הרשעים שהמה כופרים גמורים ר"ל בהשי"ת ובתורתו הקדושה ובדברי הנביאים, ועוד יותר מזה שהמה מסיתים ומדיחים ומעבירים על הדת באופן נורא אשר כמוהו לא נהיתה, וע"י הצלחתם עושים שמדיות מרובות בישראל, האיך אפשר שתבוא ישועה לישראל על ידם, נגד הנבואה שהראה הקב"ה לדבורה הנביאה שהישועה לישראל מבין העכו"ם הוא רק ע"י העוסקין בתורה ומצות בכל יום תמיד. והמאמין בהשי"ת ובתורתו הקדושה בשום אופן לא יוכל להאמין כי בא ישועה לישראל על ידם, כי זה הוי כפירה בתוה"ק ובנביאים ובדברי חכמים. ובפרט עניני גאולה בודאי שא"א לחשוב בשום אופן שיבוא על ידיהם, ואין זה אלא אסון נורא ר"ל. ובפרט שעל עונות חמורים כאלו באה"ק אמרה התוה"ק בפירוש העידותי בכם היום וגו', ועוד כמה כתובים מפורשים באיומים נוראים על מעשה תעתועים כאלה בארץ ישראל, וחיל ורעדה יאחזון את כל המאמין בתוה"ק ובקדושת הארץ על מה שעושין ככה במקום הקודש. ובשום אופן אי אפשר ליתן מרגוע לרוחו בזה, זולת אם ח"ו הוא כופר בתוה"ק ובדברי נביאים המתנבאים ככה. וכל קיומם הוא רק בשביל שנתן הקב"ה כח להסט"א המחטיאה את הרבים אפילו להעמיד חמה באמצע הרקיע לנסות בזה את העולם, אבל במה שיוכל לצמוח מזה בודאי צריכין לרחמי שמים מרובים.‏ עכ"ל.

והמהר"ל מפראג בספרו "גבורות ה'" (פרק יז) כותב: ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. וכו', מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי, ואם לא היתה זכאית לא בא זכות כזה על ידה, ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבאו אותם הדברים, ואיך היתה סבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה, והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. עכ"ל. ובחדושי אגדות למהר"ל (יבמות קג.) איתא: כל טובתן של רשעים וכו'. כי הצדיק והרשע שני הפכים אי אפשר שההפכים בא תועלת וטובה מזה לזה, ולפיכך אין ראוי לקבל שום טובה מרשע, דלא מסתייע מלתא שיהיה טובה בא לו מן הרשע, שזה הוא מהפך אל הפך, רק כי הטובה הוא בא לצדיק לרע לו. ודע כי הרשע נחשב אצל הצדיק רע לגמרי, ולפיכך אף הטוב של רשע נחשב רע אצל הצדיק, כי מרע לא יצא טובה, וע"כ טובתן של רשעים נחשב רעה אצל הצדיק והבן הטיב. עכ"ל.