באותן שנים (והכוונה לאמצע שנות ה-90') ולא היו אתרים בעברית כמו "אזמרך בלאומים" שהופיעו רק מאוחר יותר,  מצאתי את עצמי במצב קשה ומבודד כי החלטתי לא להתגייס לצבא ולהוריד את הפרופיל ל-21. עשיתי זאת באמצעות הליכה לרופאים והוצאת אישורים רפואיים, כאשר הייתי בגיל 16 בערך. ויובן, קיבלתי צו ראשון ושני בדואר כמו כולם. נאלצתי ללכת למבחנים פסיכוטכניים/ בדיקות רפואיות של צו ראשון בתל השומר. אני עדיין זוכר כיצד חיכיתי אולי תשע שעות במסדרונות הטמאים האלה לבדיקות ואח"כ לשיחה עם פסיכולוגית צבאית (עוד פעם, כמו כולם שקיבלו צו ראשון). ורק לפני צו שני דחו לי את הגיוס, עד שהתייצבתי בפני ועדה רפואית שפטרה אותי מהצבא מטעמים רפואיים [ויובן, לא מטעמים נפשיים, כי לא התחזיתי למשוגע]. הועדה ישבה בבקו"ם של תל השומר. למען הסר ספק, צעד כזה נחשב מאד לא פופולרי גם אז - בתקופתו של יצחק רבין והסכמי אוסלו. על אחת וכמה במצב שלי, כאחד שסיים בית ספר תיכון חילוני בצפון ת"א וכל חברי הכיתה שלי כולם בלא יוצא מן הכלל (עד כמה שידוע לי) כולם שירתו בצה"ל. ההבדל היחיד, שאז היה קל יותר להוריד פרופיל ולקבל פטור מצבאם הטמא. אבל כיום, ששולטים הגרועים והאכזריים ביותר שמבחינת רעתם, אכזריותם ונזקיהם לטווח הקצר והארוך באמת שמים את יצחק רבין וחבריו עמוק בתוך ה"כיס הקטן" שלהם, כבר אי אפשר להתייצב סתם כך בפני ועדה רפואית צבאית ולקוות שיפטרו אותך. זה פשוט לא עובד כך יותר ואינני יכול, לצערי, לתת היום עצות כאלה לנוער. אפילו לא לאנשים שבאים מרקע חילוני (אלא אם כן, אולי, יש לאותו מלש"ב פרוטקציה בתוך המערכת הצבאית ואפילו אז לא יודע איך יסתכלו על זה היום).

למען הסר ספק. המשתמטים הוקעו מן החברה (שזה אומר, למשל, חוסר אפשרות למצוא בת זוג) וממעגל התעסוקה במדינת ישראל. אז, כמו היום, היו אתרים באנגלית של חסידות סאטמאר באמריקה ונטורי קרתא והיה ברור שהם לא מתגייסים לצבא. אבל כל היתר... היה ברור שהם או שכן הולכים לצבא, או בעד גיוס באופן עקרוני, או שרק קיבלו דחיית שירות זמנית ומוכנים ללכת לצבא בכל עת שייקראו. לא היה ברור כ"כ שיש ציבור חרדי גדול בארה"ק שהוא נגד הגיוס ולא שייך לחוגים המנויים לעיל. לא ידעתי מה עמדת הרבנים בארה"ק לגבי הגיוס ולא היה ברור שגדולי ישראל בארה"ק הם נגד הצבא בדיוק רבני סאטמאר.

הערה נוספת: כמה חבל שאין מערכת שיכולה לתמוך מבחינה כלכלית באלה שלא הלכו לצבא, אבל זהו כבר נושא לדיון אחר... וקשור להפקרתו הכללית והמוחלטת של הציבור במדינת ישראל בידיי המפלגות ה"חרדיות" ומכיררתו תחת מחירון השוק של אוטו יד שניה לשלטון אפיקורסים אכזרי ששם את כל הממשלות הרשעות הקודמות של הציונים בתוך ה"כיס הקטן" שלו, כאמור לעיל.

לפני כשנתיים בערך אולצתי ע"י סגל הישיבה בה למדתי אז (השם והכתובת חסויים) להתייצב לצו ראשון בבקו"ם בתל השומר, וה' סובב שבניסי ניסים יצאתי משם עם פטור רפואי לאחר שהצהרתי בפני חלק מהמראיינים ובפני הרופאה שאני לא מוכן להתגייס לצבא בשום פנים ואופן.

הייתי מרחיב קצת יותר בענין אך על מה שהתרחש בחיי באותה תקופה לעניות דעתי אפשר לכתוב ספר שלם, כאשר עשרה פרקים לפחות יוקדשו רק על מנת להסביר את המצב שלי עם המשפחה הגרעינית והמורחבת ואת מצבי בישיבה כבחור 'קנאי' משהו בישיבה שבאופן רשמי משתייכת לזרם של הר' שטיינמן ואת הטלטלות שעברתי בה מהבחינה הזאת, אך על כל פנים בהתייחסות ישירה להודעה שכתבתם אני יכול להגיד שאני מזדהה ביותר עם תחושות הבדידות, הלחץ והקושי שהרגשתם בתקופה הזאת. תחושה שאתה עומד לעצמך מן העבר האחד וכל העולם כולו עומד לך מן העבר השני, וכל אחד מהעומדים עליך בפני עצמו עמוס חבילות חבילות של קינטורים, זה רוצה שתוציא פטור והאחר רוצה שתוציא דיחוי והשלישי רוצה שבכלל תתגייס ח"ו, הרבה אומץ ומסירות נפש דרושים ע"מ לעמוד בכזה מצב.

הרבה אין לי לחדש ביחס החברה החילונית כלפי המצב הזה, למרות שלמעשה זו היתה הסיבה המרכזית בגינה ניתקתי את הקשר עם סבתי (קשר שהי' רופף כבר לפני זה אך בעקבות הסירוב העקרוני להודות בע"ז הציונית ולשרת את הציונות ואת פשעי'ה נגד היהדות והאנושות הפך לא רלוונטי לטעמה), אפשר לומר שגם היום יש תא 'הארדקור' של חילונים ושאר ירקות שבעיני'הם הציונות היא דבר מקודש, ומי שמחלל אותה נידון אצלם ככופר בכהת"כ.

הדרך היחידה לצלוח את כל הדברים הללו היא לעמוד במסירות נפש למען התוה"ק ולמען הקב"ה ולדבוק בָּאמת שהיא ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.