בדבר להכניס עצמו לסכנה כדי להציל אחרים

ראיתי באחת התשובות שיואל עונה "נפסק להלכה שהיכא שיש אפילו ספק סכנה למציל פטור מהצלה."

אולם בשו"ת יביע אומר ח"י חו"מ עמ' תעא בהתייחסו לשאלה האם מבצע יהונתן יש לו תוקף הלכתי בסיום התשוב הרב עונה {ס' כג}"מ"מ במלחמת מצווה לכ"ע מצווה להציל אף שיש סכנת נפשות". הוא מכנה את מבצע יהונתן "מלחמת מצווה" כיון שיש כאן פיקוח נפש שהיא מלחמת מצווה כפי שהוכיח בתשובה

אבקש את תגובתך האם מבצע יהונתן זה מלחמת מצווה כפי שטוען הרב או שיש לך הסתיגויות מתשובתו?

בתודה מראש

ראשית- לגבי דיני מלחמה בזמננו....

א.       (הדברים לקמן נאמרו באשר ל "מבצע" עופרת יצוקה אך יש בהם ללמד גם על ה"מבצע" האחר שהזכרת) דבר ברור הוא כי הקשור והמובא בדברי חז"ל והראשונים באשר ל"הלכות מלחמה" (הן מלחמת מצוה והן מלחמת רשות) אינו נוהג בזמננו כלל מחמת כו"כ סיבות וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות בסוף השרש הארבעה עשר וז"ל: "וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה (סנה' ב א, טז א, כ ב, ה' סנה' פ"ה סה"א מלכים פ"ה ה"ב) וכהן גדול כמו שאמר (פינחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד (עי' סנה' טז א). ולפרסום הענינים האלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות או בעבודות או במיתות בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או מלחמת מצוה או מלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית. כי זה מבואר ממה שזכרנו". והרמב"ן אף הוא הביא דבריו ואף הוסיף דנסתפק אם צריך גם אורים ותומים מעבר לכל התנאים שזכר הרמב"ם. וכן מבואר בב"י ריש סי' רמט' שכתב [על הא דהביא הטור דינא דגמ' דאין צרין במלחמת הרשות על עיירות של עכו"ם אא"כ התחילו ג"י קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת] וז"ל: "והאידנא שאין ישראל הולכין להלחם ולצור על עיירות לא היה צריך רבינו לכתוב דין זה אלא דמשום דמיתני בגמרא בהדי אין משלחין אגרות ואין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כתבה". ע"כ. וכן כתבו שאר אחרונים (עיי' שו"ת חת"ס אבה"ע סי' קנה וכן שו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קכט') וכמובן שתקומת המדינה בא"י לא שינתה דעת התורה בזה וכמו שכתב הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' עח') וז"ל: "שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציווי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני, ולא דנתי כלום אף לא במחשבה איך להכריע כי לא שייך שישאלו ממני מי שבידם במלכות השולטת בא"י ענינים אלו והיה עצם הנידון לפני בזה רק לבטלה וגם לא ברור לפני איך לדון וכ"ש שלא שייך לפני להשיב, שלכן אנו בטוחים רק על השי"ת שהכל הוא רק בידו ומתפללים אליו שירחם עלינו ועל כל ישראל ויהיה הכל לטובה וגם ישלח לנו בקרוב משיח צדקנו". ע"כ. ופשיטא שמצבנו כיום אינו טוב יותר מבית שני ואם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', ולכן גם בזמננו אין היתר למציאות מלחמה כי אם באופן שהינה להגנה מפני הקמים עלינו.

בענין הכנסת עצמו לסכנה להצלת אחרים...

     בהאי דינא של סיכון חייו להצלת הזולת נפסק להלכה כי אין אדם חייב להכניס עצמו אפילו לספק סכנה בעבור סכנה [ואפילו ודאית] של חבירו ובאופן עקרוני יש שאסרו אפילו אם מוכן מרצונו לסכן עצמו עבור חבירו [וראה הדעות השונות בזה בס' "משפטי הלוי" חלק ב' סי' ו' עמ' קנז'] וגם אם היה נפסק כהסוברים שצריך להכניס עצמו לספק סכנה היכא שסכנת חבירו ודאית אין זה נוגע לנידוננו בענין יציאה למלחמה כי מלחמה הוה ודאי סכנה ולא ספק סכנה [עיי' העמק שאלה למרן הנצי"ב שאילתא קמ"ב] וכש"כ דהאוסרים אסרינן נמי בכה"ג.

ובכ"ז יש לחקור האם כשמסכן עצמו להצלת רבים נמי אמרינן כדלעיל או דלמא הצלת רבים שאני ושרי להכניס עצמו בסכנה למענם. והנה בשו"ת מהרי"ק שורש קס"ז [שם דן בענין לאסור אשה שזינתה בשוגג לבעלה והביא ראיה להא דנאסרת על בעלה בכה"ג למרות שהיה מעשה הזנות בשוגג מאסתר] כתב וז"ל: "והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש כדדרשינן התם מותלבש אסתר מלכות ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל שהרי שרתה עליה רוח הקדש באותה שעה אשר הלכה לפני המלך אשר מכח זה נאסרה על מרדכי וחלילה וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי לא תהא כזאת בישראל אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד".

גם בשו"ת בית יעקב (סי' לט') כתב כי באופן שנעשה הדבר להצלת רבים איכא מצוה והקשה על דברי המהרי"ק [שהביא ראיה מאסתר] מדברי הריב"ם שהביאו התוס' בריש כתובות (ג: ד"ה) וכתב שנלע"ד שאליבא דאמת לא נאסרה אסתר על מרדכי ומה שאמרה ובאשר אבדתי אבדתי כי לא ידעה שודאי תבוא ההצלה במעשה זה ובאופן שלא תבוא ההצלה תיאסר על אף שכוונתה להציל. עיי"ש.

ומדבריו רואים שמה שהותר למסור עצמו לעבירה או להריגה לצורך הצלת הרבים הוא רק היכא דיודע ודאי שתבוא ע"י כן ההצלה אך אם מסופק בזה לא הוה מצוה ואולי אפילו איסורא קעביד.

ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קיז') נשאל אודות סיעה של בנ"א שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו ויהי לעת ערב והלכו למלון אחד סמוך ליער ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון וכאשר ראה שצרתן צרה שעמדו עליהם להרוג אותם ולא שמעו בהתחננו אליהם על נפשותם אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל ועל ידי כן הצילה אותם ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו כיון שנעשתה מצד אונס רציחה ברצונה ואשת איש שנאנסה מותרת לבעלה או יקבל שכר על הפרישה.

והראה מקום שם לתשובת המהרי"ק הנ"ל וכתב גם הוא כדברי המהרי"ק דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומיקרי אנוסה לענין זה דלא מיענשא כיון דעשתה לשמה כמו יעל ואסתר.

מיהו בשו"ת נודע ביהודה (מהד"ת יו"ד סי' קס"א)  כתב על דברי השבות יעקב הנ"ל ומ"מ גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה, ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה ולפי שאני לעת עתה בכפר לא אוכל לזכור באיזה תשובה וכמדומה אני שהיא תשובת בית יעקב (ובאמת היא תשובת השבות יעקב הנ"ל) באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה עם חבורת ליסטים שכמותו להרוג את כולם וקמה אשה אחת מהם אשה יפת תואר מאד והתחילה להשתדל עם האיש ראש הליסטים בדברים עד שפתתו בחלקת לשונה שנתאוה לה ונבעלה לו ביער מן הצד ועל ידי כן הצילה את בעלה עם כל הנפשות, ופסק בתשובה ההיא ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות רק שאעפ"כ נאסרה על בעלה והביא ראיה מאסתר. ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.

ובישועות יעקב יו"ד סימן קנ"ז סק"א כתב בהדיא וז"ל: "ולטובתן של ישראל יכול האדם למסור נפשו והארכתי בזה בתשובה והבאתי מהך דהרוגי לוד דאמרו חז"ל במסכת ב"ב (י:) דאין שום אדם זוכה להיות במחיצתן בגן עדן ופירש"י שם דמעשה היה שמצאו בת המלך שנהרגה והעלילו על כל קהל ישראל שהם הרגוה ועמדו אלו ואמרו שהם הרגו אותה אף שלא היה כן והם לא הרגוה אמרו כן להציל את כלל ישראל ולכאורה מי התיר להם להתחייב ראשם למלך הרי קיי"ל דאם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לא נהרוג כלכם ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ולמה לא נימא בכאן אף שהמלך העליל על כולם ויהרג כולם אל ימסרו נפשם שהוא נפש מישראל ומה לי נפש איש אחר ומה לי נפשם אלא ודאי דאף דמצד הדין כן היא אם ירצו לעשות דבר כזה שהוא טובת כלל ישראל יכולים למסור נפשם ואין עליהם חטא שמסרו נפשם והוא הדין בדבר הנוגע לטובת ישראל שלא יכשלו בעון עכו"ם וגדול המחטיא חברו יותר מן ההורגו והוא הדין לענין הצלת כלל ישראל והדבר ברור כשמש". ע"כ.

ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ח סי' א' אות ט') כתב על דברי הישועות יעקב הללו וז"ל: ונראה להוסיף ולהבהיר, שזהו אבל רק כשרוצה היחיד מעצמו לעשות זאת, והוא היוזם את זאת, אבל לשדל את היחיד ולפתותו על כך, אעפ"י שלאחר מיכן מסכים לכך, מכל מקום אין זה משנת חסידים ואסור לעשות כן לכתחילה, כדמצינו בירושלמי בפ"ח דתרומות סוף הלכה ד' שמסופר, דעולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב"ל, אתון ואקפון מדינתא, אמרו להן אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחריבן מדינתא, סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לן, והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי, ולא אתגלי, וצם כמה צומין ואתגלי עלוי, אמר ליה ולמסורות אני נגלה, אמר ליה ולא משנה עשיתי, א"ל וזו משנת החסידים, ע"ש, הרי לנו שאעפ"י שעולא בר קושב התרצה והתמסר לאחר שפייסוהו לכך כדי שלא יחריבו את המדינה, מכל מקום א"ל אליהו לריב"ל שזו לא משנת חסידים, והיינו מכיון שלא התרצה מעצמו להתמסר עבור הצלת הכלל, [ובמד"ר בראשית פ' צ"ד כתוב בלשון שאליהו השיב לו "וכי משנת חסידים היא מיבעי להאי מלתא מתעבדא ע"י אחרנא ולא על ידך"] והכי ראיתי במחזיק ברכה להחיד"א ז"ל יו"ד ס

ועדיין הדברים צריכים עיון...

מיהו על אף כל האמור לעיל עדיין צריך הדבר עיון לענ"ד מפני שכל הראיות שהובאו בדברי רז"ל לעיל מיירי שבהכנסת עצמו לסכנה יש סבירות גדולה או ודאות שייגמר הדבר בהצלת הרבים מה שא"כ בנידון דידן והוא מפני שתי סבות עיקריות:

א. אחד הכללים הבסיסיים בהלכה לגבי מינוי ציבורי הוא שיהא המתמנה ירא שמים (וכדכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים ה"ז) ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במינוי הנוגע להכנסת חיילים במצב של פיקו"נ. ולצערנו הרב  בעוה"ר רובא דרובא מהאנשים המופקדים על הכנסת החיילים לסכנה כיום הן בתוך הצבא והן במשרדי הממשלה אשר הצבא כפוף למשמעתם רחוקים מיראת שמים ומצוי שמכניסים את החיילים לסכנה מבלי ששקלו היטב האם הדבר מחוייב המציאות וא"כ, גם אם החייל מצד עצמו מכניס עצמו לסכנת המלחמה כדי להציל רבים מישראל אין זה בטוח כלל כי זו גם מטרת המפקדים [ולא מעט מומחי צבא אמרו לאחר המלחמה האחרונה בעזה כי היתה מטעמים פוליטיים אישיים של שר הבטחון לקראת הבחירות ולא הביאה בצורה משמעותית להצלה של אחב"י בדרום הארץ וכדחזינן שתוך זמן קצר חזר המצב לקדמותו ומידי יום ביומו מותקפים אחב"י בדרום הי"ו] וא"כ אע"ג שמכניס עצמו לסכנה מתוך כוונה שיהא הדבר לצורך הצלת רבים אם בפועל אין בפעולתו משום הצלת רבים דלמא באופן כזה אינו מותר לסכן עצמו וכדכתב הבית יעקב הנ"ל דהיכי שלא תבוא ההצלה הוה עבירה.

ב.       גם אם היה ברירא לן דמפקדי הצבא עושים כל שביכולתם ונזהרים בתכלית הזהירות שלא לסכן לחינם שום נפש מהחיילים במלחמתם שלא לצורך הגנת הרבים עדיין מיספקא אי שפיר עביד כשמכניס עצמו לסכנה בכגון דא והוא מפני שאחד התנאים הבסיסיים שמצינו בדברי חז"ל ליציאה למלחמה הוא שתהא יד ישראל תקיפה על העכו"ם ובאופן כזה יכולה המלחמה להמשך עד להשגת התכלית הרצויה ולעומת זאת במצבנו כיום אין ידנו תקיפה כלל ומיד כשהתחילה המלחמה כבר לוחצות כל האומות  להגיע באופן מידי ל"הפסקת אש" ולחצן זה ברוב ככל המקרים גורם להפסקת המלחמה גם בטרם הושגו היעדים שלשמם הוחלט לצאת למלחמה וא"כ גם כשהיציאה למלחמה היא לצורך הצלת רבים מכ"מ לא ברור כלל אם תמשך עד שהצלת הרבים תהיה מובטחת ואדרבה ברוב המקרים לחץ האומות על העליונה וכידוע שעיניהם וכל דאגתם רק אל סבל הערביים ולא אל סבל אחב"י שבדרום.

וא"כ במציאות זו נלע"ד ד"שב ואל תעשה עדיף" ומי שאינו מחוייב בדבר לא יכניס עצמו לכך וכש"כ המחנכים והרבנים של חיילים אלו אין להם לשכנעם להכנס למצב זה וכדכתב החיד"א אליבא דהירושלמי. והקב"ה יחזירנו בתשובה שלמה לפניו ויאמר קץ לצרותינו ויצילנו מכל אויבינו כמו שהצילנו בימים ההם בזמן הזה ויוציאנו מצרה לרוחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולת עולם בבאכי"ר. נ.ב. לדברי הגר"ע יוסף שהזכרת אשתדל בל"נ להתייחס בקרוב אחר שאראה אותם במקורם.