מה בקשר ליחס רוב גדולי ישראל לגראי"ה קוק זצ"ל כפי שמובא בספר אגרות לראי"ה?
נוסח כתיבתם אליו הוא בדיוק כפי שכתבו לאחד מגדולי הדור ואינו נמוסי גרידא כאשר יראה הרואה שאינו מתעקש!
ובאמת איני מבין כלל את הטירחא להמעיט מכבוד הראי"ה קוק הלא הדת"ל דדורנו רחוקים מהשקפתו ומהליכות עולמו כרחוק שמים מארץ, והלואי הלואי שילכו בדרכיו באמת!!!
ראשית, לגבי "אגרות לראי"ה": מאז ומתמיד בכל הדורות היתה תורתם של גדולי ישראל ועובדת התקבלותה בעולם התורה של זמנם או של הדורות שבאו אחריהם המכרזת והמעידה על גדלותם. לעולם לא היתה מציאות שתלמידיו של חכם מישראל ריכזו מאמצים כה אדירים, להוכיח את גדלותו של רבם ואת חפותו מהאשמות חמורות בהן האשימוהו רוב ככל זקני וגדולי דורו באמצעות שבחים ותארי כבוד שחלקו לו גדולים או קטנים ממנו כפי שנעשה ע"י תלמידי הר' קוק. מעולם לא היה חכם מחכמי ישראל שכדי להוכיח את גדלותו הזדקקו תומכיו ותלמידיו להוצאתו לאור של ספר גדול של מכתבים, אשר נשלחו אליו או אל קרוביו או אל מקורביו, ואשר הדבר היחיד בהם שבא כביכול ללמד על גדלות רבם הינו תארי כבוד כאלה או אחרים.
מעבר לכך, רוב ככל המכתבים הם ענינים הנוגעים לבקשת עזרה גשמית כזו או אחרת (בעיקר סידור רשיונות עליה לארץ, מציאת מקום עבודה וכד') שיש בה קשר לשלטון הבריטי בארה"ק שעמהם היה הר' קוק בקשר אדוק במסגרת היותו הרב הראשי של ארה"ק מטעמם. כלומר, עצם היזדקקותם של גדולי הדור לכתוב אליו אינה על מנת להתבשם מתורתו, לשמוע חוות דעתו בעניני השעה או לקבל עצתו אלא להיעזר בעובדת היותו קרוב למלכות ויכולתו לבצע עבורם שליחויות שיש בהן משום אפשרות התגברות על מניעות בירוקרטיות כאלה או אחרות. המאמץ הבלתי נלאה של תלמידיוומעריציו ללקט אגרות שכאלה ולהשתמש בהן כ"ראיה" לגדלות המכותב הינה חוכא ואיטלולא ואדרבה מביאה היא לידי "במקום שבחו אתה מוצא גנותו". [ואשמח אם תפנה אותי לאיגרת אחת מגדולי הדור אל הר' קוק שאינה כהנ"ל].
לגבי טענתך השניה כי הציונות הדתית של היום רחוקה מאד משיטתו המקורית של הר' קוק וא"כ מיותר לדבר נגדו.
ובכן, אם מסתכלים על המציאות בשטח של הצבור הדת"לי ברובו, נמצא אמנם כי מעט מאד מתפיסותיו המקוריות של הר' קוק מיושמות באורח החיים היום יומי של צבור זה, אבל אם נסתכל על שרש הדברים נמצא כי יש קשר חזק מאד בין הר' קוק (מחשבותיו, התבטאויותיו, ומעשיו) לבין מצבו של הצבור הדת"לי כיום. ואדרבה כמה שיתרחק הצבור הדת"לי במעשיו מדרכו של הר' קוק יהיה זה ביטוי חזק יותר לקשר החזק ביניהם ונסביר את דברינו.
בספר "הציונות הדתית בתמורות הזמן" (הוצ' הקבוץ הדתי – נאמני תורה ועבודה, התשמ"ט) פרסם מיכאל צבי נהוראי מאמר בו הוא מכתיר את הר' קוק ואת הר' ריינס בתואר "אבותיה הרוחניים של הצה"ד" מחד גיסא ועומד על הניגוד הגדול ביניהם באשר ליחס לציונות מאידך גיסא. הוא מציג את הר' ריינס כמי שניתק את הציונות ממשיחיות או מהיותה שלב משלבי הגאולה ולא ראה בה כי אם אפשרות להטבת מצבו הנוכחי של העם ביחס למצבו בגלות הנכר, ואילו את הר' קוק כמי שראה בכל ההתפתחות והמימוש של הרעיון הציוני חלק מתהליך הגאולה. בהתאם לחלוקה זו ניתן לחלק לשני סוגים גם את קהל היעד שאליו פנו כל אחת מן השיטות. שיטת הר' ריינס שדברה על פתרון הבעיות החומריות פנתה אל אלה אשר המציאות החומרית והבעיות החומריות מעסיקות אותן יותר ואילו שיטת הר' קוק פנתה אל אלה אשר המציאות הרוחנית היותה את עיקר עולמם והגאולה השלמה היתה שאיפתם העיקרית. באופן שאם המזרחי פנתה אל ה"גוף" של עם ישראל הרי שהר' קוק פנה אל ה"ראש" של עם ישראל ומכאן הסכנה היתרה שבשיטת הר' קוק שכן שיטתו של הר' ריינס לא הפכה את הציונות לאידיאל נשגב אלא לאמצעי פיתרון פרקטי אך שיטת הר' קוק הפכה רעיון שהוא אנטי יהודי במהותו לקדש קדשים ואם היתה איזה תקוה שבראות ההולכים אחר המזרחי כי הציונות לא פתרה את בעיותיהם החומריות כי אם החריפה אותן עד כדי השמדה של רוב יהדות אירופה [שגם כלפיו הפגינה התנועה הציונית אדישות והשתמשה בו כמכשיר להגשמת מטרותיה] ישובו בהם מדרכם באה שיטתו של הר' קוק שקדשה את הציונות וחייבה ללכת אחריה ללא תנאי ובהתעלמות מוחלטת מהמציאות הניבטת לנגד עיניהם של מאמיניה.
מעבר לכך, הנשגבות הכל כך גדולה שהעניק הר' קוק לציונות כאידיאל גרמו לרוב הציבור הדתי לאומי למעט בתשומת הלב הנדרשת מהם כשומרי תורה ומצוות באשר ליישום האידיאל בפועל. כך למשל, שירתו בני ובנות הצבור הדתי לאומי במסגרות ארגוני המחתרת תוך חילול שבת, עלו לנקודות ישוב מבודדות תוך סיכון חיים ובתנאים שלעיתים לא אפשרו קיום מצוות בסיסיות כמו טהרת המשפחה. השבחים הכל כך מופלגים שחלק הר' קוק לנושאי דגלה של התנועה הציונית גם כשהיו כופרים גמורים בעיקר הפכו את החילוני לדמות מופת והיוו בסיס לחיקוי הקופי של החילונים ע"י צעירי וצעירות הממ"ד אך גם בזה לא נחה דעתו של הר' קוק. הוא ידע שרתימה מלאה של שומרי תורה ומצוות לעגל הציונות לא תתאפשר כי אם בהשתלטות על מוסד הרבנות שממנו תצא הוראה לכל קצוי ארץ וכן בשליטה על מוסדות לימוד התורה החל מתלמודי התורה וכלה בישיבות הקדושות אלא שעל שני תחומים אלה מופקדים היו גדולי הדור ולא פשוט היה הנסיון להפקיעם מידיהם. לכן בשלב הראשון (לפני המלחמה העולמית הראשונה) החל הר' קוק לפרוץ בצורה עדינה בחומה הבצורה של החינוך ע"י הפקעת החרם של גדולי ישראל על בתי הספר ע"י תמיכה בבית הספר תחכמוני שהוקם ביפו באותם ימים ע"י ה"מזרחי".
לאחר המלחמה היתה הקרקע נוחה הרבה יותר לחרישה ולזריעה מחדש בעקבות מצבה הכלכלי העגום של היהדות בא"י בכלל והיהדות החרדית בירושלים בפרט מחד גיסא והתחלת התעצמותה והתפתחותה של התנועה הציונית בא"י בעקבות כיבוש הארץ ע"י הבריטים מאידך גיסא.
במצב זה כבר לא היה על הר' קוק לשכנע גדולים וטובים בצדקת דרכו ומשנתו, חלומותיו ודמיונותיו. די היה בעניות הקשה ששררה ברחובות ירושלים ושתופסי התורה סבלו ממנה כפליים, ברעב, וביסורים להביא לידי כך שגם רב אשר חמש עשרה שנים לפני כן התבטא אודותיו רבה הישיש של ירושלים רבי שמואל סלנט כי מקומו אינו בירושלים, יתקבל בזרועות פתוחות ולו רק מהסבה שצרור הכסף בידו.
אך עדיין, חלק גדול ועיקרי של תופסי התורה- תלמידי הישיבות הקדושות ואברכי הכוללים די בכל אתר ואתר לא היה תחת שליטתו של הר' קוק והשפעתו ולכן פעל להקים ישיבה ושמה "הישיבה המרכזית העולמית" מעיד על הכונה בהקמתה: דחיקת מסורת הישיבות המפוארת לצדדים והעמדת שיטתו החדשה של הר' קוק במרכז [שכבר בטרם הוציאה לפועל זכתה לביקורת קשה, והיום, שמונים שנה לאחר הקמתה אי אפשר שלא לראות את הנזק והחורבן שגרמה לעולם היהדות בכלל ולתלמידיה בפרט].
| שירות לאומי | גירוש גוש קטיף | פורום | יחס גדולי ישראל לציונות | ישוב ארץ ישראל | אודיו-וידאו | צור קשר | חינוך ילדים | ספר דת הציונות | |
|
|