כ"ד אדר א' ה'תשע"א

משנכנס אדר מרבין בשמחה- שמחה יהודית מהי?



 המשנה במס' תענית (פרק ד' משנה ו') אומרת משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו' ובגמרא על משנה זו (תענית כט.) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה.


ולא כ"כ ברור:
א. שגרת המחשבה תופסת את ענין השמחה כביטוי של רגש וכיצד אפשר לשלוט על הרגש או לתת בו שיעור עד כדי שאפשר "להרבות" או ל"המעיט" בשמחה? וכיצד אפשר באופן מעשי לשמוח יותר בב' באדר מאשר בא' באדר וכן הלאה.
ב. מדוע נלמד הריבוי בשמחה באדר מהמיעוט שמחה שבאב?? והרי שני ענינים שונים הם דבאב מיעוט השמחה הוא בשל החורבן ובענין חורבן הבית לא השתנה מאומה בעקבות ישועת  ימי הפורים וגם "אכתי עבדי אחשורוש אנן".
ג. מה הקשר בין ענין רגשי של מיעוט או ריבוי שמחה לבין ענין מעשי כמו דין ודברים עם גוי ומדוע מוצאת הגמ' לנכון לציין את ההבדלים בין אדר לאב לגבי היחס בין מזלם של ישראל ומזלם של עכו"ם דוקא אגב ענין הזכרת ריבוי השמחה באדר...


שמחה יהודית מהי?
הגמ' במסכת ברכות (ל:-לא.) שואלת על הפסוק: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב' י"א) מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנא אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה, (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר, כתיב! (ופי' רש"י בכל עצב יהיה מותר-כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר) - אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו. אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! - אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן! אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך? - אמר להו: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה". ע"כ.


עיון קצר בדברי חז"ל מראה התיחסות שונה לגמרי מהתיחסותנו היום למושג שמחה. כל אב המחתן בימינו את בנו או בתו חרד מאד שמא לא תהיה השמחה מספיק גדולה, דמים מרובים תרתי משמע מושקעים בדאגה לשמחת החתונה ואילו כאן אנו מוצאים התיחסות שונה לגמרי.


מר בריה דרבינא ורב אשי שמים לבם לכך שהאורחים בחתונת בניהם שמחים יתר על המדה ושוברים בפניהם כוס יקרה כדי להחזירם לעצבות.


רב המנונא לא מוצא לנכון שיר יותר מתאים לכבוד שמחת החתונה מאשר "אוי לנו מיום המוות" ולחכמים השואלים מה יענו אחריו אומר הוא: איה התורה והמצוה שיגנו עלינו מדינה של גיהנם (רש"י שם)??


ועוד יותר תמוה סיומה של הגמרא בדברי רבי יוחנן משמו של רשב"י שאסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה.


[אגב- העולם תופס כיום את המנהג לשבר כוס בשמחת החתונה כפעולה לזכר החורבן, אך בגמ' בברכות הנ"ל אין זכר לענין החורבן ומשמע דשבירת הכוס היא קיום עקרוני של "במקום גילה שם תהא רעדה" וכן גם ביאר רבנו יונה (והביאו רבנו המהרש"ל בים של שלמה בבא קמא פרק ח סימן נו) וז"ל: וכתב ר' יונה בפירושיו, י"מ שהטעם משום חורבן בית המקדש. אבל לא בשעת חורבן מותר. ואין זה נכון, דא"כ לא היה ליה למימר בעולם הזה, אלא משחרב המקדש כו'. ומדלא אמר הכי. שמעינן שאפילו בזמן בית המקדש אסור למלאת פיו שחוק בעולם הזה בשום ענין, שהשמחה מרגלת האדם שישכח המצות של המקום יתברך זכרו. ומאי דאמרינן, אימתי ימלא שחוק פינו, בשעה שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות כו', לא מפני המקדש בלבד קאמר, אלא ה"ק, אימתי ימלא שחוק פינו, ותהיה השמחה מותרת. בזמן שיעשה עמנו ניסים, ויושיענו. ואז באותו הזמן נשמח לספר נפלאותיו וגבורותיו של ה' י"ז. ואותו שמחה, שהיא שבח של הבורא יתברך מותרת. כלל העולה מדבריו, שאסור לצחוק ולזמר, אם לא שהוא זמר של מצוה, לספר גדולותיו וחסדיו של המקום, שהוא מעין עולם הבא, אבל לא זמירות ושירות, שהוה מעין עולם הזה. כגון הזמירות שעושים גוים בסיבת מלחמותם. וכ"ש מאהבת הנשים, מעניין תאות המשגל, שאסור. ע"כ. ויעויין דבריו הנפלאים של הרמב"ם בענין איסור שמיעת כל סוגי הזמר והניגונים בשו"ת הרמב"ם סי' רכ"ד(וגם בדבריו ניתן לראות שאין האיסור קשור כלל לחורבן הבית אלא דכל דבר המביא לשמחת הנפש ולהתרגשותה אסור, וכפי שיבואר למבין  בדברינו לקמן].


עיון בשורש ענין השמחה ביהדות יעמידנו היטב על דברי רז"ל הנ"ל בברכות ויקדמנו לקראת הבנת דברי חז"ל המובאים בריש דברינו ממסכת תענית.


מובא בחז"ל (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת תבא דף מח עמוד ב, על הפסוק:


"והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך") וז"ל: אל תקרי והשיגוך אלא והציגוך כי אותיות זסשר"ץ מתחלפות.


הכלל כי אותיות ש' וצ' מתחלפות יסייע לנו להבין את שרש המושג הכ"כ חשוב "שמחה" ביהדות. אם נחליף את הש' בצ'  נקבל את השורש צ-מ-ח, ועל פי זה נאמר כי השמחה תולדה מחוייבת היא של צמיחה, של גדלות והתרחבות. והנה גדלות וצמיחה של כל דבר השייך בצמיחה וגידול היא תמיד מנקודת השיא של הדבר דהיינו דהבחינה האיכותית ביותר מקבלת תוספת גידול מלמעלה המצמיחה ומגדלת את הדבר...


בבואנו להגדיר את צמיחתו וגידולו של האדם הרי בודאי שהמקום היחיד שבו הוא שטח המדידה הוא בשיא קומתו של האדם הלא הוא- בדעתו ובשכלו, ולכן שמחה תתכן אצל האדם רק במקום שישנם צמיחה וגידול של דעתו, אך ככל שהדברים אמורים כלפי ישראל אין די בכך...


גדול הנביאים שעמד להם לישראל אחרי משה רבנו הלא הוא הנביא הושע בן בארי אשר ברוח ה' אשר דבר בו מזהיר את ישראל: "אל תשמח ישראל אֶל גיל כעמים"


עפ"י הדברים האמורים לעיל פירושם של דברי הנביא הושע הוא שדברים אשר מהווים עבור הגוי מקור לצמיחה וגידול אינם מהווים כלל סבה לשמחה אצל ישראל. ומכיון שהגדרנו באופן כללי דלגבי האדם המקום היחיד לשמחה הוא במקום גידול וצמיחה של הדעת, א"כ מוכרח הוא כי המקום היחיד לשמחה אצל ישראל הוא בתחום הדעת אשר משולל הוא מכל כניסה של הגוי לתחומו, שהרי כל מה ששייך בו גם שמחה של הגוי ושגם הגוי צומח וגודל ממנו משולל הוא כל סבה לשמחה אצל ישראל. תחום הפרדה יחידי זה בין ישראל לעמים המהווה מקור יחיד לצמיחתו של יהודי וכתולדה של זה לשמחתו הלא הוא- למוד התורה הקדושה.


מטרת הבריאה- ובחרת בחיים...


ההבדל המהותי לגבי מקור השמחה בין ישראל לעמים המדובר לעיל אינו כי אם תולדה של ההבדל המהותי בעיקר החיות שבין ישראל לעמים שכן צמיחה תתכן רק במקום של חיות וההבדל הבסיסי בעצם דרגת החיות הוא המוליד את ההבדל גם באיכות הצמיחה והגידול.


בפרשת אחרי מות (פרק יח' פס' ג'-ה') אומרת התורה:


"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':


הנה יסוד טעם כל התורה והמצוות אינו כי אם להשפיע לעם קדוש ובעטיו לעולם כולו שפע של חיוּת עד בלי די עד כמה שיהיו הנבראים ובראשם ישראל כלים מסוגלים לקבלת החיות הזו. אך מדגישה זאת התורה דוקא בסמוך לאזהרה שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען והיינו דבאה התורה להזהיר את ישראל להתרחק מכל מה שנחשב חיוּת אצל הגוי (ראה רש"י שם). כיון שחיות אינה כי אם תוצאה של הקשר בין הנברא לבוראו וקשר זה במלואו ייתכן רק ע"י תורה ממילא משוללים הגויים מחיות במלא עוצמתה ואין להם כי אם מה שיכולים לחוקק בדעתם הנפסדת כדי לגדל את דעתם וממילא לא נשאר להם לבסוף כי אם תיאטראות וקרקסאות כדי לרצות את דמיונום ולהרגיש את ההרגשה המזוייפת והדמיונית: "חיים אנחנו"...


ועפ"י הדברים הנ"ל תתבארנה הגמ' בברכות והגמ' בתענית.


אין שמחה אלא במקום צמיחה ואין צמיחה אלא במקום גדלות הדעת. ואין לך גדלות הדעת יותר מאשר היכולת לזכור גם בחתונת הבן שלא לצאת משקול הדעת כי במקום גילה שם תהא רעדה, דרעדה לעולם תוצאה של הדעת היא, השוטה אינו מודאג מכלום, ולכן שמחה שאין עמה רעדה שמחת גויים היא, שמחת שוטים היא, שמחה של תיאטראות וקרקסאות שבה כורע השכל  בפני הדמיון מלוא קומתו ולא מותיר מקום לרעדה".


אין גדלות יתרה מאשר זכירת יום המוות דוקא בשמחת החתונה, לא לתת לרגשות להתגבר ולו לרגע על הדעת ועל ה"רעדה". זו היא שמחה יהודית אמיתית, וכל שמחה זולתה נכרית היא, הוללות היא ואין לה מקום בישראל...


חז"ל אומרים כי הגזירה הנוראית של פורים לא באה כי אם בעקבות הנאתן של ישראל מסעודתו של אותו רשע. והלב משתומם! כלום דבר נדיר הוא שנהנו יהודים ממשתה של איזה מלך גוי (וכש"כ אם מלך בכיפה על כל העולם) מפני אימת המלכות או מפני דרכי שלום?? ובפרט שלא נדרשו חלילה להתגעל במאכלות אסורות וכד' ואם כן מה המקום לגזירה כ"כ נוראה שלא מבחינה בין נער וזקן ובין נשים וטף להשמיד להרוג ולאבד...


אך לא בסעודה רגילה עסקינן הכא, חז"ל מבארים (מגילה יא:) כי סעודתו של אחשורוש באה אחרי שנתיים של טרדת המחשבה מהאפשרות של קיום דברי הנביא ירמיה וקיום דברי דניאל שבמלאת שבעים שנה יבוא הקץ לגלותם של ישראל.


המשתה של אחשורוש בא רק לאחר  שנתישבה דעתו והיה בטוח כי חשבונו מוצדק ולפיו כבר לא תבוא הגאולה לעם ישראל. פירוש הדברים הוא שעם ישראל לא יחזור עוד למעלתו כנותן הצורה לעולם וממילא צורת העולם תקבע ע"י האומה המשעבדת את ישראל. העובדה שיהודי יכול ליהנות מסעודה שבאה לבטא את נפילתו הסופית מורה על הסכמה גם אם בדיעבד למצב שישראל ישארו משועבדים לגויים ויהיו מופקעים מלהיות מקור חיוּת לעולם כולו. וכשיהודי נהנה מסעודתו של אותו רשע (וכל הנאה היא תוצאה של הרגשת חיוּת) אזי מגלה הוא בדעתו כי גם השתעבדות לאחשורוש או לכל מלכות אחרת "חיים" היא, ואם מצב זה נתפס בדעתו של יהודי כחיים אזי בטל כל ההבדל בינו ובין הגוי וממילא אין טעם לחייו ולא נותר כי אם להשמיד להרוג ולאבד...


וממילא כשמבינים זאת ישראל ושבים בתשובה מהנאה זו אזי חוזרת החיוּת  לישראל ולעולם ואזי זוכים הם למדרגת "הדר קבלוה" חִבוּר חזרה למקור החיים ללא כל מחיצה.


חורבן בית המקדש פגע קשות בחיוּת היורדת והמושפעת לעולם כמבואר במקומות רבים בדברי רז"ל, וימי הפורים החזירו חיוּת מיוחדת לעולם, ומכאן הקשר בין המיעוט בשמחה באב לריבוי השמחה באדר שכן שניהם צדדים של אותה מטבע-החיים!


רק ההבנה ששמחה יהודית אינה אלא תוצאה של גידול וצמיחה בכל הקשור לגדילה בתורה, מביאה להבנה מהו ההבדל האמיתי בין ישראל לעמים, ולכן, חודש אדר המסוגל ביותר להבנה זו בזכות ה"הדר קבלוה" (שבא רק לאחר בטול מוחלט של הדעת הקודמת שנהנתה מסעודתו של אותו רשע ע"י ההתבסמות "עד דלא ידע" ואכמ"ל) הוא המתאים ביותר לדין ודברים עם הגוי כי בו מוכרז בכל העולמות כולם כי הגוי טפל הוא ליהודי ומשועבד אליו ככל חומר המשועבד לצורתו. שעבוד זה הוא הגורם ל"בריא מזלייהו" של ישראל בחודש אדר (ולהיפך בחודש אב שחורבן הבית בטל הקשר המיוחד בין ישראל לאביהם שבשמים והסתיר קשות את העובדה שישראל הם צורת העולם).


בימים בהם מושגי היסוד של עם ישראל נמצאים הם בגלות ובכללם המושג החשוב כ"כ –שמחה. נשנן לעצמנו בכח הארת ימי הפורים שעברו עלינו כי אין שמחה אלא במקום צמיחה ואין צמיחה ליהודי כי אם במקום שדעתו גדלה, וכיון שדעתו בת מלך היא אינה גדלה כי אם מהתורה הקדושה, נשתדל כל אחד כפי כחו לגדול יותר בתורה למסור עצמנו יותר על התורה ורק אז נוכל לומר שמחתנו אינה שמחת הנכרי, שמחתנו-שמחה יהודית אמיתית!! ואז נזכה לצמיחה המיוחלת עליה הובטחנו ע"י הנביא ירמיה: (ירמיהו פרק כג פס' ה') הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" במהרה בימינו אכי"ר.


(נערך מתוך שיעור שמסר הרב אברהם חזן (יו"ר ארגון אזמרך בלאמים") במדרשת "תפארת בנות" בירושלים בר"ח אדר התשס"ו- הדברים מוקדשים להצלחת כל בנות המדרשה, וכן להצלחת: נועה בת עציונה יענטא תחי', שירן שרה בת אילנה תחי',ברכה בת חוה תחי', עינב בת חוה תחי'- זכות דברי התורה תעמוד להן בתוך שאר בנות ישראל להתברך בכל הברכות הכתובות בתורה בכלל, ובזווג הגון כפי שורש נשמתן במהרה בפרט, אכי"ר).




למאמר זה התפרסמו 3 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  חזק וברוך, מאמר מהמם! מחכים לספר   ט"ז אדר   ללא תוכן  
חגי כהן  מראשל"צ
2.  פשוט מדהים!   כ"ה אדר א'
מאמר נכון ומדהים יישר כח!!!!!!!!!!!!!!!!!!
 
3.  בענין שבירת הכוס   י"ז אדר
המאמר הוא נפלא.
אגב: בענין שבירת הכוס - מלפני שנתיים כתבתי מאמר בענין זה.ובאמת שיש בזה שני ענינים, ענין אחד הוא המבואר בש"ס ברכות שם שהוא כדי להמעיט השמחה אולם על אף שהרבינו יונה כתב שאין לזה ענין עם חורבן בית המקדש דעת כמה מהראשונים והאחרונים ז"ל שכל ענין מיועט השמחה בגמרא שם הוא בשביל חורבן בית המקדש.
וחוץ מזה מבואר במס' תענית שיש חיוב לעשות זכר לחורבן בשעת הנישואין - ואין זה ענין עם מיעוט השמחה הבמואר במס' ברכות, רק החיוב הוא עשיית מעשה המוכיחה שאין השמחה שלימה עד שיבנה בית המקדש - ובגמרא שם אמרו שיש לשום אפר על ראש החתן לצורך זה, אמנם בכלבו ובארחות חיים כתבו (והובא בבית יוסף או"ח סי' תק"ס) שבימיהם הפסיקו מלשום אפר על ראש החתן ותחתיו עשו זכר לחרבן על ידי שבירת כוס, וכתב בדרכי משה שם שמנהג קראקא לעשות שניהם הן שבירת כוס והן שימת אפר.
ועכ"פ היוצא מזה שיש מקום גדול לומר ששבירת הכוס הוא בשביל חורבן בית המקדש אי בעית אימא כדי לעשות זכר לחורבן ואיבע"א כדי להמעיט השמחה בשביל חורבן בית המקדש
יש לי המון מראי מקומות בענין זה, אם כבודו מעונין אוכל לציינם בשבילו.
שוב: המאמר הוא מאמר נפלא
יונה