א' אלול ה'תשס"ה

מה בין התיחדות אמיתית לעמידה בצפירה?



להלן מאמר שנשלח אלינו בענין אופן ההתיחדות המתאים של בני אברהם יצחק ויעקב עם אחיהם ובני משפחותיהם קדושי ה' אשר נעקדו על המזבח בשנות הזעם והחורבן באירופה של מלחה"ע השניה...


אני מתייחד
יהודה מלאכי


עוד מעט ירד אלינו היום לו ממתינים כתבלבי, השמאל, הימין, המרכז וה... יודע מה. עם הישמע הצפירה, יחל ה"עליהום" הגדול.


פתאום אנשים יזכרו, כי בספארי הדמוקרטי היחיד במזרח התכון, קיימת קבוצת חיות (לא מחמד), שכבוד הנספים בשואה לא נוגע לליבם. שדרנים ישדרו, דווחנים ידווחו, ניצולים ינוצלו, פרשנים יפרשו, פרופסורים יתפלספו. כל זאת כמובן עם הפסקה ללגימת מים קרירים ולשמיעת מוסיקה סולידית, רוגעת, לירית ועוד אלף ואחד כינויים מצחיקים, כי הלא מוסיקה היא זמר - וזמר עם אבלות לא כל כך הולך ביחד... נו טוף זה כבר טאליבני לדבר ככה...


ולמה אני טוחן שוב את המים העכורים הללו - בהם דשו כבר רבים, טובים וגרועים (קשה להאמין שיש) ממני???
ובכן,


מכירי יודעים שאינני נמנה במיוחד על חובבי העתונים וקוראיהם, ובודאי שאינני נמנה בין מנוייהם, לכן כשיש משהו מיוחד, תמיד נמצאת איזו "נשמה טובה" שתדאג להעביר אלי חומר טוב.


היום ב"אסרו חג" פסח, הגיש לי עוד ידיד מה"נשמות הטובות" חוברת, פרי עטם של עשרה כותבים מהצבור החרדי שנתבקשו לכתוב ספור על פי תמונה שנמסרה להם. "נראה לי שזה ימצא חן בעיניך" - כך הוא חבר מועדון הנשמות שלי - "אתה תאהב את הרעיון ויש שם גם הרבה שואה!" - הוא הדגיש, בהכירו את חולשתי לנושא, כבן לזוג הורים ניצולים.


עברתי על הכתוב (יצויין שהיה מה לקרוא) וראיתי נקודה מעניינת - - - מתוך עשרה ספורים, שישה עסקו בנושא השואה.


אז נפל לי האסימון, שבעצם ר' משה פראגר המיתולוגי רק הדליק את הניצוץ, אבל אנחנו - הכותבים החרדיים - אף פעם לא זנחנו את הנושא של השואה. על כל זית ועץ רענן; בבית יעקב וב"בנות" של הישוב הישן, בקבצים התורניים ובבטאוני החסידויות, בעתונים היומיים ובספרות הכללית העניפה, נושא חורבן יהדות אירופה, היה ועודנו הנושא המרכזי עליו כותבים וכותבים ו....כותבים!!!


כשאנשי ההגות והב(ו)המה, המטיפים לעמידה חסרת תוחלת של דקת דומיה, עוסקים בכתיבה של דברים הגובלים בג' חמורות וגרוע מכך. יושבים (לא עומדים) אנשי ההגות, המוסר, ובעלי העט במחננו וכותבים על החורבן הגדול שפקד את עמנו, על עולם נפלא שהיה ונגמר ועל בניו - בוניו, שהיו ואינם...


ואם כותבים כל כך הרבה, אז גם קוראים המון! - "הצבור הסגור והמצומצם הזה, המסתגר בד' אמותיו, ולא עומד בצפירה, קורא רק ספרות חרדית" לא?!


וכשהגעתי לתובנה הכלל לא גאונית הזו, נזכרתי בדברים שכתבתי פעם כתגובה לשואלים על נושא הצפירה.


הנה הם לפניכם:
"כבן הדור השני לשואה, (עם כל ההשלכות שבדבר) ולאו דוקא כאדם מאמין החרד לדבר ה'. עומד אני ותוהה:


את מאורעות ומוראות השואה חויתי גם אני כילד, אכלתי אותם לארוחת בקר, ערב וצהרים. "אכלתי אותה", למשך כל חיי, כך אני כמו כמה מאות אלפי בני הדור השני, אם כי ברישום שנערך ע"י ארגון "בני הדור השני", נמנה אני על צעירי הצעירים שבהם. (ישנה אישה אחת, צעירה ממני בשנה וחדשיים, וזהו...) מה שהוביל לכך, שכ"צבר" בן הדור שלאחר תקופת הצנע ומלחמת ששת הימים, התמודדתי ואני מתמודד קשה יותר עם הענין, כי בחברה של שפע, וחוסן נפשי מוגבל, כמו בני דורי ה"לא אכפת'ניק", אין אפס! - קשה יותר...


גם רעייתי וגם ילדי, נכנסו שלא ברצונם למעגל הקסמים של סבל "בני הדור השני", הם כבר דור שלישי שסובל עדיין מרורות, פרי יצירתו של הצורר ימ"ש.


וכאן אני שואל!!!


מי הוא אותו, שוטה, רשע וגס רוח שצימצם את הכאב שלי, את ילדותי העשוקה, את העצבים מנת חלקם של ילדי, את הרצון שלי כילד להשלים לאבא, לאמא ולסבתא את החסרים והגעגועים להללו שהיו ואינם, ואני נער צעיר שנשאתי את שמם של הניספים (אכן בגאון) הייתי צריך להוות עבור כל יקירי ת-ח-ל-י-ף! אני שעד היום לא יכול להשליך לחם ומוציא כמעט בטירוף בימי שלישי את שאריות החלה משבת, ואוכל אותן בכל מיני קומבינות, כי; "בשואה לא היה..."


מי הירשה לעצמו, ברשעות וגסות, לצמצם את כאבי שלי - אחד מיני מליונים - לדקה של דומיה!


אני מתייחד, בחלומות ליל!


אני מתייחד, בתפילת "אב הרחמים", הנאמרת בכונה בלתי רגילה מידי שבת (עוד סיבה לבני גילי ה'סחבקים' ללגלג על ההוא ה"זקן").


אני מתייחד, בקינות יום השואה הרשמי שלנו; תשעה באב, מושא ללעג בן שנים; "תראו הוא בוכה בקינות", לעג שהוחלף ביראת כבוד עת בגרתי והייתי לאיש.


אני מתייחד, בדרישות (המופרזות לעיתים יש לציין!) שלי מילדי, שנושאים גם הם (איך לא!) שמות של הללו שהיו ואינם ואפרם התפזר כדומן על פני השדה, כדי שיממשו ולו במעט את מה שסופר לי בילדותי: "אתה יודע איזה ילד היה יומא'לע??", "אתה רואה את ההיא עם החצאית בתמונה ליד זיידי, זאת רבקה'לע! - כך אבא אומר ובוכה על שבעים ושבע שנותיו - אם היא הייתה חיה... היית צריך לראות באיזה אומץ עלתה על הרכבת וחיזקה את כולם למרות שידעה, ועוד איך ידעה, היא הייתה פילפל וכולה פרח בת עשר"


כל חיי הם יחוד, יחוד של שואה קטנה ופרטית בתוך ים של ניצולי שואה בגשם אך לא ברוח.


אך בצפירה לא אעמודה! - גם כאשר איקלע לרחובה של עיר!
לא אפקיר את זכר יקירי, לקול יבבה חסרת משמעות, שנותנת לי את התחושה, כי בדקת דומיה מושקט מצפונם של הללו שלא שוכחים - - - כי מעולם לא זכרו הם!"




למאמר זה התפרסמו 5 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  מרגש!   ט"ז אייר
קראתי, בכיתי, הזדהיתי (כי גם אבא שלי כזה)...

תודה רווח לי, גם אני מתייחד.


בן הדור השלישי  מחולון
2.  חוצפה!!!   י"ז תמוז
לא רק עושים צפירה ורעיון הצפירה הוא רעיון התיחדות מעולה כאשר הדורות המודרניים מקבלים דקת משמעות לזיכרון השואה!
חוץ מזה איך החרדים מתיחדים?
אפילו את זה הם לא עושים!
בושה!!!
אביעד ברון  מבית שמש
3.  תגובה לאביעד   א' טבת
כנראה ידידי, שאין לך הבנת הנקרא חמורה מאד.
קרא שוב את המאמר.
'חוצפה' היא אצליכם.
מאורע כזה חמור רק בעזרת ד-ק-ת דומיה תזכרו אותו??? עד כדי כך המצב אצליכם חמור שבדור השלישי כבר שוכחים?!
מה פירוש כיצד חרדים מתייחדים, לא קראת במאמר?!
עדו  מחדרה, צפון הארץ
4.  תגובה   ל' חשון
ליהודים יש דרגים משלהם להתייחד.
האם ידעתם שאחד מאותם אלו שקבע שצריך לעמוד בצפירה היה בעד השמדת יהודי הונגריה?
והוא עוד יגיד לי איך אני צריכה לזכור את הנופלים?
לי יש דרכים משלי לזכור אותם-
דרכים שבהן הלכו אבות אבותיי זה 2000 שנה.
אמירת קדיש ואב הרחמים בכוונה שלימה בע"ה
היהודים מעולם לא הנציחו את הנופלים במאורעות ת"ח ות"ט גם לא את הנופלים באינקוויזיציה וגם לא בשאר זמנים שנהרגו-אלפי ומליוני יהודים.אין מצווה לא לשכוח אותם,מי שבאמת ירצה להנציח יוכל לעשות זאת בעזרת 2 הדרכים שאמרתי קודם.
פלונית מתחזקת  
5.  אדרבה   כ"ז ניסן
תמיד מפנים נגד החרדים אצבע מאשימה שאם זו רק דקה אחת אז לפחות כולם מאוחדים באותה דקה במחשבותיהם ומזכירים את הנספים...
מה שאנשים שכחו זה את הכמות העצומה של הרהורי הכפירה שיכולה להיות באותה דקה(ודווקא באותה דקה!)
הרהורים מסוגים שונים כמו: איפה הקב"ה היה בשואה? הוא עזה אותנו(חלילה) וכו'

פלונית מתחזקת