א' אדר א' ה'תשס"ה

התיחסות לחוברת "המדינה היהודית"- סדרת מאמרים- פרק ב'



במסגרת התיחסותנו לספרים שונים ממשנתה של הצה"ד נתייחס בזמן הקרוב במספר מאמרים לחוברת "המדינה היהודית" שהוציא לאור לפני כשנתיים יעקב משה ברגמן - מישיבת מרכז הרב. לפניכם המאמר השני בסדרה העוסק בנושא אתחלתא דגאולה, השלבים השונים והאם יש נפקא מינא למעשה בכל שלב ושלב. קריאה מהנה ומועילה.


פרק ב


היודעים אנו את כל שלבי הגאולה, להכירם במציאות, ולדעת היכן אנו בתוכם, ולדעת בכל שלב על תפקיד חדש שיש לנו בעת ההיא?!


(כה) מחבר החוברת, נין לרב חרל"פ יודע, רבותיו לימדוהו שהם יודעים הכל. ויש לנו הזדמנות לראות איך לומדים בביהמ"ד הזה סוגיא בש"ס, וזו חוויה נדירה מאד, שכן אף שמבטיחים בחוברת להביא מקורות, מ"מ כמעט שאין, וכל היסודות המומצאים, ערטילאים. וכאן הנה הביא... ונעקוב אחרי צורת הלימוד והמסקנות (פי"ז עמ' 124-127). כאשר כל ההסבר לסוגיא והיוצא ממנה, כתוב כבר באגרתו המפורסמת של הראי"ה קוק, אגרת תקנ"ה, שהיא נסיון של הרב קוק לטהר שמו ודרכו כנגד שאלותיו של הרידב"ז מצפת.


(כו) בסנהדרין (צח:) אמר עולא (על ימות המשיח) "ייתי ולא אחמיניה". וכן אמרו רבה וריו"ח. אבל רב יוסף אמר "ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". בחוברת, מבארים את דברי הרב קוק בזה, וכיון שרוצים לעשות את השומע "אינטרסנט" מכניסים בביאור את הפרשנות האישית וז"ל: "עולא אומר... ורב יוסף טען בתוקף..." וכי הוא יודע שעולא לא טען דבריו בתוקף? אלא שהוא רוצה לבאר שהרב קוק הלך בעקבות רב יוסף, ודי למבין.


ועוד "פנינת לשון" "רבה וריו"ח הצטרפו למשפט ה"נורא" (של עולא)" - איך הוא יודע שזה נורא (מפחיד)? כנראה, כיון שהוא רוצה להסביר לנו שהחרדים הולכים בדרך זו, ודי למבין. [כך לומדים גם באוניברסיטה, הערת המבילה"ד].


(כז) מסקנת האריכות של הסברו דהרב קוק (אגרת תקנ"ה) היא שהמחלוקת בין הראי"ה קוק לבין הרבנים האחרים היא כמחלוקת רב יוסף ועולא, "אנו תלמידיו של רב יוסף והולכים בדרכיו" (עמ' 126) אין שום התיחסות לצורך לחפש כמי ההלכה צריכה להיות?


כנראה ס"ל שכל אחד יכול לבאר לעצמו מה שרוצה. כך לומדים ש"ס?


כאשר יש ג' אמוראים בצד זה (עולא, רבה וריו"ח) יכולים בשקט להפטיר "אנו תלמידי רב יוסף"? וכל ההסברים יבואו "ליפות" דעתו של רב יוסף, וא"כ הם הצדיקים והגבורים שהולכים בדרכו, ואין אף מחשבה קטנה ביותר, אולי צריך להוכיח שאפשר לפסוק ולילך כדוגמת אמורא יחידי?


(כח) בפיו של עולא מכניסים הם ביאור, וז"ל: "עולא אמר, מרוב הדרדרות רוחנית לא אוכל להאמין שמשיח בא בצורה כזו, אמת שזו תהיה אתחלתא דגאולה, אך אני לא אוכל להכיר בדבר, לא אוכל להסכים ולראות שזו הגאולה..." עכת"ד.


זוהי עבודת תפירה של הכנסת דעת החרדים, כפי הבנתו אותם, בפיו של עולא. אבל מנין יש הרשות להכניס משפט נורא כזה "לא אוכל להאמין..."? ח"ו, אין זה פי' דברי עולא, לא כך לימדונו בבהימ"ד "לא אוכל להכיר"? "לא אוכל להסכים"?


אולי עולא פחד ש"יתקלקל" ולא יעמוד בפני היצה"ר? אולי פחד שיתחלש מפני עבירות הדור? אולי לא רצה לעמוד בפני הנסיון הנורא? אבל מי שרוצה למצוא את דעתו בגמ', אין לו גבולות.  מתארים את רבה וריו"ח כ"חלשים", וז"ל: "הם יתקשו להבחין ולהודות", ואנו נטען ח"ו, מנ"ל הרשות להתבטא כך על אמוראים קדושים, גם כאשר רצינו לתקוע סכין בגבם של החרדים ע"י תקיעת דבריהם בפיו ובגרונו של רבה, וכי אין גבול לדמיון המוח?


אגב, כדי להכיר יכולתו של הדמיון וכח התיאור, יש לזכור שבפרק ח' (עמ' 64-67) מתוארים הדברים החיוביים הנפלאים שמחייבים את ההלל והשמחה, ומי שאינו מסוגל להכיר בשמחה ובגדולה אין זו אלא חולשה (עמ' 68) כך עושים כשרוצים להצדיק את ה"הלל", הכל שמח, כ"כ ברור, ואין היתר לראות גם את הצד שכנגד. וכשרוצים להיפך, מתארים את הקשיים הרוחניים, הירידה בכל התחומים עד כדי הורדת דמעות כמים (עמ' 125) היסורים קשים ביותר, וא"א להאמין שמשיח בא, ולכן "ייתי ולא אחמיניה" וכאן לא רואים את החיובי... [ועל זה יש להגיד "הלל" ולא לחכות שתגיע הגאולה הנגלית בלי הדרדרות?! איך הוא יודע?] כנראה מותר להמציא, למשוך החבל לכל צד רצוי, וגם להטות דברי וכונת האמוראים הקדושים, לדעתו?


(כט) "רק רב יוסף אינו נרתע" כלומר, הוא מפרש שהם (רבה, ריו"ח, עולא) נרתעים... יש כאן ריח של השכלה, כנראה חלק מ"אתחלתא דגאולה" שהציונות הצליחה להחדיר לביהמ"ד הציוני. "אוכל להתבונן ולראות חסדי ה'" האחרים לא יכולים? מנין לו?


ואם כן, המותר לבן דורנו ה"קטן" (ימחלו לי בעלי החוברת) להכריז "אנחנו כן יכולים"! (כלומר, בלשוננו, אנחנו - יותר חזקים מרבה, ריו"ח ועולא!!)


(ל) בזוה"ק "ואתחנן" (מובא ב"מרגליות הים" סנהדרין צ"ח ב) כתוב: זכאי חלקו של מי שיראה... וזכאי חלקו של מי שלא יראה... ע"כ. אבל הראי"ה החליט שהוא מכריע, והחוברת אחריו. "אנו מבחינים ביד ה'" ומבחינים שהחזו"א, והרב זוננפלד, והרב שמואל סלנט - לא הבחינו?


(לא) אבל כעת מגיעה ההפתעה. נראה איך לומדים בביהמ"ד של החרדים לדבר ה'. פשוט לומדים את הסוגיא, מעיינים בה, רוצים להבין אותה, ולא לעוות ולהכניס בה את רצוננו.


כתוב בגמ' שם (אא"כ ב"צנזורה" של ביהמ"ד הציוני הושמטה גמ' זו??) "אמר ליה אביי לרבה, מאי טעמא?" (קצת פלא איך לא מתביישים בעלי החוברת להעלים ולהסתיר את הגמ' המפורשת, ולבאר ביאורים עצמאיים, ולשקר לאור היום בפרהסיא את כל הציבור?!)


"אילימא משום חבלו של משיח (כלומר קושי הצרות) והתניא מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמ"ח, ומר-הא תורה והא גמ"ח? אמר ליה: (רבה ענה לאביי) שמא יגרום החטא" (וע"י חטאים לא יהיו ניסים, ותדחה שוב הגאולה, או ינזק ע"י החטא רוחנית או גשמית). א"כ מה שייך כל זה למהלך והמצאת ההסבר החדש הנ"ל? ובהמשך שם: "א"ל ריש לקיש (לריו"ח) מאי טעמא? (מדוע אמרת ייתי ולא אחמיניה).


ופי' - אם משום הצרות, בא ואראך דוגמתו בעוה"ז, כלומר כבר יש צרות כעי"ז, אלא משום שבשעה שהקב"ה אומר אילו מעשי ידי ואלו מעשי ידי איך אאבד אלו מפני אלו? ופירש"י הקב"ה מצטער בעצמו כלומר חשש ר' יוחנן שמא לבסוף לא ייאבדו הגויים, מפני כך, וכשחוזרין ישראל בתשובה ונגאלים, קשה לקב"ה לאבד הגויים מפני ישראל, וזה הטעם לפחד! (וע"ש ביד רמה)


ומי יבאר לנו מנין ההיתר לכל הטענות והביאורים וההמצאות כאילו יודעים טעמם של האמוראים ולומר "אנו תלמידי רב יוסף" כאשר הגמ' מבארת בפירוט טעמיהם של החוששים...


כך נראית הפעם היחידה שהחוברת מנסה לתת "מקור" לדברים, ומה נעשה שנגלה קלונם ברבים, שהעלימו חלקי הגמ' במכוון. צר לנו מאד על כך שזוהי צורתא דשמעתתא בביהמ"ד של הציונים הדתיים לאומיים.


(לב) "כשתתן א"י פריה בעין יפה אז יקרב הקץ" (רש"י סנהדרין צח.) "סימן לפיו נוכל לדעת בבירור שהגיע זמן הקץ... סימן שאין לטעות בו... מצב זה בודאי קיים בזמננו" (עמ' 106-107) מעשי החלוצים בהפרחת הארץ היו כבר חלק מתהליך מסוים של הגאולה..." (הערה שם).


מענין שברמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד ואילך, ובפי"ב לא הביא סימנים אלו. גם כתב הרמב"ם שם פי"ב ה"ב: "לא ידע האדם היאך יהיו עד שיהיו, שהדברים סתומים הם אצל הנביאים". אבל הם יודעים הכל, הם יודעים כל שלב, ואם לא יתקיים, ולא יהיו ח"ו הפירות גדולים בעין יפה, יחזרו בהם שאין זו ראשית הגאולה?


ותהליך הגאולה השלישית אינו פוסק עוד (עמ' 147) שכן הפירות שכבר יהיו יפים כל כך (עמ' 106) א"א שתהיה בהם ירידה...


וא"כ החקלאות שנהרסה בא"י מחוסר אמביציה של החקלאים, כביש "חוצה ישראל", "האינתיפדה", המלחמה, הגרעון שהולך וגדל, היבוא הענק, הגזירות הכלכליות ומכסות המים לחקלאות עד שהחקלאות כמעט נעלמה מהמפה כידוע הם קושיא,... ואיה הסימנים?


וכבר ענה על כך א' מתלמידי הראי"ה הגדולים: אולי הסימנים יופיעו  רק בעוד 100 שנה. ובלשוננו: במאה שנה שלנו לע"ע החרדים צודקים...


[ועי' שהח"ח בחר בסימנים שבמס' סוטה, וכוונתו למצב הרוחני שבוודאי כבר הגענו בעקבותיו לעקבתא דמשיחא, ולא אמר שיודע בודאי בכל שלב ושלב מהו, ולא לימדנו אלא נ"מ לחומרא כנ"ל ס"ק ב', ולא לקולא ח"ו].


(לג) הנה, הראי"ה קוק באגרתו (תתע"א) בטוח כלשונו "כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לעינינו" אבל היוצא מדעתו הוא שלא למחות בציונות, ושלא לשלול ולהתנגד כ"כ בתוקף למנהיגות ולפעילות הציונית וכו'. וזה לשונו: "אותם החרדים, תמימי הלב, אשר מעומק טהרת רוחם התנגדו אל הציונות, הם אשר צרפוה והסירו חלק גדול מסיגיה... [אבל הוא סובר שאין יותר צורך להמשיך בהתנגדות, כדלהלן:] הציונות... היא טובה ונכונה... תעסוק יפה בשטחים החיצוניים של בנין האומה, ומעולם לא תגיע עד החיים הפנימיים,  שבנינם עומד הוא הכן בעד עובדים אחרים, והם יצמחו דוקא מתוך אותה "ארץ ציה" של החרדים". [פי' - הוא מרגיע כי הציונות החילונית לא תטפל בחלקים הרוחניים של נשמת האומה, ובלשוננו - משרד החינוך והתרבות למשל ודאי יהא בידיהם של החרדים, אין מה לדאוג...] והוא אף מזהיר את אגו"י וז"ל: "חלילה לדחות "נפשות תועות" כל זמן שלא יתפרצו לקחת להם קרנים לומר שהם קברניטיה של האומה שיפלסו לה אורח חיים חדש לקוח בהקפה מהמודרניות".


מה נענה ומה נעשה בראותנו את המדינה לוקחת לה קרנים בהחלט, להשתלט על עניני הרוח והנשמה, החינוך והמסורת, ומיהו שלא עוור בעיניו ואינו רואה זאת? נמצאנו למדים שהחרדים לא היו כ"כ תמימים כאשר תיאר אותם הרב קוק, רק היו פקחים עד למאד, וראו את העתיד לבוא בעין בוחנת של תורה, ומישהו אחר שרצה להבליג, היה תמים כנראה!


וכמה יש להצטער שתלמידיו של הראי"ה לא מתבישים לבוא ולשנות את יחסם ל"מודרנה" (לעיל ס"ק י"ג) כאשר הוא מבטיח לחרדים שהציונות לא תמשוך אותנו ח"ו למודרניות...


אמנם אחרי שהחוברת "לימדה" אותנו ש"הישועה מוכרחה לבוא דוקא בידי החילונים" (עמ' 49)


"האם בכלל יכולים לדעת מי נחשב בעיני ה' צדיק או רשע?" (עמ' 83)


"הגאולה באה ע"י החילונים, כי אין אנו יכולים לדעת מי חשוב ויקר יותר בעיני ה'" (עמ' 85)


"אין כאן אהבה לאומית בלבד, ליהודי זה יש רגש דתי עמוק בלב" (עמ' 89)


ועוד כהנה וכהנה.


מעתה, יש להצטער שהרב קוק באגרת זו, כ"כ מתנצל ומבטיח לחרדים שאכן מהם תצמח הפעילות הרוחנית בארץ, והציונים לא יקחו להם קרנים לעשות כאן פעילות גדולה מדאי, ואם ח"ו יפנו למודרניות נצטרך למחות בכל עוז, שכן החוברת השכילה לבאר שהם לא כ"כ חילונים, ואולי הם עדיפים על הדתיים, וצריך שהכל יבוא בדוקא דרכם, כעת, ולא היה צריך הרב קוק כ"כ לפחד מזה שהגאולה תבוא על ידם.


גם באגרת תקנ"ה מתנצל הרב קוק בפני הרידב"ז ומבאר "שנתרבו נשמות שפלות, נגועים במעשים רעים, ואם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה, יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, והוא מחוייב להתרחק מהם, ורק מי שיש בו יראה עילאה מצד הרוממות כיראת מלאכי מעלה, יכול לקרבם". ואפילו הרב קוק מעיד על עצמו שמרגיש כשכח סגולי גדול מונח בפנימיותם, ואם לאו לא מקרבם. וכעי"ז הרגישו רב יוסף, ומשה רבינו ע"ה לפי דבריו, והנה בחוברת שלפנינו מרגישים שכל א' יכול להבחין בחיוב, ואם לא יכול אסור לו לשלול כי מי יודע מי אהוב יותר אצל ה'? וכל זה הרב קוק לא ידע?


(לד) [והנה לפנינו ציטוט מ"יתד" תש"נ שם מצטטים כדלהלן:]


בגליון של "נקודה" פרסם דוד הנשקה מסה מקיפה על יחסם של הוגי הדעות ביהדות הדתית נוכח תופעת הציונות החילונית. במאמר, המתפרסם תחת הכותרת "המבוי הסתום", מנתח הכותב גם את השקפתו של הראי"ה קוק ומעמת אותה עם מציאות חיינו.


"הראי"ה קוק ביקש לפתור את בעית חילוניותה של הציונות בדרך דיאלקטית: הכרזותיה של הציונות על חילוניותה אין בהן כדי לתאר את מהותה הפנימית. עומק רצונה הפנימי אפילו אינו מודע לה כלל, יסודו בקודש, ואליו הוא שואף, ולמרות עיכובים וסיבוכים שונים, עתיד הוא להתגלות במהרה, או אז יתברר כי מה שנראה כלפי חוץ ככפירה וכמרד, לא היה אלא תהליך דיאלקטי משיחי, וכל עצמו נועד לגילוי מלא של אור ד' על ישראל בארצו. מפתרון זה עלה ההכשר, ואף המצוה, להשתתף שיתוף מלא במפעליה של הציונות תוך נסיון - שלעולם ייעשה מבפנים - לכוונה אל רצונה הפנימי, האמיתי, ולהסיר את המכשולים המונעים מן הציונות את הבנת עצמה. תורת הראי"ה קוק אף תאמה במידה מרובה למציאות בדורו של הרב: בין חלוצי העליה השניה היו אכן לא מעטים שבהם נתקיימה זיקה נפשית עמוקה ליהדות שעליה נתחנכו, ובמקרים הרבה היה זה "להט דתי" יצוק בחלוציותם, בסוציאליזם שלהם, ואפילו בכפירתם עצמה".


"ברם, הזמנים חלפו, לאותם חלוצים קמו כבר בני שילשים וריבעים, שנתחנכו מתוך ניתוק מוחלט מן היהדות ומורשתה. האידאליזם הסוציאליסטי של אז נתחלף בהנהנתנות עכשווית נוסח אמריקה, ומן הציונות החילונית לא נותרה אלא החילוניות בלבד. מעט האידיאליזם ששרד במחנה החילוני מופנה כיום לטובת העם הפלשתיני. שכן, בהיעדר תשתית יהודית מתערער עצם יסודו המוסרי של המפעל הציוני".


"הראי"ה קוק צפה אפשרות שכזו, אך קיווה בכל ליבו שלא תתממש: אם נעזוב את שעת הכושר של התחלת התפתחות היישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבואו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבא"י, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגוים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת, בגרגרים של היסטוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את את החיים צורה ישראלית מבחוץ שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ובסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל. [אם] היד הטמאה הזאת תתגבר אז אין די באר גודל האסון, אבל בד' בטחתי שלא יתן למוט רגלינו, וכל חרד לדבר ד' וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו יעמוד על דגלנו ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש על בסיס טהרת האמונה המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות" (אגרות הראי"ה א, קמ"ד).


"דבריו החריפים עד לאחת הולכים ומתממשים. אעפ"כ, כיון שהרוח העיקרית הנושבת בכתבי הרב מלאת אופטימיות ותקות גאולה קרובה, שבה אכן האמין הרב בכל נפשו. לפיכך המשיכו יורשיו ליישם את תורתו אף על דורנו. נוצר איפוא פער הולך וגדל בין התיאוריה, לפיה המדינה בעצם מהותה כולה קודש, ואין לנו אלא לכוונה לרצונה הפנימי, לבין המציאות, שאין בה כל זכר לאותו רצון פנימי, אבל יש בה ריחוק הולך וגדל בין יהודות ורוחניות בכלל, לבין מאוויו של הציבור החילוני. מעתה, אי נחת הולך וגובר מורגש בציונות הדתית, שכן, היסוד לפעילותה היה טמון בהנחה שעצם המשכו ושגשוגו של המפעל הציוני יביא במשך הזמן אף לתיקונו הרוחני. אך בינתיים נתברר כי אדרבה, שברונו הרוחני של מפעל זה הולך ומהרס אף את בניניו המעשיים, והיעדר תשתית יהודית גורם לתהליך מואץ של איבוד עצמי לדעת, למצב שכזה אין בציונות הדתית כל מענה, שכן הבסיס לכל הלך רוחה ולפעילותה נתמצה בשיתוף הפעולה עם המחנה החילוני, על יסוד הלאומיות המשותפת: אלא שכעת נתערטלה החילוניות אף מלאומיותה".


"זהו השורש לשיתוק שאחז בציונות הדתית נוכח כל המתרחש: נוצר פער של ממש בין המתכונת ההיסטוריוסופית הקבועה בנוסחאות היסוד של תורתה, לבין המציאות האכזרית. פעילות עצמאית של הציונות הדתית, מחוץ לקונצנזוס, נתאפשרה רק כל עוד ניתן לחשוב שבעצם "העם איתנו", שהרי בעצם פנימיותו כולה קודש, אלא שחולשה פקדה את מנהיגותו, ויש לכוונה ל"רצונו האמיתי" של העם. כך משעה שהמציאות טפחה על פני התיאוריה, נותרה הציונות הדתית ללא מענה. לא נותר אלא להפטיר "ד' יעזור", שהרי בעל כרחו עתיד הוא, כביכול, לעזור, שאם לא כן נעשתה תורת הציונות הדתית פלסתר. על כגון זה כבר אמר ר' יוסי בן קסמא: "אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו" (ע"ז י"ח ע"א) [מתוך "מגון", יתד נאמן ].


(לה) הידיעה הברורה שזו הגאולה, ואיך תיראה הגאולה, ואיך נראתה עד כאן, ומהו מימוש הנבואות, בלי ספק, מאפיינת חוברת זו וכך היא שיטתה.


לפני שנראה דוגמא שהיא הבסיס לכל ה"ידיעות" הללו, כאילו בהר סיני, או במושב ובסוד הנביאים הם נמצאים, נבאר כמה מהידיעות הברורות:


"אנו מובטחים בנצחיות קיום המדינה... השלכות רבות יש לכך על דרך ההנהגה.. על חובתנו לקחת סיכונים..." (פט"ז עמ' 122)


"וכיון שהגאולה השלישית אין לה הפסק, לכן מדינת ישראל בל תמוט לעולם ועד" (עמ' 147, מדברי הרב חרל"פ)


אכן מי שיודע שלפניו הגאולה בודאי, יודע שייגאל... אבל מיהו המוכיח זאת? הח"ח רק ידע שאנו בעקבתא דמשיחא, ולא יותר.. וכשהרב קוק באגרתו (תתע"א) בטוח, כי הוא משווה את "זה היום שקיוינו הולך הוא ובא, לע"ע הולכים ומתגלים צדדיו היותר חיצוניים, ע"י פועלים המוכשרים לכונן את המעשים הללו, כערכם של הצידונים היודעים לכרות את העצים מן הלבנון לבנין בית ה', יותר מבני ישראל, אשר עינם וליבם ועל רגשי נשמתם נתונים נתונים". אבל נדמה לנו שהצידונים כרתו בשביל היהודים, ותחת הדרכתם, כפועלים של שלמה, וכי זה דומה לציונים השולטים העושים מעשיהם מעצמם, לעצמם, ולא מתייעצים עם תופסי התורה מה לעשות, והיכן, ומתי, ואולי אף מצרים את כוחם של שומרי התורה?


אבל נשוב לנ"ל - כך הם כל הידיעות וההשוואות, זוהי הגאולה, וא"כ אינה נפסקת, ואם ישאל השואל שמא נסיון גלות נוסף לפנינו, ישאר בלי תשובה.


ולו יהי כדבריהם, וכי כשהבטיחונו שאין גלות שלישית התכוונו להרגעה בלבד, או ח"ו יש כאן אזהרה, שכבר אין פתרון של "תקיא הארץ אתכם" אלא ח"ו... אם הארץ לא סובלת את יושביה, יש חשש "שכמה עונשים דאין אנו יכולים ליזהר בהם" (תוס' כתובות ק"י:) וכי התוס' לא ידעו את כל ההבטחות הללו?


ומתחום אחר נשאל - וכי הרב קוק שמתאר בהקדמת "שבת הארץ" את הפחד שישובו לארץ מוקדם מדי, לא ידע שמותר לקחת סיכונים? ככתבו "כל זמן שבמעמקי רוח האומה... לא סרה עדין חלאתם מהם... אם יתגלו אז בחיי חברה ומשטר ארץ מיד יתגלה רוח העועים... וההשחתות העתיקות תשובנה... בכן נסתם  אז כל חיזוק רוח..." והוא סמך על כך שכבר ניתנקו היהודים כעת "גערת ה' מרקה לא רק את היחידים, כי אם את רוח האומה בכללה..." ולכן הוא מקוה שהוא יודע...


ומה לעשות כאשר מגלה אח"כ בארץ ש"ההשחתות העתיקות שבו"?!


(לו) כבר כתבנו לעיל שמתוך לימוד זכות על כותב החוברת יכולנו למצוא אותה תכונה אצל רבותיו שבדורות הקודמים, ובאמת יש כאן "שיטה" של בוני דרך, יוצרי שיטות של השקפה מחודשת, שלא כפי המורגל ובדוק ומנוסה ע"פ גדולי הדורות שבמסורת... ואולי נדגים רק א' מהם.


ראה ל"נתיבות ישראל" עמ' קצב-קצג על המדינה, כהתקיימות חזון הגאולה, ושם בסעי' ב' להוכיח מפס' שבחומש כי השיבה לא"י תקדם לתשובה, ובזה לבאר את שקורה כאן בא"י כיום. ואע"פ שברמב"ם מפורש להיפך (תשובה פ"ז ה"ה-ה"ו) שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, מ"מ אזיל שם שלא כרמב"ם.


והנה דבריו: בתורה מפורש (!!) (דברים פרק ל' פס' ד') כי באחרית הימים תתחיל תשובה (פס' א-ב) עד ה' אלוקיך במשמעת כללית של מצותו וכן תשובה מיראה היא נקראת "עד ד'" ואחרי זה תהיה "שיבת ה' אלקיך את שבותך" (פס' ג') וקבצך מכל העמים ומקצה השמים (פס' ד') אל ארץ מורשת (פס' ה') ואחרי זה, אחרי שיבת ההתקבצות וחזרת הירושה הזאת, תהיה מאת ד' מילת הלב (פס' ו') "לאהבה אותו" ואחרי זה המשך של תשובה (פס' ז-ח)


ובלי לדון אם נכון שהיתה כאן לפני ההתקבצות לארץ "משמעת כללית של מצותו" ו"תשובה מיראה" ו"תתוב לדחלתא דה' - תשוב ליראת ה'", נניח לזה כעת, ונראה רק מה שכתוב שם בחומש: (לפני שיבואו לא"י, בשלב שהוא קורא לו רק "משמעת כללית" ו"תשובה מיראה")


"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו,
ככל אשר אנכי מצוך היום,
אתה ובניך,
בכל לבבך ובכל נפשך" (פס' ב')
ורק אח"כ בפס' ג' "ושב ה' את שבותך". וכי כל פסוק ב' שנעלם ונסתר ונשכח בכל המאמר (שם עמ' קצג-קצד) לא היה כתוב אז בחומש? והספורנו שפי' דכל זה יעשו בתשובה הראשונה.


ואורה"ח הק' מפרש דיש כאן תשובה של לימוד תורה ואח"כ סור מרע ועשה טוב.


ובמלבי"ם מבאר דבגלות יתעררו לתשובה, וגם מי שיחלוק על כל הפי' וכי מותר להעלים פסוק מפורש בכפילות ואריכות שלא תואם את כל המהלך ההשקפתי שרוצה להנחיל לדורות?!


וכששאלתי על העלמה חמורה זו א' מתלמידיו הגדולים אמר: הרב חרל"פ ענה על כך כשם שהגר"א יישב בויקרא כ"ג,ג בפס' על שבת וששת ימי המעשה שלא שייך שם היא כותרת לכל הפרק ומיירי בששה י"ט שמותר במלאכת או"נ ויוה"כ שדינו כשבתון ואסור במלאכת או"נ.


ותימה תימה קורא השומע: והרי המפרשים לא פי' כך?


והגר"א פי' כן ב"ויקרא" כי היתה שם תמיהה מוחלטת שאין הפס' שייך בכלל לפרק?!


והגר"א תי' שאכן זו כותרת מסכמת, אבל כאן אין שום "סיכום" בפס'?


וכי אם הגר"א מפרש כן במקום א' שרי לנו לומר מעצמנו כן במקום אחר?


והעיקר - וכי היה מותר ל"נתיבות ישראל" להשמיט הפס' ולהשאירו נעלם?


שהתלמידים יגלוהו?!


וצר לנו מאוד לגלות את הדברים בכתב, אבל כיון שבעל החוברת "המדינה היהודית" הציג בפנינו עולם כל כך נבוב של "בירור סוגיא", היינו צריכים לגלות העמים את יפיה של תורה שאינה מוותרת, והתורה קנאית - והאמת ניכרת וגלויה לכל, וכל כך קל למצוא האמת ולהשאר טהור ונאמן למסורת הדורות שלא נשתנתה ולא תשתנה וללמוד ולהכלל בבתי המדרש ששמרו על צורתה של התורה כנתינתה מסיני ולא שינו אותה רק רוצים שהיא תשנה אותנו, וכך נמשיך לדורי דורות.


(לז) מכיון שלא כל הדברים במדינה "צועדים לפי המתכון" של הגאולה, שואלים בחוברת (פ"ד) "האם זו הגאולה עליה חלמו היהודים" (עמ' 38) וצריך לשכנע שהגאולה הולכת לאט... כדי שהכל יתאים ל"שלבים שבימינו" וכותבים: גם הגאולה בימי בית שני היתה ארוכה, ובשלבים, ומה שמצינו שבראשית בניית הבית חיללו את השבת (נחמיה י"ג,טו) [אף שאין להשוות את חילול השבת בדרבנן, כאשר כל מנהיגי האומה מוחים כנגדו, למדינתנו שבאופן רשמי רוב אזרחיה מחללים בה שבת, ובדאורייתא ובהסכמת השלטון, אבל כך הם דרכי השוואותיו של המחבר] והנה מוסיף משפט א': "אין שום ספק (!) שתהליך זה היה תחילת הגאולה השניה, רק בימי החשמונאים קיבלו עצמאות מדינית מלאה" (עמ' 40) כלומר, לדבריו היו בתחילה 200 שנה של "שלבים בגאולה", שהיוו דוגמאי לגאולה שבעל החוברת ואבותיו מצפים לה  2000 שנה....


ולנו נדמה שהגאולה כאן "שוכתבה" למען תתאים לתוכניותיו של בעל החוברת...


בגמ' (במגילה י"ב.) קבעו לנו חז"ל ככלל שימי בית שני אינם "גאולה" רק "פקידה", בעצם די בזה להבין שא"א למצוא משם דוגמא לדרכה של גאולה...


"...וראויים בני ישראל שייעשה להם נס בביאה שניה לארץ כדרך שנעשה להם בצאתם ממצרים (ואז אולי היתה הגאולה פתאום ובב"א...) אלא שגרם החטא..." (סנהדרין צ"ח:) [א"כ מי יכול להשוות ולהחליט שהתהליך כהיום צריך להיות זהה למה שנגזר אז בחטאם...]


"ויהיו נמסרים ממלכות למלכות: מבבל למדי, וממדי לפרס, ומפרס ליון (פסיקתא דרב כהנא "בחודש השביעי") (וכי מישהו יכול לדעת איך הקב"ה רוצה שתגיע הגאולה האחרונה - וכי מישהו סובר שגם בזו תימסר האומה ח"ו מזל"ז...?!) "...מתחילה שנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה (סוכה כ.) (ואולי סובר בעל החוברת שכך גם נגזר בגאולה העתידה שיהא?... וכי יש לו מהלכים בשמים להשוות התקופות?...) "והיו שם חסידים ואנשי מעשה ראויים לנבואה יותר מבית ראשון, אלא שלא הגיעה להם הנבואה, מפני שלא היה ארון העדות עמהם" (ספר העיקרים לר"י אלבו מאמר ג' י"א) (ואולי ח"ו יבוא בעל החוברת ויגיד שגם בגאולה האחרונה לא תהא נבואה... ולא יהא ארון...?!)


ואנו יודעים שמן השמים ירחמו ויגאלו אותנו במהרה, ומתפללים שלא יתחשבו בהשוואותיו של בעל החוברת "מדינה"י" אלא נזכה לגאולה כבימי יציאת מצרים, כמו דגילו לנו חז"ל שרק הם נאמנים עלינו ... ועל בנינו עד עולם.


(לח) ונסיים פרק זה בביאור החוברת דלהלן: "אין ספק (!) שעצמאות מדינית היא חלק מהגאולה, שהרי עיקר ההבדל בין זמן הגלות לבין ימות המשיח היא "שעבוד מלכויות" (סנהדרין צט. ורמב"ם) (עמ' 42)


שוב משחק במושגים כרצונו, אכן יערב לו, אך אל ישים ללעג ולקלס את תורתנו הקדושה ויעמידנה בפני העולם ככלי ביד יוצרו.


"שעבוד מלכויות" פירושו שהמלכויות משועבדות (!) לעם ישראל, וכל תינוק יודע זאת, משא"כ קום המדינה ברשות האומות, ותלותה בהם בכל צעד ושעל, תלות כלכלית ומדינית ובטחונית כידוע וכמפורסם... תלות שגוברת והולכת ולא מתחלשת... אין בינה לבין שהאומות ישתעבדו לנו שום דמיון לע"ע ונקוה שנזכה בקרוב לשעבוד מלכויות, אבל כדאי מאוד שקודם לכן או עם זאת - נלמד אנחנו לשעבד את עצמנו לתורת ה', ולא את התורה ח"ו לשעבד לרצוננו, ודי למבין.


(לט) סיכום לפרק ב:


הנה ראינו שהסימנים לא הופיעו בזמן כרצונם של בעלי החוברת.


הפסוקים - לא הסתדרו ככוונתו של "לנתיבות ישראל".


הדעות בגמרא - לא נאמרו כפי מחשבתו של אגרות הראי"ה".


ולכן כנראה נעשה נחת רוח לבוראנו, יוצרנו, אם נהיה קצת יותר "תמימים", ונלך בדרך אבותינו ורבותינו, עד הח"ח זצ"ל ועד בכלל, ונקבל על עצמנו עול תורה ביתר שאת כאשר ברור לנו שהננו מתקרבים לגאולה, ולא נתערב בכח וננסה להתאים את הש"ס לדעותינו, אלא נלמד את הש"ס היטב, ומזה תיבנה דעתנו, ונהיה בזה תלמידים טובים של חז"ל, עד הראשונים והאחרונים ונזכה שיתקיימו בנו כל הבטחותיהם לפי הבנתם, ולא לפי רצוננו... אכי"ר.




למאמר זה התפרסמו 0 תגובות. הוסף תגובה למאמר