א' אב ה'תשע"ז

אשרי אדם מפחד תמיד-דברי התעוררות לרגל המצב בארה"ק




הגמ' במסכת גיטין מביאה באריכות את מאורעות חורבן בית שני כשהתכלית היא ביאור הפסוק במשלי "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה". הגמ' פותחת במאורעות חרבן ירושלים והמקדש ומביאה את המעשה של קמצא ובר קמצא. והנה כשבר קמצא מביא את הקרבן בעל המום מתלבטים חכמים כיצד לנהוג. בתחילה הם חושבים להקריב את הקרבן למרות המום מפני שלום מלכות אך הדבר נדחה ע"י רבי זכריה בן אבקולס בטענה: "יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח" ואח"כ חושבים להרוג את בר קמצא כדי למנוע הלשנתו לרומאים אך הדבר נדחה גם כן ע"י רבי זכריה בן אבקולס בטענה: "יאמרו מטיל מום בקדשים ייהרג" ואז רבי יוחנן אומר: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" ולכאורה קשה, שהרי מה שבא רבי יוחנן ללמדנו הוא את פשט הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" ואדרבה כאן רואים כי הפחד של רבי זכריה בן אבקולס גרם לחורבן וא"כ לא רואים כאן כלל דוגמא ל"אשרי אדם מפחד תמיד". שנית, הלכה פשוטה היא בשו"ע ריש חושן משפט (סי' ב' ס"א): "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה". וא"כ, מדוע חשש כ"כ רבי זכריה בן אבקולס מהריגתו של בר קמצא או מהקרבת הקרבן למרות המום, והרי ודאי היה כל אחד מישראל יכול להבין כי מדובר כאן בהוראת שעה ולא חלילה בשינוי ההלכה או בהתעלמות ממנה. ודבר נוסף, גם אם רוצים להעמידנו על טעותו של אדם גדול כמו רבי זכריה בן אבקולס ודאי שיש להצניע זאת ולמעט במילים וכאן רבי יוחנן מדגיש לכאורה את אשמתו מאד וכופל ואף משלש את האשמה: החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו, הגליתנו מארצנו. האם לא היה די בהאשמה קצרה יותר  וכוללנית יותר מפני כבודו של רבי זכריה בן אבקולס?!

 

התשובות לכל השאלות הנ"ל תמצאנה עם ביאור הסיפא של הפסוק: "ומקשה לבו יפול ברעה" הגמ' מביאה את המחלוקת שהיתה בין בריוני בית שני שהיו ריקים ופוחזים למלחמה (כפי שמסביר רש"י) וסברו כי אין להכנע לרומאים בשום מחיר ויש לצאת ולהלחם בהם, לבין חכמי ישראל שסברו כי יש להשלים עם הרומאים ולהכנע תחתיהם לבל יישפך דם רב מישראל. והנה, הבריונים מחמת פחזותם וריקנותם שרפו את מחסני התבואה שהיה בהם כדי לכלכל את יושבי ירושלים הנצורה במשך כ"א שנים וגרמו לרבים מיושבי ירושלים למות ברעב עד שלבסוף הצליח רבי יוחנן לשכנע את ראש הבריונים שיתן לו לצאת ולהשלים עם הרומאים, אבל מצד עצמם לא היו הבריונים מוכנים לוותר על כבודם ועל מלחמתם גם אם חלילה היו גוועים כל יושבי ירושלים ברעב. התנהגותם זו תסייע לנו להבין את דברי רבי זכריה בן אבקולס ואת דברי רבי יוחנן בגמ' הנראים לכאורה סותרים לרישא של דבריו וכפי שהקשינו לעיל. רבי זכריה בןאבקולס אכן ידע היטב כי באופן עקרוני ניתן להבין בפשטות כי הריגתו של בר קמצא כמו גם הקרבת בעלי מומין על גבי המזבח יכולים להתפרש בנקל כהוראת שעה לעבור על דברי תורה שאף אחד לא יבוא ממנה לכלל טעות באשר לדיני התורה, אך במה דברים אמורים בימים כתיקונם שהתורה וחכמיה הם המושלים בעם ומורי דרכו. אך בדור שפריצי עמנו הבריונים נטלו את השלטון על העם הוראת שעה זו מסוכנת ועלולה לגרום שיאמרו הבריונים שכל מהות שלטונם הוא נגד דין התורה כי גם החכמים סוטים מן התורה כשניחא להם בכך ובזה יש סכנה שיסירו את העם מאחרי החכמים ואז כולם יהיו תחת הבריונות ותורה תשתכח ח"ו. מכך, חשש רבי זכריה בן אבקולס יותר מאשר מפני חרבן המקדש ועל כך קרא עליו רבי יוחנן "אשרי אדם מפחד תמיד" ולפי"ז אתי שפיר מה שאמר עליו גם לבסוף: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה וכו' שרפה וכו' הגליתנו וכו' דלא בא חלילה להגדיל גנותו אלא אדרבא להגדיל שבחו שבזכות הפחד שלו כל שעלה בידי הרומאים הוא להחריב את הבית לשרוף את ההיכל ולהגלות את עם ישראל מארה"ק והוא כנגד פחזותם וקשיות לבם של בריוני בית שני אבל לפגוע פגיעה אנושה בנאמנות העם לתורה ולחכמיה, בזה לא פגעו ובזכותו של רבי זכריה בן אבקולס המשיכה התורה להתקיים ולא נפל כל העם בידי הבריונים.

 

בשבועות האחרונים קבלו יושבי ארה"ק שוב תזכורת באשר לסכנה הקיומית אליה הוכנסו כלל יושבי ארה"ק בעקבות הקמתה וקיומה של המדינה המוקפת מכל עבריה בצמאי דם אכזריים שכל העולם כולו אינו יודע כיצד להתמודד עם אכזריותם ושוב ראינו כיצד דמם של חיילים ושל אזרחים משועבד ומופקר לטובת מעמדה הבינלאומי של המדינה בעיני העולם. חיילים נמצאים תחת אש ואינם יכולים לקבל סיוע מחבריהם מחשש לפגיעה באזרח ערבי, ירי על חיילים מתוך בית חולים בעזה זוכה למענה רק אחרי בירורים ארוכים שחלילה לא מאושפז בו איזה חולה או איש צוות רפואי ועוד שלל סיפורים המזכים את ראשי המדינה בתואר "ריקים ופוחזים למלחמה" ממש כבריוני בית שני אשר כבודם המדומה היה חשוב להם יותר מחיי אדם. ובתווך נמצא הציבור החרדי מבולבל מתמיד. כיצד להתייחס למלחמות הצבא? האם להתפלל להצלחת החיילים או לכל הפחות לשלומם? וכשהשאלות הן מתוך בלבול גם התשובות מבולבלות ומבלבלות ומסייעות הן את קשיות הלב במקום את ישרות השכל ורק בכח "אשרי אדם מפחד תמיד" מתוך הפחד שלא תשתכח התורה ניתן לענות לשאלות אלה בדרכה של תורה ללא משוא פנים וללא בלבול מיותר שמקורו בשמיעת דעות שלא מתוך ד' אמות של הלכה. וצירפנו כאן שאלה ותשובה לדוגמא וישמע חכם ויוסף לקח וגו'

 

שאלה: האם יש להתפלל רק לשלומם האישי של החיילים כמו שמתפללים על כל יהודי הנתון בצרה ובסכנה. או שיש מקום להתפלל להצלחת הצבא?

 

תשובה: ראשית, נגדיר את מהות תפקידו של צה"ל ואח"כ נסביר מה הוא היחס הנכון שצריך להיות לנו אל מילוי תפקידו. צה"ל הינו מערכת ביצועית שאמורה ליישם בשטח את החלטות הדרג המדיני-ממשלת המדינה.  ממשלת המדינה מבחינת מהותה הינה גוף שביסודו מושתת על כפירה  בקב"ה ובתורתו וכל תפקודה הינו על בסיס כפירה זה (וגם נוכחותם של כמה חברים בגוף שבחייהם האישיים מוגדרים או מגדירים עצמם כמאמינים וכנאמנים לתוה"ק  הם חסרי כל השפעה על המערכת). החלטות הדרג המדיני ובעניננו הכונה בעיקר לגוף הנקרא "קבינט מדיני בטחוני" אינן מכירות כלל בחוקי התורה כמחייבים במשהו ולמותר לציין כי שום מורה הוראה אינו חלק מגוף זה או גורם מייעץ לגוף זה.

דבר נוסף וחשוב שצריך לזכור הינו כי חלק מהתפיסה האפיקורסית של הנהגת המדינה הינו כי המדינה היא הערך העליון ביותר ולכן מוות או פציעה של אזרחים או חיילים בשירות המדינה הינו מוצדק אם הוא משרת אינטרס כזה או אחר של המדינה כי גם הערך העליון והחשוב של חיי אדם אינו שווה ערך לערכיות המדינה. ועד היכן מגיעה התפיסה האפיקורסית והאכזרית הזו יכול ללמד מעשה שהיה במלחמת לבנון השניה לפני שמונה שנים. במהלך המלחמה נערך דיון עם מגורשי גוש קטיף באשר לדרישותיהם של המגורשים ותביעותיהם לגבי תיקוני ליקויים באתרים הזמניים שהוכנו עבור איכלוסם לאחר הגירוש. אחרי ששמע את דבריהם וטענותיהם אמר ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט את הדברים הבאים (כדי לבטל לגמרי את טענותיהם ודרישותיהם של המגורשים): החיילים שיצאו לקרבות בימים האחרונים ונהרגו לא עברו מבית מרווח  יותר למרווח פחות, או מבית עם מיזוג לבית בלי מיזוג, הם חזרו בארון!! למדינת ישראל יש את הכח לקבל החלטות שיקבעו לא רק באיזה בית אתה תגור והאם תקבל תנאים כאלה או תנאים אחרים בעקבות גירושך מביתך. למדינת ישראל יש כח לקבל החלטות שיקבעו אם תחיה או אם תחזור הביתה בארון!! כך דיבר אז הרשע האכזר הזה. ובשו"ת "פאת שדך חלק ג' סי' נו' [להגאון רבי שמואל דוד הכהן מונק זצ"ל] שם דן באריכות בשאלה "מה היא מלחמת מצוה מצד הדין" ובסוף דבריו כתב וז"ל: "ובנידון דידן (כוונתו למלחמת ששת הימים שאודותיה נשאל) שהיתה סכנה אף לכל אחד ואחד וא"כ כולם צריכין להכנס לסכנה כדי להציל זה את זה, מכל מקום אי אפשר להכנס לצבא שלהם, ששולחים את החיילים למקומות סכנה על פי אומדנא בעלמא, ולפעמים שלא לצורך עיקר הנצחון כלל אלא לצורך ענינים פוליטיים, ולענ"ד כל החיילים דינם כשבויים, וראשי הצבא יש להם דין רודף מהאי טעמא" ומיד אח"כ התייחס גם לנידון דידן לענין תפילה להצלחתם וז"ל: "ובענין התפילה באיזה אופן מותר להתפלל, הנה ודאי באותה שעה היה נראה לעיני בשר, שאין הצלה אחרת אלא נצחון פריצי בני עמנו, ומ"מ לענ"ד אינו נכון להתפלל להדיא להצלחת הרשעים, וזכורני בשנת תש"ח אחרי שהרעישו הערביים את ירושלים כחדש ימים ונהרגו רבים, ואח"כ היתה הפוגה כעשרה ימים, והיתה אסיפה גדולה בבהכ"נ ישועות יעקב במאה שערים ונתעוררו מאד לתפילה ותשובה, ואמר אז המנוח הר"ר אברהם יוחנן בלומנטאל ז"ל, היאך נתפלל, האם נתפלל לנצחון הערביים, חס ושלום! ולהתפלל שינצחו הרשעים ג"כ אין יכולים אלא כמו שמצינו אצל ישראל במדבר במלחמת הכנעני, שלא ידעו אם הם עמלקים או כנענים והתפללו סתם, כן אנחנו נתפלל סתם, רבש"ע הצילנו".

לאור כל האמור לעיל, ודאי שאי אפשר להגיד באופן גורף כי כל פעולה עליה מחליטים אנשים אלה הינה ראויה או טובה וודאי שאי אפשר להתפלל להצלחת פעולותיהם או להצלחת חייליהם כי איננו יודעים כלל מה טיבן של פעולות אלה וצריך לדעת שבדברים כגון דא גם הצלחה מסחררת מידית ללא כל אבידות ונפגעים אינה בהכרח הצלחה. כי גם אם לדוגמא צה"ל מצליח להביס את החמאס ללא כל אבידות אך הדבר יגרום להתעוררות רגשות נקם אצל אירגוני טרור אחרים וכתוצאה מכך יפגע יהודי אחד אין זו הצלחה כלל ואם כן התפילות צריכות להיות לישועת ישראל ולרחמי שמים על כלל ישראל.

 

כמו כן צריך להזהר מלייחד תפילה על החיילים עצמם (או מכל פעולה אחרת המייחדת את החיילים מיהודים אחרים כמו "אימוץ חייל" וכד') ולא מחמת שאנחנו חפצים חלילה בהיפגעותם של החיילים אלא מחמת שתפילה מיוחדת או פעולה מיוחדת כזאת עלולה בנקל לתפוס את דמות החייל כדמות ערכית חיובית ולא היא כאמור לעיל (שבסופו של דבר החייל הוא שליח של הגוף השלילי ביותר מבחינה ערכית-ממשלת המדינה וגם הצבא כמסגרת בפנ"ע אינה מסגרת ערכית חיובית באשר שהתנהלותה אינה עפ"י דיני התורה"ק) וגם כיון שרבים מהחיילים אינם שומרי תורה ומצוות (ואני לא דן אותם כרגע על כך אלא רק מציין את העובדה המציאותית) תפילה מיוחדת לשלומם או לבריאותם יש בה כדי להטעות כי יש מעלה או ערכיות חיובית כלשהי בלהיות בריא או שלם גם לצורך חיים חילוניים וממילא הדבר יוצר לגיטימציה לחילוניות והוא ודאי היפך דעת תורתנו הקדושה.

ולכן התפילות צריכות להיות בכלליות על כלל ישראל ובנוסחים המקובלים מדורי דורות (שמעולם לא הפכו את החייל לערכי יותר מהאזרח וגם לא את הפצוע מהקרבות בעזה לערכי יותר מהזקן שנפל בדרך למרחב מוגן או מילד שנפצע ל"ע בתאונת דרכים וכד') כגון: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרוחה ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן". וכגון יקום פורקן ומי שברך לקהל שגם בהן רואים את כלליות התפילה "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה" [והקבינט המדיני בטחוני של נתניהו ושאר האפיקורסים והמומרים עוסקים בצרכי ציבור מתוך כפירה ומתוך חנופה לכל עמי העולם גם כשזו מחייבת הפקר חיי חייליהם ואזרחיהם ה"י]

 

ובאשר לנוסח ה"מי שברך לחיילי צה"ל" שתיקנו הפוסחים על שתי הסעיפים והמתחנפים למלכות המינות ובתחילה נדפס בסידורים הצבאיים ואח"כ בעוה"ר נכנס גם לסידורי תפילה ספרדים של  מו"ל מן החרדים מחסרון דעת וחלישות השכל, הנה מלבד מה שיש בו עצמו דברי מינות וחנופה לרשעים [כגון שבצבא הפרוץ בעריות ובכל העבירות שבתורה תתקיים הבטחת התוה"ק "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" בה בשעה שתוה"ק מזהירה בפירוש: "כִּי ה' אֱלֹקיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶךָ] כבר כתב מרן הגרא"מ שך במכתב וז"ל: "בתשובה על מכתבו לדעתי אפשר לברך מי שברך בנוסח המקובל כמו שנוהגים לעשות לחולים ר"ל, גם בעד החיילים הפצועים, שלדאבוננו זה מקרה של יום יום כמעט. וה' ישלח להם רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. ואין לעשות שום שינויים מכפי שנהוג עד היום. ומה שכתב בענין מי שברך בעד בני תורה, בזה גם כן אין לעשות שום חדשות. רק מה שיש בזה תקנה קדומה בנוסח יקום פרקן, ברכה לכל מאן דעסקין באורייתא וכו'. וגם במי שברך, שאומרים אחרי יקום פורקן יש שם ברכה לכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, וכבר יש שם ברכה לכולם, ואין להוסיף על זה. ע"כ. (מכתבים ומאמרים ח"ג עמ' עג')

 

בימים אלה, עם כל הקושי נתחזק בדרך ה"אשרי אדם מפחד תמיד", נזהר מכל הערצה והערכה לאלה המקשים לבם כדי שלא תדביקנו מידתם זו, ובהתגברות לימוד תורה ותפילה, יהי רצון שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ושהקב"ה ברחמיו הרבים יחוס ויחמול על עמו ישראל ויוציאנו במהרה מצרה לרוחה, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה ונזכה לראות בבנין ירושלים וביהמ"ק בב"א.




למאמר זה התפרסמו 3 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  לענ"ד אין הדין כאשר כתב כבודו   ז' אב
לא עיינתי בדבר כדי הצורך, אבל בהשקפה
ראשונה נראה לי שמותר לחרדי המתגורר בארץ ישראל להתפלל לשלום והצלחת
המדינה מכח הכתוב בירמיהו והתפללו אל שלום העיר אשר אתם בה כי בשלומה יהיה לכם שלום. אין הפסוק לפני כעת. וזה נאמר על בבל שהחריבה בית מקדשנו רצחה אלפים ורבבות מישראל והגלתה את הנותרים.
איל קפצן  מירושלים
2.  כאשר דיעה פרטית של כופרים מקבלת משקל וערכיות   ז' אב
והם הופכים להיות ראשי הציבור (כלומר, ניתן בהם אמון מלא) המצב של ימינו, המלחמות, הסבל והתוהו ובוהו אינם צריך להפתיע אף אחד.

ב"זכות" מי זה קרה ? בזכות הר' קוק ואחרים שנתנו בהם אמון, נתנו להם כוח וסמכות שמעולם לא היו להם קודם לכן והפקירו בידיהם את יושבי הארץ.
חומר למחשבה  
3.  במאמר הוזכרו בריוני בית שני..   ח' אב
וצריך לזכור שאצל יהודים לאורך הגלות מעולם לא הייתה מנטליות גסה, בריונית וחצופה כפי שישנה היום בעווה"ר. יהודים מעולם לא חשבו במושגים כאלה של כוח צבאי ושוביניזם לאומי שמזה יש סרחון נוראי של כפירה ר"ל.
חסוי