א' שבט ה'תשע"ד

מיהו יהודי- דברים מאלפים מהגאון רבי שמואל דוד הכהן מונק בענין הגדרת שם "ישראל"



בהקדמת המעתיק לספר חובות הלבבות (ד"ה ע"ז) ובהשגת הראב"ד (פ"ו ה"ט מהלכות שבועות) כתבו שכל מעתיק מלשון ללשון צריך שיהא בקי בשלשם דברים: בלשון שהוא מעתיק הימנו, בלשון שהוא מעתיק אליו ובחכמה שהספר שהוא מעתיק מדבר הימנה ומתוך כך משמע, שכל הקורא בספר צריך שיהא בקי בשני דברים: בלשונו ובחכמה שהספר מדבר הימנה. מוכח לפי זם שהרוצה להבין משפטי התורה כהוגן וכראוי לא די לו שידע דיני התורה בלבד, אלא שיבין אף את לשון התורה דהיינו ההגדרההנכונה של נושאי הדינים. והנה בענין ההנהגה אשר בין אדם לחבירו, ידוע שיש חילוק בין ישראל לגוי, וזיל קרי בי רב, אבל ההגדרה מי הוא הנקרא ישראל לענין דיני התורה דבר זה אינו מפורסם כל כך. מרן בעל חפץ חיים זצ"ל היה רגיל לומר שבעוה"ר רגילים העולם לםמוך על הגלח יותר מעל םגמרא להבדיל כי אילו ח"ו אחד ישתמד והגלח יתן לו פתקא שהוא עכשיו גוי אז הכל מודים שהוא גוי ומתרחקים הימנו אבל כשהגמרא אומרת (עירובין דף סט ע"א) שהמחלל שבת בפרהסיא דינו כעובד ע"ז אין מתרחקים הימנו כל כך כמו מן המשומד (הובאו דבריו בביאורי אגדות ע"ד הפשט להגאון מוהר"ר אלחנן וואסערמאן הי"ד זצ"ל ובספר חפץ חיים על התורה[א]), לכן נברר נא בעז"ה את הענין יפה על פי הגמרא ועל פי הפוסקים.

כתב הרמב"ם (פרק י"א מהלכות עדות הלכה ט'), וז"ל: המוסרין והמינין והמשומדים לא הצריכו חכמים למנותן  בכלל פסולי העדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדים הכופרים פחותים הם מן הגוים שהגוים לא מורידין ולא מעלין אותם, ויש לחסידיהם חלק לעוה"ב אבל אלו מורידין אותם ולא מעלין ואין להם חלק לעוה"ב עכ"ל. מבואר מכאן שהללו אינם בכלל רשעי ישראל, וכן מוכח בפ"ג מהלכות ממרים (הלכה ב') אף לענין כופר בתורה שבע"פ. דברי הרמב"ם אלו הם הסכמת הגאונים כמ"ש הרב המגיד שם ואין עליהם שום חולק ונפסקו לענין דינא בשו"ע חו"מ, (סי' ל"ד סעיף כ"ב). וכ"כ הרמב"ם בפהמ"ש פ' חלק אחר ביאור י"ג העיקרים וז"ל: וכאשר יאמין האדם אלם היסודות כולם וכו' הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ואפילו עשה מה מן העבירות מחמת התאוה וכו' נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל. וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין וכו' מצוה לשונאו וכו', וכדברים הללו דקדק הריטב"א מן התלמוד בראש השנה (דף י' ע"א) המבאר עונשי הרשעים השונים ומסיים אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי ציבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' גיהנם כלה והם אינם כלים וכו' עכ"ל התלמוד. וכתב על זה הריטב"א וז"ל והלשון מוכיח שאין אלו ממנין הכתות [ר"ל כתות הרשעים שנזכרו תחילה כדקתני אבל בדידהו וברשעים לא קתני שנידונין לדורי דורות אלא דמייתי קרא דואלה לחרפות ולדראון עולם והעולם ההוא יש לו קצבה וכו', ולכך נאמר ועמך כולם צדיקים וכו', ובאלו לא נאמר ואשם לא תכבה לפי שאין אלו מכלל ישראל כיון שפרקו עול וכו', עכ"ל הריטב"א עיי"ש. (אע"פ שכמדומה שיש איזה ט"ס בלשון הריטב"א), אבל עיקר כוונתו ברורה היא שהוא מדקדק לשון אבל וכו' ומונה שלש הכתות, ומיישב את הדקדוקים הללו שאין הללו ממנין כתות הרשעים שנזכרו כבר כי שאר הרשעים הם מכלל רשעי ישראל אבל הללו אינם בכלל ישראל וחוזר ומביא ראיה מדחנן ריש פרק י"א (דף צ ע"א) דסנהדרין, כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והרי נידונין לדורי דורות. [וזה קשיא במתני' דסנהדרין (שם) מינה וביה דהא קתני סיפא ואלו שאין להם חלק לעוה"ב והא מקרא דיש להם דכתיב (ישעי' ס' כ"א) ועמך כולם צדיקים, ועל כרחך צ"ל דרשעים הללו אינם בכלל ועמך וגו', ולא נאמר קרא בדידהו דכולם צדיקים.] וקשיא דהא נתבאר במס' יבמות (דף מז ע"ב) דמומר שקידש קידושיו קידושין, ובתוס' גיטין (דף לד ע"ב ד"ה והוא) נתבאר בלא ראיה דמומר לע"ז יכול לגרש.

ובחולין (דף ה ע"ב) ילפינן מקרא דאין מקבלין חטאת מן המומר ומשמע דבלא קרא היה חייב להביא קרבן על חטאו, ומשמע דה"ה דחייב מלקות ומיתה על מה שחטא כמו ישראל, והכי מסתברא דאטו נימא דיהא חוטא נשכר. א"כ צ"ל דאין דינו כמו גוי ממש, והכי מסתברא דהא כיון שהוא בכלל ישראל אף רשע גמור יש לו חייס ואם בנו יחזור בתשובה אין דינו כמו בנו של גוי ואין צריך גירות כלל. [ואף הוא עצמו אם יעשה תשובה א"צ טבילה מעיקר הדין לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא ממנהגא עי' יו"ד סוף םי' רס"ח]. והרי כל גוי יש לו חייס כמבואר ביבמות (דף עא ע"א) ואית ביה נפקותא לדינא ג"כ לאיזה אומה הוא נחשב, כגון עמוני מואבי מצרי ואדומי וכל זה תלוי בתולדתו, ולכן מומר דלא שייך לשום אומה אחרת של או"ה היאך יתכן שיהא לו דין גוי, וכן כתבו התוס' בע"ז (דף ו ע"ב ד"ה מנין) וז"ל: אסור להושיט למומרים לע"ז דבר איסור וכו' והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה, עכ"ל.

וי"ל ע"פ מ"ש הרא"ש פ"ה דב"מ (סימן נ"ב), וכן שאר הראשונים דמותר להלוות למומר בריבית משום דאינו בכלל אחיו, [ר"ל אחיך במצות, ודעת החולקים ואוסרים היא שיש בזה משום ולפני עור וגו', שהרי אסור למומר עצמו ליתן לישראל ריבית, וגם מזה משמע דלכו"ע לחומרא דינו כישראל, אבל פשיטא דאף החולקים מודים שאינו בכלל ישראל לענין להלוות לו]. ובחידושי הרשב"א והריטב"א (ליבמות דף כב ע"א) הביאו שיטת הגאונים דמומר אינו זוקק ליבום דאינו אחיו, [ולכאורה ה"ה כל רשע גמור וצ"ע], והא דחלקו על זה כמה מן הראשונים היינו משום דלענין ייבום לא בעינן אחיו במצוות אלא אחיו בתולדה כמשמעו. ונראה על פי כל זה, דודאי מומר נחשב לישראל מפני תולדתו, אלא שאינו בכלל המצוות שנאמר בהן אחיך או רעך או עמיתך, [אבל לא מםתברא כלל לחלק בין מומר לאפיקורס ומין ומסור, דודאי נראה שגם הם יכולים לקדש ולגרש וגם להם אסור להושיט דבר איסור, וכ"ש דגם הם חייבים מלקות ומיתה, ומ"ש בחידושי הר"ן (ב"מ דף עא ע"ב) ובחידושי הגרעק"א (יו"ד סי' קנ"ט), דמסור בכלל אחיך הוא, אלא דמותר להורגו מדין רודף, צ"ל דמיירי שהולך למסור בפעם ראשונה ולא מוחזק עדיין למסור, כעין מ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות חובל ומזיק הלכה י"א].

ובסנהדרין (דף מד ע"א) דרשו, מדכתיב חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ופירש"י מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתם עליהם, עכ"ל. משמע מכאן דאין שם ישראל שם האומה בלבד כמו עמוני ומצרי מואבי ואדומי וכמו שאמרנו, אלא שם של קדושה ומש"כ הרמב"ם הנ"ל שהכופרים אינם בכלל רשעי ישראל ר"ל אע"פ שמצד תולדתם יש להם דין ישראל כמו שבארנו אבל שם קדושת ישראל אין להם וז"ש אינם בכלל רשעי ישראל אבל המהרש"ל כתב בסנהדרין (שם ד"ה חטא) וז"ל: ואפילו עבר על כל התורה וכו' ישראל הוא לכל הדינים עכ"ל. משמע שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב מיירי אפילו במומר ומ"ש ישראל הוא דהיינו ישראל בחולדתו ודלא כמו רש"י והרמב"ם וכדברי מהרש"א משמע ברא"ש פ"ה דב"מ סי' נ"ב. אבל דברי רש"י והרמב"ם יש ליישב שאע"פ שעכן עבר על חמשה חומשי תורה לא היה עדיין מומר כי לא עבר אלא פעם אחת ולא נעשה מומר בכך כמ"ש התוס' חולין (דף יד ע"א ד"ה השוחט), ועיין בש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז, והא דילפינן מקרא דאע"פ שחטא ישראל הוא היינו רשעי ישראל אבל לא כופרים שאינן בכלל ישראל. ובב"ק (דף פז ע"א) נתבאר דאסור לחבול בעבד, ורש"י (בגיטין דף כא ע"ב) כתב דשייך במצוות ואינו רשאי לחבול בו, ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי איברים אלמא אינו רשאי לחבול בו, עכ"ל. ונלע"ד שדברי רש"י שייכי בהדי הדדי ואינם שני טעמים, דהא לא כתב ועוד.

וביאור הדברים הוא על פי מ"ש בגיטין (דף כג ע"ב), דעבד כשר לשליחות ומקשה עלה הא גוי פסול לשליחות, מאי לאו משום דכחיב גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל וכו', לא מה אחם בני ברית אף שלוחכם בני ברית מוכח מזה דאין עבד בכלל ישראל אלא בן ברית הוא, וגם הרמב"ם כתב (בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"א) העבדים וכו' יצאו מכלל האומות ולכלל ישראל לא באו, עכ"ל. ולכן פירש"י שכיון שאסור לחבול בעבד, ע"כ מוכח דאיסור חבלה נאמר בכל מי ששייך במצוות אע"פ שאינו ישראל ומוכיח את הדבר מדיוצא לחירות אם חבל בראשי איברים [ולא ניחא למימר שאין איסור חבלה בעבד אלא בחובל ראשי איברים בלבד ויהא דין חדש בפני עצמו אלא דדין ראשי איברים מגלה לנו שאיסור חבלה נאמר בכל מי ששייך במצוות אע"פ שאינו ישראל, ואע"ג דלענין חיוב מצוות נקרא אף העבד ישראל כדמוכח בגיטין (דף לח ע"א), אבל לענין יחוס אינו נקרא ישראל]. וכן בב"ק (דף פח ע"א) לא נחלקו ר"מ ור"י אם יש לעבדים בושת, אלא משום דמר סבר אחיו במצוות בעינן ומר סבר אחיו בתולדה בעינן, עיי"ש בתוס', אבל לכו"ע עבד הוא אחיו במצוות, [ואע"פ שלענין יחוס אינו בכלל ישראל וגם הוא בחזקת אדם פחות וניחא ליה בהפקירא, כמ"ש בגיטין דף יג ע"א, ועיין בש"ך יו"ד סי' א' ם"ק ב']. הרי נתבאר לנו מכל זה דעיקר החילוק ברוב המצוות שבין אדם לחבירו אינו בין ישראל לגוי דווקא אלא בין אחיך לשאינו אחיך אלא שסתם ישראל הוא בכלל אחיך וסתם מי שאינו ישראל אינו בכלל אחיך, אבל אם נמצא ישראל שאינו בכלל אחיך דינו כמו גוי  בכל אותן המצוות שנאמר בהן אחיך, [וגרוע מן הגוי כנזכר כבר בשם הרמב"ם בהלכות עדות פי"א ה"ט]. ואפילו אדם שאינו בכלל ישראל לענין יחוס אם הוא בכלל אחיך במצוות [דהיינו עבד דינו כישראל ממש לענין אותן מצוות שנאמר בהן אחיך כי כל היצורים נבראו לכבוד השי"ת כמ"ש (ישעיה מ"ג ז') "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' וכמ"ש רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קמג המדריגה העשירית), וכל אחד חייב לעבוד להשי"ת שבראו כפי המעמד שהשי"ת העמידו שם דהיינו אם עבד הוא די לו באותן המצוות שנצטווה בהן והוא אשר השי"ת דורש ממנו וכן אשה] ואם ישראל הוא צריך לעבוד להשי"ת שבראו במצוות יתירות, ואם כהן הוא ריבה בו הכתוב עוד מצוות יתירות ולא מפני שהכהן אדם נכבד לפני בוראו יותר מישראל [והרי ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה כדתנן שלהי הוריות דף יג ע"א], אלא כל אחד משבח ומברך להשי"ת בברכות השחר על מה שהטיל עליו עבודה יתירה אבל בני אב אחד כולנו כמ"ש במלאכי סי' ב' פסוק י' "הלא אב אחד לכולנו". אבל הללו שמוציאין עצמן רח"ל מכלל עבודתו ית"ש, הרי הם יוצאין מכלל האחוה ואין היחוס מועיל להם כי אין האחוה לפי אמח תלויה בחולדה אלא בעבודת השי"ת. והקורבה לפי האמח אינה תלויה בתולדה, כמ"ש במשלי (סי' כז פםוק י') "טוב שכן קרוב מאח רחוק". וכן הוא בהגדה של פסח "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל" פי' מכלל העובדים "כפר בעיקר". [מ"מ לשון בעיקר צ"ב ומשו"ה הגיה הגר"א וכפר, ר"ל שאינו מזכיר ש"ש]. ונשים בין עינינו את היסוד הזה, שאדם שאינו נקרא ישראל בדיני התורה, [דהיינו שאינו ישראל מחמת קדושתו ועבודת בוראו], אינו ישראל כלל. ואע"פ שהוא קורא לעצמו ישראל אין זה אלא כמו כל שאר דיעותיו המשובשות כמ"ש הגאון מוהר"ר אלחנן וואסערמאן הי"ד זצ"ל. ולא תטה אותנו הרגשת הלב מן המסלול הנכון על פי השכל והתורה ונכיר שהאחוה לפי האמת אינה האחוה הגשמית בתולדה אלא האחוה הרוחנית במצוות.



[א]  וז"ל שם: "בעוונותינו הרבים אנו סומכים על דברי הכומר יותר מעל דברי רז"ל, אם אביי ורבא פוסקים ומחליטים על פלוני שאיננו יהודי אין אנו סומכין על זה ועדיין הוא אצלנו בחזקת יהודי, אבל אם הכומר יעיד בחתימתו על אותו האיש שיצא מכלל יהודי אז גם אנחנו מכירין אותו לנוכרי. אבל באמת צריך לידע בבירור שאין אדם יהודי בלתי אם התורה תכירהו ליהודי ואלו שהתורה גמרה דינם שאינם יהודים לא תועיל להם שום תחבולה בעולם להיות יהודים. (זולתי אם יחזרו בתשובה אשר זה מועיל אפילו אם כפר בעיקר כל ימיו) והרי הם איברים מתים באומתנו המרקיבים את כל הגוף. ואם הם קוראין את עצמם יהודים הלא דעתם זו ככל דיעותיהן היא נגד דעת התורה, כי היא בנויה על יסוד הזיוף שאפשר להיות יהודי בלא תורה ומצוותיה והדעה הזאת היא עקירת התורה כולה"

 





למאמר זה התפרסמו 1 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  רשעים תמיד היו בעם ישראל אולם הם היו היוצאי דופן   ז' שבט
ומה שעשו ייצג אותם כפרטים ולא נשא אופי ציבורי. עדיין לא קרה כדבר הזה, עכ"פ לא באלפיים השנים האחרונות שתבוא קבוצה ותצליח לסחוף אחריה ציבור שלם, מיליוני בני אדם, למרד מאורגן נגד התורה ונותן התורה.
חומר למחשבה