ג' אדר ב' ה'תשע"א

גילוי לב נוסף מהרמ"צ נריה תלמיד הראי"ה קוק- אילו הייתי יכול הייתי שולח את בנותי ל"בית יעקב"



גילוי לב נוסף מהרמ"צ נריה תלמיד הראי"ה קוק- אילו הייתי יכול הייתי שולח את בנותי ל"בית יעקב"

בשנת התש"ע יצא לאור ספרו של הרב יוסף צבי גוביץ' זצ"ל "הנידון לחיים" (הוצ' פלדהיים). בחלקו הראשון עוסק הספר בהצלתו של המחבר בהיותו נער צעיר מגיא צלמוות- אירופה הבוערת שלמלחמת העולם השניה. החלק השני מתאר את ראשית המאבק על נפשם של העולים החדשים שבאו בהמוניהם אל ארץ ישראל עם הקמת המדינה בתש"ח, בעיקר הילדים שבהם, בתוך מחנות העולים והמעברות. כמי שהחליט להקדיש את חייו לתחום ההוראה והחינוך וראה בכך אתגר בו יתן את תרומתו לבנין הארץ בצורה הטובה ביותר הגיע המחבר להוראה במחנות העולים והיה עד למסע השמד המכוון שניהלה המדינה כלפי העולים שרובם ככולם הגיעו מחו"ל שומרי תורה ומצוות. כ"כ היה מהראשונים שהחליטו להזעיק את מנהיגות היהדות הדתית באותם ימים לפעול כנגד המתרחש במחנות ולהציל לכל הפחות את מה שעוד אפשר להציל. הרב גוביץ' לא ידע אז את ההבדלים המהותיים בין זרם "המזרחי" לזרם "אגודת ישראל" ומשני הזרמים פנו אליו שיעמוד לצידם. מחד גיסא פנו אליו אברכים חסידי גור שעסקו בהקמת תלמודי תורה לבנים ובתי ספר "בית יעקב" לבנות ומאידך גיסא פנו אליו גם מראשי "המזרחי". למרות שלא היה לו ספק בכך כי המורים של "אגודת ישראל" היו בעלי יראת שמים יותר מהמורים של "המזרחי" היתה לו הסתייגות מ"אגודת ישראל" בשל העובדה שראה את אגודת ישראל כמי שהתנגדה לפני מלחה"ע השניה לעליה לא"י, התנגדות עמה לא הזדהה, אך עם כל זה הבין שאם ברצונו להמשיך לפעול בשטח החינוך עליו להסתגל למציאות החדשה ולהתנתק מרגשות אלה. וכך הוא כותב על מה שהתרחש אז (סוף שנת הלימודים בשנת תש"י, 1950, בעמ' 296 בספרו): "ימים ספורים לפני שביקרו אצלי האברכים החסידיים, פנה אלי חבר הכנסת אליהו משה גניחובסקי, וביקש שאפגש עם הרב נייפלד, נשיא מחלקת החינוך של תנועת "המזרחי" בתל אביב, היות שיש להם הצעה חשובה עבורי. דחיתי את הביקור מיום ליום, אבל עכשיו החלטתי לבקר אצלו, ולברר על מה מדובר. הרב נייפלד מסר לי, שבהנהלת התנועה החליטו, שצורך השעה הוא להקים בתי ספר של זרם "המזרחי" ביישובים החדשים, והוא הציע לי משרה עם משכורת טובה בניהול מחלקה לפיתוח והרחבת החינוך שלהם, עם תקציב רציני למטרה זו. המשרד היה אמור להיות צמוד ללשכת הפיקוח של הזרם ברח' ביאליק בתל אביב. הוא ביקש, אפוא, שאבקר במשרד, כדי להכיר את המפקחים ואת המבנה של זרם המזרחי. פגשתי את המפקח הראשי, ד"ר עציון (הולצברג), ועוד מספר מפקחים. הם העמידו לרשותי חומר רב עם רשימות בתי הספר, מספר הכיתות, תכנית הלימודים, מבנה הזרם, ורשימה של יישובים חדשים והרכב האוכלוסייה בכל יישוב. הבחנתי, שברוב בתי הספר שלהם למדו הבנים והבנות בכיתות מעורבות. בקשתי לדעת, מהו אחוז הבוגרים, שהמשיכו ללמוד בישיבות או לפחות נשארו דתיים, והתוצאות לא היו מעודדות. מספר מנהלים, מורים ומורות, ביקרו במשרד בזמן שהותי במקום. אז קרה דבר שקומם אותי. אחת המזכירות הודיעה לפתע, שבחדר ההמתנה ממתין שחור, שרוצה להתקבל כמורה. לא הבנתי למה היא מתכוונת. תהיתי, מה מחפש כאן שחור (כושי). המפקחים צחקקו בינם לבין עצמם, ואמרו: "שיכנס, אנחנו נטפל בו". לתדהמתי, נכנס אל החדר אברך חסידי עם זקן ופאות, שרצה להתקבל כמורה. המפקחים שאלו אותו שאלות במקצועות כלליים, שהוא לא היה מסוגל לענות עליהן. כנראה, עשו זאת בכוונה כדי להכשילו. "אבל אני יכול להיות מורה ללימודי קדש", אמר האברך במבוכה. "נחשוב על זה, ונודיע לך". כשהוא יצא, אמרו בחיוך: "התפטרנו ממנו". היה זה בתקופת החופש הגדול. באותו יום סגרו את המשרד בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, ואחד המפקחים הזמין אותי אליו הביתה, כדי להצטרף למשפחתו לארוחת צהרים. כבר ישבנו על יד השולחן, כשחזרה בתו בת ה-15 בליווי חבר ממשחק טניס עם רקטה [מחבט] בידיה. שניהם היו בתלבושת טניס לבנה. הבת היתה במכנסיים קצרצרים וחולצת טריקו בלתי הולמת. היא תיארה את מהלך המשחק, כיצד היא והחבר שלה ניצחו את היריבים, ואביה (המפקח) התמוגג מנחת. חשבתי בלבי: "אם זו היא הדרך, אשר בה הוא מחנך את ילדיו, איך אפשר להפקיד בידו חינוך ילדים אחרים?". למחרת חזרתי ונפגשתי עם הרב נויפלד, אשר הציע לי את המשרה. אמרתי לו שביקרתי במשרד, פגשתי את המפקחים וגם מורים אחדים, אך החינוך המעורב בבתי הספר שלהם אינו מתאים לילדי העולים וגם אינו לפי רוחי, ואינני מוכן לקבל את התפקיד. הוא ניסה להשפיע עלי, באומרו שגם לפי דעתו יש מה לשפר, והבטיח, שביישובי העולים לא יהיו כיתות מעורבות. הוא הוסיף ואמר, שהוא יעזור לי להתפתח ולרכוש השכלה גבוהה, והציע שארשם לאוניברסיטה העברית, ותנועת "המזרחי" תעזור לי עם מלגה נדיבה. למרות שגבשתי כבר את דעתי, שהחינוך של "המזרחי" לא יביא תועלת לילדי העולים, החלטתי לשמוע גם את דעתו של הרב נריה. מצד אחד הוא היה חבר פעיל בתנועת "המזרחי", ומצד שני הערכתי אותו בתור איש אמת, מחנך ותלמיד חכם ירא שמים בעל שיעור קומה. [את הר' נריה הכיר המחבר (ראה בספרו עמ' 241-243) בעת שנסע באוטובוס וראה את מבנה ישיבת "כפר הרא"ה" בראשותו של נריה. הוא פנה אליו בבקשה לקבל בחורים לחיזוק לימוד התורה במחנה העולים בו לימד והר' נריה אכן שלח אליו בחורים מישיבתו. אגב, בפגישתו עם הר' נריה אמר לו הר' נריה כי שאיפתו היא שרוב בוגרי ישיבתו ימשיכו ללמוד בישיבות הגדולות ואף הראה לו מאמר שפורסם באחד מביטאוני בני עקיבא בו הואשם שהוא מחנך את תלמידיו לקיצוניות דתית ושחלק מבוגרי ישיבתו עברו ללמוד בישיבות "שחורות" (חרדיות) וניתקו את הקשרים עם תנועת "המזרחי". בתגובתו למאמר כתב נריה: "עד עכשיו ראינו לצערנו שחלק מבני הנוער שסיימו את לימודיהם במוסדות שלנו, עזבו את דרך התורה. ברוך השם, שזכיתי לתלמידים, אשר ממשיכים את לימודיהם בישיבות הגדולות, כן ירבו"–יואל אלחנן.]. רציתי לשמוע את חוות דעתו. אמרתי לו, שעכשיו כשמחנות העולים והמעברות מתרוקנים, והעולים עוברים ליישובי קבע, נוצרו תנאים חדשים, ועומדת לפנינו משימה כבירה- הקמת בתי ספר דתיים בישובים החדשים. חשוב מאד להמשיך לפעול בעניני החינוך, אחרת כל עבודתנו במחנות העולים תרד לטמיון. הסברתי לו, שהגעתי למסקנה שבחינוך של זרם "המזרחי" לא תהיה שום תועלת, אבל קשה לי עדיין עם רגשותי מן העבר ביחס לאגודת ישראל. ספרתי לו על הנסיון הקצר בלשכת המפקחים ועל ביקור האברכים. הרב נריה אמר לי: "יוסף, אני יודע, שאתה מתכוון לשם שמים. למרות שאני איש תנועת "המזרחי", אומר לך – שכח מן הרגשות שהזכרת, והתחל לפעול להקמת בתי ספר של "אגודת ישראל". החינוך של "המזרחי" פשט את הרגל. אצלנו בכפר הרא"ה, למרות שזהו ישוב דתי, חלק מן המורים בבית הספר שלנו הם מחללי שבת בפרהסיה. עם כל מלחמותי, לא הצלחתי לשפר את המצב. אילו היה באפשרותי, הייתי שולח את בנותי לבית ספר "בית יעקב". ע"כ.




למאמר זה התפרסמו 2 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק   כ' טבת
יש להתפעל מהרב נריה שלא חת להביע דעותיו אלו בכל מיני הזדמנויות, למרות שהיה סמוך על שולחן המזרחי, וכמוהו עוד ראשי הישיבות בדור ההוא שהתאמצו לשלוח תלמידיהם הטובים לישיבות הקדושות, ולמשל הרב גולדויכט.
ישראל וינגרטן  ממודיעין עילית
2.  לא קראתי בגלל שאין חלוקה לקטעים. אני בחור עצלן...   ד' תמוז
תחשבו עלי בבקשה...