י"ז כסלו ה'תשס"ז

התיחסות הלכתית להגדרה "דתי לאומי"- חומר למחשבה...



להלן התיחסות הלכתית לשאלה שהופנתה אלינו לאחרונה מספר פעמים. השאלה והתשובה נלקטו מקונטרס שו"ת גרגרים בראש אמיר (סי' כ"א,יצא לאור בשנת תשל"א מאת הרה"ג ר' שמואל דוד הכהן מונק זצוק"ל) ונדפסו בספר "מעיינות האמונה" להרה"ג רבי אליעזר פרסמן שליט"א (עמ' רמ"ח,י"ל בהסכמת הגר"נ קרליץ, הגרמ"י לפקוביץ' והג"ר ירחמיאל גרשון אידלשטיין בשנת התשנ"ז)


 שאלה :


בני אדם המאמינים בעיקרי התורה אבל משתפים עמהם דבר אחר דהיינו עיקרים שאינם כתובים בתורה ואינם מקובלים בידי ישראל, כגון מה שקורין לאומיות (דהיינו שיסוד קיום כל עם - ואף ישראל - הם לשונם וארצם המיוחדות) שקורין אותם דתיים-לאומיים, אם הם בכלל מינין, לענין מורידין, ולענין אם הם כשרים להעיד, כגון בגיטין ובקידושין ואף בדיני ממונות, או לקבל מהן קרבן לכשיבנה ביהמ"ק ונ"מ בזה"ז לענין קבלת נדבה לבהכ"נ, וכן פתם ויינם מהו.


תשובה :


[אין אנו עוסקין כאן לברר דינם של עוברי עבירה במזיד וכ"ש הכופרים באחד מעיקרי הדת אלא של שומרי תורה שבהן].


בענין המצוות המעשיות כבר אמרה תורה בפרשת ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, וכל המוסיף על התורה עובר בלאו ולוקה. דהיינו המוסיף על מנין הפרטים שבמצוות, כגון חמש פרשיות בתפילין או ארבעה פסוקים בברכת כהנים, וכל שבזמנו לוקה משום בל תוסיף כמ"ש בר"ה נדף כיח ע"ב], ונלע"ד כ"ש הבודה מלבו מצוה חדשה וכ"ש עיקר חדש.


אמנם ענין עיקרי התורה כבר נתבאר דינם באריכות קצת בקונטרס שו"ת באין חזון חלק ראשון סי' ד' ס"ק כ' (דף ל"ז); והנה לדברי הרמב"ם בפהמ"ש דסנהדרין פרק חלק הם שלשה עשר, וכן הדפיסו בסידורים בסוף תפילת שחרית, וכן חרז בעל הפיוט יגדל אלקים חי, שנתקבל בכל תפוצות ישראל (אע"פ שאינו מכוון כ"כ ע"פ חכמת האמת כידוע בשם האר"י ז"ל), ולדברי שו"ת חתם סופר חלק יו"ד סי' שנ"ו ד"ה אך, נתקבל מנין זה בקבלה אף מימי רב טביומי. ולדברי ספר העיקרים נקרא עיקר כל יסוד שאלמלא הוא יפול כל הבנין. ולכן הקשו רבים על מנין הרמב"ם ז"ל. אבל לענ"ד נראה כי הרמב"ם לא סבר בפירוש תיבת עיקר כאברי בעל ספר העיקרים, אלא כל דבר המפורסם בישראל מחמת הקבלה נקרא עיקר, כי הוא מפורסם אף לנשים וע"ה שלא למדו תורה מעולם. ולכן הכופר אפילו בדקדוק קל מדברי סופרים הוא מין אבל מי שלא למד את הדקדוק הזה מפני בורותו או אשה שלא למדה תורה אין אלו מינין ח"ו, כי הדקדוק הזה אינו מעיקרי התורה. אבל בעיקרי התורה המפורסמים והמקובלים בכל ישראל כגון מציאות השי"ת או יחודו וכדומה, בזה אף מי שלא למד תורה כלל והוא שוגג מ"מ נקרא מין מפני העדר הידיעה המפורסמת. (ובזה יתיישב מה שהקשה כספר העיקרים למה מנה הרמב"ם תחה"מ וביאת המשיח בין העיקרים, אע"פ שאם תפול אמונתם לא יפול בזה כל בנין האמונה, כי הם מפורסמים ומקובלים בכל ישראל). וכן כתב דון יצחק אברבנאל ז"ל בספרו ראש אמנה מטעם אחר בדעת הרמב"ם שהעדר האמונה כבר תסיר את הנפש מהצלחתה כמו שסם המות ימית את האוכלו אף בשוגג או באונס. וכן כתב הגאון ר' אלחנן וואסערמאן הי"ד ז"ל בדוגמאות לביאורי אגדות בדרך הפשט (נדפסו בסוף קובץ הערות ליבמות וגם בפני עצמן) בסי' י"ב ס"ק ח' בשם הגאון ר' חיים הלוי ז"ל מבריסק שאדם שהוא רחמנות - אפיקורס הוא גם כן אפיקורס, דהא מ"מ אינו מאמין וא"א להיות בכלל ישראל בלא אמונה. והגאון ר' אלחנן ז"ל הי"ד בעצמו כתב שהדברים מוכרחים מטעם אחר דהא כל הכופרים וכל עובדי ע"ז הם מוטעים.


ושניהם (י"ל דון יצחק אברבנאל ז"ל והגאון ר' חיים הלוי ז"ל) דקדקו מן הרמב"ם שכתב שהאומר שהבורא ית"ש הוא גוף ח"ו הוא מין ואע"פ שכמה גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה כמ"ש הראב"ד.


ואל תתמה דהא בכל התורה כולה מצינו דשוגג וכ"ש אנוס קיל ממזיד, שככר מצינו כעין זה שבכל העבירות חילקו רז"ל בין עובר לתיאבון לעובר להכעיס אבל בעבירות החמורות כגון ע"ז וחילול שבת שהמחללו הוא כגוי לא מצינו חילוק זה וכמ"ש הרב ב"י ביו"ד סי' רס"ח סוף ד"ה אחד (והיא חומרא גדולה שאף המחלל שבת מחמת דוחק פרנסתו בלבד דינו כעובד ע"ז). וכדברי הרב ב"י כתב הרב יוסף חיים ז"ל מבגדד בשו"ת רב פעלים חלק שני או"ח סי' י"ב ע"פ מ"ש בשו"ע יו"ד סי' ב' סעיף ה' וכן כתב בתב"ש סי' ב' ס"ק כ"ט על פי התוספות דחולין [דף י"ד עיט]. (ועמש"כ בשו"ת פאת שדך סי' קי"ט ס"ק ו').


ובדעת הראב"ד משמע לכאורה דהכופר בשוגג אינו מין. מיהו כבר אפשר דלא יחלוק על הרמב"ם בעיקר הדברים שהוא מין אף בשוגג, ושאני הכא שטעה מחמת שטעה בפירוש דברי התורה עצמה, כי טעותו בפירוש האגדות הביאו לידי כך שאמר שהבורא ית"ש הוא גוף ח"ו, והטועה הזה לא השכיל לפרש כראוי ולהכריע בין דברי האגדות לבין דברי האומרים הבורא אינו גוף. ולכן אינו מין וכופר. וכדברינו משמע מדברי הגאון ר' אלחנן הי"ד ז"ל במקום הנזכר.


ויותר מזה נראה די"ל דלהרמב"ם האומר שהבורא ית"ש הוא גוף ח"ו הרי זה כמשתחוה לאנדרטי של מלך מפני שהוא סבור שזהו המלך, שהוא משתחוה לזולת המלך. אבל הראב"ד ס"ל דהאומר שהבורא ית"ש הוא גוף ח"ו דומה למי שהוא סבור שהמלך לבוש בגדי הדיוט דמ"מ משתחוה למלך עצמו, ונמצא שאין כאן מינות כלל, ואינו כופר בהשי"ת כלל. אבל בשאר עיקרים אפשר דאף הראב"ד מודה להרמב"ם דמין בשוגג או כאונס תשיב מין. ואפושי פלוגתא לא מפשינן.


מיהו צ"ע אי מין באונס לכו"ע לא הוה מין אע"ג דדברי דון יצחק אברבנאל הכי משתמעי בשיטת הרמב"ם דהא תינוק שנשבה לבין הגוים לא ידע אף את עיקרי התורה כגון תורה מן השמים ועוד, ומ"מ לרב ושמואל מביא קרבן חטאת כמבואר בשבת [דף מ"ח ע"ב], ואע"ג דאין מקבלין קרבן ממשומד (וכ"ש ממין) כמ"ש בחולין [דף ה' ע"א]. ולכן מסתברא דאף לרבי יוחנן וריש לקיש לא הוה מין דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וכבר עמד בקושיא זו הגאון ר' אלחנן הי"ד ז"ל במקום הנזכר, עיי"ש תירו'. [ואף לכשיכנס התינוק לכלל ישראל לא יוכל להביא קרבנו למ"ד דחוי דמעיקרא שמיה דחוי]. וצ"ל לדברינו דתינוק שנשכה לבין הגוים ונאנס ולא ידע עיקרי התורה, לא גרע מתינוק בן יומו או שוטה וחרש שג"כ אינם יודעים, דמאי הוה להו למיעבד. ומאי שנא מי שאין בו דעת כלל בטבע כגון תינוק בן יומו, או שוטה וחרש, או מי שאין בו דעת מחמת שלא היה יכול ללמוד. וצ"ל דכל שהוא אנוס הוה בכלל ישראל אע"פ שאין לו אמונה. [וחכם אחד השיב על דברינו דתינוק שנשבה אינו מביא קרבן אלא בשעה שיוצא מן השבי ולא דמי למין שלא יצא עדיין מן המינות. ולענ"ד אינו כן דתינוק שנשבה כשיצא מן השבי מיד עדיין אין לו אמונה עד שילמד תורה ומ"מ מביא קרבנו].


והנה אם המוסיף על מעשה פרטי המצוות עבר בבל תוסיף, ק"ו המוסיף על עיקר התורה, מיהו אין לנו ראיה מכאן אלא דעבר בלאו ואין לנו ראיה מכאן דחשיב מין.


ויש לעיין אם קבלנו את עיקרי התורה סתם או דילמא קבלנו שאין תורה אלא זו (דהיינו הכתוב והמקובל), וכאילו קבלנו שכל דיעה שאינה כתובה ומקובלת אינה בכלל התורה, והאומר שיש דיעה נוספת כופר בקבלתנו, וא"כ חשיב מין ופסול לעדות.


ובמהר"ם מרוטנבורג ז"ל כתב בתשובה (לענין מצוות מעשיות) והובאה התשובה בהג"א פרק כל הבשר סי' ה' ד"ה וכן, שהמוסיף על התלמוד הוא גורע, ורמז לתשובה זו בש"ך יו"ד סי' פ"ט ס"ק י"ז. ומשמע דפשיטא ליה למהר"ם רוטנבורג ז"ל שקבלנו שכל מה שלא נכתב בתלמוד (או בשאר ספרי קבלתנו, כגון בתוספתא או בירושלמי) הו"ל כמו שקבלנו בפירוש שאינו כן, ולא הביא מהר"ם רוטנבורג ז"ל שום ראיה לדבר משמע דפשיטא מפני הקבלה, ע"כ שכך קבלנו דהתורה היא יחידה ואין זולתה.


ומלשון מהר"ם שכתב שהוא גורע משמע שפירש דטעמא דקרא דלא תוסיף הנאמר בתורה הוא מפני שהמוסיף גורע [ואין זה בכלל דרשינן טעמא דקרא שנחלקו בו, אלא דהכי פשטיה דקרא שהדבר הזה הוא האמת הגמורה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע שהיא כל האמת והיא לבדה האמת], וכעין זה פירש הגאון ר' יעקב מדובנא בספר אהל יעקב שהמוסיף סופו לגרוע ע"י משל, (כי המוסיף חושב את עצמו בעלים לעשות עם התורה מה שהוא רוצה וא"כ יוכל ג"כ לגרוע). - מיהו א"צ לכך אלא המוסיף גורם לתקלה כמו הגורע וכן דרשו גבי חוה לענין נגיעת העץ אל תוסף על דבריו, וכפירש"י עה"ת.


וכיון דסברא הוא דלא תוסיף הוה משום שהמוסיף גורע הרי סברא זו היא ג"כ בעיקרי התורה כמו במצוות מעשיות, וכל המוסיף על עיקרי התורה מפקפק בתורה כמו הגורע מעיקר התורה. מיהו אכתי לא בריר לן אי הוה כופר, מיהו סברא היא דכיון דהגורע הוא כופר מפני שאזנו מאמין בשלימות האמיתות של התורה ה"ה המוסיף הוא כופר שהרי גם הוא אינו מאמין שהיא לבדה ואין זולתה. ודוחק לחלק, דהכחשת שלימות התורה חמורה מהכחשת יחידותה. ובפרט כיון שהוכחנו מתשובת מהר"ם ז"ל שלענין מצוות מעשיות קבלנו שאין זולתן, א"כ וודאי גם לענין העיקרים קבלנו כך.


ונמצינו למדים שאף המוסיף על עיקרי התורה הוה כופר, דהיינו שהוא כופר שאין זולתה. וכן היא האמונה הפשוטה והמפורסמת בישראל גוי קדוש שרק התורה בלבד היא האמת ואין זולתה.


וא"כ המוסיף על עיקרי התורה כגון הנהו דמתקרו דתיים-לאומיים פסולים לעדות מפני שהם נחשבים כמו שאר הכופרים, וחייבין אנחנו לחפש צד זכות על הלוקחין אותם לעדי קידושין וגיטין כדי שלא יתבלבל היחוס על ידי שנפסול כמה משפחות. [וכן כתב הגאון מו"ה אלחנן וואסערמאן הי"ד ז"ל דהרעיון הדתי-לאומי הוא ע"ז בשיתוף והבאתי דבריו בחלק ראשון של שו"ת באין חזון סי' י' אבל נראה שלא נאמרו דבריו הלכה למעשה שהרי הרעיון הציוני אינו ע"ז אלא מינות ועדיין יש לחקור אם תוספת מיקרי מינות].


ויש לצדד בזה כיון שהוכחנו שקבלנו שאין לנו אלא התורה הקדושה ואין זולתה, א"כ המאמין בתורה ומשתף עמה דבר אחר, כגון הלאומיות, יש בדבריו סתירה מיניה וביה, וא"כ נצטרך לעיין היאך הוא מאמין באמת בלבו, אם הוא מאמין באמת בתורה ודברי הלאומיות שלו אינם בלב שלם או דילמא הוא מדמה בנפשו שיש עיקרים זולת התורה ואמונתו אינה כהוגן. והיה אפשר לדמות את דינו למ"ש רבינו יונה בשם חכמי צרפת שהובא בב"י יו"ד סי' קי"ט ד"ה כתב הרשב"א במי שבעיר אחת הוא אומר שהוא מאמין בע"ז כדי שאו"ה יתנו לו צדקה ובעיר אחרת הוא אומר שהוא יהודי כדי שישראל יתנו לו צדקה רס"ל לרבינו יונה דטפי מסתברא שכשהוא אומר שהוא יהודי הוא אומר מה שבלבו משום דאמונתו אמונה היא ומילתא דמסתברא, וא"כ נימא הכי נמי לענין הנהו דמתקרו דתיים-לאומיים, שכשהו אומר שהוא דתי אומר כן בלב שלם אבל כשאומר שהוא לאומי אומר כן להנאתו ולא בלב שלם.


מיהו לא דמי, דעד כאן לא אמר רבינו יונה את דבריו אלא במי שבשעה שהוא אומר שהוא מאמין בע"ז אינו אומר שהוא יהודי ובשעה שהוא אומר שהוא יהודי אינו אומר שהוא מאמין בע"ז שהוא אינו סותר עצמו ממש. אבל זה שמשתף בבת אחת את התורה ודבר אחר אפשר שבאמת אינו מאמין ביחידות התורה וכסבור שהוא רשאי להוסיף עליה.


ועוד היה אפשר לתלות הדבר במחלוקת דתפוס לשון ראשון או אחרון. מיהו כזה שאומר בפירוש שמתכוין לשניהן, טפי ניחא למימר דלכו"ע נתכוין לשניהן, ואינו מעלה על דעתו שאין מוסיפין על התורה.


ומ"מ יש לצדד להקל מטעם אחר, דהאומר מותר יש לסמוך על מי שאומר שיש לו דין שוגג (אע"פ שנחלקו בזה, נסמוך על המקיל מפני תיקון העולם), ונסמוך עוד על הצד שכתבנו בדעת הראב"ד דאף השוגג במינות מיקרי שוגג.


וכ"ש אדם שנתגדל מנעוריו על פי טעותם שיש לצדד בו שהוא כמו אנוס, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות ממרים בענין הקראים שכיון שנתגדלו מנעוריהם בטעותם שאע"פ שראה אח"כ את היהודים ואת דתם תשיבי כמו אנוסים.


[ויש לדקדק מהא דתנן בחגיגה [דף ט.] מעוות לא יוכל לתקון זה הבועל את הערוה והוליד ממנה ממזר, וקשיא אמאי לא קאמר זה המגדל את בנו בדרך חטא, כי גורם


לו להיות כמו אנוס. וי"ל דהרמב"ם לא כתב דבריו אלא בקראים דווקא שהם עדה שלימה בפני עצמה, אבל בנו של רשע יחידי לא תשיב כמו אנוס. ואע"ג די"ל על הקושיא הנ"ל דאף האנוס יוכל לתקון ולחזור בתשובה, מ"מ הכי מסתברא בדעת הרמב"ם, אף בלא הכרח הראיה.]


ויש להביא ראיה שהוא כמו אנוס ממ"ש במס' קידושין [דף כ"ב ע"ב] גבי משיכה דבהמה דקורא לה והיא באה הויא משיכה משום דאדעתה דמרה קא אזלה ועבד קטן כבהמה דמי (דכיון שאין בו דעת לאו אדעתא דנפשיה קא אזל אלא אדעתא דמריה), ובב"ב [דף פ"ח ע"א] אמרינן דהכישה נתחייב בה משום דאנקטינהו נגרי ברייתא, וא"כ ה"נ המוליך את הקטן בדרך חטא גרם לו ללכת עוד בדרך חטא מעצמו וחשיב כמו אנוס.


אבל יש לחלק דקטן שנתגדל וניתנה בו דעת אמרינן ביה הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ויש לו בחירה בין טוב לרע ולכן אינו כמו אנוס ללכת עוד בדרך חטא כמו שהיליכוהו בקטנותו אלא דודאי הבחירה קשה לו ואפשר דיש ליחן לו דין כמו שוגג (כעין מ"ש התוס' בביצה [דף כ"ה] ד"ה שער דהממהר לאכול קודם הפשט וניתוח נענש כשוגג ולא כמזיד) אבל לא כמו אנוס, וע"כ נאמר כך כדי להשוות ההיא דחגיגה עם ראי' זו.


וא"כ הנהו דמתקרו דתיים-לאומיים שנתגדלו מנעוריהם בקבוציהם או בעיר בין דתיים-לאומיים דכוותייהו יש לדמות דינם לקראים ולחושבם כמו אנוסים, שהרי עדה שלימה הם כמו הקראים, [דהיינו כשאינו עובר עבירה במזיד].


ועוד יש לצדד בזכותם, כי לא כל אדם שהוא ממפלגתם הוא דתי-לאומי בלבו אלא נכנס למפלגתם להנאתו, לפרנסתו או מפני הנאת קופת חולים וכדומה. וצ"ע אם הללו שהם דתיים-לאומיים בלבם הם הרוב. כי אם הם מיעוט יש להקל בעדותם ברווחא טפי ולתלות שהם מן הרוב המאמין באמת. ונלע"ד שאם הוא מן העולים החדשים שנתחלקו


בעל כרחם בין המפלגות ונפל חלקו בין הדתיים-לאומיים, ודאי מסתברא דאינו כופר בלב, ואם הוא מן הצעירים שנתגדלו בקבוציהם צ"ע.


ועוד יש לצדד שמא הוא מהללו המצויים בבני תורה שביניהם שלאומיותם לא נולדה מסברא בעלמא נוסף על התורה אלא מדרשות של דופי בתורה עצמה, דנהי דהדורש כן במזיד הוא רשע מ"מ הדורש בשוגג מפני שהוא משוקע ביניהם ונמשך אחר מאשרים מתעים אינו אלא כעין שוגג דהוא אומר מותר, וכ"ש שאינו מין.


[ויש לדון ללמד זכות בדרך אחרת, אלא שצריך עדיין עיון. דהיינו שהרמב"ם כתב: המינין (כצ"ל) הם התרים אחר מחשבות לבם וכו' עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון ע"כ. משמע מלשון זה שאינו נקרא מין אלא אם כן הוא עובר עבירה דהיינו אע"פ שיש בו מחשבת מינות עדיין מחשבה קלושה היא כל זמן שלא עשה מעשה על פיה ולא חשיב מין בזה.


לפי זה הנהו דתיים-לאומיים אם הם שומרי תורה ומצוות כהלכה לא תשיבי מינין כל שאינם עבריינים.


 אמנם צ"ב מנ"ל להרמב"ם הא. ודוחק לפרש לשונו דאע"פ שאינו עובר כפועל מ"מ ע"י מחשבת המינות הוא עלול לעבור, וזהו מש"כ שנמצאו עוברים, דכל העלול לעבור מסתמא סופו שיעשה כן.


ומצינו שמחשבה לא חשיבא עד שיוציאנו בשפתיו, כגון בתפילה שנקראת עבודת הלב ולמדו מדכתיב רק שפתיה נעות דבעינן שיוציא כשפתיו, וכן בוידוי דהרמב"ם כתב בהלכות תשובה שצריך להוציא בשפתיו מחשבת החרטה והקבלה, ומשמע דהיינו וידוי. וכן מצינו בפיגול שהכתוב קראו מחשבה ובעינן שיפגל על ידי אמירה. וכן מצינו


במגדף שאע"פ שחייב על דיבורו עיקר העבירה היא בלבו כמ"ש רשיי בכריתות [דף ג, ע"א] ד"ה וישנו וכ"כ התוס' בסנהדרין [דף ס"ה ע"א] ד"ה הואיל. וכתבתי מזה בע"ה בדרשה לתשובה (הנדפסת בסוף שו"ת פאת שדך) סעיף ט"ז.


וא"כ תמוה הוא לומר דבמינות אינו כן ואע"פ שהוציא בשפתיו דברי המינות לא תשיב מין עד שיעשה מעשה על פי המינות שלו.


ותניא בחולין [דף י"ג ע"א] שחיטת מין לע"ז, ושם [בעמוד ב'] פירש"י ד"ה מין, שהמין אדוק בה [בע"ז] וכל מחשבותיו לה עכ"ל. נראה מכאן שהמינות תלוי במחשבה.


וגם לענין שוטה יש לדון כעין זה. כגון מי שמדבר דברי שטות ואינו עושה מעשה שטות. ומצד הסברא ודאי נראה דחשיב שוטה, דהא נתברר שדעתו משובשת, מה לי על ידי דיבור מה לי על ידי מעשה. וכן משמעות לשון הרמב"ם בפ"ט מהל' עדות הלכה ט' וז"ל: השוטה פסול לעדות וכו' כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב עכ"ל. משמע דאב אינו מדבר ושואל כענין פשיטא שהוא שוטה, והוסיף ובכלל שוטים יחשב מפני שהרי יש בו מקצת דעת ומ"מ גזרה התורה שע"י חסרון במקצת הוא נחשב ככלל השוטים ודומה להם בדיניהם. וכלשון הרמב"ם כתב ג"כ בשו"ע חוה"מ סי' ל"ה סעיף ח'.


ולכאורה סברא היא שכמו שאדם נחשב לשוטה מפני שיש מקצת שטות שנתגלה בדיבור, ה"נ תשיב אדם מין כיון שיש מקצת מינות שנתגלה בדיבור.


[ודוחק עצום הוא לומר דבמחשבת מינות הו"ל מקצת מין לחוש לשחיטתו ואינו מין גמור לענין מורידין עד שיעשה מעשה מתוך מינות, דהא משמע בחולין דבמין ממש מיירי ועוד מנ"ל חילוק זה מן התלמוד, וגס לא הרווחנו בסברא זו כלום לענין עדות, דכשם שחוששין לשחיטתו כך צריך לחוש לעדותו]*.


* הג"ה: עיי'מנח"ח סוף מצוה תנ"ה.


מכל הלין טעמי קשה בעיני לסמוך הלכה למעשה על משמעות דברי הרמב"ם דלא חשיב מין אלא כשהוא עבריין, מיהו כיון דאסיקנא להכשירם בדיעבד, הא נמי חזי לאיצטרופי בהדי אינך טעמי].


 


העולה לדינא: לכתחילה אין ליקח עדים הנהו דמתקרו דתיים-לאומיים, מיהו בדיעבד או בשעת הדחק מפני האיבה וכדומה (דשעת הדחק כדיעבד דמי כמ"ש הפוסקים) אין לפסול גט או קידושין שנתקיימו בעדותם, ויש לנו לתפוס את הסברות דלקולא שבארנו. ובעדותם בדיני ממונות נלע"ד דהמוציא מחבירו עליו הראיה (ואם דעת ב"ד נוטה שהעידו אמת יוכלו לדון כדבריהם בדרך פשרה, אם בעלי הדין קבלו עליהם אף לפשרה כמו שעושין על הרוב).


ולענין מורידין או אף לחלל עליהם שבת להצילם מסכנה, הנה בלא"ה כתב בחזון אי"ש יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז ד"ה ונראה דבזה"ז אין להוריד מפני שאין ההשגחה גלויה ואינו אלא כמו הוספת הפרצה (אבל משמעות השו"ע וכל הנמשכים אחריו וגם הראשונים שלפניו היא שדין זה נוהג בזה"ז), אלא שאף בזה לא הרווחנו עדיין היתר לחלל עליהם שבת בקום ועשה. אבל המנהג פשוט לחלל את השבת אף על עבריינים גמורים ומפורסמים. ושמעתי מפי הגאון ר' זעליג ראובן בענגיס זללה"ה שהיה אב"ד ירושלים ת"ו, שיש לחלל שבת אף להצלת בני אדם שאירעה להם תאונה בשעת נסיעתם בשבת, כי אינם אלא שקצים (כלומר בני בליעל), רק אם הוא מין אדוק ומפורסם או מסית ומדיח מפורסם צ"ע אם יש שום היתר לחלל עליו את השבת. אבל הללו שהם דתיים-לאומיים מסתמא מחללין עליהן את השבת ואין מורידין אותם.


ולענין קרבן בזמן המקדש שיבנה בב"א, אין אנו צריכים לדון עכשו הלכתא למשיחא, דמסתמא עד אז ישובו בתשובה, ואם ח"ו יהא צורך בהוראה זו, יבא אליהו ויורה אותנו.


ולקבל מהם נדבה לבית הכנסת, במקום איבה ודאי יש להקל, כ"ש ממה שהקלנו בעדותם בגיטין וקידושין במקום איבה. ואף בלא איבה נלע"ד דאע"ג דהמחמיר קדוש יאמר לו מ"מ אף המקיל אין מזחיחין אותו, דהדבר אינו מן התורה ואינו מפורש בתלמוד לאיסור אלא שהראשונים למדו מצד הסברא קבלת נדבה לבית הכנסת ממשומד מקבלת קרבן, ובודאי אין זה אלא דמיון בעלמא מסברא, ואף הם מוריס דהקרבת קרבן על המזבח תמיר טפי מקבלת נדבה לבית הכנסת.


ולענין פתם לא גרעי מעבריינים גמורים והרי המנהג הוא להקל ודנין אותם מספיקא לקולא שאינם מינים גמורים, ר"ל אדוקין בע"ז ומינות, דודאי בדיעבד י"ל כן להקל, ולדידן דקיימו עלן כי כיסלא לעוגיא הו"ל שעה"ד וכדיעבד דמיא כמבואר בפוסקים כמ"פ. ואף לעניין יינם כל שאינם מחללים את השבת בפרהסיא במזיד נוהגין להקל אף לכתחילה מפני הדחק.


ומ"מ מאן דאפשר ליה וכן במקום שאינם מצויין כ"כ ואפשר להחמיר נכון להחמיר לכתחילה.


העולה לדינא:


א) לכתחילה אין ליקח אותם לעדי גיטין וקדושין ובדיעבד יש מקום להקל, וכן במקום איבה, וכן יש לנהוג למעשה כדי שלא יתבלבלו כמה משפחות. מיהו הללו שדורשין רק בדרשות של דופי ואינן מוסיפין על התורה צ"ע דאולי כשרים אף לכתחילה.


ב) אין להורידן ויש אף לחלל את השבת להצילם מסכנה.


ג) לקבל מהם נדבה לבית הכנסת כמקום איבה מותר, ואף כלא איבה אע"פ שהמחמיר קדוש יאמר לו, מ"מ המקיל אין מזחיחין אותו.


ד) לענין פתם ויינם נוהגין בא"י להקל אף לכתחילה אבל מאן דאפשר ליה וכן במקום דלא שכיחי כולי האי ולא הוה דחק כולי האי יש להחמיר לכתחילה.


[וכל מה שכתבנו היינו אם הוא מאמין בכל עיקרי הדת, אבל הללו המצויים ביניהם שאינם מאמינים בלב שלם בעיקרי הדת, וכן אם עוברים במזיד על איסורי תורה, ודאי פסולים לעדות, ולכן ראוי שלא לקחת שום אדם ממפלגתם לכתחילה לעדות, כי הוא מיעוט המצוי].


 


                                               




למאמר זה התפרסמו 5 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  דיקדוקים   י"ט אב
יישר כוח על הדיקדוקים רק לא הבנתי מה הבעיה עם הלאומיות מה פסול בלהיות קשור לארץ ישראל איפוא הבעיה בדיוק זה לא מה שהק"בה הבטיח לנו גם אם לא צריך להיות שם עכשיו זה אומר שצריך למחוק את א"י מהזיכרון לעת עתה ?

אברהם  מפתח תקווה
2.  האם מחללים שבת בשביל הצלת   י"ט אב
יהודי חילוני שבדין תינוק שנשבה -רוב החילונים של ימינו-
אביעד  
3.  לאברהם   כ' אב
הבעיה עם הלאומיות היא הגדרים לעניני הלכה שמבוססים על השקפות זרות, אין פסול בלהיות קשור לארץ ישראל ואין יהודי הנאמן לתורה שלא קשור לארץ ישראל בין הדר בה ובין המצפה לראותה.
הבעיה היא הוספת אידאולוגיה חילונית(אידאולוגיה של נהיה כגויים, נשמור על השפה והאדיאלים של "המדינה" גם כאשר הם סותרים את התורה)

ליתר הבהרה: ציונות היא הדת של האנשים המכונים "חילונים" ציוני דתי הוא (מבחינת אידאולגיה) מאמין באידאולוגיה חילונית בשיתוף עם אידאולוגיות התורה

להרחבה אני מציע לך ללמוד את מאמר עקבתא דמשיחא של הרב אלחנן וסרמן

צלפחד  
4.  מה אני עושה ?   ט"ז אלול
חיתן אותי דתי לאומי ליפני שחזרתי בתשובה יש לזה תיקון?????
 
5.  ל-4   ט' כסלו
רב מסדר קידושין אינו זה שיוצר את הקידושין אלא רק מאשר ודואג לכך שהכל יהיה בסדר (שלא יהיה בלבול, פתירת בעיות אפשריות וכו'), חלות הקידושין היא על ידי נתינת הטבעת, הסכמת האשה, עדים, ובתנאי שלא הייתה בעיה(עדים קרובים, נישואי כהן לגרושה וכו') לכן אם לא הייתה בעיה מיוחדת הרי שאין כאן חסרון בקידושין (שחיתן רב דת"ל) במקרה של בעיה מסויימת עדיף לשאול מורה הוראה
(הדברים שכתבתי לא לענין הלכה אלא לברר את המצב)
בברכה
צלפחד
צלפחד