כ' כסלו ה'תש"ע

אשרי אדם מפחד תמיד- התיחסות למצב בצפון על רקע ימי זכרון החורבן



מאמר זה פורסם לראשונה לפני כשלש שנים תוך כדי המלחמה בלבנון. לצערנו הדברים עדיין אקטואליים כבשעת אמירתם לראשונה ואנו מביאים אותם לפניכם בתפילה שיהיו לנו לתועלת.


בגמ' בגיטין (מדף נה: והלאה) מובאים שלשה מסיפורי החורבן כשבראשונה מובא חרבן ירושלים ובהמ"ק, אח"כ חורבן טור מלכא ולבסוף חורבן העיר בית"ר כשהמכנה המשותף לשלושת מאורעות החורבן אשר יחד מבטאים את כללות חרבן בית שני (כדאיתא במהר"ל ב"נצח ישראל") הוא שהם באים כמענה לשאלה שמציג רבי יוחנן בפתיחה לספור המאורעות:  אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (משלי כ"ח) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים,  אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר.


והנה, הספור הראשון על קמצא ובר קמצא נגמר בכך שהגמ' אומרת: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" ואח"כ מבארת והולכת הגמ' על עצם החורבן אבל קשה שהרי לא בא הספור על קמצא ובר קמצא אלא לבאר מאי "אשרי אדם מפחד תמיד" והיכן מצינו רמז של ראיה לכך בענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס ואדרבא לכאורה נראה דדוקא הפחד של רבי זכריה בן אבקולס הוא זה שבו תולה רבי יוחנן את החורבן והוא זה שעמד לנו לרועץ וא"כ הרי הוא היפך "אשרי אדם מפחד תמיד" ומה בא רבי יוחנן להשמיענו? עוד קשה, דודאי שביושו של בר קמצא היה שלא כשורה וגרם לו בושה גדולה מאד אך עכ"ז הרי קשה להבין ולקבל שמעשה אחד של ביוש אדם יביא לגזירה נוראה שכזו על כלל ישראל ויחריב המקדש ויגלה עמו מארצו וישפך דם גברים נשים וטף כמים?!


אלא שמדברי המהרש"א (שיובאו בהמשך) על המשך הסוגיא יובנו הדברים.


הגמ' ממשיכה ומספרת על אספסיינוס קיסר שהגיע לירושלים (במקום נירון קיסר שערק מהצבא הרומאי והתגייר) וצר עליה שלש שנים, ועל כך שבירושלים היו שלשה עשירים שבאמצעות תכולת מחסניהם היה ניתן לזון ולכלכל את כל יושבי ירושלים במשך עשרים ואחת שנים ואז מביאה הגמ' דין ודברים שהיה בין חכמי ירושלים לבין קבוצת אנשים שהגמ' מכנה אותם בריונים ורש"י מבאר פשר כינוי זה: "אנשים ריקים ופוחזים למלחמה". חכמי ירושלים אמרו שיש לצאת ולהכנע לרומאים, הבריונים  אמרו שצריך להלחם ברומאים ולא להכנע ועל כך השיבו להם החכמים שלא מסתייעא מלתא היינו שבדרך מלחמה נפסיד.


כתגובה להתנגדותם של חכמי ירושלים למלחמה עם הרומאים שרפו הבריונים את כל מחסני המזון והחל רעב בירושלים. ובאמת אינו מובן, שהרי משמע שם שהבריונים הם אלו ששלטו בעיר (כדמוכח שרבי יוחנן לא יכל לצאת מהעיר מבלי סיוע של ראש הבריונים) וא"כ לא היה מונע ומעכב בעדם מלצאת להלחם עם הרומאים וא"כ, אם רצונם להלחם שיצאו וילחמו ומה תועלת יפיקו בכך שישרפו את כל מחסני המזון, והרי גם אם יצאו למלחמה ייתכן וייאלצו לסגת ולחזור לשהות במצור ומחסני המזון יוכלו לשמשם עד אשר יאגרו כחות לחדש המלחמה שנית. אך מתוך הבנת גודל תקופה זו של בית שני וכח התורה וחכמיה אין זה קשה כלל. שכן השפעת התורה היתה על כל אחד ואחד מישראל עד שאפילו אותם הריקים ופוחזים למלחמה יודעים שאם רבנן אמרו "לא מסתייעא מילתא" אי אפשר לצאת ולהלחם, וא"כ צריך לשרוף את כל מחסני המזון כדי שאולי במצב החדש שיווצר ישנוּ החכמים את דעתם ויורו כי צריך להלחם ואז כיון שיצא כן מפי החכמים שצריך להלחם אזי "מסתייעא מלתא" ויש אפשרות לניצחון.


וכותב המהרש"א שם על אותם בריונים ומעשיהם: "והם פריצי ישראל שהיו בהם כמפורש ביוסיפון והם מתוך שנאתן זה את זה גרמו להם החורבן והגלות שלא היו רוצים ליכנע לרומיים וכו'".


ומדברי מהרש"א אלו יתורצו שתי הקושיות שהקשינו בהתחלה והיינו שבאמת מאורע בודד זה של קמצא ובר קמצא לא הוא שגרם לחורבן העיר שהרי גם אח"כ אם היו שומעים בקול החכמים והיו נכנעים לרומיים היה אפשר לפייסם ולמנוע החורבן, והחורבן נגרם כמו שכותב המהרש"א ע"י שנאת החינם שהיתה בין הבריונים שגרמה להם שלא להכנע לרומיים אלא שבאים חז"ל בכך שתלו החורבן בעובדא דבר קמצא ללמדנו יסוד גדול וחשוב: מפעם אחת בלבד של ביוש ופגיעה כלפי אדם מישראל שלא כדין אפשר להגיע לקשיות לב ולהכנסת כלל ישראל בסכנת רעב עד כדי גרימת החורבן כולו...


פגיעה אחת בזולת יכולה להתדרדר עד כדי הפיכת האדם ל"בריון", לאדם ריק ופוחז אשר חיי חבריו ואחיו הפקר בעיניו עד שמוכן לשרוף באש את פת לחמם ולהסגירם בידי אויב למוות וליסורים...


ועל כך בא רבי יוחנן ואומר (ובזה תתורץ גם קושייתנו הראשונה): כיצד יִשָמֵר האדם מאותה פגיעה חד פעמית בזולת אשר לפתחה רובץ השער לעולם שכולו בריונות?? התשובה לכך היא אחת: "אשרי אדם מפחד תמיד"- הפחד התמידי הגורם לכך שכל מעשה הוא תולדה של מחשבה, תולדה של ראית הנולד הוא המגן היחיד מפני הפורענות, מפני הבריונות, ואם כן חורבן ירושלים הוא המבטא היטב את התוצאה המרה של "ומקשה לבו יפול ברעה..."


בשבועות האחרונים העוברים על עם ישראל יכול כל מי שדעתו לא נסתלקה ממנו לגמרי לראות ולכאוב את התוצאות הקשות מאנשים שההגדרה "ריקים ופוחזים למלחמה" לא רק שהולמת אותם אלא משמשת להם למקור גאוותם. אם מחפשים אנו נקודה אמיתית היכולה קצת להמחיש לנו את גודל האובדן שבחורבן הרי שעצם העובדה שחיים אנו בדור  בו "בריון" הוא תואר של שבח היא המחשה טובה ביותר לכך.


נבדוק עצמנו ונודה על האמת!!! האם לא שותפים אנו גם אם לא בגלוי לתמיכה במהלכי הלחימה בצפון המסכנים חיילים ואזרחים גם יחד"?? האם לא נשמעים בחללי לבנו משפטים אשר בריוני עמנו אומרים גם בחוצות כמו "צריך לכתוש ולנתוץ, להשמיד להרוג ולאבד, לשבור ולהרוס את החיזבאללה"??


האם מודעים אנו לכך שאם התשובה לשאלות הנ"ל היא חיובית הרי שאיננו כי אם בריונים ותו לא!!


נבחן היטב את עצמנו, לו היה אחד מילדינו (ה' ישמור את כל ילדי ישראל) לא עלינו משתעל קלות או חלילה מצטנן, הרי ודאי שהיינו ניגשים אתו למרפאה. אף הורה אחראי לא היה מסתכן בהתעלמות מילדו ומחליט לבד כיצד לנהוג.


והנה לפנינו שאלה שיש בה צדדים רבים של הכנסת רבבות יהודים בסכנה וכולנו כל כך מהר יודעים מה צריך לעשות, כל כך מהר חורצים את הדין.. כ"כ מהר מראים כי הפכנו לבריונים!! כן, אפשר להיות בריון עם כובע וחליפה, אפשר להיות בריון עם שטריימל ועם פיאות ועם ציציות...


ואין זה פלא, אנחנו מוקפים בבריונות!! מונהגים כבר למעלה מחמישים שנה ע"י בריונים אשר מתגאים בבריונותם ואשר בריונותם היא דגלם, כותרות העיתונים שלנו (ואני מדבר על אלה המתיימרים להיקרא "דתיים" ואפילו "חרדים") מלאים בבריונות מהשטח בשלל צבעים ומראות בלי טיפת תשומת לב לסתירה הזועקת שבין היהודי ה"מפחד תמיד" לבריון הריק והפוחז למלחמה. והגרוע מכל, אנחנו נרגעים לשמע דברי בריונות של כל מיני "אלופים" ואנשי "בטחון" ונהנים מדבריהם ולא נחה דעתנו עד שאנו גם מתפללים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להצלחת הבריונות.


שפת הבריונות הפכה מזמן לשפתנו. גם אנחנו "דורשים!" גם אנחנו "לא מוותרים" גם אנחנו "עומדים בתוקף על שלנו" (מלבד כמובן כשהדבר נוגע לחפצי שמים שאז "גדול השלום" ו"שנואה המחלוקת"..) בלי לשים לב שמחריבים אנחנו בכך את עצמנו ואת עתידנו, בלי לשים לב שאנחנו הופכים מאדם המפחד תמיד שאשריו ואשרי חלקו ל"מקשה לבו" אשר סופו הוא אחד רח"ל "יפול ברעה!!"


העבודה זרה של זמננו היא ה"בריונות", "כחי ועוצם ידי", "נקח גורלנו בידינו" וא"כ בימים של עקבתא דמשיחא, ימים של ערב הגאולה מראים לנו משמים ומכריזים לכל אזן המטה עצמה לשמוע דברי חכמים: הבל הבלים הבריונות!! שום תוצאה חיובית לא תבוא ממנה אלא חורבן. וכשם שלא נגאלו אבותינו ממצרים עד שמשכו ידיהם מעבודה זרה ושחטו את אלהי מצרים לעיניהם כך אם רוצים אנו לקרב את הגאולה חייבים אנו לנקות עצמנו מכל שמץ של אהדה לבריונות, להכריז לעצמנו כי מנהיגים בריונים אינם מנהיגינו, הצלחתם אינה הצלחתנו, צבאם אינו צבאנו (וודאי שצריך להתפלל עבור אלו מאחב"י המופקרים על ידם לסכנת מיתה רח"ל אזרחים וחיילים גם יחד שישובו בתשובה  ובשלום אל בתיהם)


וכשנַרְאֵה למלך מלכי המלכים כי מואסים אנו בבריונות, מואסים אנו בנסיון השקרי המטופש והמזויף להראות כי את בעיותיו של עם ישראל אפשר לפתור בעזרת אבק שריפה, ואין לנו חפץ אלא במלחמתו של מלך המשיח אשר תהיה ללא כל נשק ותחמושת, ובמלכותו של מי שאמר והיה העולם אזי נזכה לגאולה השלמה כדאיתא בחז"ל  (ילקוט שמעוני איכה רמז תתקצז) "אמרו לפניו (היינו האבות ומשה רבנו וירמיה הנביא) רבש"ע שמא אין חזרה לבנים, אמר להם אל תאמרו כך יש דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים שנאמר ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"


 נצפה רק למלכות הקב"ה עלינו ועל כל העולם כולו ונזכה במהרה לגאולה שלמה, לראות בביאת אליהו הנביא עבדו ובמלכות בית דוד משיחו ובקיבוץ נדחי ישראל לארצו ובבנין בית מקדשו ובמלכותו כלינו לעד ולעולמי עולמים בב"א.


(מתוך שיחה שמסר הרב אברהם חזן בליל תשעה באב התשס"ו במרכז הרוחני "פסגות" בפתח תקוה)


 


 


 


 


 


 


 


 




למאמר זה התפרסמו 1 תגובות. הוסף תגובה למאמר
1.  צודק.   י"ז אב
יש להפריד בין אהבה לאחינו החיילים הטועים, לבין הממסד החילוני.
אלה בטנקים ואלה במטוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר.
ד.צ  מת"א