[1] בספר המצוות לרמב"ם (מצות ל"ת רצח) איתא: שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה ולא תשים דמים בביתך, ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה [מ"ע קפד] ולא תשים דמים מצות לא תעשה. עכ"ל. ובשו"ע (חו"מ סימן תכז ס"ח) איתא: כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים (שם). עכ"ל.

ובספר החינוך (מצוה תקמו) וז"ל: ...שעם היות השם ב”ה משגיח בפרטי בני אדם, ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו ז"ל (חולין ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תפול אבן גדולה על ראש איש, שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ב”ה חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.

ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ב”ה, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו ז"ל שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, וכו'. עכ"ל.

ובחובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד) איתא: ועם ברור אמונתו, כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה ושבחירת הבורא לו, היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחר הטוב כנראה לו מן הענין, והאלהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה, כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלהים, שיאמר, אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות בבטחונו על גזרת הבורא, וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה, ממה שאין האדם בטוח בהן ויסכן בנפשו. וכו'. עכ"ל.

[2] בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה רצז) איתא: שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד, ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה לא תעמוד על דם רעך. עוד בדבריו (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א הלכה יד) איתא: כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך. עכ"ל.

[3] ברבינו בחיי בהקדמתו לפרשת שלח כותב: סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה (משלי כא, לא), שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה, שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו. כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו, שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס, ימסר ביד אויביו, וכו'. ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע. "ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה, לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן, וכו', וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה וכו' להכנותיהם רק בשם יתעלה, שכן כתיב (תהילים קמז, ג) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם י) לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג, יז) שקר הסוס לתשועה. וכו', וכו'. עכ"ל. וכן הוא בדבריו בפרשת בשלח עה"פ וחמשים עלו בני ישראל. עכ"ל.

ובספר "המספיק לעובדי השם" (הפרק על הבטחון) איתא: ברי כי לשם הרחקת הפגעים הרעים יש להסתייע באמצעים שהתקין ה' יתעלה להרחקתם, והסתייעות זו לא תפגע בבטחון. והלא יודע אתה כי אף שאחד מעיקרי התורה הוא (דברים לב לט) אני אמית ואחיה, הנה נאמר שם (כב ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. ואף על פי שאחד מעיקריה הוא (שם לב לט) מחצתי ואני ארפא הנה נאמר (שמות כא יט) רק שבתו יתן ורפא ירפא. ואף על פי שציוה להריע בחצוצרות ולזכור את עיקר הבטחון לפני גשתם למלחמה, כמו שנאמר (דברים כ ב-ג) והיה כקרבכם אל המחנה, ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וכו', הנה נאמר (שם ט) פקדו שרי צבאות בראש העם, ועוד נאמר (שם כ) ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה. ואף על פי שאמרו בני קרח (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ, לא נטיל ספק במה שאמרה התורה על סיחון ועמו (במדבר כא כד) ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו, ולא במה שאמר להם משה עליו יתעלה (דברים לג כט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וכו' ואשר חרב גאותך. אך פירוש הדבר שלא נושעו בחרבם וכוחם בלבד, ולא היו בוטחים על מלחמתם אלא על השגחתו עליהם ורצונו להיטיב עמהם, כמו שנאמר (תהלים מד ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. עכ"ל.

[4] ברמב"ן (במדבר כא, א) איתא: שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם, כגון במלחמת עמלק הראשונה, מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות יז ז), ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (שם יד מא-מה), אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה. עכ"ל. וברבינו בחיי (דברים לא, מט - נ) איתא: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו. ברשותנו. "ולא נפקד ממנו איש". זה היה פלא עצום, ומהנסים הגדולים שאירעו לישראל אירע להם בכאן במלחמת מדין, שהיו עם רב כחול אשר על שפת הים, והרגו ישראל מהם, ושבו מהם אלפים ורבבות, והכתוב מעיד שלא חסר מישראל אחד במלחמה, זהו שאמר ולא נפקד ממנו איש, והנס הגדול הזה לפי שהיו שלמים בזכות, והוא שדרשו רז"ל (שבת סד.) ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, וכו'. עכ"ל.

וברבינו בחיי (בראשית מט, יב) איתא: בפרשה זו בברכת יהודה, תמצא שם כל אותיות התורה רשומות חוץ מאות זי"ן, והטעם, לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונן בכלי זיין כשאר האומות, כי החרב ירושה לעשו, אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ, ואינה נוהגת מנהג הטבע ובכח היד, רק לפי הזכות והעונש בכח העליון יתברך, ומזה תמצא בשמו של יהודה שהמלכות ממנו השם המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצונו של מקום, ישראל עושה חיל, ומלכותם מתגברת ומצלחת, והשם המיוחד עמהם אין להם צורך לכל זיין, ולכך נחסרה אות זי"ן מברכת יהודה. עכ"ל.

 וכן הוא בדבריו בבכד הקמח (ערך רשות אות ב) וז"ל: ידוע, כי מלחמותיהם של ישראל כשהיו נוצחין האומות, לא היו נוצחין בריבוי עם, גם לא היו נוצחין בסיבת חרב וכלי זיין, שהרי החרב ירושה לעשו, ומה היה עיקר מלחמתם שהיו נוצחין בו הזכות, וכן הוא אומר (תהלים מד) כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו', ובפסוק זה רמז זכות האבות, כי ימינך זה אברהם, וזרועך זה יצחק, ואור פניך זה יעקב. ומצינו כי בסיבת החטא היו מנוצחין, שכן אתה למד ממלחמת העי שכתוב שם (יהושע ה) חטא ישראל, ואם כן עיקר סבת מלחמותיהם של ישראל לנצח האומות או להיותם מנוצחים היה הזכות והחטא. ואם אתה שואל כיון שהזכות היה סבת נצחונם, למה היו יוצאין למלחמה בעם רב, והיה מספיק להם במעט גוי, ועוד למה היו יוצאין חלוצים ולמה יצטרכו לתקן המערכות, כי אם היו זכאין היו מנצחין עמים רבים במעט גוי, ואם היו חייבין לא יצילם רבוי עם. והתשובה בזה, כי גם בזמן שישראל זכאין היו ראוין להתנהג בדרך הטבע והמקרה, כי ראוי לו לאדם להשתדל לעשות מה שהוא בידו, והשאר יניח בידי שמים, וכו'. עכ"ל

ועה"פ (דברים פ"כ, פ"ד) כי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: כותב הרמב"ן וז"ל: יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן אויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם, גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו. ואמר להלחם לכם עם אויביכם - כי יפילם לפניכם לחרב. ואמר להושיע אתכם - שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש, כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות. ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז - ט), כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה. עכ"ל. וברבינו בחיי (שם) איתא וז"ל: להושיע אתכם. כלומר שיציל אתכם לגמרי במלחמה, ולא יפקד מכם איש כמו שאירע במלחמת מדין שכתוב שם (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש, שהרי מנהג העולם בשאר האומות אף על פי שמנצחין שיאבדו רבים מהם, אבל במלחמת מצוה הם ינצחו את הכל, ואחד מהם לא ימות שם, וכו'. עכ"ל.

וכן הוא באור החיים הק' שם וז"ל: ואומרו להושיע וגו', פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס, שתהיה המלחמה כבדה באויביהם, ולא יפקד אחד מבני ישראל. עכ"ל. ובגבורות ה' (פרק מ) איתא: כי מלחמת הקב”ה אין ספק שהוא יציל הכל, כי מלחמת אדם הוא כך שקצת מהם נצולים וקצת מהם אינם נצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה. עכ"ל.

[5] ומענין לענין כי לא תמיד עושים השתדלות על פי דרך הטבע יש לציין לדברי המדרש רבה (איכה פותיחתות סימן ל): ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים יח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקב”ה אני עושה כן וכו'. עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד"ה ב יד) וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו. עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב”ה אני עושה שנאמר (שם כ) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב”ה אני עושה שנאמר (מל"ב יט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, עכ"ל.

והגה"צ רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ זצ"ל המשגיח דישיבת מיר ביאור את הדבר בספרו "דעת חכמה ומוסר" (ח"א מאמר טו) וז"ל: זה פשוט שחזקיהו וגם אסא באמרם אין בי כח, לא היתה כונתם שלא היו גבורים בטבע, אלא שמדדו כל אחד ואחד מה שיש ב"כחם" בידעם היטב מצבם ומדרגתם, וידע כל אחד בדיוק עד כמה יכול הוא לקיים את המזיגה של טבע עם למעלה מן הטבע, שיהי' שם קיום הטבע כהוגן מבלי מכשול כל דהו וגרעון באמונה, מבלי שיהי' שם שום שמץ מ"כחי ועוצם ידי". והנה דוד ידע שבכחו לעשות כל המזיגה של קיום טבע עם למעלה מן הטבע בשלמות, שיהי' הכל מכוון לשם שמים, וזו היתה הדרגא היותר עילאית.

אסא חש כבר שאין ביכלתו לעשות כל המזיגה כראוי ואין בכחו כ"א לרדוף, וברדיפה לבד יהי' הכל מכוון לשם שמים בכל השלמות, אבל אם אך יהרוג, אז אי אפשר כבר להיות הכל שלם כהוגן, כי אז יוכל להיות כבר גרעון בה"לשם שמים" לפי ערך רום מדרגתו. יהושפט ידע שאין בכחו כ"א לומר שירה, ואז יהי' הכל מכוון לשם שמים על צד היותר טוב, אבל יותר כבר "אין בכחו". עד שחזקיהו ידע שאין בכחו כ"א "אני ישן על מטתי ואתה עושה", שאז יהי' שלם מכל פגם ופחת, אבל אין ב"כחו" לפי ערך מדרגתו הוא לעשות אפי' פעולה כל דהו, שלא ינצל מהרהור "כחי ועוצם ידי".

והוא בגדר שתבע הכתוב בחטא מי מריבה "יען לא האמנתם בי" (במדבר כ. יב), שבחילוק זה שבין הכאה ודיבור הי' כבר מקום תביעה על משה ואהרן "יען לא האמנתם". ונמצא שהחילוקים ביניהם הי' באופן המזיגה, דוד הי' מוזג טבע עם למעלה מן הטבע בכל הצורך, אח"כ הלכה מזיגת הטבע הלוך ופחות, עד שבחזקיהו לא היתה כבר מזיגה של טבע כלל בהנהגתו במלחמתו עם שונאיו, ומנוהו חז"ל בדרגא היותר קטנה לעומת רום מדרגת השאר. עכ"ל.

עוד שם (מאמר מ) איתא: ולכאורה תמוה לנו שאלת חזקיהו "אני ישן על מטתי", כיון שיש חיוב לקיים טבע, איך שאל דבר כזה, והוא משום דכיון דהיסוד הוא אמונה ובטחון, וחזקיהו ירד לעומק כחותיו והרגיש בעצמו שאם שוכב הוא על משכבו בלי לעשות מאומה ובבקר בהקיצו משנתו מוצא הוא ק"פ אלף איש נהרגים מבלי שנקף אצבעו בזה, אז מכיר הוא ושלם באמונתו, אבל אם רק יצטרך לעשות דבר מה אפילו רק "לומר שירה", אז אף חזקיהו המלך אינו בטוח כבר בעצמו, שאם רק ישית ידו קצת בזה שוב אינו שלם באמונתו ובטחונו, ומבלי "אמונה ובטחון" הלא גם חזקיהו המלך אינו ולא כלום, וא"כ הלא באמת אי אפשר לו כי אם "אני ישן על מטתי", וכו'.

וכן יהושפט מדד מדרגתו שיש בכחו גם לומר שירה שאם אך לא ירדוף כבר יהי' שלם לגמרי באמונה כמו חזקיהו המלך בישנו על מטתו, וזו היא דרגא יותר גדולה. וכן אסא הי' בכחו גם לרדוף, שאפילו ב"רדיפה" לא יהי' שום גרעון ופחת באמונתו, אבל "להרוג" לא ולא, זה כבר אין בכחו, שם הריהו כבר בסכנה. עד שדוד דרגתו היתה רוממה כל כך שבכחו הי' לרדוף ולהרוג, שאחרי עשותו הכל בעצמו, רדף והרג, בכ"ז הי' שלם כ"כ באמונתו ובטחונו שלא התגנב שם שום צל כל דהו כמו בחזקיהו המלך בקומו משנתו בראותו שק"פ אלף איש נהרגו ע"י מלאך ה' מבלי שיהי' לעצמו בזה שום חלק ומעשה כל דהו.

וזהו מה שביארנו שחכמה והכרה הם שני דברים, שהכרה היא התפעלות הגוף, וזוהי סתירה לגמרי למושג החכמה. דהאם הי' חסר לאסא יהושפט וחזקיהו ידיעה שה' הוא העושה והפועל כל אלה, ולמה פחדו כ"כ ממעשה עצמיי, האם בעשותם זאת בעצמם לא היו יודעים שהכל מאת ה', ורואים אנו שאעפ"כ, אף על פי שלא הי' להם אף צל של ספק שהכל הוא מה' יתברך, בכל זאת ירא חזקיהו ופחד מעשות דבר מה, שאחרי כל חכמתו אם יעשה זאת אזי כבר אינו מכיר, והוא בבחינת "כזבו בו". עכ"ל.

[6] ראה חכמת אדם (שער השמחה כלל קנא סעיף כה) הכותב וז"ל: אילו לא נתנה התורה רשות לרפאות כדכתיב (שמות כא, יט) ורפא ירפא היה אסור לנו להתרפאות, שהרי ההולך בדרכי התורה לא יגיע לו שום מקרה ממקרי הזמן משינוי אוירים ולא על ידי מאכלים כדכתיב (שם כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, רצה לומר, שתהיה בהם הברכה ולא שום דבר רע המזיק, והסירותי מחלה מקרבך רצה לומר משינוי אוירים (אבן עזרא שם), וכתיב (תהלים לג, יח) עין ה' אל יראיו, שהוא ברחמיו משגיח תמיד עליהם והמושגח ממנו יתברך ודאי שאין מגיע לו שום נזק, וזהו שאמרו אין מזל לישראל, רצה לומר שאין מונהגים על פי מזל אלא על ידו יתברך, אך כשאדם אינו מתנהג ומודבק בו יתברך אזי נשאר תחת המזל, וכו'. והקב”ה יודע מחשבות אדם כי לא יהיו תחת סוג זה מעין ה' אל יראיו, וברא בעולמו עשבים ואילנות וכיוצא בהם שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם, ונתן לנו רשות להתרפאות בהם להועיל על פי טבע. עכ"ל.

ומקור דבריו הוא בגמרא (ב"ק פה.) וז"ל: ר' ישמעאל אומר, ורפא ירפא (שמות כא, יט) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (פרש"י, ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי), והקשה בתוס' שם, והא מרפא לחודי' שמעינן לי', וי"ל, דה"א הני מילי מכה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא 'נראה כסותר גזירת המלך', קמ"ל דשרי. עכ"ל. והרשב"א בחי' מבאר יותר וז"ל: דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא, הו"א שלא ניתנה לרפאות אלא מכה הבא בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים אסור, דמי שהכה הוא ירפא, ומי שמשתדל לרפאותו 'כמבטל מה שנגזר מן השמים', לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר, דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות. עכ"ל. ובתשובת הרשב"א (סי' תיג) אחר שמבאר מאמר הכתוב תמים תהי' עם ה' אלקיך, שהכוונה על אמונת ההשגחה והכל כפי הזכות והחובה, והתורה והמצות מצילים מן המקרים, ומ"מ מי שאירע לו מקרה מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו ית', כותב בזה"ל, והוא אמרו ורפא ירפא ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואמרם נתנה רשות לומר, שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה. עכ"ל.

וידוע דעת רבינו בחיי (והאבע"ז) הכותב: ומה שארז"ל "ורפא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי". עכ"ל. [את דבריו ניתן להבין על פי דברי הפלתי (סימן קפח ס"ק ה) וז"ל: אף [ש]נאמר בתורה ורפא ירפא מלמד שנתנה רשות לרופא [לרפאות] אבל התורה דברה ממכות חוץ, באבר, שבר יד או פצע וחבורה, שזה מוחש והרופא יורד עד תכליתו ובהן כמעט מופת חתוך כמופת הנדסה, משא"כ בחולי באברים פנימים שאין עין רופא שולט בו, בזה ידונו כפי שכלם וכמדומה ובספק שקול וכדומה, עד כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיהם, כי לדברים כאלה צריך ישוב הדעת ומתון וכהנה תנאים רבים לבל ישגה ח"ו, ונפש הוא חובל). עכ"ל]. אם כי לא נקטינן כוותיהו וכמו שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן של"ו) אבל עכ"פ רואים שהם סוברים כי לא להכל ניתנה רשות לרופא להשתדל לרפאות.

[7] ראה בספר "המספיק לעובדי ה'" [לרבי אברהם בן הרמב"ם זצ"ל] (שער הבטחון) וז"ל: ומכאן תקיש ותסיק את המוטל עליך בהבטחון, שאם עקצך עקרב או הכישך נחש, וכו', עליך לבטוח במי שבידו נפש כל חי ובמי שתיארוהו כממית ומחיה, אשר הענישך בעקיצה זו ומינה אותה לך במידת הדין, מהיותך ראוי למה שאירע לך, כי ירחם עליך ויצילך בחסדו כשם ששפטך בחסדו, ותוך כדי שתיית הצרי ולקיחת התרופה תבטח בה' כי יועילוך (הסממנים) הללו. אמנם כן, אם גם תיקלע למקום שלא תמצא בו דבר מרפא, כגון מי שניכש במדבר ואין עמו צרי ולא בִזַהַר, או מי שאחזוהו מיחושי מעיים במקום בודד שאין בו רופאים ורפואות, אז לא נשאר לך אלא הבטחון בלבד, וכו', והוא יתעלה יודע את גודל ההיזק ולא יניח (לאיש) להיכזב מרחמיו, אלא יושיע במקום שכלו כל הקיצים, וכו'. עכ"ל.

[8] וכן הוא בשל"ה הקדוש (פרשת וישלח תורה אור אות לב) וז"ל: ודע, שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים (תנחומא, לך ט). וכמו שהאריך הרמב"ן (בראשית לב, ד) וכו', וכמו שנהג הוא לדורון לתפילה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורינו לבני עשו, ואין כוחנו אלא בפינו להתפלל להשם יתברך בעת צרה, ומלחמה להלחם עם האומות לא שייך לנו. אך ענין המלחמה עמהם, תוקף השתדלות שמחויבין השתדלנים מישראל להעיז פניהם נגד מלך והשרים, ולהשתדל עבור ישראל בכל כחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו. וזהו קיום ועמוד הגולה, כי הפרשה הזו הכל היא לדורות עד שיבא משיח צדקנו. ובבראשית רבה (פע"ח סט"ו) אמרו רב ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא כו'. גם לעשות עמוד וקיום להגולה, צריכין אנחנו להכין עצמנו לדורון ולתפילה ולמלחמה בעבודת הבורא יתברך שיצילנו, והם תשובה תפלה וצדקה. לדורון הוא הצדקה, לתפילה כמשמעה. למלחמה היא התשובה, איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ואז הוא בעל מלחמה גדול כשכובש מלך גדול כזה, כרמוז בפסוק (קהלת ט, יד) 'עיר קטנה וגו' ובא אליה מלך גדול', ואמרו רבותינו ז"ל (נדרים לבף) זה יצר הרע כו'. ובעל מלחמה צריך ללבוש תריס, וזהו התשובה שהיא כתריס בפני הפורענות. ודבר זה ימשוך עד שיקוים 'אבא אל אדני שעירה' (בראשית לג, יד), וזה יהיה בימי המשיח, 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את [הר] עשו' (עובדיה א, כא). והוא בזכות שלש אלה, בזכות התשובה, שנאמר (ישעיה נט, כ) 'ובא לציון גואל ולשבי פשע'. בזכות הצדקה שנאמר (שם א, כז) 'ושביה בצדקה'. בתפילה, שנאמר (שם נו, ז) 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי'. אמן. עכ"ל.

[9] ובבמדבר רבה (פכ"ג פ"א) איתא: הלכה, מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו, מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו. וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט, אמרו רבותינו, מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות, הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא, רבי, כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והיה מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז, ולי אתם שואלים לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, מה כתיב ביעקב (הושע יב) ויברח יעקב, וכן במשה (שמות ב) ויברח משה, וכן בדוד (ש"א י"ט) ודוד ברח וימלט, וכה"א (ישעיה כו) לך עמי בא בחדריך אמר להם הקב”ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם. עכ"ל.

ובמדרש תנחומא (בובר, פרשת ויצא סימן ה) איתא: כתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור [דלתיך] בעדי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כו כ), בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, שנאמר לך עמי בא בחדריך, הסתכלו בי כביכול, שראיתי השעה חצופה בעונותיכם לא עשיתי אלא נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו' (איכה ב ג), ואף אתם לך עמי, שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו. נבות עמד כנגד השעה ונפל בידה שאמר לו אחאב תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק (מ"א כא ב), מה עשה אמר חלילה לי מה' וגו' (שם ג), מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר ויעידוהו אנשי בליעל [את נבות נגד העם וגו' ויסקלהו באבנים וימות] (שם יג). אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית יד טו), ויצחק נתן מקום לשעה בשעה שאמרו לו פלשתים לך מעמנו (שם כו טז), מיד וילך משם יצחק (שם יז), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו' ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך וגו' (שם כו-כח). וכו'. משה נתן מקום לשעה, שנאמר ויברח משה מפני פרעה (שמות ב טו), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (שם יא ג), וכו', וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב יג), ונפלה השעה בידו, שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו), הוי לך עמי בא בחדריך. עכ"ל.

[10] בסוף בית שני השתדלו חכמינו התנאים ז"ל להיכנע למלכות רומי, ולא רצו לערוך מלחמה נגדם על אף הסכנה הגדולה שהיו כלל ישראל שרוים, ביודעם כי לא יצליחו במלחמתם, וראה במוהרש"א (גיטין נו.) וז"ל: כי סימן אבות לבנים שאמר יעקב יעבור נא אדוני לפני עבדו גו', וכו', ולכך אמרו רבנן לא מסתייעא מלתא ליעבוד בהדייהו קרבא. עכ"ל. וראה עוד לעיל?

ובספר יוסיפין (פרק פד) איתא: וכי תאמרו אנחנו נבטח באלקינו, הלא תדעו כי איננו בקרבכם, כי הוא סר לעזרת אויבינו, בגלל אשר הם כבדו את שמו הגדול, וייראו ממנו, ואנחנו מעלנו בו מעל, ועל זה סר אלקינו מעלינו, והיה בעזרתם ועמם, ומשלו בכל הגוים, וכו'. והלא תדעו, כי עת ממשלה ועת גדולה היא להם, ושדי המשילם על כל הגוים, והוא עמהם בעזרתם. וכו'. ואתם ידעתם, אשר כל בני האדם מעשה ידי האלקים, ואת אשר ירצה להשפיל ישפיל, ואת אשר ירצה להרים ירים, ואף כי אתם בני עם ה' וסגולתו, ולכם תאות הממשלה במשפט, ואינכם נשפטים בקרי ובחמת קרי. הנה סר צל ה' מעליכם, כי חטאתם לו, ומעלתם בהיכלו ובכהניו. ואיך תבטחו כי ישא פניו אליכם לעזור לכם, והוא הסתיר פניו מכם, ועונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. עכ"ל.

[11] במדרש רבה (בראשית פמ"ד פט"ו) איתא: ואת הצפור לא בתר (בראשית טו, י), ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי אמר, הראה לו הקב”ה כל מי שהוא מעמיד פנים בגל, הגל שוטפו, וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל, אין הגל שוטפו. עכ"ל. ובבפירוש נזר הקודש שם איתא: דרמיז ביה נמי לשרי ישראל, שיהא להם כריתה בגלות מפני עכו"ם, אם יעמוד כנגדם כבעלי חיים החזקים ומנגחים, אבל מי שיהיה כצפור החלש שבורח ונמלט כשמרגיש דחיה מועטת, זה יהיה לו קיום בגלות, ולא יבא לכלל ביתור, והיינו דקאמר כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו וכל מי שאין כו'. והיינו כההוא עובדא דרבי עקיבא (יבמות קכא.) דאמר, כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, ומכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע להם ראשו וכדפירוש רש"י שם, כלומר שלא יתגרה בהם אלא יהיה נכנע לפניהם. ולשיטה זו גם הציפור שלא בתר רומז לישראל והם דכאי רוח הנדחים מפני השעה. עכ"ל.

ובמהרש"א (שבת עז: בד"ה עיזי מ"ט, ואמר, מ"ט קרנא דקמצא רכיכא כו') איתא וז"ל: כי ישראל בגלותן נדמו לקמצי ולתולעת, שאין להם כח אלא בפה, כמפורש בריש פרק הרואה, גבי עוג ששדר הקב"ה קמצי ונקבוה, ואף גם זאת בגלותם יש להם קרן שולטנות של מלכות כמ"ש לא יסור שבט מיהודה זו ר"ג שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, וז"ש אמאי יהיה אותו קרן רכיכא, דהיינו שיהיו נכנעים בגלותן, והשיב ע"ד שאמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, דע"כ קרנא שלהם רכיכא בגלות, להיות נכנע משום דדיירי ביני חילפי, שהוא ערבה, רמז למלכי רשעה, ואילו היו קשים ומתגאים היו נדים בגלות, ולא היה להם קיום בין הרשעים, ומתעוורא ח"ו עיניהם לסתום מאור הגולה (פ' בנות כותים ע"ש): עכ"ל.

ואת הגמרא (פסחים קיח:) פזר (בזר) עמים קרבות יחפצון (תהלים סח, לא), מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם - קריבות שהיו חפצין בהן, מבאר מהרש"א שם וז"ל: יש לפרש קרבות כפשטיה, כפרש"י בספר תילים, מלשון קרבות ומלחמה, דהיינו במקדש ראשון אלו השלימו עם נבוכדנצר ולא מרד בו צדקיהו, לא גלו כלל. ויותר במקדש שני, אלו שמעו פריצי ישראל לרבן יוחנן בן זכאי ולחכמים שבאותו דור, והשלימו עם טיטוס לא גלו, כמפורש פרק הניזקין (גיטין) ויותר בספר יוסיפון, וז"ש אבל קרבות ומלחמות יחפצון, ולא בשלום. עכ"ל. וכן הוא בדבריו (ב"ב עג.) וז"ל: בחורבן בית שני שלא היו רוצין להיות נכנע ולהיות עבדים, עי"ז נחרב הבית, אבל בהיותינו אח"כ נכנע לעשו לעבד כדברי יעקב אבינו, וכמ"ש ברבן יוחנן בן זכאי והרבה מחכמי ישראל שנתרצו להיות נכנעים לטיטוס, ובזה היה הצלה וריוח מעט בגלותינו זה המר. עכ"ל.

ובספורנו (בראשית לג, ד–ה) איתא: וירץ עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כעניננו בגלות עם בני עשו האומר בגבהו מי יורידנו ארץ, והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ומנחה, כאמרם ז"ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות (תענית כ.), הן לו עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו בריוני דאית בן לא שבקינן (גיטין נו:). עכ"ל.

ובנועם אלימלך (פרשת וישלח) איתא: הנה התורה הקדושה מלמדת אותנו איך להתנהג בגלות המר הזה אשר אנחנו נתונים תחת יד האומות ואנחנו מוכרחים לקבל הגלות באהבה, עד ירחם ה' עלינו ויגאלנו גאולת עולם במהרה. ובעוד שאנחנו בגלות המר אנו מוכרחים להיות נכנעים לפניהם ולקוראם אדונים. וזהו כה תאמרון לאדוני לעשיו: רצה לומר שתקראו אותו אדון בדברכם עמו ואז כאשר יוסיף להרע לכם יותר מן הראויה במסים וארנוניות גזל יהיה בידם ועל ידי זה ירחם ה' עלינו, כי די לו בזה שאנחנו נכנעים לפניו וחולקים לו כבוד. עכ"ל.

ובמאור ושמש (פרשת וישלח) איתא: יעקב אבינו הקדוש ראה ברוח הקודש את הארבע גליות אשר יגלו בניו בין האומות, ובכל דור ודור יעמדו עליהם האומות אשר ירצו להרע להם. והנה האבות הם סימן לבנים, והשתדלותם היה עבור בניהם - הכנסת ישראל, כאשר היה על ידי שנכנע לפני עשו והשתחוה לפניו - נסתמו טענותיו, ונכמרו רחמיו, ונהפך לו לאוהב לבל הרע לו עוד, כן בכל דור ודור ובכל הגליות כאשר יגלו בניו בין האומות וירצו להרע להם ח"ו, תיכף כאשר יכנעו בני ישראל לפניהם ולא יעמדו כנגדם בתקיפות רק בדברי ריצוי, ומקבלים עליהם עול גליות - יֻמְתְּקוּ ולא יהיה ביכולתם להרע להם בשום אופן, וְיִכָּמְרוּ רחמי האומות עליהם. עכ"ל.

הגה"צ רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל (מאמר עיקבתא דמשיחא): אם לא הולכים אחרי עצת התורה מכניסים את כלל ישראל לסכנה חמורה, ובדורינו אנו בטלו את כבוד התורה, אצל התורה באים רק עם שאלות באמירת קדיש וכדו' שאלות פרטיות, אבל שאלות הנוגעות לכלל ישראל מפקיעים מתחת סמכותה של התורה, אלא המדינאים המקצועים והסופרים הם הם מנהיגי הדור.

אלפי שנים הוכיחו עד כמה צדקו שיטות התורה השיטות רשומות בתורה אשר חזתה הכל מראש וגם הגידה הכל מראש. ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל ואחת מהם שלא ימרדו באומות, התרו בנו שאם מקיימים את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, עוד איתא בחז"ל אמר להן הקב"ה לישראל אם אתם רואין שהוא עשו רוצה להיזקק לכם אל תעמדו כנגד אלא המתינו לו עד שתעבור לו שעתו (מד"ר דברים), על כל גל וגל נעניתי לו בראשו מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע להם ראשו (יבמות קכא). וכל המאמרים הנ"ל מכוונים לדבר אחד, ליהודים אסור לעמוד נגד רודפיהם כלל, זה הוא בהתאם למצב היהודים בגלות, הודות לעצות הללו בילינו את כל הרשעים, עם העצות המדורניות עול נהי' ככל הגוים עדיין לא עברנו אלפי שנים, והעצות החדשות האלו מובילות למות ולא לחיים חיים יש לנו רק מתורת עץ חיים. עכ"ל.

עוד בדבריו (מאמר דברי חכמים בנחת נשמעים בסופו): מאמרם "אתם נצבים היום וגו' (דברים כט, ט) היסורים מציבין אתכם ומקיימין אתכם לפניו", והנה פנים הרבה לביאור דברים אלו, אבל אחד מהאופנים הוא כי בעת שהקטיגוריה רבה על שונאי ישראל והקטיגורים דורשים לעשות כליה ח"ו, וכביכול תש כח של מעלה לסתום פיותיהם אז מקימים עלינו רודפים כנחשים צפעונים, ומכיון שישראל הם נרדפים הלא היא מדת ההנהגה העליונה, והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג, טו), אפילו צדיק רודף רשע. ולא תוכל מדת הדין לטעון נגד זה, ובזה ישראל ניצלין מכליון ח"ו. מזה נבין כי כל כוחנו וקיומנו הוא בהיותינו נרדפים, וחלילה לנו לבקש להיות רודפים, ואחת משלש שבועות שהשביע הקב"ה לישראל "אל תמרדו באומות" (כמבואר בכתובות קיא.), כי אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר (תהלים כ, ח). עכ"ל.

[12] ובקונטרס על הגאולה ועל התמורה (אות מד) איתא: עפ״י דרך הטבע אילו היו מוותרים על ממשלתם ומדינה הציונית, אין ספק כי הי' ביכולתם של האומות המאוחדות לעשות איזה סדר למנוע מן המלחמה ומשפיכת דמים והריגת נפשות ישראל, ואיך יעלה על הדעת ומי הוא אשר יוכל לחשוב ככה, שתורתינו הקדושה מסכמת לשפוך דמי ישראל בשביל רעיון הטמא של מדינתם. ואין בזה צד ספק שאין שום היתר עפ״י התורה להפקיר אפילו נפש אחת מישראל בשביל כל המדינה הציונית כולה, וכו'. עכ"ל.