בזה"ל: "בדבריי אמרתי דבר פשוט והוא שאם אדם נמצא במצב של צער גופני ובמקביל בצער רוחני אז מי שמרחם עליו באמת צריך לכאוב את מצבו הרוחני יותר או לפחות בצורה זהה לכאבו על מצבו הגופני ואם מייחל שיצא מצערו הגופני אך יישאר בצערו הרוחני אינו יודע מה הוא צער ומה הוא מזור ואינו רחמן אלא אכזרי".
וזה בדיוק מה שאומר הגר"מ שוואב זצ"ל (ועיי' באור החיים הקדוש בפר' ויגש על הפסוק:"אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" שאמר יעקב אבינו ליוסף כשפגש אותו אחרי כל השנים וכתב שם האור החיים הקדוש וז"ל: "ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש", דהיינו שלפני שראה יעקב אבינו את פניו של של יוסף (שמזה הבין שנשאר בצדקותו) היתה הבשורה של "עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" יותר קשה עבורו מהבשורה "טרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו" ואגב גם לגבי פדיון שבויים איתא בגמ' בגיטין (מו:) ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי (ופי' רש"י: אומה שאוכלין בני אדם) אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה פירקן אמר ליה תנן המוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכל שכן הכא דאיכא קטלא אמרו לי' רבנן לרבי אמי האי ישראל מומר הוא דקא חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות אמר להו אימא לתיאבון הוא דקאכיל אמרו ליה והא זמנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא אמר ליה זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך"