"אין בכך שום חידוש אלא זהו מה שהתורה מצוה ואומרת, 'לא יבוא להם דור עשירי בקהל ה'', הרי המצרים עמדו עלינו במשך מאות שנים והתנהגו כלפינו באכזריות נוראה, טבחו ללא רחם ורצו להשמיד את ישראל, כמו שיודע כל דרדקי מהכתובים ומדברי חז"ל ולו מעט עד היכן הדברים מגיעים, ועם כל זה אין לנו מצוה לשנוא או תם עולמית אלא כבר דור שלישי יבוא להם בקהל ה', ואילו העמונים והמואבים שרצו להחטיא אותנו - אין בכלל מילים שיוכלו די באר לתאר את הריחוק בינינו לבינם, והתורה רק מזהירה שלעולם לא יבואו בקהל ה'. אמנם יכולים אנשים לבוא ולומר שגם אחינו התועים הם אחינו, וצריכים ללמד עליהם זכות בגדר תינוקות שנשבו, אולם אין כל זה ענין למה שהתורה עצמה מצוה אותנו לשנוא אותם שנאה שאין אחריה כלום. וכבר הפסוקים בתהלים מצווחים ואומרים 'הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי', ללמדך שהשנאה שצריכה להיות כלפי מי שבא להחטיא את ישראל היא 'תכלית שנאה', שנאה שלא שייכת מעליה שנאה גדולה יותר, הכל בגלל שהם באים להחטיא - והמחטיא חמור לאין שיעור ממי שבא להרוג".

"אותם חוטאים ומחטיאים שעומדים ומנהלים את המדינה, הם כאלו שאיבדו ומאבדים מדי שנה מליוני נשמות מישראל ועקרו אותם לנצח, השכיחו מהם את אותם יהודים ועשו את הדבר הגרוע ביותר עלי אדמות, ואין רשעותם מתקרבת למי שרק ניסה להרוג את הגוף ולאבדו מהעולם הזה. הם באו לכלל ישראל והחריבו אותו מתוכו, הוציאו מתוך הכלל אין ספור נשמות שיותר לא ישובו לעולם והורידו אותם לפי שאול, ומי יוכל להגדיר במילים את גודל החורבן שהמיטו עלינו ואת עוצמת השנאה שאנו אמורים להרגיש כלפיהם".

פעם הגיע אדם לאאמו"ר הגאון זצ"ל (רבי פנחס שרייבר זצ"ל גאב"ד אשדוד מ.ו), וסיפר לו שנכדיו של אחד מגדולי המשכילים (י. ג. שר"י) שבו בתשובה, וכיום הם משפחה שומרת תורה ומצוות שמתגוררת בבית שמש. אאמו"ר מיד הגיב: 'לא יתכן, זה לא יכול להיות'. אותו אדם הקשה, שהרי שנינו בגמרא בסנהדרין, שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק... השיב לו אאמו"ר: בני בניו של המן - כן, בני בניו של אותו רשע - לא.. . בין אם אכן זכו אותם נכדים לשוב לכור מחצבתם ובין אם לא, אותה תחושה טבעית של אאמו"ר לא נתנה לו להאמין שכזה אדם יזכה שצאצאיו ישמרו תורה ומצוות. זה היה בעיניו כדבר שלא יתכן לעולם. בשלמא בני בניו של המן, עוד יתכן, הרי הוא רק בא להשמיד את הגופים של כלל ישראל, אבל כזה אדם שהיה חוטא ומחטיא ואיבד את ישראל מאביהם שבשמים - איך אפשר במציאות שצאצאיו ישובו בתשובה?... הרי אין בריה שפלה ממנו עלי אדמות. אז גם כאשר אנו יושבים בעל כרחנו בסביבתם של אנשי המדינה ומצילים מיד הארי, לא שייך להרגיש איזה שהוא קשר כביכול יש חוט המקשר בינם לבינינו. משל למה הדבר דומה. למי שרואה ספר תורה בוער באש, מוציא סיגריה מכיסו ומצית אותה בלהב הכבשן...האם הוא עובר על איסור תורה? האם מפורש היכן שהוא שיש בזה עבירה? הוא לא עבר על שום עבירה מפורשת אבל אין ספק שהוא כגוי גמור לכל דבריו שאין שייכות בינו לתורה ולמצוות. כי מי ששייך לה' ולתורתו- לא יהיה מסוגל בכלל להתקרב, הוא יכאב את השריפה כמו בן שכואב לו שמכים את אביו. והתחושה היחידה שתהיה לו היא שנאה שאין כמותה בלי שתהיה לו שום אפשרות ליהנות מכזה דבר.

על אחת כמה וכמה שיש עלינו לאו דאורייתא לשנוא את משנאי ה', והוא הלאו של 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם' שנאמר על העמונים והמואבים, שהלא אין חילוק בין אותם מחטיאים לבין כל מי שעומד על ישראל להרחיקם מאביהם שבשמים. והיחס אל כאלו יכול להיות רק כעיר הנידחת ש'החרם אותה ואת כל אשר בה ולא ידבק בידך מאומה'. אם כן פשוט וברור שזהו היחס שאמור להיות כלפי משנאי ה', יחס של 'תכלית שנאה שנאתים' מתוך ריחוק גמור שאין אחריו כלום. אין בכך שום חידוש ואין זה דבר שצריך לפנים, ולא נדרשנו לכל זה אלא משום שהם דברים שצריכים להאמר ולו פעם אחת וד"ל.