לפני כשנתיים בערך אולצתי ע"י סגל הישיבה בה למדתי אז (השם והכתובת חסויים) להתייצב לצו ראשון בבקו"ם בתל השומר, וה' סובב שבניסי ניסים יצאתי משם עם פטור רפואי לאחר שהצהרתי בפני חלק מהמראיינים ובפני הרופאה שאני לא מוכן להתגייס לצבא בשום פנים ואופן.
הייתי מרחיב קצת יותר בענין אך על מה שהתרחש בחיי באותה תקופה לעניות דעתי אפשר לכתוב ספר שלם, כאשר עשרה פרקים לפחות יוקדשו רק על מנת להסביר את המצב שלי עם המשפחה הגרעינית והמורחבת ואת מצבי בישיבה כבחור 'קנאי' משהו בישיבה שבאופן רשמי משתייכת לזרם של הר' שטיינמן ואת הטלטלות שעברתי בה מהבחינה הזאת, אך על כל פנים בהתייחסות ישירה להודעה שכתבתם אני יכול להגיד שאני מזדהה ביותר עם תחושות הבדידות, הלחץ והקושי שהרגשתם בתקופה הזאת. תחושה שאתה עומד לעצמך מן העבר האחד וכל העולם כולו עומד לך מן העבר השני, וכל אחד מהעומדים עליך בפני עצמו עמוס חבילות חבילות של קינטורים, זה רוצה שתוציא פטור והאחר רוצה שתוציא דיחוי והשלישי רוצה שבכלל תתגייס ח"ו, הרבה אומץ ומסירות נפש דרושים ע"מ לעמוד בכזה מצב.
הרבה אין לי לחדש ביחס החברה החילונית כלפי המצב הזה, למרות שלמעשה זו היתה הסיבה המרכזית בגינה ניתקתי את הקשר עם סבתי (קשר שהי' רופף כבר לפני זה אך בעקבות הסירוב העקרוני להודות בע"ז הציונית ולשרת את הציונות ואת פשעי'ה נגד היהדות והאנושות הפך לא רלוונטי לטעמה), אפשר לומר שגם היום יש תא 'הארדקור' של חילונים ושאר ירקות שבעיני'הם הציונות היא דבר מקודש, ומי שמחלל אותה נידון אצלם ככופר בכהת"כ.
הדרך היחידה לצלוח את כל הדברים הללו היא לעמוד במסירות נפש למען התוה"ק ולמען הקב"ה ולדבוק בָּאמת שהיא ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.