אין ישראל נגאלין אלא בתשובה-מאתחלתא דגאולה לאתחלתא דהתפקחות- ראיון עם הר' שמואל טל

בחסדי ה' וברחמיו הרבים גרם הגירוש מגוש קטיף ללא מעט אנשים שהיו שבויים בסיסמאות הסרק ובחלומות כוזבים על היותה של המדינה גאולה שלמה או חלקית לפקוח את עיניהם ולראות כי הסיסמאות עליהן גדלו היו לאורך כל הדרך מנותקות לגמרי מן המציאות בשטח מעבר להיותן מופקעות בהשוואה למקורות היהדות בכל הקשור לגלותנו ולגאולתנו.

הר' שמואל טל, (ראש ישיבת תורת החיים שלפני הגירוש היתה בנוה דקלים והיום היא ב"יד בנימין") מספר לעיתונאי אהרן גרנות (תושב קרית ארבע שספר לא מזמן על תחילת מהפך דומה גם אצלו בעקבות הגירוש) על המהפכה שמתחילה בעקבות ההתפכחות. להלן הכתבה שפורסמה בשבוע שעבר בעיתון "משפחה".

ההתנתקות שביצעה המדינה מגוש קטיף תוך גירושם של בני הישיבה יחד עם אלפי יהודים, הביאו את ראש ישיבת תורת החיים´ הרה"ג הרב שמואל טל, לנטישת דרכה המסורתית של הציונות הדתית. הוא ביצע התנתקות מהמדינה ומהתרבות החילונית כולה. ראש הישיבה, חביבם של גדולי הדור, סחף עמו את הישיבה כולה המונה מאות תלמידים. עכשיו, תחת שרביטו סוגרים עצמם התלמידים בקמפוס הישיבה, ומייצרים את המהפכה. הם מתווים את הדרך לאלפי חובשי כיפה סרוגה להתנתק מהזיקה למדינה ולתרבות החילונית ולבנות את כל עולמם הרוחני והמעשי אך ורק על אדני התורה ועל פי גדולי תורה ללמוד להחיל את התורה על כל תחומי החיים בלי פשרות. בצעד נדיר ביותר, איפשר הגר"ש טל לצוות ´משפחה´ להציץ למהפכה הזאת. אהרן גרנות היה שם בערב יום העצמאות, השתתף בתפילה רגילה של חול, הציץ ונפגע.

שעת לילה ביד בנימין, ליל יום העצמאות. מסביב נשמעים קולות הצרמוניה של חגיגות יום העצמאות. זיקוקי דינור, קולות של חגיגה המושכים אליהם את ההמונים, טקסים שאותם מקיימים גם כאלה שהשלטון שאת עצמאותו הם חוגגים פגע בהם קשות. פליטי גוש קטיף שכאילו הקימו מחדש את הישובים ביד בנימין, אבל עשן החורבן עדיין עולה מהבתים עצמם. האדים יבשים אבל עודם עשנים. בהם גרים פליטים שפעם היו חקלאים גאים אבל היום הם פליטים חסרי כל.

למרבה האבסורד, בבית הכנסת של קהילת גני טל מקיימים המתפללים ויכוח נוקב האם להניף או לא את דגל ישראל. קרוב מאוד אליהם, נמצאים בנייני ישיבת תורת החיים בראשותו של הרה"ג הרב שמואל טל. בתוך בית המדרש ספונים בחורי הישיבה ועוסקים בתורה בקול ענוג. רעשי חגיגות יום העצמאות כמו לא חודרים לתוך בית המדרש. שם כבר הגיעו למסקנה ואין צורך בויכוח. בבית המדרש אין דגלים. בערב יום העצמאות, התפללו הבחורים תפילת ערבית רגילה. בישיבת תורת החיים לא חוגגים עוד את יום העצמאות. הישיבה על תלמידיה ורבניה בצעה התנתקות חד צדדית מהתרבות ומההוויה החילונית הישראלית.

התלמידים ורבותיהם סגרו עצמם מהעולם. הם יושבים והוגים בתורה בהתמדה רבה וסוללים לציבור גדול דרך של תורת חיים גדולה ועמוקה והכל תוך היוועצות בגדולי ומאורי הדור. כדי לא להפריע לתנור להפיק את חומו ולפגוע באפיית המוצר המוגמר, החליט ראש הישיבה, הגר"ש טל, שלא לאפשר לפתוח את דלתות התנור הזה, ושלא לאפשר לאיש שאינו מבית המדרש את ההצצה פנימה עד שיגיע זמן ההבקעה.

במשך הזמן הזה הספיקו תלמידי הגר"ש טל להוציא לאור את ספרי חידושיו שנאמרו כשיעורים כלליים בישיבה, על מסכתות ברכות ושבת (שאר המסכתות בדרך), ספרים שקיבלו הסכמות חמות מכל גדולי הדור: הגרי"ש אלישיב, מורו ורבו של הגר"ש טל הגר"ש אויערבאך, הגר"ע יוסף, הגר"א וייס, הגר"מ הלברשטם זצ"ל, הגר"מ אליהו והסכמה של ראש ישיבת פונביז´ הגר"ד פורברסקי. במקביל עורכים את שיעוריו הרבים בחסידות ובמוסר, ובקרוב אמורים לצאת לאור בע"ה הכרכים הראשונים.

קיבלתי כאמור רשות נדירה להציץ לתוך המבצר הזה. הצצתי למבצר וגיליתי ארמון מפואר. שיחה עם ראש הישיבה הגר"ש טל שהיתה אמורה להארך חמש דקות, הפכה לשיחה עמוקה בת שעתיים שבה שטח ראש הישיבה את משנתו, על האידיאולוגיה על ההתייעצויות עם גדולי הדור ועל חזונו הגדול.

את שיחתנו קיימנו אחרי תפילת ערבית שהתקיימה בבית המדרש, היכל בית המדרש ביד בנימין היה מלא מפה לפה בבחורים שרובם חובשי כיפה סרוגה ענקית, על ראשם של חלק מהם הייתה גם כיפה שחורה. בעוד חבריהם לכיפה מתכנסים הערב לתפילות חגיגיות של יום העצמאות ולאמירת ´הלל´, קשה היה להתעלם מהעובדה שבבית המדרש של ישיבת ´תורת החיים´ הייתה התפילה רגילה לחלוטין כמו בכל השנה. את קריאת שמע הם רגילים לקרוא בכל השנה מילה במילה בטעמים מלווים בכוונות המזכירות סיפורי חסידים מהימים הקדומים.

הם מידרו עצמם מעיתונאים המתדפקים על שעריהם כדי לסקר את המהפך שעברה ישיבה שלמה על ראשיה ותלמידיה. כדי להמחיש את עומק הסלידה מעיתונאים נספר שעל מנת ש משה שטרן שלנו יוכל להנציח את הישיבה במצלמתו, נאלץ הגר"ש טל להלוות אליו בישיבה ולומר לתלמידים שיש לו רשות מלאה לצלם כל שיחפוץ.

הגר"ש טל, מתגלה בשיחה כתלמיד חכם חד מחשבה המתנסח בבהירות מדהימה. הצעד שביצע, הופך אותו לאחד המסבירנים הטובים ביותר של הציבור החרדי.

אשאל את הרב שאלה קנטרנית ששואלים אנשי הציונות הדתית, האם אפשר להתעלם מהעובדה שבכל זאת יש כאן לימוד תורה מסיבי שלא היה בכל דור, שיושבים כאן יהודים תחת שלטון יהודי שארץ ישראל נותנת פירותיה בעיין יפה

"אין ספק שמתהווה בארץ ישראל תהליך. יהודים חזרו ארצה ויכולים לעלות אליה באין מפריע, מתקיים לימוד תורה בקני מידה שמעולם לא היה, היו כאן מלחמות וישועות כמו ששת הימים, מלחמת המפרץ, ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, על כל אלה, מסכימים גם גדולי הדור, שצריך להודות לקב"ה ואסור להיות כפויי טובה. אבל אנחנו לא חוגגים את יום העצמאות. חגיגת יום העצמאות, קושרת בחבילה אחת את המלכות שהפכה למינות, את האנשים שחברו יחדיו כנגד מלכות ה´ בעולם יחד עם חובתנו להודות לקב"ה על ניסיו. הנחת היסוד של הציונות הדתית לחגוג את יום העצמאות ואת הקמת המדינה הייתה שניתן להזדהות עם הדברים הטובים שקרו כתוצאה מהמדינה, ולהסתייג מהדברים הלא טובים שכרוכים בעובדה שמנהלים אותה אנשים הרחוקים מאוד מתורה ומצוות. יום העצמאות נבחר כיום הסמלי להודות על כל מה שקרה בישוב בארץ ישראל ועל כל הניסים שקרו.

אבל התגלה לעינינו באופן הברור ביותר שההנהגה בכללותה על כל מרכיביה: הממשלה, התקשורת, המשפט, האקדמיה, התרבות, היא מלכות הקוראת תיגר כנגד מלכות ה´. לא ניתן בשום אופן לכרוך בחדא מחתא את השמחה שרוב הציבור בישראל חוגג על הקמת המלכות הזאת, עם השמחה וההודאה בהנהגת ה´ ובגילוי מלכותו. יש כאן שתי מלכויות הסותרות זו את זו באופן מובהק. צריך להחליט: האם ה´ הוא המלך או שמא ח"ו המלכות המתנכרת לו והנלחמת בכל הקדוש והיקר לו. ואם אנחנו מקבלים עלינו את עול מלכותו באמת, אין אנו יכולים להיות שותפים בשמחת הקמת המלכות הלוחמת בו בכל כוחה.

העובדה שיהודים הם אלה ששולטים אינה סיבה לחגיגה. גם הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי היה יהודי. מדוע ברור שאין לחגוג את יום היותו השליט על הארץ? – משום שהוא ייצג מלכות שאינה מייצגת את מלכות ה´. גם המלכות הנוכחית אינה מייצגת את מלכות ה´, אע"פ שהיא מאוישת על ידי יהודים.

אליהו רץ לפני אחאב אף על פי שהיה רשע?

אחאב באותה שעה לא היה רשע. הוא חזר בתשובה יחד עם כל העם שנפל על פניו ואמר ה´ הוא האלוקים. הוא הסכים ואלישע אומר למלך ישראל שהוא לא היה מוכן לראות את פניו. משום פיקוח נפש יש היתר לנהוג כבוד במלכות ולפעמים זהו אפילו חיוב. אבל להפוך את כבוד המלכות לערך עצמי נערץ ומקודש, בלי כל קשר להתנגדותה ולמלחמתה בתורה, זהו שיבוש שגורם לנזקים חמורים מאד.

חשוב להדגיש שכל "ההתנתקות" הזאת היא מההנהגה החילונית ומהתרבות החילונית. אין כאן ח"ו היבדלות מכלל ישראל. המון העם הוא תינוק שנשבה פשוטו כמשמעו. אנחנו מצווים לקרב אותו לאיתן התורה. ב"ה אברכי הישיבה המבוגרים זוכים לעשות הרבה פעילות של קירוב רחוקים בהיקף רחב מאד. ישנם הרבה שיעורי תורה שניתנים בישובי הסביבה, הרבה חברותות, חוגים, סמינריונים שהאברכים מעבירים לגברים וכן נשות האברכים מעבירות לנשים.

הדתיים הלאומיים מצטטים כל הזמן את דברי הגראי"ה קוק על אהבת ישראל, את דברי הרמח"ל על הצדיקים המתפללים על דורם ומלמדים עליהם זכות, מצטטים את דברי הגר"א מוילנא ב´קול התור´ על אתחלתא דגאולה וגאולה קמעא קמעא, הכל נעלם?

אי אפשר להביא דברי הרב קוק על אהבת ישראל ולהתעלם מדבריו במקומות הרבים שבהם הוא כותב על הערב רב ועל הצורך להילחם בהם, אי אפשר להפנות לדברי הרמח"ל במידת החסידות ולא להפנות לדבריו באותו פרק ממש על שנאת הרשעים. ואי אפשר לצטט כל הזמן את הגר"א ולהתעלם מדבריו המפורשים במקומות רבים על תפקידנו להילחם בערב רב. אי אפשר להציג מקורות באופן סלקטיבי או לצטט מבלי להזכיר כלל את המקורות המלמדים על צדדים אחרים לחלוטין של הדברים.

יש ציבור ההולך וגדל כל הזמן, המבין שלא ניתן להכיל יותר בכפיפה אחת את הקדושה והטומאה, הוא נוכח לראות שהמלכות שצמחה כאן סותרת חזיתית את מלכות ה´ ומחפש לעצמו הגדרה אחרת והשתייכות אחרת. פונים אלי עוד ועוד אנשים ובני נוער מהציבור הדתי לאומי שמחפשים את הכתובת להנהגה רוחנית חדשה שקוראת את המפה ומעדכנת את תפיסותיה.

יתירה מזו, כמה רבנים חשובים ומרכזיים בציבור הדתי לאומי אומרים לי בסתר שהם מסכימים איתי לגמרי והיו שמחים להצטרף אלי. אבל הם חוששים ממה שיאמרו עליהם בציבור שלהם או במוסדות שלהם או מה יאמרו עליהם חבריהם. אני מאמין שזה ענין של תהליך. בזמנו כשתיקנתי בישיבה את התקנה של "ה-6,000 דולר" (בחור שמתחתן בישיבת תורת החיים מחויב שלא לעבור בהוצאות החתונה את הסכום הזה, גם אם יש לו יכולות גבוהות יותר. הסכום הזה כולל את האולם, המוזמנים, התזמורת, הצלם, שמלת כלה וכו´. מי שלא עומד בתקנה מחויב לעזוב את הישיבה. מאות תלמידים התחתנו כך, ובמהלך כל שנות הישיבה רק שנים עזבו) היו לזה בתחילה התנגדויות חריפות. אבל היום הרעיון הזה מתפשט יותר ויותר, בע"ה.

לדאבוני הרב, ההנהגה התורנית של הציבור שממנו באתי, לא מצאה לנכון לבדוק מחדש את התייחסותה למדינה. סוף סוף לכל הדעות, התוכן של המדינה, ומה שהיא מייצגת אמור להשפיע על ההתייחסות אליה. הרי ברור שאם יהיה למשל רוב ערבי, ח"ו, ההתייחסות תהיה שונה. זה אומר שההתייחסות לא יכולה להיות טוטאלית ובלי קשר למה שקורה בה. השאלה היא באיזו נקודה אתה מאבד את ההזדהות הטוטאלית עם המדינה. לדאבוני הרב לא נבדקה השאלה הזאת במלוא עומקה.

בעבודת ה´ יש להודות לקב"ה בכל מצב. זוהי קבלת עול מלכות שמים אמיתית. "בכל מאודך – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה, לדאבוני הרב נוצרת מציאות של קבלת עול מלכות החילוניות: לא משנה מה שהמדינה תעשה לך, בכל מידה ומידה שהיא מודדת לך הוי מודה לה.

בשנתיים האחרונות נעשה מאמץ כביר בגיליונות פרשת השבוע של הארגונים התורניים הדתיים הלאומיים, בהחדרת התפיסה הזאת. אבל הציבור הרחב לא קונה את זה, והוא מחפש לעצמו הנהגה רוחנית אחרת שתשכיל מצד אחד להיות קשובה לחסדי ה´ המתגלים בדורנו אבל מצד שני, להסתייג הסתייגות מוחלטת מהתרבות החילונית ומההנהגה החילונית ".

למשפחות האברכים ובמיוחד לנשותיהם בהחלט לא קל עם שינוי התפיסה ובמיוחד לא קל ביום העצמאות עצמו. סוף סוף המשפחות של ההורים והאחים והחברים כולם חוגגים את היום, וכולם רואים בהם "מתחרדים ומקצינים". הרבה ביקורת מוטחת כנגד הכיוון החדש הזה. אנחנו מעבירים שיחות ושיעורים ומחזקים ומתחזקים זה מזה. ולשבחם של כולם יאמר שהאמת מתוקה להם יותר מכל דבר. ההרגשה שאתה עושה דבר נכון ואמיתי, אפילו שהוא לא מקובל על כל קרוביך וחביריך, ואתה מוכן לשלם את המחיר רק בשביל לחיות יותר נכון ולקיים כמה שיותר במדויק את רצון ה´, יקרה יותר מכל התחליפים היותר נוחים אבל פחות אמיתיים.

מי יגול עפר מעיניו של בעל ה´ויואל משה´ מסאטמר, האם ר´ עמרם בלוי היה מאמין, אבל ראש ישיבת תורת החיים מדבר בחריפות חסרת תקדים על המדינה שבגדה בערכי תורת ישראל.

חשוב להדגיש שהשינוי האידיאולוגי לא נוצר ככעס וכנקמה וכהפגעות אישית בגלל ההתנתקות. המציאות הזאת רק המחישה וחיזקה וביררה את תמונת המצב לאשורו בלי אשליות ובלי חלומות אוטופיים.
"אנחנו מוכרחים להפסיק להישען על המכים, להפסיק להתפלל לשלומם, לתת להם קיום ולהחזיק אותם. השבר האחרון נעשה בצורה כל כך מרושעת ומכוערת, עם צביעות ושקרים, עם שחיתות ואיומים. תוך אכזריות וחוסר אנושיות בסיסית ודווקא על ידי ראש ממשלה המוגדר כביטחוניסט כדי שנבין שאין כאן ויכוח אידיאולוגי או טעות, אלא אנטישמיות ורשעות ממש. הרי כולם מבינים שאין כאן כל סיכוי לשלום. לא היה צריך להיות מבין גדול בבטחון ובצבא כדי לדעת ששדרות ושאר הישובים עוטפי עזה יהפכו להיות שק חבטות, וכל רצועת עזה תהפוך להיות מדגרת טרור ממדרגה ראשונה. ואפילו אלה שחשבו שצריך לצאת מעזה, הרי שבצפון השומרון סתם פינו את הישובים ללא כל סיבה. ואנחנו מושיטים את הלחי השנייה, מצהירים בקול רם שנמשיך להתגייס לצבא בלי שום תנאים מקדימים, נפרדים מנצרים עם תפילה לשלום המגרשים, מתחבקים עם החיילים המגרשים ואפילו מתפללים לרפואתו של המגרש. כלום נטרפה עלינו דעתנו? במדינה הזאת מערכת שלמה מגויסת למלחמה בנושאי שם ה´. גם לו יצויר שיבחר ראש ממשלה דתי, הוא לא יוכל לעשות מה שהוא רוצה. הכל כפוף לפרקליטות, לבג"ץ לתקשורת וכל מי שמרים ראש תופרים לו מייד תיק פלילי והוא לא יוכל לשרוד.

שאלתי כבר כמה פעמים צעירים דתיים לאומיים האם היית רואה את אל ג´זירה לו הייתה משדרת בעברית, האם היה קורא את אלנהאר לו היה מודפס בעברית? האם היית הולך ללמוד באוניברסיטת ביר זית אם היו מלמדים שם גם בעברית? הצעירים הזדעקו: חס וחלילה. איך יתכן לראות את הטלביזיה של האויב, ללמוד אצל האויבים. בשום אופן לא. ואז שאלתי אותם: מדוע אתה לא מבין שערוץ 2 בעצם הוא אלג´זירה בעברית או שידיעות אחרונות הוא אל נהאר בעברית, וכל האוניברסיטאות בארץ הן של האויב הרוחני העומד כנגד עם ישראל ותורתו העיתונים האלה שוב ושוב יורקים עליו, כותבים נגדו, חוטאים ומחטיאים ולוחמים בקודשי ישראל, הם האויב הרוחני שלו, והוא שב ורוכש אותם ומממן אותם. קונה ובוכה. בועטים באוניברסיטאות בכל הקדוש והיקר לו והוא ממשיך לצבוא על דלתותיהם.

מה עומד מאחורי התופעה הזאת? כי ידיעות אחרונות הוא "העיתון של המדינה", וערוץ 2 היא "הטלוויזיה הישראלית" והאוניברסיטה היא הרי "ההשכלה הגבוהה בישראל". וכיון שהוא רואה עצמו כחלק מהמדינה ומהישראליות אז הוא חייב לצרוך את העיתון והטלביזיה והאוניברסיטה של המדינה.

וכיון שהוא חלק מהישראליות ומהמדינה אז גם ה"גדוילים" של המדינה הם "הגדוילים שלו". אז כבר אין הבדל בין הרב קוק ובין ביאליק, בין החזון איש ובין בן גוריון (להבדיל). הכל "סלט" אחד גדול. וכמובן שאם הם "הגדוילים" אז מושפעים מהם, וצורכים את התרבות שלהם ואת ההשקפות שלהם. אין לו את הכלים להבדיל בין טוב לרע. יש בלבול גדול. הבלבול הזה מפיל בקרב הנוער הדתי לאומי חללים רבים מאוד.

הרב לא שאל את עצמו למה להתנתק מהמדינה, נכון שיש בה הרבה דברים רעים, אבל אפשר להשתלב ולהשפיע מבפנים?

ההשתלבות במערכות הקיימות היא כיום בגדר חלום מנותק מהמציאות. ברגע שאנחנו נותנים יחס של כבוד למנהיגות החילונית, החילונים הופכים להיות המנהיגים שלנו והם הדמויות שמשפיעות עלינו, מה שיוצר בלבול רב. אין שום אפשרות להתקדם התקדמות של ממש בתוך המערכת החילונית, אם אינך מאמץ בכל לבך את התפיסה החילונית. הציבור הדתי מתלהב מכך שיש הרבה קצינים זוטרים בצבא שהם דתיים. הוא לא מבין שמבחינת החילוניים לא איכפת להם שאת העבודה השחורה יעשו הדתיים. אדרבה. אבל כשמדובר על הנהגת הצבא לא יתנו לאף דתי להתקדם אם הוא לא מאמץ את התפיסות החילוניות באופן מובהק. וזו הסיבה לכך שכאשר כבר רואים מישהו שמתקדם משמעותית, הוא בבחינת "היו צריה לראש". וכך הוא גם במערכת התקשורתית, ובמערכת האקדמית ובמערכת המשפט. וככל שהצעיר הדתי הצליח להשתלב במערכת שבה הוא מנסה להשתלב, כך הוא נעשה יותר ויותר בעל אמביציה להתקדם עוד יותר במערכת, ובדרך כלל הוא נאלץ לשלם את המחיר של "ההשתלבות" הזאת.

הציונות הדתית בחלקה הגדול מקדשת את התרבות החילונית כחלק מ´הרחבת האופקים´, הנוער לומד את התרבות החילונית, מחשיבים יוצרים ואנשי רוח חילונים אפילו כאשר הם אפיקורסים ואנטישמים. עד שבעיני תלמידי מכינות רבים אלוף בצה"ל הוא דמות מוערכת יותר ממרן החזון איש או מהגרש"ז אויערבך זצ"ל.

להתנתק מהמדינה

תהליך של ההתנתקות שביצע הגר"ש טל מההוויה והמנטליות החילונית, מההבנה שניתן לשתף איתם פעולה, אינה נוגעת רק ליום העצמאות ולהתייחסות למדינה אלא לכל מה שנוגע להסתמכות על שולחנה של התרבות החילונית. "אי אפשר להשתית את החיים על שום זיקה ושום שותפות להוויה החילונית לתרבות החילונית. הציבור שממנו אני בא רואה עצמו כחלק מההוויה החילונית על אף הסתייגויותיו מנקודות כאלה ואחרות, והוא מוצא עצמו מושתת וסמוך על שולחן החילונים בתחומים אחרים של החיים".

אנחנו צריכים לשנות את התפיסה הזאת, להקים מערכת של חיי יום יום המסתמכים על התורה ועל דעת תורה כמקור סמכות בלעדי. צריך להקים כאן אמפריה של תורה. כשם שהגר"נ קרליץ וגדולי תורה נוספים הוכיחו שאפשר להקים מערכת משפטית ממונית המתפקדת היטב, כשם שהעיתון ´משפחה´ הוכיח שאפשר לעשות עיתונות מקצועית מרתקת ומעניינת מתוך בית מדרש ובחיבור פנימי לתורה והלכה, צריך להחיל את התורה על כל תחומי החיים. אלא שבשביל להצליח לעשות זאת באמת צריך עומק של תורה. כשאתה רוצה להרים רעיונות גדולים, גם בית המדרש שלך חייב להיות חזק, אני חוזר ואומר לתלמידיי שכמה שתהיה יותר התמדה בבית המדרש וכמה שנתייגע יותר בעמל התורה ובעומק הסוגיה, וכמה שילמדו יותר דפי גמרא רק כך אפשר יהיה להצליח בדברים האלה. זה לא רק תפיסה אלא חיות של תורה. ולכן בראש ובראשונה עיקר המיקוד הוא בגידול וצמיחת תלמידי חכמים גדולים ככל האפשר שכרסם מלאה בש"ס ופוסקים שיזיעו מעמלה של תורה.

הדברים של הגר"ש טל אינם נשארים דיבורים. כך לדוגמא מקימה הישיבה בשנה הבאה בית ספר לייעוץ תורני (פסיכולוגי) מתוך תורה. "צריך פסיכולוגיה", הוא אומר, "אבל היא חייבת להיות ללא פשרות אך ורק של תורה. לתורה יש ראייה אחרת לחלוטין של כל התחום הזה. ההבנה מהו האדם, מהם כוחותיו, מהם תפקידיו ומה היא דרך תיקונו היא שונה לחלוטין מהתפיסה החילונית. אינה דומה פסיכולוגיה של קוף משוכלל לפסיכולוגיה של צלם אלוקים". שלשת המורים לפסיכולוגיה בבית הספר המיוחד הזה יהיו מחנך חרדי דגול המטפל בנושא ילדים ונוער ששמו עדיין לא ניתן לפרסום, המרצה הנודע הרב שמחה כהן המטפל בנושא משפחתיות וזוגיות וכן הרב אלימלך למדן המתעסק בבעיות של בין אדם לעצמו. לבית הספר הזה יש כבר הרבה נרשמים. "זו אחת הנפקא מינות הגדולות למה שאמרנו. אין כאן תרכובת של תורה מחד גיסא והשקפות חילוניות-"מדעיות" מאידך גיסא. יש כאן הבנה שהכל צריך להיות מיוסד אך ורק על תורה. התורה לא צריכה שום "חיזוקים ושותפויות", מבהיר הגר"ש טל.

בתוך כלל מוסדות התורה של תורת החיים ביד בנימין, פועל זו השנה השנייה בית ספר המכשיר צלמים ואנשים העוסקים במולטימדיה מתוך רצון להשתית גם תחום זה הנשלט עד היום בידיים חילוניות או חילוניות למחצה, לידיים תורניות החושבות יוצרות ויונקות מתוך בית המדרש ומתוך תורה. מנהלי בית הספר מקפידים שכל המרצים והמלמדים יהיו רק אנשי תורה מובהקים שיראתם ואמונתם קודמת לחכמתם. לא מביאים מורים חיצוניים חילוניים שרק ילמדו את המקצוע. "אי אפשר להתעלם מהמסרים ומהיקף ההשפעה שניתן להעביר דרך מולטימדיה", אומר הגר"ש טל, "לכן החלטנו לייצר דור חדש של אנשי תורה שהמסרים שלהם יהיו אך ורק מתוך תורה על פי הכוונת גדולי ישראל"

לעולם הוא לא ישכח את הלילה הנורא ההוא, הלילה הראשון של הגירוש מגוש קטיף, "הגענו מהגירוש עצמו למלון בנצרת. רק מי שהיה שם יכול היה להבין. היינו שבורים ורצוצים, הייתה תחושה של אבלות. היינו כמשפחת אבלים. משפחה שחזרה ממסע לוויה של קרוב משפחה אהוב. נפגשנו כולנו, כל האברכים, חשתי צורך לחבק כל אחד מתלמידיי. הרבה דמעות נשפכו כשחזרנו להתחבר מחדש במלון. ישבתי על מיטתי באפיסת כוחות ממש פיזית ונפשית.

ולפתע קיבלתי טלפון. על הקו בצד השני הגר"ע יוסף שליט"א, הוא הרעיף עלי כאלה מילות של עידוד והשתתפות וחיזוק והבנה מלטפת שמאוד חיזקו אותי, ניחמו אותי ונתנו לי המון כוחות. הוא דיבר איתי כ- 8 דקות. לאחר השיחה, אמר לי משמשו בקודש הרב עמיר קרספין "אתה רק שמעת אותו ואני ראיתי אותו. כל השיחה עיניו זלגו דמעות".

הגר"ש טל יצא ובא בזמן המאבק על גוש קטיף בבתיהם של גדולי הדור שחיבבוהו, עודדוהו והתבשמו מתורתו. הוא החל לשוחח שיחות עומק עם כל הגדולים. המגע הקרוב שלו עם גדולי הדור, סללו את דרכו לעולם החרדי. בבתיהם של גדולי הדור התקבלו ההכרעות על הדרך שבה ינקוט. "הגר"ח קנייבסקי אמר לי מעצמו שחשוב מאוד שלא אחליף את לבושי לחרדי, הוא אמר לי שחשוב שאהיה כתובת רוחנית לציבור הגדל והולך שעובר את התהליך הזה שעברתי עם תלמידיי, הוא מספר.

"גדולי הדור מאוד הפתיעו אותי באיכפתיות שלהם. הגאון הגדול ר´ חיים קנייבסקי שלח אלי למלון בנצרת עילית מיד אחרי הגירוש שני תלמידי חכמים חשובים שהגיעו במיוחד. הוא קיבל אותי גם להתייעצויות אצלו במאור פנים והרבה הבנה והקשבה. הוא ממש יצא מגדרו לנסות לעזור גם כספית..

היה צריך לקבל הכרעות והחלטות קשות מאד. על צוארי היתה מוטלת האחריות ליותר ממאה משפחות, למאות תלמידים, לציבור שלם עקור מביתו בלי שהוא יודע להיכן ילך. זכורני שהתקבלה הודעה שצריך לנדוד ממלון אחד למקום אחר בארץ. אחרי שכבר הועמסו כל הציודים, וכל המשפחות על ילדיהן הרכים ומטלטליהם וכבר היו כולם בנסיעה באוטובוסים, נודע שלא נוכל להגיע למלון ההוא בגלל מחדלי בירוקרטיה שונים. היה צריך להחליט מה עושים עם כל המשפחות והציבור הגדול תוך כדי שהייה באוטובוסים.

היו גם הרבה לבטים לגבי המשך הדרך. היה צריך לדאוג לכל המוסדות הרבים שימשיכו למרות העקירה. לכל מוסד היו בעיות רבות משלו. כמעט כל המשפחות של האברכים אינן זכאיות לפיצויים על פי החוק המרושע של "פינוי-פיצוי". עובדה שיצרה מציאות קשה ביותר עבור כל המשפחות הללו.

העובדה שיכולתי להתייעץ עם גדולי הדור עזרה לי מאד. זכור לטוב הגאון הגדול ר´ אשר וייס שליט"א, שמלבד העידוד והחיזוק שחיזק אותי בכל העת גם סייע לי הרבה בעצה ותושיה. ועד היום הוא מזכה את ישיבתנו בשיעור קבוע שהוא נותן בבית מדרשנו מידי שבועיים. זהו תענוג גדול ועושר רוחני נפלא שמחכים אליו משיעור לשיעור.

מאד התפעלתי והתחזקתי מביקוריו של האדמו"ר מקרלין, שבשעותינו הקשות בא פיזית אל הישיבה לעודד ולתמוך בצניעות ובפשטות מדהימים. ממש חשתי אצלו מה זה "לב יהודי". מורי ורבי הגאון רבי שמואל אויערבך אף הלך מספר פעמים אל הגר"יש אלישיב בדיונים הגורליים על ההצטרפות לקואליציה שביצעה את המעשה הנורא. מספר פעמים הוא התקשר אלי לעודד אותי במהלך ההתנתקות. ואתה יודע כמה דקה אחת מזמנו של הגר"ש אויערבאך שווה? וזמנו מאוד מאוד מוגבל. מספר הגר"ש טל.

נראה לעניות דעתי שהקב"ה עורך בימים האלה תהליך של בירור גדול, כל מה שהיה עד עכשיו מתחת לפני השטח, הולך ומתגלה. הקב"ה מבקש שנבין את המסר שהוא שולח אלינו, שנתנתק מההנהגה הרשעה שנלחמת נגד ה´, מהתרבות ומהוויה החילונית ונתחבר לקב"ה ונושאי דגלו בעולם ויחד נפיץ את אורו בעולם, על זה ורק על זה אני עובד עכשיו, זאת המהפכה היוצאת מבית המדרש שלנו", מסכם הגר"ש טל. ע"כ.

ולנו (ארגון "אזמרך בלאמים") לא נותר אלא לאחל לר' שמואל טל ולתלמידיו בהצלחה רבה במהפכה ושיזכו להגדיל תורת אמת ולהאדירה. (אגב, חמשה ספרי "דת הציונות" הוזמנו מאיתנו ע"י מזכירתו של הר' שמואל טל עבור ספריית הישיבה ונשלחו על ידנו בתרומה לישיבה)

(בתמונה: החורבן שהביא להתפקחות- הישוב נוה דקלים בחורבנו)