התרשמותי היא כי ''רדיפות הדת'' בשנים הראשונות לקום המדינה עלו על אלו של השנים האחרונות. שכן בשנים הראשונות היה מדובר גם במאבק על עיצוב אופיה של המדינה אבל בראש ובראשונה היה מדובר במאבק על אופיו של הציבור החרדי ומרחב הקיום שלו (גיוס בנות, חוק הזרמים בחינוך, ואף ניתוחי מתים). כיום אופיה של המדינה התגבש במידה זו או אחרת, והמאבק על אופיו של הציבור החרדי הוכרע בבירור לטובת החרדים ואילו ''רדיפות הדת'' הם בעיקר כלכליות (נצחון מכריע לגירסה היהודית\חרדית\ציונית של דוקטורינת חלוקת הנכסים מבית מדרשה של הסוציאל דמוקרטיה). ר' עמרם בלוי נ''ע היה תולש את פאותיו וזקנו לנוכח השימוש במונח ''רדיפות הדת'' בהקשר של קיצוץ סמכויות בתי הדין הציונים ובויכוח על מעבר מכלכלה סוציאל-דמוקרטית (שבה חלק מהאוכלוסיה חי על חשבון המעמד הבינוני) לכלכלת שוק בה כל אדם מתבקש לקחת אחריות לגורלו: קרי קיצוץ קצבאות. למרות האמור, התרשמותו של הח''מ היא שהניכור למדינה גבר בשנים האחרונות ביחס לשנים בהם הניכור וההתנגדות היו מוצדקים יחסית יותר. מגמת הניכור הגובר באה לביטוי בתחומים רבים אך בעיקר בהחרפת הריטוריקה הנשמעת אף בקרב החוג שניתן להגדירו כמרכז המתון. יתר על כן. אנו עדים לתופעה לפיה רוב הציבור הלא-דתי נע מתפיסת המדינה כישות אוטונומית המכתיבה את זהותם הקולקטיבית של פרטיה לתפיסת המדינה כועד בית המופקד על ניהול המרחב (והמשאבים) הציבורי המתקיים לצד המרחב האישי בבחינת מלכויות נפרדות. במגמה הפוכה, הציבור החרדי מאמץ את התפיסה הארכאית לפיה ''המדינע'' היא ישות עצמאית בעלת חובות אינהרנטיות לציבור החרדי, וממילא גם מטרה לביקורת. נמצא שלצד ההתקדמות הכללית מדגם המדינה הקולקטיבית היוצרת זהות ברורה בינה לבין האידואולוגיה המחניקה כל אינדיבידואליזם, דווקא אצל הציבור החרדי מתגברת מגמת הזיהוי הטוטלי של המדינה עם האידואולוגיה הציונית. השינוי ביחס אל המדינה ומגמתו מורה כי הניכור למדינה מונע על ידי סיבות נוספות בצד הרובד האידואולוגי. ביום העצמאות דאשתקד הופיע במקור ראשון ציטוט של הטו''ר הרב צבי ויינמן שקשר את הניכור ההולך והגובר של הציבור החרדי למדינה למעורבותו ותלותו הגוברת במדינה הציונית. קרי: היחס למדינה אינו מוזן רק מעמדה עקרונית, אלא מצורך פנימי להרחיב פערים ולשמור מרחק הגובר עם המעורבות והתלות במדינה. בהעדר הסברים אחרים (אשר יתקבלו בברכה), אני נוטה לקבל את הסברו הסביר של ויינמן. למרות נטיותיי לאי-ציוניות לאור הסתייגיותיי הנובעות מאופיי השמרני להחריד (להבדיל מאנטי-ציוניות), ברצוני להתעלם משאלת היחס העקרוני למדינה, שכן השחתתי את מיטב ימי נעוריי בשאלה הקרדינלית הזו עד שגמרתי למשוך את ידי מהכרעה בנושא לא רלוונטי לחיי (לדידי מדובר בדיון תיאורטי ואקדמי במהותו). לעומת זאת ברצוני למקד את הדיון על כדאיות המעורבות והתלות הגוברת במדינה היוצרת ''חום אידואולוגי'' מיותר. ברשותכם אציע את התפיסה הגורסת כי השותפות בכל מסגרת ציבורית דורשת זיהוי\לואליות מינימליות עם מטרותיה. בהקשר של מדינה, מידת הלואליות הזו מתבטאת לפחות בלואליות אזרחית (civility)- מידה בסיסית של לואליות אזרחות נחוצה לתפקוד הכללי של המדינה אך גם לבריאות הנפשית של פרטיה. בשנים הראשונות לקום המדינה, חלק מהציבור החרדי התנגד בחריפות לאידיאולוגיה הציונית ואף זיהה את תולדתה - את המסגרת של המדינה כבלתי נפרדת מסיבתה. נגזרת מתבקשת של תפיסה זו הייתה המנעות במידת האפשר מההששתתפות במסגרת האירגונית של המדינה, הינזרות משירותיה במידת האפשר, לצד ההדרה מחובות כלפיה. כמו כן תפיסה זו שוללת ביושר רב את העליה לארץ (כיבוש ציוני). למרות רתיעתי הטבעית מהריטוריקה הכללית והעילגת מה של דוברי שיטה זו הרי שאני מוריד את הכובע בפניה בשל עיקביותה ולעיתים אף נוטה לעברה. באותם שנים חלק גדול מהציבור החרדי בהחלט הסתייג מהאידואולוגיה הציונית ומהמנגנון האירגוני שלה, אך לא שלל לחלוטין את המסגרת האירגונית של המדינה ואף שאף להשתתף בה - לפחות במידה שהצדיקה לואליות אזרחית ברמת הפרט היחיד. כיום הגישה הזאת הוכחדה מהעולם, ומיצגיה נתפסים כשריד אנרכוניסטי ולא רוולנטי מן העבר. עם המעורבות והתלות הגוברת במסגרת האירגונית של המדינה, הניכור הגובר אליה וזיהויה המוחלט יצרו חוסר לואליות אזרחית לא בריאה המתבטאת בגישת חטוף כפי יכולתך, בהעדר מענטשלעכייט בסיסי, ובחוסר רצון לעשות לשיפור המצב הכללי. מצב זה אינו בריא באנטוורפן ובוויליאמסבורג וק''ו בן ק'ו בארץ ישראל. שמעתי בשם ר' יוליש מסאטמאר נ''ע שאמר על האגודאים הלוקחים כסף מהמדינה כי הם ציונים דה פקטו והתכחשותם לכך רק מביאה לחוסר הכרת הטובה והשחתת המידות. למרות שהמודל של ראשית המדינה מוכיח על אפשרות שלישית, הרי שלאור המצב הנוכחי דבריו מקבלים משנה תוקף. ביד רועדת אני מציע את מסקנתי העגומה: בהעדר הרצון ואולי אף היכולת לחזור למודל התרבות אזרחית יש לשקול מדין מענטשליכעייט ומחרדה לפרצופינו ולמידותינו אי עידוד עליה לארץ ואולי אף ירידה. ההתבהמות הכללית הפושה בקרב הציבור הרחב בישראל אינה מצדיקה העדר תרבות אזרחית, שכן בני עליה אנו והשאיפה לתיקון עולם קשורה בקשר בלתי ניתן לניתוק בבנינו הפרטי של בן עליה.