ורגיל אני לפרש מה דאיתא בילקוט פר' מצורע, במעשה דהאי רוכל הוציא לו ספר תהלים מכורך, והראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו', דלכאורה למאי נפקא מינה, אם היה הספר תהלים מכורך או לא, אולם מידה זו דנצור לשונך מרע, אין לו לאדם להשתמש בו בכל מקום ובכל זמן, כמ"ש דוד המלך עליו השלום במקום אחר בספר תהלים הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, ואסור לבלום פיו מלגלות רעתם בקהל אלא החיוב להוכיחם על פניהם, ולפעמים אף לגלות קלונם כדי להציל בני אדם שלא יפלו ברשתם, והנה אלה הם שני מידות הפכיים, וצריך להשתמש בכל אחת במקומו ובשעתו הראוי לו, אבל אילו לא הראה לו הספר מכורך, רק הפסוק נצור לשונך בלבד, היה אפשר לבוא לידי טעות להשתמש בה לעולם גם במקום שאסור לבלום פיו והבן. ומעתה יובן היטב מאמר הכתוב ויסלף דברי צדיקים דבאמת הוא אומר דברים מצודקים של תורה משפטי אמת אלא שאין כאן מקומו, ודין זה אמת במקום אחר או בנידון אחר, והוא מחליף את של זה בזה ושל זה בזה, נמצא שהם דברים מצודקים ומשפטי אמת אלא שהם מסולפים ונאמרים שלא במקומן שלא בשעתו ושלא כפי הענין.

ועיי"ש שביאר בזה חטאתם של דור המבול שלא די שלא קבלו את התורה ולא קיימו משפטיה, כמ"ש במדרש שם ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול שלא היו עושין את הדין, ראה מה כתיב בהם חמור יתומים ינהגו יטו אביונים מדרך, ועברו על ע"ז וגילוי עריות, אבל עוד סילפו והפכו משפטי התורה ללמוד ממנו לרשעתם...

ועיי' בספר 'דברי יחזקאל' להגה"ק משינאווא מה שכתב על הספר 'שיבת ציון' וכן עיין בשאר דבריהם של הצדיקים שהזכרת בספריהם המכורכים ותבין שלייחס להם שהתיחסו למלכות המינות שקמה בארה"ק ע"י כת הציונים כ'אתחלתא דגאולה' או חלק מזה הוא הוצאת לעז עליהם ובכלל המספר אחרי מטתו של תלמיד חכם.