"...איש אחד הכניס אורח לתוך ביתו ונתן לו מקום ללון, והאורח הזה היה איש בליעל ורע מעללים מאד, ובאמצע הלילה כשראה שבעל הבית ובני הבית ישנים כולם ולא ירגישו במעשיו, הלך בלט ושם את קנה השריפה במחבוא, ויקד יקוד אש בקצה הבית, וחזר תיכף למקומו ועשה עצמו כישן למען לא ירגישו במעשיו, ואח"כ כשהבערה יצאה ללהב ננערו כל אנשי הבית בבהלה עצומה, וראו כי כלתה אליהם הרעה והיה לשריפת אש כל מחמדיהם, נתנו לב להציל מה דאפשר להציל, אבל מחמת רוב הצער ויגון ופחד ובהלה לא הייתה דעתם מיושבת עליהם לסדר אופני ההצלה המועילים, והאורח האכזר הזה שעשה כל השריפה למען לא ירגישו בו עשה את עצמו כאילו קם בבהלה ממיטתו, והלך בזריזות לסייע לבעל הבית בהצלת חפציו, ויען שהייתה דעתו מיושבת עליו, כי הוא ידע מראש את כל הנעשה, ועכשיו גדלה שמחתו כי ראה שפעולתו עשתה פירות, ע"כ היה ביכלתו לסדר אופני ההצלה בדעת מיושבת והשתדל בחריצות בכיבוי הדליקה עד שעלה בידו להציל הרבה מכלי ביתו הנחמדים ומכספו וזהבו ואבנים טובות ומרגליות שלא ניתן לשריפת אש כולו רק אפס קצהו מה שאחזה בהם האש ובערה בהם השלהבת נאבדו ונשרפו ונכלו בעשן ולא היה אפשר להצילם, וכל זאת עשה בערמה ובתחבולה ולא הייתה כוונתו לטובה ולהצלה, אלא למען לא ירגישו בו ובמעלליו הרעים ולא ירחיקוהו מביתם, וחשב כי עוד יהיה לו הזדמנות אחרת טובה מזו, וישרוף את כל אשר להם וימלא תאוות לבבו כפי אכזריותו, ולא רצה שיתוודע רשעתו לכל, כדי שיוכל לעסוק עוד בשריפות כאלו ולהרע לאנשים מבלי ידיעתם באשר לא ידעו להשמר ממנו. ויהי ביום מחר הלך בעל הבית סר וזעף ובמר נפשו סיפר לידידיו ומכיריו את כל האסון הנורא אשר קרא לו בלילה, ובתוך הדברים סיפר להם כי לולא האורח שהכניס לביתו היה נשרף כל אשר לו בלי הותיר אף זכר למו, אלא שהאורח הזה ברוב טובו וחריצות השתדלותו הציל הרבה מכלי הבית, וגם שיבח את האורח מאד על רוב הטובה אשר הגדיל לעשות עמו, ושאלו אותו ידידיו מי הוא זה האורח הזה ואיזה הוא, ואמר להם תוארו והם הכירו אותו לאכזר ורשע ורגיל בפעולות כאלה, ושחקו עליו ואמרו לו תדע כי לולא אותו האורח לא היה לך שום שריפה כלל והוא השורף והמשחית לא המציל, הזהר והשמר אל תניחהו עוד לדרוך על מפתן ביתך, כי אם יהיה לך עוד שייכות עמו עוד ירבו תחבולותיו וח"ו לא יניח אותך לישאר בחיים." ("על הגאולה ועל התמורה", עמ' פב).