ב"הצופה" האחרון פרסם העיתונאי שאול שיף מכתב שהגיע אליו מדת"לית שהתחרדה וגם אתם מוזכרים שם. "יש שכר לפעולתך"!! ישר כח והמשיכו בעבודת הקדש. וז"ל הכתבה:

ה. נ. היא בת להורים המזוהים בכל הליכותיהם עם הציבור החרד"לי. היא סיימה אולפנה יוקרתית ועם סיום לימודיה שירתה במסגרת השירות הלאומי.בשלב מסוים לאחר התלבטות ממושכת בחרה להשתלב בציבור החרדי. בעקבות מאמר שפירסמתי בטור זה, החלפנו אימיילים ובאחד מהם הסבירה לי מדוע החליטה לחצות את הקווים. מפאת אורכם של הדברים נאלצתי לקצרם אבל עיקרם מובא להלן.
.. *
בימי האולפנה עברתי תקופת בירור עמוקה וקשה. במשך הזמן התחלתי להבין ולהפנים שיציבות ומשמעות בחיי אוכל למצוא רק בעניינים תורניים. עם ההכרה הזאת יצאתי מהאולפנה בשאיפה להתרחק מחיי פשרנות, ולנסות להתקדם ככל יכולתי מבחינה תורנית.
במשך שנים רבות הרגשתי חיבור גדול לדרך שהתוו הרבנים הדתלי"ם, ואפשר לומר שגם הערכתי והערצתי אותם. במוסדות שבהם התחנכתי הדגישו תמיד את ההערצה לצה"ל, את ערכה הרם של המדינה, וכו'. אפשר לומר שהשיא של הכבוד שראיתי שהפגינו כלפי נציגי הצבא היה בכנס של "יום ירושלים". קיבלו את נציגי צה"ל בהתרגשות, במחיאות כפיים סוערות, בשירה, בריקודים, באימה ובכבוד גדול, עד שלא הצלחתי להחליט מי זכה לכבוד גדול יותר, האם הם או שמא הרבנים.
במסגרת לימודיי למדתי קורס בשם "אמונה והשתדלות, ע"פ "מכתב מאליהו". אפשר לומר שזהו אחד מהשיעורים ששינו את נקודת מבטי על המציאות והחיים. התחלתי בהדרגה להפנים שאין קשר ישיר בין ההשתדלות ובין התוצאה, כאשר הקב"ה הוא הפועל היחידי בעולם, ועלינו מוטל להשתדל רק כדי לתת מקום לניסיון, וכדו'. התחלתי להרגיש שלווה גדולה, ולהבין שכל פעולה קטנה בחיי תלויה ברצונו של הקב"ה בלבד, ולא ח"ו בשום גורם חיצוני אחר. הבנתי שהקב"ה נמצא הרבה יותר קרוב ממה שחשבתי והרגשתי לפני כן.
יחד עם ההכרה הזאת התקררה באופן טבעי גם הערצתי הילדותית לכוח ולצבא. בהדרגה התחלתי להפסיק לשמוע רדיו וחדשות, והתחלתי להפנים שריבונו של עולם הוא קריין ויוצר החדשות.במקביל לכך גם תמהתי מדוע בכל הפעולות הפוליטיות ומאבקי הציונות הדתית למען ההתיישבות וכדו' אני רואה התייחסות רבה להשתדלות גשמית כוחנית (כגון הסיסמא: "תנו לצה"ל לנצח"...), ואינני מבחינה בניסיון לראות את ידו של הקב"ה באירועים. אומנם היו תפילות המוניות בימים שלפני גירוש גוש קטיף, אך בהם ביקשנו למען האידיאלים הנכונים בעינינו, ולא ניסינו לבחון מה הקב"ה רוצה לומר לנו.
באותה תקופה הרגשתי תחושה קשה מאוד של "הסתר פנים". הערכתי מאוד את האנשים שהתיישבו במסירות נפש על אדמות הארץ. חשבתי שהם צדיקים, וראיתי בהם מודל לחיקוי. בעקבות הערכתי הגדולה למתיישבים אלו, היה לי קשה מאוד לראות כיצד כל העניינים שהם השקיעו בהם מאמץ כה רב קורסים ומתמוטטים. הרגשתי שהמתיישבים מוסרים את עצמם בכל כוחותיהם למען מטרה נעלה, ולמען "כבוד שמיים", ומקבלים כתגובה לכך "סטירת לחי". אומנם נכון שגם צדיקים גדולים חווים נסיונות קשים, אך היה לי מאוד קשה להבין כיצד ציבור שלם, ההולך בדרך הישרה, כושל ונופל פעם אחר פעם.
קשה מאוד לחיות בתחושה שח"ו אין דין ואין דיין. הרגשתי פחד גדול. אם חיים של מסירות נפש והליכה בדרך התורה מביאים בעקבותיהם כישלון מוחלט ונפילה, מה עוד אפשר להוסיף ולעשות כדי לשנות את המצב? (וזאת כמובן בהנחה שלא השתדלויות פוליטיות הם המפתח להצלחה, אלא עשיית רצון ה').
הרגשתי שגם הרבנים הדתלי"ם מתחילים לשדר תחושה של בלבול וחוסר אונים. ומכיוון שמהם הייתי שואבת כוחות נפשיים כדי להתמודד עם המצב, לא ידעתי על מה עוד נותר להישען.

הערבוב שבין קודש לחול

בדרך הדתלי"ת בכללותה הפריעו לי מס' עניינים מרכזיים, וביניהם החיבור הגדול שבדרך זו לענייני העוה"ז. הרגשתי שדרך זו מעודדת להגיע למשרות גבוהות, להשתלב בכל תחומי החיים, ולמצות את הנאות העולם. המעניין ביותר היה, שנראה היה שאפשר למצוא מקור לכל זה בתורה. ע"פ תפיסה זו, חשוב לממש את הכשרונות האישיים שבהם הקב"ה חנן כל אדם, ואת העיסוק האינטנסיבי בתורה מספיק להשאיר ליחידי סגולה. הפרוזדור נהפך להיות טרקלין, וההכנות לקראת העוה"ב- נדחקו הצידה.
בנוסף לכך הטריד אותי הערבוב שנעשה בין קודש לחול. לימוד התורה על טהרת הקודש הוחלף בלימוד ביקורתי ומחקרי, ופרופסורים באוניברסיטאות שימשו כגורם פרשני מוסמך בלימוד התורה. במוסדות האקדמיים (ה"דתיים") למדו גם ממקורות חיצוניים, המנוגדים לרוח התורה.
לפני כשנתיים המליצו לי להיכנס לאתר "אזמרך בלאמים", והזמנתי את הספר "דת הציונות", שפורסם באתר. אני יודעת שישנן טענות רבות על הספר ומנסים להציגו כקיצוני, שקרי וכדו', אבל בעיניי הוא דווקא מצא חן. גיליתי דברים שמעולם לא לימדו אותי עליהם. למדתי היסטוריה במבט מחודש.
נעניתי להצעת רב מהאירגון, והגעתי לשבת עם חברה. בשבת ביררנו עניינים שונים, ולאחר מכן התחלתי לגבש לעצמי השקפת עולם מסודרת על החיים. קראתי את "קובץ מאמרים" של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, ועוד סדרות שונות של ספרים המספרים על דמויותיהם של גדולי הדור הקודם: החפץ-חיים, החזו"א, הרב מבריסק, הרב שך, וכו'.כאשר קראתי את דבריהם, הרגשתי ישרות עצומה.
באותם ימים, כאשר ההתיישבות ספגה מכה קשה, ולא ידעתי למען אלו אידיאלים נותר עוד לחיות, הבנתי שמרוב ההתמסרות להתנחלויות "שכחנו" שתפקידנו בעולם הוא להשקיע את זמננו בלימוד התורה, ולא בשום ערך אידיאליסטי אחר, עד כמה שייראה חשוב ונכון. וברגע שמבינים שהתורה היא עיקר חיינו ומציאותנו בעוה"ז, ממילא כאשר ערכים אחרים קורסים, המצב נותר יציב ובטוח כפי שהיה לפני כן.
כאשר שיניתי את השקפתי, היה לי ברור שאינני מתכוונת ללכת מכאן והלאה בעיניים עצומות בעקבות החברה החרדית. האם היצה"ר איננו מנסה להפיל גם אותם בעניינים שונים? בוודאי שכן! ומהסיבה הזאת הבהרתי לעצמי שאני מחויבת ללכת בדרכם של גדולי התורה, ובשום פנים ואופן לא בעקבות כל דעה והתנהגות שאראה אצל יהודי החובש על ראשו כיפה שחורה.
באופן כללי זוהי ההשקפה שאותה אימצתי. עם כל זאת יכול להיות שניתן יהיה להצביע על יתרונות נקודתיים במידות ובהנהגות המצויות בקרב הציבור הדתל"י, אך עובדה זו איננה משנה את הבסיס שלו, שלפי עניות דעתי הוא מוטעה מיסודו.
אני לדוגמה אוהבת את הפשטות המצויה אצל הדתלי"ם וכדו', אך מבחינתי זוהי בשום פנים ואופן לא סיבה שבגללה אגדיר את עצמי כחלק מהם. וכפי שלהבדיל התבטאתי פעם: הבריטים מנומסים מאוד, והאם משום כך אצטרף ח"ו לדרכם? מה הקשר?

היחס לחיים בעוה"ז

עד כמה תפיסות שונות המקובלות בדרך הדתלי"ת מעוותות מיסודם, אפשר לראות כאשר בוחנים את יחסם לאנשים שאינם שומרי תו"מ אך תומכים ביישוב הארץ, זאת לעומת יחסם לאנשים דתיים שלא "השכילו" להבין עד כמה חשובה ההתיישבות בימינו.
לפני כשנתיים הזדעזעתי מאוד מדברים שהובאו בשם אחד מראשי הרבנים של הציבור הדתל"י. שאלו אותו אז אם אפשר להצביע בעד מפלגה חרדית מסוימת, ותשובתו הייתה חד משמעית: לא. ומדוע? הם לא התנגדו בתוקף לתוכנית ההתנתקות... ולאחר מכן שאלו: האם אפשר להצביע בעד מפלגה ימנית, שחלק מחבריה אינם שו"מ? כן. הופתעתי מאוד! גם אם לשיטתם החרדים מזניחים מצווה חשובה, מה היא מצווה חשובה אחת לעומת קיום מצוות רבות אחרות? האם עדיף לבחור מועמד חילוני שלפי שיטתם מקיים מצווה אחת בלבד?? ראה גם איזה כבוד הם נותנים למי שתומך בהתנחלויות בלי קשר למידת הקפדתו בקיום המצוות, זה לעומת סלידתם מאנשים המשתדלים למסור את חייהם למען התורה. האם אפשר לראות בפעולותיהם מחשבה על כבוד שמיים???
לעומת זאת, כאשר זוכים ללמוד מספרים חשובים וישרים, כגון: "מכתב מאליהו" וכדו', רואים שלמרבה ההפתעה, תיקוננו בעולם איננו להרבות כ"כ בהשתדלות כזו. לומדים על הערך העצום שבלימוד התורה, ומבינים שייתכן שכל ההשקעה האדירה בענייני ההתיישבות היא בעצם אחד משיטותיו של היצה"ר לבטל את האנשים מלימוד, כל זאת תחת מסווה של דאגה לכלל ותיקון המציאות. אפשר לדמיין איך הוא יושב וצוחק על תמימותנו.
לפי דעתי, השורש המהותי של ההבדל הוא היחס לחיים בעוה"ז, וכיצד אנו רואים את תכלית חיינו.
הרגשתי בציבור הדתל"י, שהתכלית היא להיאבק על העניינים העומדים על סדר היום, ולהיות חלק פעיל מהנעשה בארץ. וזה אומר להיות חלק מ"בניין הארץ", להשפיע על התרבות, הכלכלה, הפוליטיקה, וכן הלאה. מי שמסתגר בתוך העניינים הרוחניים, נתפס במידה מסוימת כבטלן.
ע"פ ההשקפה החרדית, תפיסת העולם שונה לגמרי. לימוד תורה והתקדמות תורנית היא התכלית הגמורה והמוחלטת (כל אחד ע"פ יכולותיו). אצל הדתלי"ם, העוה"ז מקבל חשיבות כ"כ גדולה, ממילא ברור ח"ו שכאשר פעולה גשמית הנוגעת לחיינו בהווה איננה יכולה להיות מיושמת במקביל לנאמר בתורה, יש להתאים ח"ו את התורה למציאות. התוצאה היא אירגונים פמיניסטיים ואחרים, לימוד תנ"ך בגובה העיניים, וכן הלאה.