א. ההבדל בין מרידה להתגרות הוא בפשטות שמרידה שייך באומה שהנך נשלט על ידיה והתגרות שייך באומה שאינך תחת ידיה (ובודאי שהתגרות באומה שהנך תחת ידיה היא בכלל מרידה).
ב. מה שכתבת שמרידה היינו למרוד באומה שהיא תיפול אינו נכון, ובכלל מרידה הוא כל פעולה שמראה בה שאינו מקבל את מרותה של אותה אומה בדבר מן הדברים (וכמו שעבד נקרא מורד באדונו אף אם עבר על ציווי אחד שלו ולא התכוון להפילו מאדנותו.) ולדוגמא בגמ' בגיטין (נו.) שרצה בר קמצא להוכיח לקיסר שמרדו בו ישראל באמצעות זה שישלח קרבן ולא יקריבוהו ישראל, ובודאי שמעשה זה של אי הקרבת הקרבן לא היה בו כדי "להפיל" את המלכות.
ג. ומה שהבאת לגבי עמון ומואב לא שייך כלל לענייננו כי שם נצטוו בשעה שלא רק שהתגרות לא נאסרה אלא שממש נלחמו וכבשו את האומות ועמון ומואב רק נתמעטו ממלחמות וכיבוש אלה.
ד. ענין המרידה באומות ודחיקת הקץ והעליה בחומה אינו ענין של איסורים פרטיים לכשעצמם שיהיה שייך לסבור בהם סברות כמו מרידה אסור אבל התגרות מותר וכד' וגם לא סוג של יחס כזה או אחר כלפי האומות, ולא האומות הן הנושא כאן אלא גזירת הגלות שגזר הקב"ה על ישראל אלא שגזירה זו באה לידי מימוש באמצעות האומות ולכן מרידה באומות היא מרידה בגזירתו של הקב"ה ומכאן חומרתה וחומר העונש שבא בעקבותיה וכמו שביאר ב"ויואל משה" עפ"י דברי המהר"ל "בנצח ישראל".
ה. עפ"י האמור לעיל תבין שאיסור התגרות הוא בכלל איסור מרידה וחמור ממנו כי עבד שמורד באדונו במרידה כלשהי הוא ממעט בעבדותו אבל אם מרשה לעצמו עוד להתגרות באחרים הרי ביטל לגמרי את מהותו כעבד ומגלה דעתו שרצונו עוד להשתרר על אחרים.
ו. בדברי גדולי ישראל בדורות האחרונים נשתמשו רבות בביטוי התגרות באומות כשדברו מענין שלשת השבועות אך גם בראשונים השתמשו בהתגרות בהתיחסם לתקופת הגלות (עד ביאת משיח צדקנו) ולדוגמא בספר 'מערכת האלקות' פרק שמיני המיוחס לרבנו פרץ שהיה מבעלי התוספות מובא וז"ל: "ואף כי בזמן הגלות שנחרב הבית והוא עת הזעם שצריכין אנו להרבות בתפלות ובהודאות ותחינות תמיד כדי שלא ישתעבדו בנו האמות בגזרות קשות בעוד גברה ידן וטוב להם לישראל היותם שפלים ולא יתגרו בזמן הגלות באמות כי השעה משחקת להם"
וכן ברבנו בחיי על התורה בפרשת וישלח (לב' ח') (שהיא שורש ללימוד ההנהגה של עם ישראל בזמן הגלות) כתב וז"ל:
וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפילה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר (שיר השירים ב, ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות: